מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערר על מעצר עד תום ההליכים המשפטיים: 1. זהו ערר על החלטתו מיום 20.5.99 של בית משפט השלום בעכו, (כב' ס. הנשיא, השופט א. מגן) לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים ב-ת.פ. 99 / 2165. 2. בקשת המעצר הוגשה בעקבות כתב אישום המייחס לעורר עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ופציעה באמצעות כלי חד. בסעיף 1 לפרק העובדות נאמר: "בתאריך 29.4.99 סמוך לשעה 17.00, עת שב אלכסנדר מחוב (להלן: המתלונן) לבית מגוריו... פגש בנאשם וחברו (להלן: האחר), כאשר הנאשם והאחר אוחזים בסכין ובמעמד זה החלו הנאשם והאחר מכים במתלונן בחלקי גופו השונים ופוצעים, באמצעות הסכין, את המתלונן בחלקי גופו השונים ובהם: בבטנו, בצוואר, ולאורך זרועו השמאלית...". בבקשת המעצר נאמר, כי יש בידי המדינה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וכי דרוש לעצרו, מבלי שניתן להשיג מטרה זו בדרך חילופית. נציגת המדינה טענה, שהעבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מעצר וחזקת מסוכנות. בתוך כך הודגש, שלמרות גילו הצעיר של העורר, קיים לחובתו רישום פלילי בגין עבירות רכוש, סמים, הפרת הוראה חוקית, החזקת סכין שלא כדין ופציעה בנסיבות מחמירות באמצעות כלי חד. 3. ביום 20.5.99 במהלך דיון בבקשת המעצר, נרשמו מפי בא כוחו דאז של העורר הדברים הבאים: וגם המתלונן בעדותו הודה שהוא תקף ודחף את המשיב. אנו מוכנים להציע חלופת מעצר לפיה יגור אצל אחיו בנתניה או אצל קרוביו בבת-ים. אם יתרחק משכניו, תעלם הסכנה". בהחלטתו של כב' ס. הנשיא נאמר: "מדובר באדם צעיר שהסכין מלווה אותו לאורך הקריירה שלו. הוא כבר הופיע בפני השופט מלמד ב- 18.12.96 ונדון אז בגין עבירות רכוש וסמים ויום לאחר גזר הדין פצע בנסיבות מחמירות נער אחר. לצורך ענייננו, אני מוכן לקבל שהנדקר לא היה טלית שכולה תכלת, אך אפילו היתה פרובוקציה כלשהי, אין בה לכאורה ראשית צידוק לתקיפה החמורה. הוצעה לי חלופת מעצר בעיר אחרת. נטען גם כי הרקע לאירוע סכסוך שכנים ואם יורחק משכניו תעלם מסוכנותו. איני רוצה לדבר סרה בנתניה או בבת-ים, אבל, ככל הידוע לי גם שם ניתן למצוא אנשים מרגיזים ומי שרגיל לפתור את בעיותיו בעזרת הסכין, עלול לאמץ עיקרון זה גם שם. נראה לי, כי אין חלופת מעצר שתקנה בטחון סביר לציבור הואיל והמסוכנות נובעת מהמשיב באשר הוא וכלפי כל מי שיעמוד בדרכו...". 4. א. העורר מיוצג כעת על ידי עו"ד אחר. בא כוחו טוען בהודעת הערר, כי לאמיתו של דבר, אין בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. הוא גם טוען, שבית המשפט שגה בקובעו שהנסיבות אינן מצדיקות להסתפק בחלופת מעצר. ב"כ העורר סבור, כי שהות בבית הקרובים תחת פיקוח, יש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר. לדעתו, בית המשפט התעלם מהוראות חוק בנוגע למידת ההתחשבות בחירותו של העורר. ב. ב"כ המשיבה תומך בהחלטתו של בית המשפט קמא ומבקש להשאירה על כנה. תשומת הלב הופנתה לחומר החקירה המצביע על קיומן של ראיות לכאורה. באשר לחלופת מעצר, כמו השופט המלומד, גם נציג המדינה סבור כי בעקבות האירוע המתואר בכתב האישום, קמה חזקת מסוכנות, המתגברת לנוכח עברו הפלילי ושאין אפשרות להבטיח את שלום הציבור, זולת בדרך של מעצר. ג. במהלך הדיון הובא לידיעתי, שבינתיים נעצר גם ה"אחר", זה שלפי האמור בכתב האישום ביצע את העבירה בצוותא חדא עם העורר. שמו צחי לסרי. אף נגדו הוגש כתב אישום וקיימת החלטה לעוצרו עד תום ההליכים. שני תיקי החקירה נמסרו לעיוני. 5. מתוך סקירת חומר הראיות עולה, שהמתלונן מכיר את העורר וחברו. כבר בהודעתו הראשונה (ביום האירוע), הוא נקב בשמו של "צחי", כאחד מבין צמד הבחורים שהתקיפו אותו וטען, כי השני היה אתיופי. לדברי המתלונן, הוא הותקף על רקע דין ודברים, כאשר השניים התגוררו בדירה הסמוכה לדירת אימו ובתוך כך, הציקו לה ובין היתר גנבו מים מדוד שמש דירתי המותקן על גג הבניין. לטענתו, מספר ימים לפני האירוע, כאשר פנה אל שוכני הדירה (שעה שהעורר היה נוכח במקום) וביקש שיחדלו ממעשיהם נאמר לו: "מי אתה בכלל, לך מפה". לדברי המתלונן, עוד קודם לכן הם נאלצו להזעיק את המשטרה והבחורים סולקו מהדירה. לטענתו, "בגלל זה הם היום דקרו ונתנו לי מכות". העורר לא הצליח לכרסם, וודאי שלא במידה משמעותית, בראיות הקושרות אותו למעשה העבירה. מסתבר, כי שעות אחדות לאחר האירוע נעלמו עקבותיו למשך 10 ימים, שאז התייצב ביוזמתו בתחנת המשטרה הסמוכה למעלות. כפי שעולה מתיק החקירה של צחי לסרי, גם הוא נעלם מהיישוב מיד לאחר האירוע והמשטרה הצליחה לעצרו רק כעבור חודש ימים. לדברי העורר, למרות שלא היה מעורב במקרה, הוא החליט להסתתר, לאחר ששמע כי המתלונן וחבריו מחפשים אותו ואת צחי. בהקשר זה נאמר בהודעתו: "אני נלחצתי ונעלמתי מהאיזור". בחקירת העורר, הוא הודה בזיקתו כמבקר באחת מהדירות באותו בניין מגורים, אך הגיב בהכחשה טוטאלית למעשה המיוחס לו, טען שאף פעם לא דיבר עם המתלונן ולא הצליח להבהיר לחוקר, על איזה רקע המתלונן כה נחוש לסבכו בעלילה מרושעת. ההלכה היא, כי לצורך דיון בבקשת מעצר דרוש לבחון אם על פני הדברים, יש בחומר החקירה פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה, להבדיל "מנוסחת הרשעה", העומדת על הפרק רק בסיומו של ההליך העיקרי (ראה בש"פ 95 / 8087 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) עמ' 148). בהקשר זה הנוגע לאופן ההכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ראוי להפנות את תשומת הלב לדברי כב' השופט חשין בבש"פ 95 / 2182, מדינת ישראל נ' מהאג'נה, פ"ד מט (2) עמ' 227. בעמ' 230 נאמר על ידו: "חזיון נפרץ הוא שבתיק חקירה תמצא הודעה כנגד הודעה. האם נאמר כי בכל הודעה כנגד הודעה... יזכה נאשם לשחרור ממעצר, אך באשר המדובר הוא בהודעה נגד הודעה? הוא שאמרנו: שאלת המהימנות אינה עולה כלל בשלב זה של ההליכים ובהעדר 'כירסום' במהימנות העולה מקריאת חומר הראיות - מתוכו ובו - אמור השופט להכריע על פי החומר שלפניו, לאמור, אם יש בו או אם אין בו ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בבואי לסכם את מצב הראיות, סבורני כי בעקבות סקירה זו של חומר החקירה, המאשימה יצאה ידי חובתה בהצגת ראיות לכאורה. בשלב הנוכחי ולצורך הדיון שבפני, מותר לי לזקוף לחובתו של העורר את ההחלטה התמוהה להעלם מהאיזור ולהבין התנהגות זו - ולו לכאורה - כהפגנה של תחושת אשם מצידו. 6. לעורר מיוחסת עבירת אלימות חמורה, אשר מקימה עילת מעצר וחזקת מסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. הגם ששופט חייב לשקול אפשרות להסתפק בחלופת מעצר על מנת למזער את הפגיעה בחירותו של נאשם - והדבר אומנם נשקל על ידי - תמים דעים אני עם החלטתו של בית המשפט קמא, שבמקרה זה הנסיבות אינן מצדיקות להעמיד על הפרק כל דיון בחלופת מעצר. אפנה בקשר לכך לדבריו של כב' השופט חשין בבש"פ 97 / 2270 תקדין עליון כרך 97 (2) עמוד 580: "מגיפת תת-תרבות הסכין פשתה בקירבנו, וקשה להימנע מרושם כי בשנים האחרונות מתגברת התופעה והולכת. אנשים שסף הגירוי שלהם נמוך כשל העוררים, חשש של-ממש קיים כי יחזרו על מעשיהם הרעים. בבש"פ 94 / 2181 אמרתי דברים אלה: 'תת תרבות הסכין החלה לפשוט במקומותינו בשנים האחרונות ומספר האירועים בהם משמשת הסכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך... מחובתם של בתי-המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסייה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים". לזאת אוסיף עוד שני נימוקים: א. עברו הפלילי של העורר אינו נקי. לפני זמן לא רב הוא הסתבך בעבירה דומה. ב. חלופת מעצר מבוססת בראש וראשונה על אמון. ס. הנשיא, שישב בדין בבית המשפט קמא, גילה דעתו שאין לו אמון בעורר. נסיבות העניין אינן מצדיקות שאשנה את החלטתו. אלימות העורר, כפי שנגולה בחומר הראיות, מעידה על היותו חמום מוח, שאינו מסוגל לשלוט על מעשיו. לא נראה לי, כי בהקשרו של אדם כזה ניתן לסמוך על משגיחים שאינם אנשי מרות. גם לא הייתי נכון להסתפק באפשרות להטיל עליו חישוקים מסוג אחר - אילו היתה מוצגת בפני הצעת חלופה החורגת ממעצר בית רגיל. 7. הערר נדחה. עררמעצרמעצר עד תום ההליכים