מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור הלבנת הון - החלטת ועדת עיצומים: א. מבוא בפני ערעור שהגיש המערער, מר מרק חילר, על החלטה של הוועדה להטלת עיצומים מיום 24.05.2012 (להלן: "הוועדה"), הפועלת מכוח סעיף 15 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"). המערער, נכנס לארץ ב 29.01.2012 בנמל תעופה בן-גוריון, עבר דרך המסלול הירוק, כאשר הוא נושא עליו סכומי כסף שונים במטבעות שונים על סך כולל של 710,374 ₪. המערער הפר את חובת הדיווח המוטלת עליו לפי סעיף 9(ב) לחוק. סכום ההפרה הינו 610,374 ₪. הסכום המותר ללא חובת הצהרה הינו מאה אלף ₪ (ראה התוספת הרביעית לחוק). ב 01.02.2012 נשלחה למערער ע"י הוועדה הודעה על בקשה להטלת עיצום כספי לפי סעיף 17 לחוק, עקב בקשת דחייה של המערער נדחה מועד כינוס הוועדה מ 07.02.2012 ל 21.02.2012. קוימו שני דיונים. דיון ראשון ב21.02.2012 ודיון שני ב04.03.2012. ב 07.06.2012 נתקבל מכתב תשובה אצל המערער ונאמר שבתאריך 24.05.2012 הוחלט ע"י הוועדה להטיל עיצום כספי על סך 400,000 ₪ . ב 12.06.2012 שולם סכום העיצום בסך של 400,000 ₪. יתרת הכספים שנתפסו הושבו למערער. חלה טעות בסיכום סכומי השטרות אשר נתפסו על ידי המכס. 14 שטרות של 50 יורו הינם 750 יורו ולא 7500 יורו כפי שצוין בטעות בדוח (ראה נספח ב). אי לכך ישנה אי התאמה בין הסכום שנכתב בדוח לבין הסכום שנתפס בפועל. במסגרת הערעור עותר המערער כי אבחן מחדש את החלטת הוועדה, תוך כך שאבטל או אורה על הפחתה משמעותית של העיצום הכספי אשר הוטל עליו. בהתאם להחלטתי מיום 04.07.2012 המערער מסר עותק של הודעת הערעור למשיבה אשר הגישה תגובה בכתב לערעור והמערער השיב לתגובת המשיבה. כבר בראשית הדברים אדגיש ואציין כי לוועדה כרשות מנהלית יש שיקול דעת לפעול במסגרת פעולותיה. בית המשפט לא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון או לא נכון, אלא הוא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה סביר או בלתי סביר. ובמילים אחרות: האם הוועדה חרגה ממתחם הסבירות או לא. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים שבפניי, על נספחיהם ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי נפל פגם מהותי המתייחס למועד מתן החלטת הוועדה ובאופן המצדיק את התערבותי, לפיכך דין הערעור להתקבל באופן חלקי על דרך הפחתת העיצום. ב. עיקר טענות המערער שיהוי במתן ההחלטה. שלושה חודשים מיום הדיון האחרון ובניגוד לתקנה 5(ד) לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב - 2001 (להלן: "התקנות"). זהו פרק זמן החורג ממתחם הסבירות. תפיסת סכום של 100,000 ₪ הפטור מדייוח נעשה בניגוד לסעיף 11(א) לחוק. החזקת שאר הכספים נעשתה בניגוד לסעיף 11(ב) לחוק וכן מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הזכות לקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המשיבה פעלה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. לא בחנה את ממצאים לעומק, לא בססה את ההחלטה על תשתית עובדתית מהימנה, שקלה שיקול זר-אי נוכחות המערער בדיונים. יחס לא מידתי בין הסכום הנדרש דיווח לבין סכום העיצום שהוטל וכן לא נימקה את דבריה. ג. עיקר טענות המשיבה לעניין שיהוי, המשיבה טוענת שזהו תיק מורכב עובדתית ומשפטית, אשר נדרש בו תרגום בכמה שפות, שקידה וזמן רב לבדוק את ממצאי הגרסאות אשר הוצגו. החזקה של סכומי הכסף הינה מכוח סעיפים 27(ב)(5) ו 11(ב) לחוק. המערער נתן הסכמתו להמשך ההחזקה בשני מועדים, ב 05.02.2012, 21.02.2012. המשיבה טוענת שפעלה במתחם הסבירות. בחינת סבירות ההחלטה צריכה להיעשות על רקע תכלית החוק בכלל וחובת הדיווח בפרט, הוועדה פעלה בצורה יעילה, בחנה את כל השיקולים הרלוואנטיים, גובה הקנס הינו מידתי ועומד בקנה אחד עם פסיקות בנסיבות דומות. מטרת העיצום הכספי היא הרתעה, דרך זו משרתת את האינטרס הציבורי והבין לאומי. מן הראוי כי מדינת ישראל תיישם את הסטנדרט הבין לאומי למלחמה בהלבנת הון וממון טרור, הן ברמה של חקיקה והן ברמה של יישום. ד. חובת הדיווח חובת הדיווח על כספים בעת הכניסה לישראל וממנה קבועה בסעיף 9 לחוק. מקום שמצאה הוועדה כי הופרה חובת דיווח, מוסמכת היא להטיל עיצום כספי, בשיעור הקבוע בסעיף 15 לחוק שהינו הסכום מינימאלי של מחצית הקנס הקבוע בחוק העונשין, התשל"ז-1977 ( להלן: "חוק העונשין") ועד סכום מקסימאלי של פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו. הנחיות נוספות לעניין שיעור העיצום הכספי אותו מוסמכת הוועדה להטיל בשל הפרת חובת דיווח נקבעו בתקנות 12 ו 13 לתקנות. הפרת חובת הדיווח תתרחש בשני תנאים: א. יש ברשות הנכנס או היוצא מהארץ סכום העולה על הסכום החייב בדיווח. ב. לא דיווח על הסכום העודף המוחזק בידיו. לחובת הדיווח, מקור הכסף, אי ידיעה על חובת הדיווח, מודעות או כוונה אינם רלוואנטיים לשאלת קיום ההפרה. במקרה דנן אין עוררין שבוצעה הפרת חובת דיווח ואין עוררין שהוועדה מוסמכת להטיל עיצום כספי על המפר מכוח סעיף 15 לחוק. בבואי לבחון האם ההחלטה הייתה מידתית וסבירה יש לבצע זאת על רקע תכלית החוק וחובת מטרת הדיווח. על כך אמר השופט חשין בע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ט(5), 397,416 (2003): "ידענו כי דיווח הוא מאושיותיו של חוק איסור הלבנה, כי בלעדיו לא ייכון החוק, כי הוא התשתית ליכולתן של הרשויות ללחום בפשיעה הגדולה, לכוחן של הרשויות לנסות ולמגר את עבריינות הלבנת ההון. חובת הדיווח על-אודות תנועות הון נועדה לשמש כלי-עזר למלחמה בהלבנת ההון, אך משקמה ונהייתה הפכה החובה להיותה אחד העמודים המרכזיים הנושאים על כתפיהם את חוק איסור הלבנה". ה. אמות המידה לקביעת גובה העיצום הכספי קיימים שני מסלולים למפר. מסלול פלילי, סעיף 10 לחוק. הגשת כתב אישום -מאסר שישה חודשים או קנס כספי לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או קנס פי עשרה מהסכום שלא דווח עליו (לפי הגבוה). מסלול מנהלי - סעיף 15(א) לחוק. עיצום כספי על הפרת החובה המנויה בסעיף 9 לחוק, בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח (לפי הגבוה). תקנות 12 ו13 לתקנות מסדירות את התנהלות הרשות ביחס לגובה העיצום. להלן תקנה 12:" שיעור העיצום הכספי בשל הפרה לפי סעיף 9 לחוק שהיא הפרה ראשונה והיקפה אינו גבוה, לא יעלה על מחצית העיצום הכספי שנקבע להפרה בסעיף 15(א) לחוק;" על המדיניות המשפטית הראויה בקביעת גובה שיעור העיצום הכספי אפנה ל וע (רמ') 1-08 דניאל פרג' ואח' נ' גבאי יו"ר הוועדה להטלת עיצומים (להלן: " פרג' " ) (עמוד 16 פסקה 2 ) שם נאמר: "..קיימת מדיניות משפטיות להטלת עיצומים כספיים בסכומים גבוהים יחסית, על מנת למנוע מצב בו ישתלם למפרי חוק למיניהם להפר את חובת הדיווח תוך נטילת הסיכון לתשלום עיצום כספי נמוך. רק מדיניות כזו תשרת נאמנה את מטרות החוק אשר ענייננו המאבק בתופעת הלבנת ההון ומימון טרור ופשע". אמות המידה להטלת עיצום כספי בשל הפרת חובת הדיווח לפי סעיף 9 לחוק, נקבעו בתקנה 10 לתקנות, ומלשון הסעיף ניתן ללמוד כי אין המדובר ברשימה סגורה. נקבע כי במסגרת החלטתה תתחשב הוועדה בין השאר באלה: ההפרה היא הפרה ראשונה; היקפה הכספי של ההפרה; ההפרה היא הפרה חוזרת. מעיון בפסיקה (ראה פס"ד פרג') ובע"א (רשל"צ) 16/09 כהן משה נ' מדינת ישראל-הועדה להטלת עיצום כספי (להלן: "משה כהן") הועלו פרמטרים נוספים: מקור הבעלות של הכספים; האם ידע על קיום חובת הדיווח; תום ליבו של המערער; התנהלותו מול הרשות; שיתוף הפעולה מצד המפר לכאורה בגילוי ההפרה ותוצאותיה; השיעור המקסימאלי של העיצום ביחס לאותה הפרה; תכנון מוקדם ומהימנות גרסתו של המפר; בענייננו, הסכום שלא דיווח עליו 610,374 ₪, העיצום שהוטל 400,000 ₪, היחס הינו 65% ועל כך מלין המערער. תקנה 12 תוחמת את סכום העיצום בהתאם לתדירות ההפרה והיקפה. מחד, הוועדה לא מיצתה את הדין עם המערער והפעילה שיקול דעת מסוים, מנגד, כפי שיפורט בהמשך, הוועדה לא נתנה דעתה לפגם המהותי המתייחס למועד מתן החלטתה ובהחלטתה אין התייחסות לעובדת מתן ההחלטה באיחור ניכר. ו. השיקולים שעמדו לנגד הוועדה בקביעת שיעור העיצום הכספי בראשית דברי אציין שהמערער טוען כי שינה גרסאותיו כיוון שלא ישן כמה לילות מאז נודע לו על מצבה הבריאותי של ביתו, הוועדה לא מצאה גרסה זו מהימנה. כמו כן לא עמדה לה האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמערער שהרי לא נכח בשני הדיונים. מקור הכספים - הוועדה לא מצאה את גרסאות המערער מהימנות. המערער מסר מספר גרסאות סותרות לגבי מקור הכסף ובכל מקרה הגרסאות אשר הציג אינן עולות בקנה אחד עם תוכן האסמכתאות שהוצגו בפני הוועדה. בתחילה טען שהכספים הם מרוסיה, הכול שלו למעט 100,000 דולר(שלושה מיליון רובל) שקיבל כהלוואה מחבר שנקרא יבגני ולדימירוביץ (הסכם ההלוואה מתאריך 26.01.2012, ראה נספח טז). בהמשך טען שאינו עובד באופן רשמי ומקבל כספים מאנשים בפינלנד על שירות שהוא נותן, אלו הן מתנות.(היינו, מקור הכספים בפינלנד). מבדיקת טפסי ההצהרה אותם מילא עבור הרשויות ברוסיה עולה כי המערער נכנס לרוסיה מפינלנד עם הסכומים אשר עימם נתפס, משמע שהגיע עם מלוא הסכום כבר מפינלנד(דבר אשר סותר את גרסת ההלוואה של החבר מרוסיה). שוב שונתה הגרסה ונטען שזה בעבור שירותי יעוץ שנתן, נטען כי המערער משמש יועץ בכיר לפינים מזה 27 שנים בתחום הבנייה ומחצבות והביא את הכספים מפינלנד לצורך השקעה. בהמשך טען שאלו הם כספי ירושה עקב פטירת אימו, הירושה נתקבלה ברוסיה, הכסף נמצא ברוסיה, אינו יודע איזה סכום ירש, הלווה להרבה אנשים בלי עמלה אך אינו יכול לקחת את כספי הירושה כיוון שהיה צריך לנסוע לצרפת ולא היה לו זמן. יתרה מכך, בא-כוחו של המערער טען שתי גרסאות שונות, בדיון הראשון ביקש לקבל את גרסת ההלוואה מחבר, לאחר מכן בדיון השני ביקש לקבל את גרסת היועץ לחברה בפינלנד ואף ביקש לקיים את הדיון השני על מנת להציג מסמכים מאמתים, יש לציין כי בחקירתו לא ציין דבר המערער בנוגע לקיום אותם מסמכים. סופו של דבר הוצג חוזה העסקה עם חברת "סאליטר" בפינלנד, נחתם ושולם ע"י אדם פיני ששמו, Kulmala Pekka Kalevi, בין התאריכים 06.12.0211 - 01.01.2011 הועסק בתור יועץ לחברה, שכרו 2% מעסקאות. תמורה על סך 155,000 יורו, אך אין פרוט מהן העסקאות והכסף שולם בסוגי מטבעות שונים. לא היו בידיו פרטים נוספים להציג על כך. זהות האנשים ששילמו למערער את כספו אינה ברורה. באחת מגרסאותיו טען המערער כי קיבל את כל הכספים בפינלנד מאנשים שעבד עימם. מקבל את הכסף כמתנה עבור שירות שנותן. שנשאל על זהותם ענה כי "מדובר בהרבה אנשים" (שורה 33 לדף 3 לחקירה) ו "לא הייתי בקשר עם אף אחד מהם" (שורה 1 לדף 4 לחקירה) "לא זוכר אף אחד" (שורה 8 דף 4 לחקירה), ובדיון השני הציג חוזה העסקה עם חברה בודדת. גם בברור ייעוד הכסף לא נחלה הוועדה הצלחה. בתחילה טען שהכסף ישמש לרכישת טרקטור בגרמניה להקמת עסק, אולם עקב הודעה שקיבל בתאריך "24.01.2012 או 25.01.2012" מגרושתו על מצבה הבריאותי הלא תקין של ביתו, פעל במהירות לגיוס הכספים על מנת לשוב ארצה לתת זאת לביתו ולמנתח שהציל את חייה. קבלות על החלפת כסף מעידות שהמערער החל בהחלפת כספים (עשרות אלפי יורו) הרבה לפני 24.01.2012 וכאשר הגיע לארץ לא נפגש עם המנתח ולא ידע את שמו. לחלופין, כאשר נשאל בחקירתו האם מתעתד להשלים את העסקה לרכישת הטרקטור-השיב שלא. קבעה הוועדה שריבוי גרסאותיו ואי ביסוסן באמצעות תשתית עובדתית מהימנה גרם לכך שאף אחת מהגרסאות לא התקבלה כאמינה, הן לעניין מקור הכספים והן ליעדם. ניסיונות המערער לתת גרסה מתאימה לשאלות נתפסו כאי שיתוף פעולה מצידו. כאשר נשאל לגבי עלות מימון המכונית שרכש לביתו ענה 30,000 יורו (שורות 7-12 דף 6 לחקירה) אולם שעומת עם התשובה שהשיב חתנו כי האב מימן כ 300,000 ₪, השיב כי 300,000 ₪ זה הסכום הנכון (שורה 10 דף 6 לחקירה). כאשר נשאל לגבי מקור סכום המימון, בתחילה טען שהוא הלווה לחבר כסף וכעת אותו חבר מחזיר לו את הכסף. אך שנדרש בפרטי זיהוי של החבר אמר שאין לו למעט השם "דימה", שאל החוקר "כיצד יצרת קשר עם דימה לפני שלושה חודשים"? ואז התוודה המערער שזה כסף שלו אשר ניתן לדימה במטרה שיעביר זאת לארץ לרכישת הרכב תמורת עמלה של 100 יורו. חסר במסמכים. הוועדה נתנה הזדמנות למערער להציג מסמכים כדי לאמת את גרסאותיו אך לא היה בידו לספק מעבר להסכם הלוואה (נספח טז), תמונה של הטרקטור (נספח י) וחוזה העסקה (נספח יז). המערער טוען שלא ידע על קיום חובת הדיווח בארץ (ידע על קיום החובה ברוסיה), המשיבה טוענת כי עצם העובדה שידע על קיום החובה ברוסיה ניתן להקיש שידע גם על החובה הקיימת בארץ. יתרה מכך המערער טס תדיר לחו"ל ובשדה התעופה ניצבים שלטים מאירי עיניים בארבע שפות. מציג המערער נסיבות אישיות, עקב מצבה הבריאותי של ביתו לא ישן כמה לילות ומיהר לשוב ארצה לכן לא דיווח ומסר גרסאות סותרות, אך הוועדה לא קיבלה זאת כהסבר לגרסאות המרובות. מפנה ומצביע המערער על פס"ד משה כהן אשר בו קבעה השופטת המלומדת כי המשיבה פעלה בצורה לא סבירה ולא מידתית והפחיתה את שיעור העיצום מ 60 % ל 40% (ביחס לסכום שלא דווח). עוד מפנה המערער לעש"א 14652-12-10 אבו ג'הל נ' מדינת ישראל הניתן מפי ומציין כי קבעתי שיחס של 20% הינו מידתי וסביר. אציין כי לא ניתן להסיק מכך שיחס גבוה יותר מ 20% יהיה לא סביר ולא מידתי. אין ללמוד מההחלטות אשר אוזכרו בנימוקי הערעור מטעם המערער דבר לענייננו. במסגרת שיקולי הוועדה, רשאית היא לשקול את מכלול הנסיבות הקונקרטיות שבפניה, לרבות את הסברי המפר לאי הדיווח, את חוסר שיתוף הפעולה מצידו עם גילוי ההפרה ועוד. לסיכום, ניכר כי הוועדה פרטה ונימקה את ההחלטה, לא מצאה את גרסאותיו מהימנות, מקור הכספים או זהות האנשים המשלמים אינה ידועה, ייעוד הכספים אינו ברור ואין במסמכים שהציג כדי לתמוך בגרסאות. הוועדה אספה נתונים ככל שהמערער סיפק לידה, יש לזכור שהמערער טוען לבעלות בכספים ולכן בידיו מצויים המסמכים לאשר זאת. קביעותיה של הוועדה מקובלות עלי ולא מצאתי להתערב בהן והן המהוות תשתית לבחינת סבירות העיצום הכספי. ז. החלטת הוועדה - האם מידתית וסבירה כדי לבחון האם ההחלטה סבירה עלינו לבדוק האם אספה המשיבה את הנתונים העובדתיים הרלוואנטיים, האם נשקלו כל השיקולים הרלוואנטיים והאם קיימת תשתית עובדתית מהימנה אשר תשמש כבסיס להחלטה המנהלית. יצירת הליך של תשתית עובדתית כבסיס להחלטה צריך לעמוד בארבעת המבחנים הבאים: איסוף הנתונים; השייכות לעניין; אמינות הנתונים וראיות מהותיות (בג"צ 987/94 יורונט קווי תקשורת בע"מ (1992) בע"מ נ' נ שרת התקשורת. הפרה של כל אחת מהחובות הנ"ל כאשר מפעילה הרשות את שיקול הדעת, מהווה פגם בשיקול הדעת המינהלי אשר עלול לגרור ביטול ההחלטה המינהלית. ח. האם נפל פגם בתפיסת הסכומים לעניין הסכום הפטור מדיווח, 100,000 ₪, טוען המערער כי התפיסה נעשתה בניגוד לסעיף11(א)לחוק המתיר לתפוס רק את הסכום שלגבי קיימת הפרה. לעניין שאר הסכומים טוען המערער כי החזקתם היא בניגוד להוראת סעיף 11(ב) לחוק ואינה כדין, מהות הפגיעה היא בזכות הקניינית שלו המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמת היא כי סעיף 11(א) לחוק אינו מאפשר לתפוס את הסכום הפטור מדיווח ואמת היא שסעיף 11(ב) מגביל את החזקת הכספים לעשרה ימים באם לא הוטל עיצום או הוגש כתב אישום (קיימת אופציה להארכת התפיסה על ידי פנייה לבית המשפט), אך אין בידי לקבל את טענת המערער וזאת מפאת הסכמת בא-כוחו אשר ניתנה לכך. התפיסה בוצעה ב 29.01.2012, עשרה ימים מובילים אותנו ל 07.02.2012, ב05.02.2012 ביקש בא-כוחו של המערער לדחות את הדיון בפני הוועדה "מפאת אילוצי עבודה קודמים שנקבעו מבעוד מועד" ונתן הסכמתו להחזקת הכספים (ראה נספח ו), עקב כך נדחה הדיון ל 21.02.2012. הדיון שני התקיים ב 03.04.2012 וגם בו נתן הסכמתו להחזקת הכספים. פנייתו של המערער בנושא זה הינה חסרת תום לב. הדחייה בוצעה לבקשתו וההסכמה הינה מדעת שכן בסעיף 22 לתגובת המערער מציין בא-כוחו של המערער שהיה מודע לזכותו לסרב לבקשת המשיבה. יתרה מכך, כאשר חתם בא-כוחו של המערער על טופס החזרת כספים תפוסים חתם כי "אין לו טענות ודרישות" (ראה נספח יא.) לאור ההסכמה ממילא לא זכאי המערער להפרשי הצמדה ולא ריבית בגין סכום זה. ט. האם נפלו פגמים בקבלת ההחלטה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים שבפניי, על נספחיהם ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי נפל פגם מהותי המתייחס למועד מתן ההחלטה באופן המצדיק התערבותי. עקב פגם מהותי זה, ראוי היה להעמיד את העיצום על סך 50% מהסכום שאליו מיוחסת ההפרה. לוועדה נדרש פרק זמן של שלושה חודשים למתן ההחלטה, הוראת החוק בעניין זה הינן תקנה 5(ד) לתקנות ומשם הפנייה לסעיף 11(ב) לחוק. להלן לשון התקנה. 5. "(ד) ועדה להטלת עיצום כספי לפי סעיף 15 לחוק תיתן את החלטתה בתוך התקופה שניתן להחזיק בכספים שנתפסו לפי סעיף 11 לחוק". סעיף 11 (ב) לחוק: 11. (ב) "לא הוטל עיצום כספי או לא הוגש כתב אישום, בתוך 10 ימים מיום תפיסת הכספים, יוחזרו הכספים לאדם שממנו נתפסו; ואולם רשאי בית המשפט, על פי בקשת שוטר או פקיד מכס, להורות על המשך תפיסת הכספים לתקופה שלא תעלה על 10 ימים נוספים כדי לאפשר הטלת העיצום הכספי או הגשת כתב אישום, לפי הענין". משך זמן תפיסת הכספים הוא עשרה ימים. במשך עשרה ימים אלו על הוועדה לתת את תשובתה. למשיבה נדרשו שלושה חודשים. פרק זמן הינו חורג בצורה מהותית מהוראת החוק וחורג ממתחם הסבירות אשר בו הפרט ממתין לתשובה מרשות מנהלית, ואף גורם לפגיעה בזכות הקניין של המערער. לא מצאתי בהחלטת הוועדה או בכתב התשובה לערעור הסבר מניח את הדעת לשיהוי במתן החלטתה. בסעיף 44(ג) לכתב התשובה מציינת המשיבה כי עקב ריבוי הגרסאות, מורכבות התיק ותרגום מסמכים בכמה שפות ניתנה ההחלטה לאחר שלושה חודשים. אין הצדקה עניינית לכך ובכך יש פגם מהותי ופגיעה במערער. הוועדה לא שקלה את כל השיקולים הרלוואנטיים והרי זהו אחד המבחנים לקבוע האם ההחלטה הינה סבירה ומידתית. קיים פגם בהפעלת שיקול הדעת של המשיבה בבואה לבחון את כלל הנתונים והשיקולים שיש בפניה במתן החלטה. על המשיבה לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים אשר עליהם ניתן ללמוד, בין היתר, מהחוק ותכליתו. הגבלת המחוקק את פרק הזמן שבו ניתן להחזיק בסכום התפוס משיקה להגבלת המחוקק את פרק הזמן למתן ההחלטה, לא בכדי קשר המחוקק את תקנה 5(ד) עם סעיף 11(ב) לחוק. המחוקק שם לנגד עיניו את הזכויות הנפגעות של המפר לכאורה, כגון הזכות לקניין, ואת ציפייתו של המפר לקבל תשובה תוך זמן סביר מרשות מנהלית וקבע מניין עשרה ימים. הוועדה לא שקללה את עובדת מתן ההחלטה באיחור במסגרת שיקוליה לקביעת גובה העיצום ונראה כי כלל לא התייחסה לאיחור הגדול והמהותי. היה על המשיבה לאזן בין שיקולי ההרתעה, תכלית החוק, גרסאותיו הרבות של המערער לבין התנהלותה אשר נבחנת במשקפי סבירות. זהו שיקול שהיה עליה לתת עליו את הדעת, במיוחד לאור העובדה, שלרוב, פרק הזמן שבו נותנת החלטתה הינו בתום הדיון. (ראה נספח יג, מסקירת החלטות שניתנו על ידי הוועדה במהלך שנת 2011, ברוב המקרים ההחלטה ניתנה בתום הדיון). אציין כי המערער העלה טענות רבות ביחס להתנהלות המשיבה ולפגמים דיונים אשר אין בידי לקבל כגון: אי מסירת הפרוטוקולים בניגוד לתקנה5(ב) לתקנות ופגם בקבלת ההחלטה-אינה ברוב דעות בניגוד לסעיף 13(ד) לחוק. אין בכך פגמים היורדים לשורש העניין או פוגעים פגיעה מהותית בזכויות המערער. י. סיכום לאור כל האמור לעיל מצאתי שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהתערב בהחלטת הוועדה באופן שסכום העיצום הכספי יופחת ויהיה בשיעור של 50% מסכום ההפרה, סך של 305,187 ₪. על המשיבה להחזיר למערער, לידי עורך דינו, את סכום העיצום העודף בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום משלוח החלטת הוועדה למערער, 07.06.2012 ועד לתשלום בפועל. אין צו להוצאות. מיסיםעבירות מסהלבנת הוןערעור