ככלל, בית המשפט אינו ערכאת ערעור על פסקי בוררות ובלאו הכי, אין בית המשפט מתערב בממצאים שנקבעו בפסק הבוררות ובשיקול דעתו של הבורר. הליך הבוררות הוא תוצר של הסכמת הצדדים, ובית המשפט ממעט להתערב בהליך זה, כפי שקבע כבוד השופט דנציגר ברע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (6.10.10): "המדיניות השיפוטית העומדת בבסיס הלכה זו נובעת מהשאיפה לחזק את מוסד הבוררות כחלופה אטרקטיבית על פני התדיינות בבית המשפט, כמו גם על השאיפה ליתן תוקף מרבי וממשי לאוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים אשר בחרו להתדיין ביניהם דווקא בהליך בוררות משום היותו הליך מהיר ומזומנות אף יעיל יותר. יתרונותיו אלו של מוסד הבוררות יוגשמו רק אם הליך הבוררות יהיה הליך שאין בתי המשפט מתערבים בו אלא מקום שהוסמכו לעשות כן במפורש על ידי המחוקק ובמקרים חריגים בלבד. על מדיניות שיפוטית זו והרציונאלים המונחים בבסיסה עמדה השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד נט(4) 542, 543-542 (2005) (להלן: עניין שועלי), בהסכמת השופט מ' חשין. עתירה לדיון נוסף על פסקה"ד המוסכם שניתן בעניין שועלי נדחתה [ראו: החלטתה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בדנ"א 821/05 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד ( 5.5.2005)]. כן ראו בעניין זה: החלטתה של השופטת (בדימוס) ד' דורנר ברע"א 6187/93 לה"ב לשכת העצמאים בישראל נ' ורקר ( 24.3.1994); החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8941/06 עירית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (  4.11.2009) (להלן: עניין עירית חיפה), סעיפים 29-28]". על פי עקרונות אלו כאשר מוגשת בקשה לבית המשפט שעניינה ביטול פסק בורר, הרי בטרם כניסה ובחינת טעות הבטלות שבחוק הבוררות, שומה עליו לבחון האם אין מדובר בערעור ש"נעטף" בעטיפה של בקשה לביטול פסק בורר. דברים ברוח זו ובהתאם קבע כב' השופט בדימוס שטורזמן בספרו ספר הבוררות משפטים הוצאה לאור (1999 בע"מ), 2001 בעמ' 258: "...התוצאה הבלתי נמנעת של מצב זה מתבטאת בניסיונם הבלתי פוסק של בעלי דין מאוכזבים מפסקי הבוררות להציג את נימוקיהם הראויים לערעור על הפסק כנימוקים המעוגנים בעשר העילות המאפשרות את ביטולו ובפסיקה העקבית של בתי המשפט הדוחים נסיונות אלה בהיותם בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק ולמען חוסנה (כדעתם) של הבוררות ופסקיה". הצדדים הבוחרים ביישוב המחלוקת שביניהם בדרך של בוררות, מוותרים הלכה למעשה על זכותם לתקוף את ממצאי הבורר אפילו בהנחה שהן שגויות (ע"א 388/81 תימורים נ' משתלת ויצמן כהנא בע"מ פ"ד לו(4) 253, 264 ובע"א 113/87 נתיבי איילון נ' יהודה שטנק פ"ד מה(5) 511). עקרונות אלו יפים על אחת כמה וכמה כאשר הצדדים עצמם בהסכם המייסדים קבעו במפורש בסעיף 15.2 כי: "הבורר לא יהיה חייב לנהוג על פי דיני הראיות או סדרי הדין האזרחי, ואולם הוא יהיה חייב לפסוק על פי הדין המהותי הנהוג בישראל ולנמק החלטותיו". יישוב סכסוכיםבוררערעור