מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על הודעה לצד שלישי ששלחה קרנית נגד הנהג: א. בפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כ. ג'דעון) מיום 12.1.12 בתיק אזרחי 8238/07 לפיו חוייבו נהג הרכב, מר חביב עטא (המערער ב-ע"א 3082-03-12 שייקרא להלן: "חביב") ו"קרנית" לפצות את הנפגע בתאונה (המשיב מס' 1) בסכום של 675,146 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בנוסף, התקבלה הודעת צד שלישי ששלחה "קרנית" והצדדים השלישיים, דהיינו, נהג הרכב חביב, ומתיר השימוש ברכב (שהוא בעל מגרש לסחר במכוניות), מר נביל עזאם (המערער בע"א 3162-03-12, שייקרא להלן: "נביל") חוייבו לשלם ל"קרנית" את מלוא הסכום הפסוק בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי. הודעת צד רביעי שנשלחה על-ידי חביב ונביל כנגד חברת הביטוח "מנורה" (להלן: "מנורה") - נדחתה. ב. תמצית נסיבות העניין: בתאריך 29.9.06 נפצע המשיב מס' 1 כאשר חצה את הכביש במעבר חצייה, בסמוך לקניון השרון בנתניה, בשעה 03:00 לפנות בוקר, מרכב שהיה נהוג בידי חביב, ואשר היה מבוטח לפי פוליסה לביטוח סחר רכב על-ידי מנורה. הודעת צד שלישי הוגשה על-ידי "קרנית" כנגד נביל בהיותו הבעלים של הרכב ו/או מתיר השימוש בו. הובהר, שנביל הוא הבעלים והמנהל של מגרש לסחר רכב בעיר טייבה. נהג הרכב (חביב) ומתיר השימוש ברכב (נביל) שיגרו הודעת צד ד' כנגד חברת הביטוח מנורה בטענה שהפוליסה של מנורה לביטוח סחר רכב מכסה את נסיבות המקרה. ג. בהיות הרכב מבוטח בביטוח מסוג סחר רכב, עמדה לדיון בפני בית משפט קמא השאלה, האם ארעה התאונה במהלך נסיעה פרטית או במהלך נסיעה למטרת סחר? הפוליסה של מנורה, בה עסקינן, היתה "למטרת סחר, בדיקה ומבחן כלי רכב עבור הרכבים שאינם בבעלות בעל הפוליסה או הנהג הנקוב בשם". בענייננו, היה חביב מורשה לנהוג ברכב על-פי הפוליסה, ולכן, מציין בית משפט קמא שרק אם יוכח שנסיעתו של חביב היתה למטרת סחר, בדיקה ומבחן של הרכב, או אז יחול הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה שהונפקה על-ידי מנורה. ד. בית משפט הגיע למסקנה, לאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית, שאין זה רצוי, כעניין של מדיניות שיפוטית, להטיל את נטל ההוכחה לגבי קיומו או אי-קיומו של כיסוי ביטוחי על מי שנפגע בתאונה, וראוי להטיל נטל זה על בעל האינטרס החזק בקיומו או אי-קיומו של כיסוי זה, משמע, הנהג בענייננו. ה. לאחר ששופטת קמא דנה בהרחבה בראיות שבפניה, מסקנתה היתה שלא עלה בידי חביב להוכיח כי התאונה ארעה במהלך שימוש ברכב למטרת סחר. נציין בקצרה, שגירסת חביב היתה שבמועד האירוע, שהיה בחודש הרמדאן, הוא נסע ברכב בשליחותו של נביל מן העיר טייבה לכיוון נתניה, בסמוך לאחר השעה 22:30, להציג את הרכב בפני קונה פוטנציאלי. המפגש אמור היה להתקיים בסביבות השעה 23:00 בתחנת דלק או מול קיוסק ליד תחנת הדלק, אך הלקוח לא הגיע למפגש. לאחר המתנה ארוכה, יצר חביב קשר טלפוני עם נביל, ולאחר מכן עזב את המקום לכיוון העיר טייבה. בדרכו לשם הוא עצר בטיילת בנתניה, קנה שתיה, וכעבור זמן המשיך בנסיעה לעבר טייבה ובסמוך לקניון השרון בנתניה התרחשה התאונה. ו. חביב ונביל נימקו את השעה הבלתי שגרתית של הפגישה בדרישת הלקוח, עקב אילוצי עבודה, ובהתחשב בחודש הרמדאן (סיום הארוחה שוברת הצום בערב), והוסיפו שפגישת עבודה בשעה כזו אינה עניין חריג לגבי סחר רכב, כך גם אי-הגעתו של לקוח פוטנציאלי למפגש שתואם. עוד ציינו, שהמפגש נקבע בנתניה בגלל חשש של אנשים להגיע לטייבה. נביל גם הפנה לרישום ביומן הנסיעות של המגרש שבו מתועדות הנסיעות של הרכבים מן המגרש ובכללם הנסיעה של הרכב נשוא התביעה (נ/16). ז. כותבת שופטת קמא, כי למרות ההסברים ההגיוניים לכאורה (הדגשה זו היא שלנו) לגבי נסיבות אירוע התאונה, ומועד התרחשותה, אין היא יכולה ליתן אמון בגירסה זו נוכח סתירות שהתגלו בעדותו של חביב, שמפורטת בהרחבה בפסק הדין. נזכיר על קצה המזלג, שחביב טען בהודעתו במשטרה (נ/15 עמ' 2) שהיה לבד ברכב בזמן התאונה, אך לאחר שצפה בסרט מצולם (על-ידי מצלמות האבטחה של הקניון) שינה גירסתו והודה שהיה עמו נוסע נוסף "טרמפיסט", שלדבריו אינו מכיר אותו (נ/15 עמ' 3). כמו כן, בתצהיר תשובות לשאלון (שאלה 8 ת/13), השיב חביב בשלילה לשאלה האם היה עימו נוסע נוסף ברכב, ואילו בחקירתו הנגדית מסר שבזמן התאונה היה עימו אדם נוסף שאותו הוא מכיר בפנים, כל זאת בשעה שבהודעה למשטרה הכחיש כל היכרות בינו לבין הטרמפיסט. ח. בצדק קובעת שופטת קמא שהעלמת עובדת קיומו ו/או זהותו של נוסע נוסף ברכב, שהיא עובדה מהותית, משליכה על מידת האמון שניתן לייחס לעדות חביב, ומעוררת חשד כי יש דברים בגו. ט. בנוסף, מפרטת שופטת קמא סתירות באשר למועד אירוע התאונה ותהיות נוספות שעלו מעדותו של חביב, מה גם שהן חביב והן נביל לא ניסו לזמן את הקונה הפוטנציאלי ו/או את הטרמפיסט לעדות ולנסות לאתרם לצורך המשפט, ואף לא ניסו להוציא פלט שיחות להוכחת הטענה שהתקשרו אל הקונה בזמן ההמתנה. הטענה שעקב אי-קיום המפגש הם זרקו את הפתק שעליו נרשמו פרטי הקונה, לא שכנעה את בית משפט קמא. י. בהתייחס לדף יומן הנסיעות של המגרש שבו מתועדת שעת הנסיעה של הרכב ביום התאונה ומטרת הנסיעה, קבע בית משפט קמא שאינו יכול לייחס כל משקל ראייתי למסמך , שכן המדובר בהעתק של דף בודד התלוש מיומן הנסיעות, על-פי הנטען, שלא ניתן היה לבחון את האותנטיות שלו. י"א. סוף דבר, בית משפט קמא קבע, שאינו יכול לסמוך על גירסתם של חביב ונביל באשר למטרת הנסיעה ביום התאונה, ומכאן שחביב לא הרים את נטל ההוכחה שהתאונה ארעה במהלך נסיעה למטרת סחר, ולא למטרה פרטית. המסקנה היתה, שלא הוכח קיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה ולכן מנורה פטורה מחבותה על-פי הפוליסה והחיוב לפיצוי הנפגע חל על "קרנית". הודעת צד ג' של "קרנית" כנגד חביב ונביל התקבלה. הודעת צד ד' של חביב ונביל כנגד מנורה - נדחתה. י"ב. על כך מונחים בפנינו הן ערעורו של הנהג חביב (ע"א 3082-03-12) והן ערעורו של נביל כמתיר השימוש (ע"א 3162-03-12). חביב טוען כי נטל ההוכחה מוטל היה על מנורה להוכיח "החרגה" - נסיעה פרטית, ושגה בית המשפט בקובעו כי נטל ההוכחה מוטל על הנהג. נטען גם שבית משפט קמא לא קבע פוזיטיבית את הנסיבות שבמהלכן ארעה התאונה, ודחיית גירסת חביב נבעה מאי-התאמות עם גירסאות קודמות, אי-התאמות שהינן שוליות ואינן נוגעות לעניין המרכזי של הגירסה. י"ג. לדעת חביב קיימת בענייננו עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא המבוססות על מסקנות והיגיון, ולא על התרשמות ישירה או על קביעה בדבר חוסר מהימנות. לטעמו של חביב, מסקנות בית משפט קמא מנוגדות לתרחיש הגיוני וסביר לפיו התבצעה הנסיעה במסגרת העיסוק המסחרי. עוד מלין חביב על כך שבית משפט קמא לא נתן משקל לדף שהוגש מתוך יומן הנסיעות של הרכב. לדעת חביב, היה גם מקום לזקוף לחובת מנורה את העובדה שנמנעה מלהציג את תמליל חקירתו של נביל (במובחן מתמליל החקירה של חביב שהוגש לבית המשפט). י"ד. עוד נטען, שבית משפט קמא לא פירט מדוע הוא אינו מפריד בין החלק הראשון של הנסיעה, שנעשתה לצורך סחר, לבין חלקה השני של הנסיעה, כשרק ביחס לחלק השני מצא בית משפט קמא סתירות. טוען חביב בערעורו כי המסקנה לפיה לא הוכח שמדובר בנסיעה למטרת סחר, אינה מתיישבת עם ההיגיון הואיל וכעובד במגרש למכירת מכוניות שחלקן בבעלות נביל, אין זה סביר שחביב ישתמש לנסיעה פרטית ברכב שאין לו כיסוי ביטוחי לשימוש זה. ט"ו. לטעמו של חביב, גם אם הוא סטה ממטרתה העיקרית של הנסיעה (משמע, לשם מכירת הרכב), הרי שאין בכך סטייה מהותית והיה מקום להחיל את דוקטרינת ההרשאה הראשונית לפיה יש לחייב את מנורה אף אם היתה חריגה ממטרת הנסיעה. טוען חביב, כי בפוליסה מסוג סחר יש מקום לקבוע כי בנסיעה שתחילתה לצורך סחר, הרי שאין בדרך חזרה פעילות פרטית, ובלבד שלא תהיה פעילות משמעותית, שאם לא כן יהא הנהג מוגבל באופן שאינו סביר. ט"ז. כמו כן נטען, כי לאחרונה התברר לחביב כי מי ששימש בתפקיד בא-כוחו בהליך הקודם היה מייצג של "קרנית", במקביל לייצוגו שלו במשפט, דבר המהווה פגיעה בייצוגו של חביב, ודי בכך כדי לבטל את פסק הדין. עד כאן תמצית טענות חביב בערעורו. י"ז. נביל טוען בערעורו (ע"א 3162-03-12) כי שגה בית המשפט בעניין נטל ההוכחה, וכי על מנורה היה להוכיח את החריג לפוליסה ("נסיעה פרטית") ומכיוון שהדבר לא הוכח, הרי שעל הפוליסה לכסות את האירוע. לטענת נביל, כמפורט בערעורו, יש במקרה שבפנינו הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור הואיל והסתירות בגירסאות הנהג אינן נוגעות לעיקרה של העדות ולנושא העיקרי, דהיינו, שמטרת הנסיעה היתה לצורך סחר רכב. לדעת נביל דחיית גירסת הנהג לא נבעה מהתרשמות שלילית של בית המשפט, אלא ממסקנות שהסיק בית המשפט, ולכן אין מניעה להתערבות ערכאת הערעור. אין בעניין זה יתרון לערכאת הערעור על פני זו הדיונית. י"ח. נביל טוען, שדחיית גירסתו נבעה לא מחמת ליקויים בגירסתו, כי אם מחמת סתירות שנמצאו בעדות הנהג (חביב), ואילו בעדותו של נביל לא נפל פגם, ולכן גירסתו ועדותו לא הופרכו. לדעת נביל, לא היה מקום להתייחס לחביב ולנביל כאל גוף אחד. לטעמו, אותו חלק של עדות חביב הנוגע לנביל (מתן הרשות לנסיעה שהיתה למטרת סחר) לא הופרך, ואף נתמך בעדויות נוספות שהוצגו. י"ט. עוד נטען שלא היה מקום לקבל את הודעת צד ג' של "קרנית" בנימוק שהתיר שימוש ברכב ללא ביטוח, וזאת מבלי ש"קרנית" עצמה הביאה ראיה כלשהי בעניין זה, בשעה שנטל ההוכחה מוטל עליה והיא לא הוכיחה פוזיטיבית כי נביל התיר לחביב לנהוג ברכב ללא כיסוי ביטוחי. כ. מוסיף וטוען נביל, כי אפילו השתמש חביב ברכב, בסופו של דבר, לנסיעה פרטית, הרי זו חריגה מהרשאה שניתנה לו מטעם נביל ואין בכך כדי לפגוע בכיסוי הביטוחי של מנורה. מציין נביל, ש"קרנית" עצמה טענה בסיכומיה בבית משפט קמא שהיא תומכת בטענה העובדתית לפיה ההרשאה שנתן נביל לחביב היתה למטרת סחר, ולכן מנועה "קרנית" מלטעון עתה אחרת. כ"א. נביל חוזר ומדגיש שהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא נוגעות לאירוע התאונה עצמה, ואין ראיות כלשהן הנוגעות לשעת מתן ההיתר. לטענתו, בית משפט קמא לא יכול היה לקבוע, ובפועל אף לא קבע, ממצא כלשהו ביחס לנביל, ומכאן שגם לא ניתן לקבל את הודעת צד ג' של "קרנית" כנגד נביל. כ"ב. מן הראיות עולה, כך לטענת נביל, שההרשאה שנתן נביל לחביב היתה במסגרת הכיסוי הביטוחי. אפילו חרג חביב מן ההרשאה - מכוסה נהיגתו על-ידי הפוליסה של מנורה, ולכל הפחות מכוסה חבותו של נביל כנגד טענתה של "קרנית" בנוגע למתן ההרשאה לנהיגה. כ"ג. בנוסף טוען גם נביל, כמו חביב, שנפל פגם בייצוגו המשפטי של נביל בפני בית משפט קמא, בהיות בא-כוחו הקודם גם מייצג של "קרנית", במקביל לייצוגו של נביל, דבר שאינו מאפשר ייצוג משפטי הולם. עד כאן תמצית טענות נביל בערעורו. כ"ד. לעומת זאת, סבורה מנורה שאין כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי גירסת נביל וחביב מופרכת מיסודה. מנורה מציינת, כי חביב שהה בנתניה בשעת לילה מאוחרת במסגרת נסיעה פרטית, כאשר לפי קביעת בית משפט קמא, הנסיעה מלכתחילה היתה למטרת בילוי, ולא היתה אמורה כלל להתקיים פגישה עם לקוח בנתניה. לכן, גם אין נפקות לטענת נביל כי חביב התעכב לאחר שהלקוח לא הגיע ובכך חרג מן ההרשאה שניתנה לו. מציינת מנורה, כי משקבע בית משפט קמא שהנסיעה נעשתה למטרות פרטיות אין עוד רלוונטיות לכל שלב ושלב בה, ויש לראות בה מקשה אחת שאינה ניתנת לפיצול. כ"ה. מוסיפה מנורה, כי מטבע הדברים, חביב (הנהג) הוא שהעיד באשר למרבית העובדות הרלוונטיות, ואין בעובדה שבית משפט קמא לא מצא סתירות בגירסת נביל כדי למנוע את המסקנה שנוכח עדות חביב יש לדחות את הגירסה העובדתית של שניהם. בית משפט קמא קבע שאינו יכול לתת אמון בגירסת נביל וחביב נוכח הסתירות שבעדות הנהג (חביב) ובהמשך, מנה בית משפט קמא שורה ארוכה של סתירות וטעמים מדוע אין לקבל את גירסתו. כ"ו. מציינת מנורה, כי בית משפט קמא קובע בלשון עדינה וממלכתית שהמערערים הציגו תירוץ לנוכחות הרכב בשעת לילה מאוחרת הרחק ממגרש הרכב, אך תירוץ דחוק זה נדחה על-ידי בית משפט קמא נוכח שורה ארוכה של סתירות וממצאים שאינם הגיוניים, ואין להתערב בממצאים של בית משפט קמא, בהתאם להלכה הפסוקה והידועה. כ"ז. סיכומו של דבר: לדעת מנורה דחה בית משפט קמא את גירסת המערערים שהותירה רושם בלתי אמין וקבע חד משמעית: "לא יכולתי לסמוך על גירסתם של הנהג ומר עזאם באשר למטרת הנסיעה ביום התאונה" (סעיף 25 לפסק הדין). כ"ח. בהתייחס לטענת נביל בשלב הערעור לפיה תחילת הנסיעה היתה למטרת סחר רכב ומשלא הופיע הקונה, חרג חביב מן ההרשאה והמשיך בדרכו למטרות פרטיות מציינת מנורה שהטענה כלל לא הועלתה בפני בית משפט קמא. לא זו בלבד, אלא שבית משפט קמא דחה את הטענה שהנסיעה נועדה במקור לצרכי סחר רכב ומכאן שמלכתחילה לא היה כיסוי ביטוחי לנסיעה, ובנסיבות אלה קל וחומר שלא יכול להיות כיסוי ביטוחי לחלקה השני. מציינת מנורה, שאין המדובר אלא במסכת נסיבות אחת שלא ניתן להפרידה ובית משפט קמא דחה את גירסת המערערים כולה. על מנת לדחות את גירסת נביל, די בקביעת בית משפט קמא על יסוד מכלול הראיות כי לא היתה מתוכננת פגישה עם לקוח ולא היה קונה פוטנציאלי (סעיף 25 לפסק הדין). כ"ט. מנורה מוסיפה וטוענת, כי בדין קבע בית משפט קמא שנטל ההוכחה רובץ על הנהג, שהוא בעל המידע המירבי, אם לא הבלעדי, באשר לנסיבות התאונה והוא שיכול להביא בפני בית המשפט את הראיות המבססות או שוללות את טענתו בדבר כיסוי ביטוחי, אלא ששאלת הנטל רלוונטית מקום בו קיים ספק לאיזה צד נוטות כפות המאזניים. בענייננו, פירט בית משפט קמא סיבות רבות מדוע אין ליתן אמון בגירסת חביב ונביל עד כי ברור שגם אלמלא היה הנטל מוטל עליהם, היה מקום לקבוע שהנטל הורם וגירסתם הופרכה. עד כאן תמצית טענות מנורה. ל. "קרנית" מציינת, שככל ותתקבלנה טענות נביל וחביב שפוליסת מנורה מכסה את השימוש ברכב בעת התאונה, כי אז יש לחייב את מנורה לשפות את "קרנית" בגין כל הסכום ששילמה "קרנית" לנפגע לפי פסק דינו של בית משפט קמא. יחד עם זאת, דוחה "קרנית" את טענותיו החלופיות של נביל, ככל שאלה מופנות כנגד קבלת הודעת צד ג' כנגדו ומציינת שטענותיו של נביל בהקשר זה לא הועלו כלל בפני בית משפט קמא, ולכן, הוא מושתק מהעלאתן בשלב זה, ורק במקרים חריגים מאוד תדון ערכאת הערעור בטענה שלא הועלתה בפני הערכאה הדיונית. ל"א. מוסיפה וטוענת "קרנית", כי שאלת "הרשות" כלל לא היתה נתונה במחלוקת שהרי נביל הודה שהתיר לחביב לנהוג עובר לתאונה. מכאן, שאם היה ההיתר למטרות פרטיות - יש לקבל את ההודעה של "קרנית" כנגד נביל (בהעדר כיסוי ביטוחי), ואילו אם היה ההיתר למטרות סחר, כי אז החריגה מן ההיתר הראשוני אינה מפקיעה את הכיסוי הביטוחי. "קרנית" מפנה, במסגרת טיעוניה, לעדותו של נביל אשר העיד כי לאחר השיחה האחרונה שבה הודיע לו חביב שהקונה לא הגיע, הוא (נביל) אמר לחביב "שאם הוא רוצה לחכות שיחכה, ואם לא, שייסע הביתה. אחרי זה לא ידעתי מה קורה ולא שמעתי ממנו" (עמ' 86 לפרוט'). מכאן טענת "קרנית" שלכל היותר ניתן לומר שנביל היה אדיש לגבי השאלה מה יעשה חביב עם הרכב מרגע שהקונה הפוטנציאלי (לגירסתם) לא הגיע לפגישה, ונביל, כעולה מעדותו, לא דאג להורות לחביב (כפי שניתן היה לצפות ממנו) להחזיר את הרכב ישירות למגרש הרכב בטייבה. לכן, יש לראות את נביל כמי שהתיר את השימוש בעת התאונה, וזאת אפילו חרג השימוש מן הרשות הראשונית ואף מגדר הכיסוי הביטוחי. עד כאן תמצית טענות "קרנית". ל"ב. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 19.6.12, שמענו את תמצית טענותיהם של ב"כ הצדדים, אשר גם דאגו להניח בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. ל"ג. נתייחס תחילה בקצרה לטענה שהועלתה בהודעות הערעור של חביב ונביל על כך שבא כוחם דאז בבית משפט קמא היה מייצג של "קרנית" ולכן נפגם ייצוגם המשפטי - דין טענה זו להידחות. אין בפנינו שמץ ביסוס לטענה זו, כשם שגם אין בסיס כלשהוא לטענה כאילו נפגם אופן הייצוג המשפטי של חביב ונביל בפני בית משפט קמא, וכאמור הטענה נדחית. ל"ד. לעיצומו של עניין, ולאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של באי-כוח הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולאחר שעיינו במסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שיש לדחות את שני הערעורים. ל"ה. באי כוחם של שני המערערים עמלו קשות על-מנת לשכנענו כי בנסיבות המקרה שבתיק זה יש מקום לכך שערכאת הערעור תתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית ובמסקנותיה המבוססות על קביעות אלה, אך אין בידינו לקבל את טענותיהם אלה של ב"כ המערערים. ל"ו. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה, כי בית המשפט לא היה מוכן ליתן אמון בגירסתם של נביל וחביב, כאמור בסעיף 20 של פסק הדין: "אולם, למרות ההסברים ההגיוניים לכאורה שניתנו על ידם לגבי נסיבות אירוע התאונה ומועד התרחשותה לא יכולתי לתת אמון בגירסתם הנ"ל לאור הסתירות שהתגלו בעדותו של הנהג..." (ההדגשה שלנו). בהמשך, מפרט בית משפט קמא בהרחבה את הסתירות בהן מדובר, ולרבות העלמת עובדת קיומו או זהותו של נוסע נוסף ברכב, דבר המשליך על מידת האמון שניתן לייחס לעדותו של חביב, והיא אף מעוררת חשד שיש דברים בגו. ל"ז. אחת הסתירות הנוספות שהצביע עליהן בית משפט קמא היא שחביב מסר בתשובה לשאלות ההבהרה (ת/14) כי עצר בקיוסק שבו עבד הקונה שרצה לראות את הרכב (תשובה מס' 12(ד)), בעוד שבעדותו מסר חביב כי אינו יודע היכן עובד אותו קונה (עמ' 76 לפרוט'), והוסיף ואמר כי מה שכתב בתצהיר התשובות זה מה שביקש ממנו נביל לומר. ל"ח. אין בידינו לקבל את ניסיונו של נביל לטעון כאילו גירסתו הוא לא נפגמה, וכאילו אין לזקוף לחובתו את חוסר האמון שבגירסת הנהג חביב. נביל מנסה להפריד בין שלב מתן ההרשאה לנהיגה (למטרת סחר רכב בהתאם לפוליסת מנורה) לבין ההתרחשות עובר לתאונה, התרחשות אשר רלוונטית, לטעמו של נביל, ביחס לנהג בלבד. איננו מקבלים עמדתו זו של נביל. ברי, מעיון בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, כי על יסוד מכלול הראיות לא היה בית המשפט מוכן לאמץ את הגירסה של חביב ונביל. ל"ט. נבהיר, שאין המדובר רק בסתירות מהותיות וחוסר עקביות בדבריו של חביב, אלא חוסר האמון ניתן גם להילמד מראיות שהיו, או אשר יכולות היו להיות, בידיו של בעל דין ואשר ניתן היה לצפון באופן טבעי כי יביאם בפני בית המשפט, אך בעל הדין נמנע מלהביא ראיות אלה ללא הסבר סביר (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651). מ. כך, למשל, לא ניתן הסבר מדוע נעשה ניסיון להעלים את קיומו ו/או זהותו של הנוסע הנוסף שהיה ברכב, מה גם שחביב מסר כי בזמן התאונה נסע עימו אדם מכפר יונה, אותו אסף כטרמפיסט (עמ' 75 לפרוט'). לא נעשה ניסיון לזמן את הטרמפיסט לעדות ולא נעשה ניסיון לאתרו לצורך המשפט. מ"א. לא זו אף זו: כעולה מתשובות חביב לשאלות ההבהרה (ת/14) הוא עצר בקיוסק שבו עבד הקונה, אשר לפי הגירסה רצה לראות את הרכב. אין צריך לומר, שאותו קונה עשוי היה לשמש עד חיוני ברצות המערערים לבסס את גירסתם, אך כפי שציין בית משפט קמא לא נעשה ניסיון לאתרו לצורך המשפט ולזמנו. אף לא נעשה ניסיון להוציא פלט שיחות להוכחת הטענה שהתקשרו אל הקונה בזמן ההמתנה. הגירסה כי נזרק הפתק עליו נרשמו פרטיו של הקונה, לא שיכנעה את בית משפט קמא. יודגש, כי נביל הוא בעל מגרש למכירת מכוניות, ומכאן, שמתוך אופי עיסוקו הוא מודע לחשיבותם של נתונים אלה, במיוחד כשמתרחשת תאונה שבה נפגע אדם. מ"ב. גם אין לבוא בטרוניה אל בית משפט קמא על שלא היה מוכן לייחס משקל ראייתי להעתק דף יומן הנסיעות של המגרש שבו תועדה שעת הנסיעה של הרכב ביום התאונה ומטרת הנסיעה (נ/16), הואיל ועל בסיס העתק דף בודד שנתלש, לפי הנטען, מיומן הנסיעות, לא ניתן היה לבחון את האותנטיות שלו. מ"ג. ב"כ חביב, עוה"ד זילברמן, טען בפנינו כי דף זה הינו מתוך תיק המשטרה ויש להניח שהמשטרה צילמה את המסמך ושומרת בתיק שלה את היומן המקורי, אך גם כאן לא הצביעו המערערים על ניסיון כלשהו להזמין לבית המשפט את תיק המשטרה לצורך הצגת היומן המקורי, או עותק מתאים למקור של היומן. אף כאן יש לזכור שנביל, בתוקף עיסוקו המקצועי כבעל מגרש למכירת מכוניות, מודע מטבע הדברים לחשיבותו של המסמך, ומכאן שניתן היה לצפות באופן טבעי להשקעת מאמצים לאיתור ולזימון היומן המקורי (שלפי הנטען נתפס בזמנו על-ידי המשטרה) או לפחות להגשת עותק מתאים למקור של יומן הנסיעות כולו, ולא להסתפק בהגשת דף בודד תלוש מתוכו. ההימנעות מהבאת הראיות, מקום בו ניתן לצפות כי בעל דין ידאג להצגתן בפני בית המשפט, ללא הסבר סביר, פועלת לחובתו של בעל הדין, ומה גם שבית משפט קמא, שראה ושמע את העדים, לא היה מוכן לסמוך על גירסתם של חביב ונביל. מ"ד. שאלת "ההרשאה הראשונית", שהועלתה בטיעוניהם של ב"כ הצדדים, למעשה אינה מתעוררת כלל, וזאת מכיוון שבית משפט קמא לא היה מוכן לאמץ מדעיקרא את הגירסה של נסיעה ברכב למטרת סחר רכב. לכן, פשיטא שגם אין לדון בשאלת הכיסוי למקרה של חריגה מההרשאה הראשונית. מ"ה. לא מובן מדוע סבור נביל שלא הוכח היסוד הדרוש לקבלת הודעת צד ג' ששלחה קרנית, ולטענתו כלל אין בפני בית המשפט ראיה הנוגעת לאופן מתן ההיתר (סעיפים 36-37 בעיקרי הטיעון של נביל). נציין, שממכלול הראיות, ונוכח חוסר האמון בגירסת חביב ונביל, עולה בבירור שחביב נהג ברכב ברשותו של נביל, וההיתר ניתן לשימוש שלא למטרות סחר רכב. ברי, שנביל ידע כי חביב נוהג ללא כיסוי ביטוחי, ומכאן תחולת סעיף 9 לחוק הפלת"ד, ובדין נתקבלה הודעת צד ג' של "קרנית", הן כנגד חביב והן כנגד נביל. מ"ו. נציין, כי הצדדים העלו בטיעוניהם גם את הסוגיה על מי רובץ נטל הוכחת קיומו של הכיסוי הביטוחי. בית משפט קמא כותב בפיסקה 17(ג) של פסק דינו: "לא יכולה להיות מחלוקת כי המבוטח ו/או הנהג הינם בעלי האינטרס המובהק בקיומו של כיסוי ביטוחי, ומשכך מן הראוי להטיל עליהם את נטל הוכחת קיומו של הכיסוי הביטוחי. הם גם, במרבית המקרים, מקור המידע הבלעדי לגבי נסיבות קרות התאונה, וככאלה הם בעלי האמצעי הטוב ביותר להוכחת קיומו של הכיסוי הביטוחי". מ"ז. לעניין זה, אנו מפנים לדבריו של כב' השופט י. עמית ב-רע"א 8744/08 רע"א 1692/09 קרנית נ' ויצמן (מיום 21.11.10): "על בעל דין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד. ברגיל, קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ליחסים בין הבעלים לבין המשתמש, ועובדות אלה אמורות להימצא בידיעתו של הבעלים". מ"ח. לדברים אלה אין בידינו אלא להצטרף ללא כל סייג. נוסיף, כי מקובלת עלינו טענת ב"כ מנורה, בסעיף 12 של עיקרי טיעונו: "לאור מכלול הראיות דומנו כי אין עוד משמעות מעשית לשאלה על מי מוטל הנטל. שאלת הנטל רלוונטית מקום בו קיים ספק לאיזה צד נוטות כפות המאזניים. בענייננו בית-משפט קמא פירט סיבות רבות כל כך מדוע אין ליתן בגירסת הנהג ונביל עד כי ברור שגם אלמלא היה הנטל מוטל עליהם - היה מקום לקבוע כי הנטל הורם וגירסתם הופרכה". אמירה זו הולמת, ללא כל ספק, את נסיבות המקרה שבפנינו. מ"ט. בסופו של דבר, אין בפנינו אלא שני ערעורים על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו בפניה, ובכגון דא, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב. מה גם, שבית משפט קמא טרח וצלל לעומק הראיות, ניתח ונימק את הדברים ביסודיות, ועשה את שבאפשרותו כדי לברר היטב את השאלות והפלוגתאות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. מסקנותיו של בית משפט קמא מבוססות היטב על התשתית הראייתית ועל אדני הדין הפסיקה והשכל הישר. לעניין כלל אי התערבות עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, וכן ע"א 9011/09 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 6.10.10. נ. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את שני הערעורים. אנו מחייבים את המערער חביב עטא (ע"א 3082-03-12) לשלם ל"מנורה", באמצעות משרד עו"ד י. גורי, שכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪, וכן לשלם ל"קרנית", באמצעות משרד עו"ד א. שור, שכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪. מזכירות בית המשפט תעביר את סכומי שכר הטירחה הנ"ל בהתאם לאמור לעיל, ואילו יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על-ידי המזכירות לידי עוה"ד דוד זילברמן, עבור המערער חביב עטא. אנו מחייבים את המערער נביל עזאם (ע"א 3162-03-12) לשלם ל"מנורה", באמצעות משרד עו"ד י. גורי, שכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪, וכן לשלם ל"קרנית", באמצעות משרד עו"ד א. שור, שכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪. מזכירות בית המשפט תעביר את סכומי שכר הטירחה הנ"ל בהתאם לאמור לעיל ואילו יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על-ידי המזכירות לידי עוה"ד אריאל הר שושנים, עבור המערער נביל עזאםהודעה לצד שלישיערעורקרנית