מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על החלטת משרד הרישוי: זהו ערעור שהוגש לפי סעיף 55לפקודת התעבורה המערער היה בעל רשיון נהיגה. בשנת 1981אירעה לו תאונת-דרכים. בעקבות זאת החליטה רשות הרישוי לפסול אותו מלהחזיק ברשיון נהיגה, תוך מתן אפשרות למערער לעבור מבחן נהיגה. החלטתה של ועדת הרישוי באה לאחר שהמערער נבדק ע"י רופא מוסמך, וערעורו בפני ועדת ערר רפואית נדחה. הערעור בפני הוא על החלטת רשות הרישוי, שדחתה את ערעורו של המערער לקבלת רשיון הנהיגה: "מסיבות רפואיות", בעקבות החלטת הועדה הרפואית כנ"ל. ב"כ המערער ביקש להזמין עדים, ולהשמיעם במסגרת הערעור. ביקשתי מב"כ הצדדים לטעון בשאלה, האם יש מקום לשמיעת עדים בערעור המוגש לפי סעיף 55לפקודת התעבורה [3]. לאחר ששמעתי את טיעון ב"כ הצדדים, אני בדעה שאין מקום לשמיעת עדויות. אלה טעמי: סעיף 55הנ"ל קובע את זכות הערעור על החלטה לפי סעיפים 51עד 54לפקודת התעבורה [3] לביהמ"ש המחוזי, וקובע שלא יהיה ערעור על צו או פס"ד של בימ"ש מחוזי שניתן לפי סעיף .55סעיף 51מסמיך רשות רישוי לפסול אדם מלהחזיק רשיון נהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי. סעיף 52מסמיך את רשות הרישוי להתנות רשיון נהיגה של אדם מטעמי בטיחו. בסעיף 55א'(ד) נאמר שלא יוגש ערעור לפי סעיף 55על החלטת רשות רישוי לפי סעיף 51: "שניתנה מטעמים של כשירות רפואית, אלא לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית בערר על החלטת הרופא המוסמך...". הווה אומר שלפני שהרשות המנהלית המוסמכת, שהיא רשות הרישוי, מחליטה לפסול אדם מטעמים של כושר רפואי פגום, יש לבעל הרשיון הזדמנות להציג את תעודותיו ומסמכיו הרפואיים וכיוצא בזה בפני הרופא המוסמך. אם הוא מערער על החלטת הרופא המוסמך, ניתנת לו הזדמנות נוספת להציג את ענינו ואת ראיותיו בבדיקה מחודשת בפני ועדת ערר רפואית. פקודת התעבורה קובעת בסעיף 55הנ"ל זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי, והמחוקק איננו קובע באיזה ערעור מדובר, האם רק בנקודות משפטיות (כמו, למשל, בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), 1959, סעיף 12א'(א)[4]), או שמא מדובר בערעור שמסגרתו היא כערכאה ראשונה השומעת ראיות וגובה עדויות (כמו בערעורי מיסים וכיוצא בזה). ב-ע"א 300/53 וושצינה נ' המועצה המקומית קרית חרושת [1] בעמ' 1642, נאמר מפי כב' השופט ויתקון: "המונח "ערעור" אינו חד-משמעי, ולעיתים נקרא "ערעור" מה שלפי ההלכה הטהורה אינו אלא שיפוט מקורי. להלכה ניתן לומר כי ערעור במשמעותו הדווקנית, פירושו ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה מקודם ע"י בימ"ש או טריבונל אחר. הטריבונל "המבקר"... אינו מקבל בד"כ חומר חדש, ואינו קובע עובדות חדשות, אלא מביע את דעתו על חוו"ד קודמת, ובודק אם בדין יסודה ואם לאו". ב-ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.אי.אל. בע"מ [2] בעמ' 495, נאמר מפי כב' השופט אשר: "הכלל הנכון, לדעתי, הוא שבימ"ש המחוזי יושב כערכאה ערעורית, רק אם הערעור שבפניו הוא על החלטותיהם של בימ"ש או של ערכאה שיפוטית בעלת סממנים של בימ"ש... הסממנים המאפיינים הליכים של ערכאה שיפוטית (להבדיל מהליכים בפני גוף מנהלי) הם: א. נתקיים בה בירור משפטי של טענות הצדדים המעורבים בסכסוך. ב. ניתנת אפשרות לצדדים להוכיח את טענותיהם העובדתיות ע"י ראיות, לרבות השמעת עדים. ג. ניתן לחקור את העדים חקירת שתי וערב, כשעל עדותם חלות הוראותיו של פרק ט' לחוק העונשין. ד. הערכאה אינה יושבת בהשגה או בערעור על החלטתה היא. והיה ואחד הסממנים הנ"ל אינו קיים אזי הערכאה אינה שיפוטית כי אם מנהלית, והביקורת על החלטותיה, המופעלת ע"י ביהמ"ש, אינה בגדר שיפוט ערעורי". באותו ענין ביהמ"ש ראה בהליכי השגה, בנושא של היטל ע"פ תקנות מטבע, דיון מינהלי, ואת הדיון בביהמ"ש המחוזי בערעור על השגה ראה כדיון של ערכאה שיפוטית ראשונה, שעל פסק-דינה יש ערעור בזכות לביהמ"ש העליון, בהתאם לסעיף 19א' לחוק בתי המשפט [5]. נראה לי שהנושא שלפנינו הוא מיוחד, וצריך להיבחן, לא רק על פי המבחן האמור, אלא גם ע"פ מבחן נוסף. המבחן הוא פרשנות שיש לתת לסעיף 55לפקודת התעבורה, לאור מטרת הפקודה. המטרה היתה, לענין הנדון, שניתן יהיה לשלוח רשיון נהיגה של אדם אם המומחים הרפואיים המתאימים יקבעו שהוא אינו כשיר לנהיגה מסיבות רפואיות, ואם רשות הרישוי תאמץ את מסקנת המומחים הרפואיים. לשם כך קבעה הפקודה מנגנון של מומחה רפואי, ולאחר מכן ועדת ערר רפואית, שהם אמורים לבדוק את ענינו של בעל הרשיון, שהוטל ספק בכושרו הבריאותי להמשיך ולנהוג, ולקבוע אם אותו אדם כשיר להחזיק ברשיון ואם לאו. בעוד שהרופא המוסמך מתמנה ע"י רשות הרישוי, חברי ועדת הערר מתמנים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה, בהתייעצות עם שר הבריאות. אמנם, לענין סדרי הדיון של ועדת ערר אין תקנות דוגמת תקנות הנכים (ועדות רפואיות) או דוגמת תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), אולם, למרות זאת, אני מוצא דמיון בין הדברים מבחינת תפקידי הועדות הרפואיות בדרגת ערעור. ועדת ערר רפואית צריכה לבדוק את החלטת הערכאה הרפואית הנמוכה יותר (במקרה זה החלטתו של הרופא המוסמך), והיא רשאית לבטל, או לשנות, את החלטת הרופא המוסמך, או להחזיר את הענין אליו. אם כי, כאמור, אין תקנות של סדרי דין לגבי ועדת ערר, עליה לנהוג לפי כללי צדק טבעי, ולאפשר לבעל הרשיון שבו מדובר להופיע בפניה, ולהציג בפניה את ראיותיו. רק לאחר מתן הזדמנות למערער, בעל הרשיון הנ"ל, להציג את גירסותיו וראיותיו, ולאחר בחינת כל חומר נוסף רלוונטי לפי דעת הועדה, תחליט הועדה בענין שבפניה. משכך הם פני הדברים, שוב אין מקום וטעם לפתוח את היריעה הרפואית מחדש בביהמ"ש. ולמרות שפקודת התעבורה איננה מצמצמת במפורש את זכות הערעור לפי סעיף 55- בענינים שנוגעים לאי כשירות רפואית - נראה לי שניתן להקיש, לפי מטרת דבר החיקוק, מענין מסגרת הערעור לביהמ"ש, שלפי סעיף 12א'(א) של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [4] לעניננו, ולומר שכמו שם גם כאן הערעור הוא בנקודות משפטיות בלבד. אני מתחזק בדעתי זו לאור הקביעה שבסעיף 55ג' לפקודת התעבורה, לאמור: "אין ערעור על צו או על פס"ד של בימ"ש מחוזי, שניתן לפי סעיף זה". לעניות דעתי, לא סביר שהיתה נשללת זכות ערעור אילו כוונת המחוקק היתה שבימ"ש של ערעור ישמע ראיות כערכאה ראשונה. ואם לא זכות ערעור, לפחות רשות ערעור. משהמחוקק לא איפשר ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי (לא בזכות ולא ברשות), שמע מכך שכוונתו היתה שהערעור ישא אופי ומסגרת של בחינת החלטת רשות הרישוי, במידת מה בדומה למתכונת בג"צ. פרופ' זמיר, בספרו, השפיטה בענינים מנהליים [8] (בעמ' 12), מבחין בין ערעור על החלטה של "גוף שפיטתי שהוא עצמו מבקר החלטה שניתנה ע"י רשות מנהלית", לבין ערעור המוגש "נגד החלטה של רשות מנהלית רגילה". בערעור מהסוג האחרון, הדיון הוא רחב יותר, וניתן לקיים במסגרתו שמיעת ראיות. בערעור מהסוג הראשון, הביקורת היא מצומצמת יותר כבערעור רגיל. ועדת הערר הרפואית מבקרת ובוחנת את החלטתו של הרופא המוסמך. היא אינה כפופה למרותה של רשת הרישוי, ולא נתמנתה על ידה. מהבחינה הזו, ולמרות שאין מדובר בבירור משפטי אלא בבירור רפואי, נראה לי שניתן לומר שועדת הערר, לצורך בחינת הכושר הרפואי של בעל הרשיון, היא בעלת סמכויות וסממנים של ערכאה שיפוטית. אולי לא למותר להזכיר שבעוד שבתקנות התעורה (סדרי דין בערעורים על החלטות הרשות), בתקנה 4[6], נקבע שעל דיון בערעור יחולו הוראות כל דין, החלות על דיון בבקשה בדרך המרצה, הרי שבתקנות הרלוונטיות לעניננו (תקנות התעבורה (סדרי הדין בערעור לפי סעיף 55לפקודת התעבורה), ההפניה בתקנה 8[6] היא לתקנות סדר הדין האזרחי באופן כולל. גם מכך ניתן אולי ללמוד שהכוונה היתה שבימ"ש מחוזי ינהג לפי סדרי דין רגילים, הנהוגים בערעור, הנשמע בערכאת ערעורים. עו"ד בוברוב ב"כ המערער טען שעצם החובה להגיש תצהיר בתמיכה לערעור מלמדת שכוונת המחוקק היתה שהערעור יתברר כמו הליך בהמרצה. אינני סבור שהגשת תצהיר מצביעה על היקף ואופי הדיון בערעור עצמו. אין לי אלא להזכיר שגם עתירה לבג"צ, יש לתמוך בתצהיר. לאור כל האמור, מסקנתי היא שאין להתיר הבאת עדויות או ראיות חדשות בבימ"ש מחוזי היושב בערעור על החלטת רשות רישוי לפי סעיף 55לפקודת תעבורה - כשהחלטת הרשות באה בעקבות החלטת ועדת ערר רפואית. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורהערעור