מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול רכב בגין חוב מזונות: התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי, אשר יקבע כי רכב מדגם יונדאי (להלן:"הרכב") הינו בבעלותה. הרכב, הרשום על שם התובעת במשרד הרישוי, נתפס על ידי בעל תפקיד מורשה מטעם הנתבע 2, ביום 16.4.12, בעת שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע"), בן זוגה של התובעת. לתובעת אין רשיון נהיגה. הנתבע מספר 2 (להלן:"הבנק") הינו נושה של הנתבע במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 13-04885-04-7. גובה החוב בתיק זה 253,616 ₪. הנתבעת מספר 4 הינה נושה של הנתבע בתיקי הוצאה לפועל שמספריהם 13-03290-05-7 ו 13-05475-06-3. הנתבעת מספר 3 גרושתו של הנתבע, הינה הזוכה בתיק הוצל"פ מספר 13-03197-93-4 המתנהל נגד הנתבע בגין חוב מזונות. נתבעת מספר 4 הצטרפה לסיכומים מטעם הבנק. נתבעת 3 הודיעה בכתב עוד בתחילת ההליך, כי אין היא נוקטת עמדה בסכסוך, וציינה כי אם תידחה התביעה, קיימת לה זכות קדימה בכספי מכירת הרכב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. עם תפיסת הרכב, הגישה התובעת בקשה לשחררו לידיה. במהלך דיון בהוצאה לפועל ביקשה התובעת כי תינתן לה שהות לצורך הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי. התובעת הגישה תביעה זו, ובמסגרתה בקשה לשחרור הרכב. בתאריך 12.7.12 הגיעו בעלי הדין להסכמה בדבר שחרור הרכב לידי התובעת, בכפוף לרישום צו עיקול זמני במשרד הרישוי, ותשלום הוצאות התפיסה וההחזקה. דיון נטל ההוכחה והחזקות החלות במקרה הנדון הרכב נתפס, כאמור, בעת שהיה בשימושו של הנתבע. לטענת הבנק, עובדה זו מקימה חזקה שהרכב בבעלות הנתבע, ומעבירה את נטל השכנוע לסתור חזקה זו, אל התובעת. לטענת התובעת, נקבע אמנם בפסיקת בתי המשפט, כי רישום הבעלות בכלי רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, אך ניתן, לטענתה, ללמוד מפסיקת בתי המשפט, כי נטל ההוכחה שבעל הרכב אינו מי שרשום כבעליו במשרד הרישוי, מוטל על הטוען. במקרה הנדון, טוענת התובעת, מוטל נטל ההוכחה על הבנק. אין חולק, כי החזקה הקבועה בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן:"החוק"), ביחס למיטלטלין שנתפסו כשהם בהחזקתו של החייב, חלה בענייננו. זו לשון הסעיף: "(א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב. לא הוכח שהם רכושו של החייב יבוטל העיקול." מטעם הבנק, הוגש תצהירו של אביטל קראוס, בעל תפקיד מורשה מטעם ההוצאה לפועל, אשר הצהיר על נסיבות תפיסת הרכב. קראוס הצהיר כי בתאריך 16.4.12 המתין לנתבע ליד ביתו ברחוב העלייה 14 בנהריה. הנתבע ירד מביתו, נכנס לרכב לבדו, והחל בנסיעה. לאחר זמן מה עצר קראוס את הנתבע, הציג את עצמו ומסר לו העתק מצו תפיסת הרכב. הנתבע ביקש לקחת מן הרכב את חפציו האישיים. קראוס לא נחקר על תצהירו, לאור הסכמת ב"כ הצדדים, אשר סויגה בכך שאותו חלק בתצהירו המתייחס לדברים שאמרה כביכול התובעת, יימחק ממנו. ברור, אם כן, כי הרכב נתפס כשהוא בהחזקתו של הנתבע, ולפיכך חלה החזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק. התובעת מאשרת כי אלמלא עסקה התביעה בכלי רכב, היה נטל השכנוע מוטל עליה, כמי שמבקשת לסתור את החזקה שבדין הקבועה בסעיף 28(א) לחוק. לטענת התובעת, החזקה יצירת הפסיקה, לפיה בדרך כלל בעליו הרשום של רכב הוא אכן בעליו, היא הגורמת, במקרה זה, להיפוך נטל השכנוע. אומר כבר עתה כי, לטעמי, דין הטענה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי רישום כלי רכב במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי, אלא בעל ערך דקלרטיבי בלבד. ראו רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נא(4) 464 והפסיקה המובאת שם. אין חולק אם כן, כי פסיקת בית המשפט העליון מורה אותנו כי הרישום במשרד הרישום הינו דקלרטיבי. נשאלת השאלה, האם אותה פסיקה יוצרת חזקה המעבירה את נטל השכנוע אל הצד המבקש לסתור אותה? בע"א 1680/03 חנה לוי ואח' נ' אלי ברקול ואח' פ"ד נח(6) 941 נטען כי רכב הרשום על שם בן משפחה, הינו למעשה רכבו של החייב (בנוסף לדירה שהיתה במחלוקת באותו מקרה). גם שם הועלתה טענה זהה לזו שמעלה התובעת, כי למרות החזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק, ולאור פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 5379/95, הנטל הוא על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. כב' השופט רובינשטיין נמנע מלהכריע בטענה, וכך הוא כותב: "איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן, כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל גם על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם, אותות המירמה כפי שתוארו לעיל כוחם יפה גם כאן." (ההדגשה אינה במקור - ע.ו). משמע, בית המשפט העליון נמנע, עד היום, מלהכריע בשאלת נטל השכנוע במקרה של רכב שנתפס בנסיבות המקימות חזקה לפי סעיף 28(א) לחוק, אך באותו פסק דין הפנה להלכה לפיה הרישום אינו קונסטיטוטיבי, וקבע כי בכל מקרה, על בית המשפט לחפש אחר אותם "אותות מרמה". התובעת מפנה לפסק דינו של כב' השופט עמית בה.פ (חי') 308/02 רוחי אלחג' נ' החסוי משה בן הרואה (9.6.03) (להלן:פס"ד אלחג') ומסיקה ממנו על קיומה של חזקה המעבירה את נטל השכנוע אל הבנק. כב' השופט עמית כותב באותו פסק דין כך: "לטעמי, יש ברישומו של נכס כדי להעביר את נטל ההוכחה על מי שמבקש לסתור את נכונות הרישום...למיצער, רישום הרכב על שם המשיבה 2 "מנטרל" את היתרון הראייתי שעמד למבקש מכוח ההחזקה ברכב...עם זאת, גם אם הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד, יש ברישום ראשית ראיה לכך שהרכב הוא בבעלותו של הבעלים הרשום" (ההדגשה אינה במקור - ע.ו). כב' השופט עמית כותב, אם כן, כי לטעמו די ברישום כדי להעביר את נטל ההוכחה. אין להסיק מהדברים כי הרישום מעביר את נטל השכנוע. לעניין ההבחנה בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות הנקרא גם נטל ההוכחה או "חובת ההוכחה" ראו פסק דינו של כב' השופט מצא בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב(2) 813 וההפניות שם. מסקנתי מתחזקת לאור המשך דבריו של כב' השופט עמית, לפיהם "למיצער" הרישום מהווה ראשית ראיה לכך שהרכב בבעלותו של הבעלים הרשום, ומנטרל את היתרון הראייתי שעמד למבקש מכח ההחזקה ברכב. לטעמי, יש לפרש את הדברים באופן שהרישום יוצר לכל היותר חזקה שבעובדה, המעבירה את נטל הבאת הראיות בלבד. חשוב להזכיר, כי בית המשפט לא דן בעניין אלחג' במקרה שבו חל סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. בית המשפט פונה אל הסעיף רק לצורך השוואה, וקובע: "איני סבור כי ניתן להקיש מהוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל לעניין נטל ההוכחה במקרה שלפנינו." כאשר עסקינן בקביעת נטל ההוכחה במקרה של תחולת סעיף 28(א) לחוק, כמו במקרה הנדון, ראוי להדגיש, כי אם תתקבל טענת התובעת, התוצאה תהיה כי בכל עת שכלי רכב נתפס בחזקתו של חייב ואינו רשום על שמו במשרד הרישוי, תהפוך פלסתר החזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק, ויוטל על הנושה הנטל להוכיח כי הרכב הינו של החייב. המשמעות תהיה, ביטול החזקה שבדין, הקבועה בסעיף 28(א) לחוק. ספק בעיני אם לכך התכוון בית המשפט המחוזי בעניין אלחג' הנ"ל. ראינו, כי ביתר פסקי הדין שנסקרו לעיל, נמנע בית המשפט העליון מלהכריע בסוגיה. יש לזכור עוד, כי באף אחד מפסקי הדין שסוקרת התובעת בסיכומיה, לא נדונה משמעות הרישום באספקלריה של סעיף 28(א) לחוק. על האבחנה בין חזקה שבדין לחזקה שבעובדה, והשלכות סיווג החזקה על קביעת נטל השכנוע, עמד כב' השופט מצא בהרחבה, בפסק דינו בדנ"א מרום הנ"ל: " חזקה שבדין היא חזקה שמקורה באחד מענפי ה"דין", כהגדרתו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981; לרוב המדובר בחזקות שנקבעו בחקיקה ראשית, ומכאן כינוין המוכר "חזקות שבחוק". חזקה שבדין עשויה להטיל את נטל השכנוע, ביחס לטענה מסוימת, על בעל-דין פלוני, בעוד שאלמלא החזקה היה הנטל רובץ על יריבו... להחלתה של חזקה שבדין יש נפקות ראייתית מרחיקת לכת. החלת החזקה מטילה על הנתבע נטל שכנוע לסתירת החזקה. משמעות הדבר היא, כי הנתבע ייחשב כמי שנשא בנטל רק אם הביא ראיות מספיקות להטיית מאזן ההסתברות לטובתו. אם לא עלה הדבר בידו, כגון שראיותיו הביאו רק למצב של שקילות, חובת בית-המשפט תהיה ליישם את החזקה ולפסוק לטובת התובע. להבדיל מחזקות שבדין, שכור מחצבתן מצוי בדין החרות, חזקות שבעובדה הינן יצירת הפסיקה. על-פי הדעה המקובלת, חזקה שבעובדה אינה אלא בבחינת ראיה נסיבתית לקיומה של עובדה שלא הובאה ראיה להוכחתה (קדמי בספרו הנ"ל [53], בעמ' 877). הכיצד? יש שניסיון החיים מלמד, שבהתקיים עובדה פלונית - קרוב שתתקיים גם עובדה אלמונית. במצב דברים כזה, משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, עשויה לקום חזקה שבעובדה שלפיה התקיימה גם העובדה השנייה (ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [28], בעמ' 101). מבחינת נפקותה הראייתית דומה חזקה שבעובדה לעדות לכאורה. החזקה אך מלמדת, כי משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, שוב אין צורך להוכיח את "ניסיון החיים" שביסוד החזקה (קדמי, שם). החזקה מהווה אפוא מעין עדות לכאורה לקיומה של העובדה המוחזקת. הקמתה מעבירה לבעל-הדין שכנגד רק את נטל הבאת הראיות, בעוד נטל השכנוע נותר על שכמו של בעל-הדין הסומך על החזקה. בידי בעל-הדין היריב להביא ראיות, אם לסתירת יסודות החזקה ואם לסתירת המסקנה הלכאורית הנובעת מהחלתה, ובכל אחת משתי הדרכים הללו, גם אם עלה בידו רק לעורר ספק, ייחשב כמי שנשא בנטל (קדמי בספרו הנ"ל [53], בעמ' 880). יתר-על-כן: גם אם לא הביא ראיה כלשהי, יהיה בית-המשפט רשאי, אך לא חייב, ליישם את החזקה. הכרעתו חייבת להתבסס על השאלה, אם הצד שעליו נטל השכנוע נשא את הנטל, וגם בהיעדר ראיה לסתירתה של חזקה שבעובדה, אשר קמה לזכות בעל-הדין אשר עליו נטל השכנוע, רשאי בית-המשפט להגיע למסקנה כי הוא לא נשא בנטל" (ההדגשות אינן במקור, שם בעמוד 834). כב' השופט מצא נמנה אמנם עם שופטי המיעוט בד"נ מרום, אולם המחלוקת בין שופטי ההרכב לא נסבה סביב סוגיה זו. כב' השופט אור שנמנה עם שופטי הרוב, התנגד לדעתו של כב' השופט מצא לפיה חזקה הנוצרת בפסיקת בית המשפט העליון לעולם אינה חזקה שבדין, יחד עם זאת, הסכימו שופטי הרוב שהתייחסו לסוגיה, כי לשאלת סיווג החזקה השלכה ברורה על קביעת נטל השכנוע, היינו כי חזקה שבעובדה מעבירה רק את נטל הבאת הראיות. ראו דבריו של כב' השופט אור: "איני סבור כי ראוי להשתית את מיונה של החזקה, שנקבעה בעניין בן נון [2], כחזקה עובדתית, על יסוד הבחנה פורמאלית לעניין מקור החזקה - דין חרות או דין פסוק. לדעתי, יש להכריע בשאלה זו על יסוד בחינה של תכלית החזקה, על רקע תוכנה ונוכח מכלול ההיבטים האופפים את הפעלתה. אכן, ביסוד קביעה כזו או אחרת, בדבר נטל השכנוע במצב פלוני, עומדים שיקולי מדיניות הנוגעים לטיב החזקה ולתכליתה" (כב' השופט אור בעמוד 854-855 לפסק הדין). כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) סברה כי עשויים להיות מקרים מיוחדים בהם פסיקת בית המשפט העליון תיצור חזקה שבדין, אך נמנעה מלהכריע בסוגיה: "...נוטה אף אני לדעה כי לא המקור הפורמאלי, היינו קביעת החזקה בדין החרות, מכריע בשאלה זו. מעמדה ותוצאותיה של חזקה ראייתית קשורים בדין המהותי המקים אותה, בתכליתה ובעוצמה הפנימית שיש בה. כך למשל כאשר הדין המהותי המסדיר תחום משפטי מוגדר הוא פרי היצירה השיפוטית, אינני רואה לכאורה מניעה כי גם הסדרת נטל השכנוע ייקבע על-פיה. עם זאת, סבורה אני כי נושא מורכב זה אינו מחייב הכרעה בעניין שלפנינו ויש להניח כי לא ירפה מאתנו וישוב להטרידנו בעתו". לטעמי, אף אם נלך לשיטתה של כב' הנשיאה (בדימוס) ולא לגישתו של כב' השופט (בדימוס) מצא, לא ניתן לומר כי החזקה ביחס למשמעות רישום כלי רכב במשרד הרישוי הינה תחום משפטי פרי היצירה השיפוטית (מבחינת היקף הפסיקה ופיתוחה), ולפיכך אין בה כדי ליצור חזקה שבדין. אם נבחן את החזקה נשוא דיוננו, בהתאם לכללים שהתווה כב' השופט (בדימוס) אור בדנ"א מרום הנ"ל, נמצא כי תכליתה, טיבה ושיקולי המדיניות העומדים בבסיסה, מחייבים סיווגה כחזקה שבעובדה ולא כחזקה שבדין. אם תסווג החזקה בדבר רישום בעלי הרכב במשרד הרישום, כחזקה שבדין, המעבירה את נטל השכנוע אל המבקש לסתור אותה (ולא את נטל הבאת הראיות בלבד), תהיה משמעות הדבר, שלמרות החזקה הקבועה בחוק, כל אימת שברכב עסקינן, החזקה בדבר רישום הזכויות במשרד הרישוי, תשוב ותהפוך את נטל ההוכחה, ובכך כאמור, תהפוך פלסתר הוראת סעיף 28(א) לחוק. כאמור, כאשר נבחנה בפסקי הדין שנזכרו לעיל, משמעות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי, עמדו לנגד עיניו של בית המשפט שיקולי מדיניות משפטית ראויה ביחס להסתמכות על הרישום, בהשוואה להסתמכות על רישום קונסטיטוטיבי כזה הקיים בדיני המקרקעין, ולצורך תחולתה של "תקנת השוק". לנגד עיניו של בית המשפט לא עמד מקרה של בני זוג, שרכב רשום על שם אחד מהם, ו"התחרות" הינה בינו לבין נושהו של בן הזוג השני. מקרה כזה מחייב, לדעתי, לפרש את החזקה ביחס לרישום הזכויות במשרד הרישוי, כחזקה שבעובדה, המעבירה אך את נטל הבאת הראיות אל המבקש לסתור אותה. לעמדתי, כאמור, החזקה שיצרה הפסיקה, לפיה הבעלים הרשום של כלי רכב הינו בדרך כלל בעליו, אינה אלא חזקה שבעובדה הנסמכת על נסיון החיים, כפי שנכתב בת.א 9824/95 עודה מחמוד נ' פ"ש חיפה: "אכן, ניתן להוכיח שבדרך כלל אין זו דרכן של הבריות לרשום נכסים בבעלותם על שמם של צדדים שלישיים ולכן יתכן שיש לייחס לרשום ברשות הרישוי יותר מאשר ערך דקלרטיבי גרידא ויש לראות בו חזקה לכאורה לבעלות. יחד עם זאת, זו חזקה הניתנת לסתירה, מי שטוען אחרת, עליו הראיה." (ההדגשה אינה במקור - ע.ו) העובדה שהנימוק ליצירת החזקה, בפסק הדין, מושתת על "נסיון החיים", היא הנותנת כי בחזקה שבעובדה עסקינן, בהתאם להגדרתה בפסק דינו של כב' השופט מצא לעיל. אמנם, נסיון החיים מלמד כי בדרך כלל לא ירשום אדם נכסים שבבעלותו על שם אדם אחר, אך אותו נסיון חיים הוא המלמד שבדרך כלל, אדם שאינו בעל רשיון נהיגה, לא ירכוש לעצמו רכב. עוד מלמד אותנו נסיון החיים, שלעיתים, כאשר אדם מבקש להסתיר את נכסיו מנושיו הרבים, יתכן שיבחר לרשום את רכבו על שם בת זוגו, שבה הוא בוטח, ושעמה חתם על הסכם ממון היכול לשמש אותו אף הוא, לצורך "חיזוק" טענתו כי מדובר ברכב שלה בלבד. לטעמי, במקרה כזה בו עסקינן, נקבע נטל השכנוע בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, ולפיכך רובץ הוא על החייב, שהרכב נתפס ברשותו, או במקרה זה על התובעת. העובדה שהרכב רשום על שם התובעת, יוצר לכל היותר חזקה עובדתית כי הרכב שלה הוא, ולשם סתירת החזקה, עובר נטל הבאת הראיות אל הנושה, דהיינו אל הבנק. נטל השכנוע, יחד עם זאת, מוטל לאורך כל ההליך על התובעת. דנתי לעיל, בהרחבה, בשאלת נטל השכנוע ומסקנתי פורטה לעיל. יחד עם זאת, אף אם אני טועה במסקנתי זו, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי בפסק הדין, שכן סבורתני כי אף אם היה נטל השכנוע מוטל על הבנק, היה זה נטל מופחת, ועלה בידי הבנק להרימו, ולהוכיח כי התובעת אינה בעלת הרכב. כלל הוא, כי נטל השכנוע המוטל על בעל דין, בגין עובדות שהן בידיעתו הבלעדית של בעל הדין שכנגד, הינו נטל מופחת. המסקנה מתחייבת לאור הדין המיוחד החל על הוכחת עובדה המצויה בידיעה המיוחדת של בעל דין: "תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה ב'ידיעה מיוחדת' של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית" ראו: י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003, חלק שלישי, עמ' 1496; ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא פ"ד מו(4) 627, 644; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר פ"ד נה(5) 71, 82-83. ראו גם דברים שנכתבו לעניין נטל השכנוע בסוגיית הרמת המסך, בפסק דינו של כבוד השופט סובל בסוגית בת"א (י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר (29/12/05): "...לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו..." במהלך חקירתה הנגדית של התובעת התגלו סתירות רבות, ונמצאו אותות מרמה רבים. בנסיבות אלה, כאשר הנתונים המפורטים ביחס לכספים המופקדים בחשבון הבנק שלה, המשמש את עסקו של הנתבע, נמצאים רק בשליטתם, הימנעותה של התובעת ממתן הסברים שיסלקו את החשד, די בה על מנת לקבוע כי הבנק הרים את נטל השכנוע. לא מצאתי ממש בטענת התובעת, לפיה נטל השכנוע המוטל על הבנק, ככל שהנטל אמנם מוטל עליו, הינו נטל מוגבר, לאור כוונת המרמה המיוחסת לתובעת ולנתבע. הנתבע אינו מבקש מבית המשפט לקבוע שהתובעת או הנתבע ביצעו תרמית או מעילה, אלא להדוף את טענת התובעת, באמצעות הצבעה על אותות המרמה העולים מתוך מסכת הראיות. קיומו של הסכם הממון בין התובעת לנתבע, הקובע הפרדה ברורה בין נכסיהם, גם הוא אינו מטיל על הבנק נטל מוגבר. דווקא העובדה שקיים הסכם ממון בין בני הזוג, היא היכולה לשרת את מטרתו של הנתבע בבואו להסתיר את נכסיו מנושיו, שכן תמיד יוכל לטעון כנגד נושיו כי מדובר בנכסי התובעת, כאשר אין לנושה כל דרך לבחון מהו אופיים האמיתי של יחסי הממון בין בני הזוג. אדון להלן במסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, אשר יש בה כדי להעיד על אותות מרמה רבים מצד התובעת ובן זוגה הנתבע. מימון הרכב לטענת התובעת, אף שאין ברשותה רשיון נהיגה, נרכש הרכב על ידיה, בתאריך 4.9.2011, בכספה שלה והיא זו הנושאת בהוצאות אחזקתו. הרכב נרכש, לטענתה, בסכום של 67,900 ₪ אשר שולם על ידיה לאחר שנטלה הלוואה בסך של 100,000 ₪ מבנק טפחות. בין התובעת לנתבע, נחתם ביום 6.1.08 הסכם ממון. בהתאם לאותו הסכם הסכימו על הפרדה רכושית קיימת ועתידה. כאמור, בכתב התביעה, טענה התובעת כי נטלה הלוואה על סך 100,000 ₪ לצורך רכישת הרכב ושיפוץ דירתה. לטענתה, דירתה כבר היתה משועבדת לבנק, ולפיכך הסתפק הבנק בבטוחה זו. מן הקבלות שהציגה התובעת, עולה כי תמורת הרכב שולמה באמצעות שיק על סך 50,000 ₪ שזמן פרעונו 4.9.11 משוך על בנק הפועלים, והיתרה, בסך 17,900 ₪ שולמה באמצעות כרטיס אשראי מסוג ויזה. במסגרת תשובות לשאלון, הצהירה התובעת כי כרטיס האשראי הונפק לה על ידי בנק מזרחי טפחות, ככרטיס חיוב על סך 100,000 ₪ בלבד, כסכום ההלוואה שנטלה מן הבנק. לטענתה, פנתה אל הבנק בבקשה לשחזר את פירוט התשלומים ונאמר לה שהדבר בלתי אפשרי. התובעת העידה, כאמור, כי כרטיס האשראי שניתן לה על ידי בנק המזרחי טפחות "הוטען" במלוא סכום ההלוואה, היינו, 100,000 ₪ (פרוטוקול עמוד 18 שורה 20). יחד עם זאת, באותה עת, הצהירה כי מתוך כספי ההלוואה שנטלה בבנק המזרחי טפחות, הועבר סך של 50,000 ₪ לחשבונה בבנק הפועלים, וסכום זה שימש אותה בעת שמשכה שיק ע"ס 50,000 ₪ מחשבונה בבנק הפועלים לצורך רכישת הרכב. החשבון בבנק הפועלים, שמספרו 098091 ייקרא להלן:"החשבון". התובעת חזרה על טיעונה זה בסעיף 10(ג) לסיכומיה. דא עקא, התובעת לא הבהירה, כיצד זה הוטען כרטיס האשראי שסופק לה במלוא סכום ההלוואה - 100,000 ₪ ובנוסף לכך הועבר סך של 50,000 ₪ לחשבונה בבנק הפועלים. גרסתה של התובעת מכילה סתירות רבות, שיש בהן כדי להעיד על חוסר מהימנותה. כל גרסתה ביחס לכרטיס שהוטען בסכום של 100,000 ₪ כביכול, ולפיכך לא ניתן לשחזר את דפי החשבון של אותו כרטיס, לא הוכחה ואין לי אלא לדחותה. התובעת לא הוכיחה כי כרטיס כזה אכן הונפק לה, לא הוכיחה כי פנתה אל הבנק בבקשה לקבל פירוט התשלומים של אותו כרטיס, ולא הוכיחה כי הבנק השיב שהדבר בלתי אפשרי. ביום 5.11.12 ניתן צו המורה לתובעת, על אף התנגדותה, למסור לעיונו של ב"כ הבנק את דפי פירוט כרטיס האשראי לעסקה הנדונה, ואת דפי החשבון בבנק הפועלים, בתקופה הרלוונטית. דפי החשבון הומצאו בהתאם לצו, אך דפי פירוט החשבון לא נמסרו לב"כ הבנק, בטענה כי לא ניתן היה לקבלם. כאמור, לא הובאה כל ראיה להוכחת פניה אל הבנק בבקשה לקבל פירוט כאמור. הלכה פסוקה היא כי בעל דין הנמנע מהבאת ראיה ללא הסבר סביר, נוצרת הנחה לפיה אילו הובאה, היתה הראיה פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהביאה. ראו ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד - 2003, עמ' 1656. אף אם ניתן היה לקבל את גרסת התובעת, הרי היא כשלעצמה מעוררת תמיהות. בחקירתה הנגדית, לא יכלה התובעת להסביר מדוע לא הועברה מלוא תמורת הרכב מחשבונה בבנק טפחות אל החשבון בבנק הפועלים, כלומר מדוע הועברו רק 50,000 ש"ח. תשובתה היתה: "כי נתנו לי את כל ה- 100,000 ₪ אני עושה בזה כחפצי..." (בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 1-3). תשובתה של התובעת אינה מספקת תשובה לשאלה, ושוב יש בה סתירה לטענתה לפיה מחצית מסכום ההלוואה הועברה אל חשבונה בבנק הפועלים, ולא "הוטענה" בכרטיס שניתן לה, כביכול. כאמור, גם ראיה לקיומו של כרטיס זה, לא הובאה. בנוסף, מקובלת עלי טענת הבנק, כי משלא הוכיחה התובעת שיתרת סכום הרכישה, מעבר ל- 50,000 ₪ שולמה על ידיה, אין זאת אלא כי סכום זה לא שולם על ידיה. לגרסת התובעת, כאמור, הסכום הראשוני בסך 50,000 ₪ שולם על ידיה בהמחאה שנמשכה על חשבונה בבנק הפועלים, והיתרה כרטיס אשראי. טענתה זו בלתי מתקבלת על הדעת, אף לגרסתה, שכן אם נטען כרטיס האשראי שהנפיק לה הבנק בסכום של 100,000 ₪ מדוע לא שילמה גם את אותו תשלום בסך 50,000 ₪ באמצעות כרטיס האשראי? החשבון בבנק הפועלים בחקירתה של התובעת, הוכח כי חשבונה בבנק הפועלים משמש את הנתבע לצורך ניהול עסקיו, וכי בחשבון זה הפקיד הנתבע מאות אלפי שקלים בתקופה שקדמה לרכישת הרכב, ובזו שלאחר רכישתו - עד למועד הגשת התביעה, בו חדל מפעילותו זו. תחילה התנגדה התובעת להמציא דפי פירוט לחשבונה בבנק הפועלים שעליו נמשך השיק על סך 50,000 ₪. רק בעקבות צו שחייב אותה לעשות כן, גולו המסמכים. התובעת משתכרת כ- 4,000 ₪ בחודש, מעבודתה כספרנית, ובנוסף קיימת לה הכנסה חודשית בסך 2,700 ₪ משכר דירה. כאשר נשאלה התובעת, מדוע לא ניתן לראות את משכורותיה בחשבון בבנק הפועלים השיבה, כי המשכורות מופקדות לחשבון אחר שבבעלותה (בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 20-25). בהסכם השכירות שנחתם בין התובעת לבין שוכרי הדירה אותה היא משכירה, נכתב כי השוכרים הפקידו בידיה שיקים מעותדים על חשבון דמי השכירות. כאשר נשאלה התובעת, מדוע לא ניתן למצוא בדפי החשבון את הפקדת השיקים בגין דמי השכירות, השיבה כי למרות הכתוב בהסכם, שולמו לה דמי השכירות במזומן, אך לא ידעה להצביע על הפקדת מזומן בסכום העולה בקנה אחד עם דמי השכירות. מקובלת עלי טענת הבנק, לפיה לא מן הנמנע שדמי השכירות לא הופקדו כלל לחשבון זה. בחקירתה הנגדית, נשאלה התובעת על משיכות של סכומים במזומן מחשבונה בבנק הפועלים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם גובה הכנסותיה. כך למשל, בין ה- 1.4.11 ל- 6.4.11 בתקופה של 5 ימים, משכה התובעת מחשבונה סך של 43,000 ₪. כאשר נשאלה לפשר הדבר, השיבה: "אנחנו לא מתכחשים לעובדה שהוא לא מנהל חשבון בבנק ואם הוא מקבל תשלום מסוים והוא צריך לממש אותו בכסף כדי לשלם לעובדים, אני כחברה שלו עוזרת לו להפקיד את השיק. אם הוא שם שיק הכל יוצא לתשלום. חוץ מכספים שמגיעים לי שכ"ד וכו'." (בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 27-29). רק בחקירתה הנגדית, לאחר שהתובעת חויבה להציג את דפי חשבון הבנק, ועומתה עם העובדות העולות ממנו, הוצגה לראשונה גרסת התובעת לפיה החשבון בבנק הפועלים משמש את הנתבע לצרכי עבודתו, והיא המפקידה עבורו שיקים בחשבון ומושכת כספים מהחשבון לצורך תשלום לעובדיו ולשאר צרכיו. אם התובעת והנתבע "אינם מתכחשים לעובדה" כטענתה, היה עליהם לציינה כבר בתצהיריהם. עיון בדפי החשבון, מלמד, למשל, כי בתאריך 1.4.11 הופקד בחשבון סך של 106,979 ₪ במזומן. התובעת אישרה כי הנתבע ביצע את ההפקדה (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 30-31). לטענתה, כל הסכומים שהפקיד הנתבע בחשבון נמשכו על ידיו, "עד הגרוש האחרון". יחד עם זאת, עיון בדפי החשבון מלמד כי לא כך הדבר, וכי פעמים רבות במהלך התקופה שקדמה לרכישת הרכב, היתה בחשבון יתרת זכות בגובה עשרות אלפי שקלים. התובעת משתכרת, כאמור, 4000 ₪ שאינם מופקדים כלל לחשבון בבנק הפועלים אלא לחשבונה בבנק אחר. שכרה של התובעת בחודש אפריל 2011 הסתכם ב- 2,500 ₪ בלבד, וכאמור לא הוכח כי הכנסותיה משכירות הופקדו במלואם לחשבון זה. משיכות בסכומים של עשרות אלפי שקלים מהחשבון, אינן עולות בקנה אחד עם הפקדותיה שלה בחשבון. התובעת העידה כי העברה בנקאית שנעשתה מן החשבון לבנה, נעשתה כהלוואה של הנתבע לבנה. לדבריה: "אני לא מעבירה כספים. אני מתייעצת עם אבנר ושואלת אם אפשר להלוות לבן שלי שנקלע לקשיים שהוא עצמאי. הוא מחזיר לו את זה" (בעמוד 15 לפרוטוקול שורה 29). בהמשך נשאלה התובעת: "את העדת שאבנר נתן 5000 ₪ לבן שלך" והשיבה: "כי לבן שלי היתה בעיה עם מע"מ." כשנשאלה מדוע היתה צריכה לומר לאבנר שהעבירה סך של 5000 ₪ מן החשבון לבנה, שהרי זה חשבונה שלה, השיבה: "זה לא הכסף שלי. חלק שלי וחלק של אבנר....אם הכסף שהיה בחשבון היה שלי או של אבנר אין לי תיעוד מדויק. כי גם הכספים שלי נכנסים לשם." (בעמוד 25 לפרוטוקול). גרסתה של התובעת שוב השתנתה. אם עד אז טענה כי החשבון הוא חשבונה שלה בלבד, וכל סכום שהיא מפקידה בו עבור הנתבע, מיד נמשך ממנו, החל מאותו רגע טענה כי הכסף בחשבון אינו שלה, אלא של הנתבע ושלה גם יחד, וכי גם כספים שלה נכנסים לשם. מדברי התובעת משתמע כי עיקר הכספים בחשבון הם של הנתבע, שאם לא כן, מדוע היה עליה לקבל את הסכמת הנתבע להלוואה שהעבירה לבנה מתוך החשבון? התובעת נחקרה על שימוש בשיקים בחשבון. תחילה העידה כי היא עושה שימוש בשיקים למטרות כמו תשלום לוועד הבית או קניית מקרר בתשלומים. רק מאוחר יותר, העידה כי היא משתמשת בשיקים בהרבה מקרים, לצורך תשלומים כמו מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי עבור הנתבע (ראו עדותה בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 13-15). למרות שתחילה העידה שנדרשים לה כשני פנקסי שיקים בשנה, אישרה בהמשך כי בשנת 2011 הזמינה 4 פנקסי שיקים מהבנק, ורק בתשובה לשאלה מדוע נדרשו לה ארבעה פנקסי שיקים השיבה כי נזקקה לשיקים לשם תשלום שכר הדירה לבנה. ההלוואה האם די בכך שהתובעת נטלה הלוואה מבנק המזרחי טפחות סמוך למועד רכישת הרכב על מנת להוכיח כי נרכש בכספה? אני סבורה שלא. העובדה שסך של 50,000 ₪ מתוך כספי ההלוואה, הועברו לחשבון בבנק הפועלים ולא לחשבונה של התובעת אליו מופקדת משכורתה, יוצרת זיקה בין סכום ההלוואה לבין הרכב. הוכח, כי פעילותו העסקית של הנתבע בהיקף של מאות אלפי שקלים, רוכזה כולה בחשבון זה, תוך שהכנסותיו מועלמות ומוסתרות מנושיו. מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי עוד קודם לנטילת ההלוואה בה עסקינן, בתאריך 4.7.11 הועמדה לזכותה הלוואה בסך 50,000 ₪, כפי שניתן לראות בדפי החשבון. יחד עם זאת, כאשר נשאלה התובעת האם מאז שהכירה את הנתבע, לפני כשנתיים, נטלה הלוואה, השיבה בשלילה (ראו בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 2-3). רק כאשר עומתה עם הנתון המופיע בדפי החשבון, אישרה כי מדובר בהלוואה שניטלה מעיריית נהריה, מקום עבודתה, בתנאים טובים. לדבריה: "זה סגר לי קצת את המינוס" (בעמוד 16 לפרוטוקול שורה 7). התובעת העידה כי אימה הורישה לה ממון רב, מטבעות זהב ושאר רכוש, ולפיכך ספק אם נדרשה לה עצמה הלוואה. יום לאחר העמדת אותה הלוואה, משכה התובעת מהחשבון 20,000 ₪. התובעת לא הסבירה לצורך מה נמשך הסכום, ולאור עדותה ממנה עולה כי סכומים בסדר גודל זה נמשכו בדרך כלל מן החשבון עבור הנתבע, נראה כי אף הלוואה זו ניטלה על ידיה לצרכי עסקו של הנתבע. בסיכומיה, טענה התובעת כי יש להבחין בין סכום ההלוואה, לבין סכומי הפרעון, הן ביחס לתקופת העבר והן ביחס לתשלומים עתידיים. לאמור, מאחר שהתובעת היא שנטלה את ההלוואה, ברור כי היא זו שתחויב בתשלומי ההחזר, אף אם תיפרד בעתיד מן הנתבע, או חלילה אם זה ילך לעולמו. לטענת הבנק, מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה, שכן הועלתה לראשונה בסיכומים. מאחר שמדובר בטענה משפטית, איני סבורה שיש מקום לחסום את התובעת מלהעלותו אף בשלב הסיכומים. לגופה של הטענה, טוען הבנק כי מדובר באבחנה מלאכותית חסרת כל בסיס משפטי, שכן לא מן הנמנע, בהתחשב בהיקף הפעילות העסקית של הנתבע בחשבון, כי כבר הועבר אל התובעת מלוא סכום ההלוואה. מכל מקום נוכח חוסר תום ליבם של הנתבע ושל התובעת שעזרה לו להעלים הכנסות מנושיו, אין כל חשיבות לשאלה מי יישא בתשלומי החזר ההלוואה, לנוכח קריסת גרסת התובעת ומשהוכח כי בחשבון שבו הועמדה ההלוואה ניהל הנתבע את פעילותו העסקית בהיקף של מאות אלפי שקלים. דין טענתה של התובעת בנדון, להידחות. משהוכח כי החשבון בו הועמדה ההלוואה שימש את הנתבע לצורך ניהול עסקיו, בהיקף של מאות אלפי שקלים, אין די בעובדה שהתובעת היא שהתחייבה לשאת בתשלומי החזר ההלוואה כדי להועיל לה. לאור התנהלות בני הזוג ביחס לחשבון, כפי שהוכחה, ברור, אף כפי שמודה התובעת בסיכומיה, כי הנתבע הפקיד לחשבון סכומים גבוהים פי כמה מהחזר ההלוואה החודשי. די בכך על מנת להוכיח כי כבר כעת, לא הנתבעת נושאת בהחזר ההלוואה. בסיכומיה, מודה התובעת, כי מעיון בדפי החשבון ניתן לראות שמבחינה אריתמטית, סכום פרעון ההלוואה יכול היה להיות משולם הן מכספי התובעת והן מכספי הנתבע, אך טוענת כי הנטל להוכיח כי כספו של אבנר הוא זה ששימש לפרעון ההלוואה מוטל על הבנק. אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, כפי שכתבתי לעיל, סבורתני כי נטל השכנוע רובץ על התובעת, ומשהביא הבנק ראיות להוכחת האפשרות שכספי הנתבע הם שיכולים היו לשמש לרכישת הרכב, ובפרט להחזר ההלוואה, די בכך על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל התובעת. שנית, אף אם נטל השכנוע מוטל על הבנק, כטענת התובעת, מקובלת עלי טענת הבנק לפיה היתכנות מבחינה אריתמטית היא כל מה שהיה עליו להוכיח - שהרי כספו של הנתבע אינו מסומן באופן המאפשר להבדילו מכספה של התובעת - ומשהתובעת לא הביאה ראיות מטעמה להוכחת טענתה, די באפשרות האריתמטית שהוכיח הבנק (ראו מסקנתי לעיל בדבר נטל ההוכחה המופחת). לטענת התובעת, בחודש מאי 2012 הופסקה הפקדת שיקים של הנתבע בחשבון. מעיון בדפי החשבון לא ניתן לאשר לחלוטין את הטענה, אולם אף אם כך הם פני הדברים, בהתחשב בכך שבאותו מועד הוגשה התביעה, התמריץ להפסקת ההפקדות ברור. השימוש ברכב התובעת הצהירה, בתצהיר עדותה הראשית, כי הרכב משמש אותה את בנה ובתה וכן את הנתבע ובתו. הנתבע הצהיר, בתצהירו שהוגש מטעם התובעת, כי הוא נוהג ברכב לפעמים, ואף בתו אך הרכב משמש בעיקר את התובעת וקרוביה. בחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי כל שלושת ילידיה מתגוררים במרכז הארץ, וכי לכל אחת מבנותיה, רכב משלה, דבר הסותר אפשרות של שימוש שלהם ברכב. הוכח כי התובעת נוהגת להגיע אל מקום עבודתה בעיר מגוריה ברכיבה על אופניים. לטענתה שמור לה מקום חניה לאופניה במקום העבודה וכי היא משתמשת באותם אופניים מזה 20 שנה (ראו עדותה בעמוד 22 לפרוטוקול). עדותה זו של התובעת, עומדת בסתירה לטענת הנתבע לפיה הוא עושה שימוש ברכב לצורך הסעתה אל מקום עבודתה וממנו הביתה, ארבע פעמים ביום. טענתו זו של הנתבע לא נטענה בתצהירו, ואף לא בתצהירה של התובעת. כאשר נשאל הנתבע האם אין התובעת נוהגת לרכוב על אופניה למקום עבודתה, השיב כי לאחרונה עברה ניתוח המקשה עליה לרכוב על אופניה - טענה שלא נטענה לפני כן בתצהירו או בתצהירה של התובעת (ראו עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול). הטענה לפיה הנתבע עושה שימוש ברכב כדי להסיע את התובעת למקום עבודתה לא נטענה בתצהיריהם של התובעת והנתבע וקשה לקבלה לאור העובדה שהתובעת עובדת באופן מפוצל, ומשמעות הטענה היא כי הוא נאלץ לעזוב את עבודתו ולהסיעה אל מקום העבודה ובחזרה ארבע פעמים ביום, כל זאת כאשר היא מעידה שהיא נוהגת לרכוב על אופניה להם שמור מקום חניה במקום עבודתה. טענת התובעת בסיכומיה, לפיה רכב אינו מותרות ואף אדם שאינו מחזיק ברשיון נהיגה יכול לרכוש לעצמו רכב, אינה רלוונטית לטעמי. אין אנו עוסקים בדיון תאורטי מנותק מעובדותיו של המקרה הנדון, ובמקרה הנדון עניין לנו בתובעת חסרת רשיון נהיגה, אשר הרכב נמצא בשימושו של בן זוגה, שהינו חייב המשתכר עשרות אלפי שקלים מדי חודש אך אינו עומד בצו התשלומים במסגרת תיק האיחוד שלו. הוצאות החזקת הרכב לטענת התובעת, כפי שעלתה בתצהירה, היא זו הנושאת בהוצאות החזקת הרכב. בתצהיר התשובות לשאלון, השיבה התובעת כי היא נוהגת לשלם בגין הוצאות הרכב במזומן, וכי אינה שומרת קבלות (שאלה 4) לתצהיר צורף תדפיס כרטיס אשראי אחד, המעיד על תדלוק במזומן בתאריך 31.3.12. פרט לכך, לא המציאה התובעת פירוט כרטיסי אשראי המעיד על תשלום בגין דלק או פוליסת ביטוח. בחקירתה הנגדית, חזרה בה מהגרסה כי היא משלמת תמיד במזומן, והשיבה: "באופן אקראי 50% מזומן ו- 50% אשראי" יחד עם זאת, כאמור, לא הציגה דפי חשבון של כרטיס האשראי, פרט לתדפיס אחד המעיד על תדלוק חד פעמי. גם במקרה זה, חזקה כי לו היתה מציגה את תדפיסי כרטיס האשראי, היו אלה פועלים לרעתה. התובעת לא הוכיחה כי היא זו הנושאת בהוצאות ביטוח הרכב, משלא הוכיחה כי התשלומים, שולמו באמצעות כרטיס ויזה שלה. מכל מקום, אף אם היתה מוכיחה כי כרטיס הויזה בו נעשה התשלום היה אחד מאותם שני כרטיסי אשראי שיש לה בחשבון בבנק הפועלים, אין בכך מאום, שכן הוכח כי הנתבע מנהל את עסקיו באותו חשבון, ומפקיד בו עשרות אלפי שקלים מדי חודש. ברור כי ראיות להוכחת הנשיאה בהוצאות אחזקת הרכב מצויות רק בידי התובעת והנתבע, ולפיכך לא ניתן לצפות מן הבנק לרמת הוכחה כבכל מקרה אחר. על התובעת היה מוטל הנטל להוכיח את טענתה. משלא הביאה די ראיות מטעמה, לא עבר נטל הבאת הראיות אל הבנק. הליך קניית הרכב גרסתה של התובעת ביחס להליך רכישת הרכב, אף היא אינה מהימנה בעיני. התובעת העידה כי הנתבע לא היה מעורב כלל בהליך הרכישה, וכי היא זו שניהלה את המשא ומתן לרכישתו לבדה. לטענתה, רק לאחר פעמיים או שלוש שביקרה במגרש המכוניות, קראה לנתבע לבוא עמה, וזה היה כבר, לדבריה, לאחר שרכשה את הרכב. כאשר נשאלה האם רכשה את הרכב בלי לקחת אותו לבדיקה השיבה שהנתבע לקח אותו לבדיקה, לאחר הרכישה. הטענה בלתי מתקבלת על הדעת, כך גם הגרסה לפיה הנתבע, חברה לחיים, לא היה מעורב כלל בהליך הרכישה, והגיע למקום רק לאחר שרכשה את הרכב (ראו בעמודים 12 ו- 26 לפרוטוקל). לא מצאתי את עדותו של יהושע רבוך רלוונטית לצורך הכרעה בתביעה. רבוך היה בן זוגה של התובעת לפני 20 שנה, ונקרא לעדות על מנת להוכיח שאף בעת שהיה הוא בן זוגה, רכשה מכונית, למרות שגם אז לא החזיקה ברישיון נהיגה. מערכת היחסים של התובעת עם רבוך על כל היבטיה אינה יכולה להשליך על המקרה הנדון, בבחינת "מעשים דומים". העובדה שלפני 20 שנה רכשה רכב על מנת שישמש אותה ואת בן זוגה דאז, אין בה כדי לאיין את משקלן של כל הראיות שהובאו בפני, בפרט ביחס לכספי הנתבע המופקדים בחשבונה של התובעת. עדות הנתבע עדותו של הנתבע, אינה מהימנה בעיני. הנתבע העיד כי הוא נוהג להסיע את התובעת אל מקום עבודתה ובחזרה ארבע פעמים ביום, וכי אינה רוכבת עוד על אופניה לעבודה, בשל ניתוח שעברה לאחרונה. שתי טענות אלה נטענו לראשונה במהלך חקירתו הנגדית, ולא הובאו בתצהירו או בתצהיר התובעת. התובעת עצמה לא העידה על כך דבר, ואישרה כי היא נוהגת לרכוב על אופניה וכי יש לה מקום חניה לאופניים במקום עבודתה. בנוסף, לא מתקבל על הדעת שהנתבע, המנהל עסק של שיפוצים, עוזב את עיסוקיו 4 פעמים ביום על מנת להסיע את התובעת אל מקום עבודתה, כאמור, וממנו הביתה. טענת התובעת והנתבע בתצהיריהם, לפיה הוא מתגורר בביתה רק לסירוגין, כאשר השיב בחקירתו הנגדית, כי הוא מתגורר עם התובעת בדירתה "ברוב המוחץ של הזמן" (בעמוד 10 לפרוטוקול שורה 23). נראה כי התובעת והנתבע בחרו להסתיר עובדה זו, במטרה להפחית ממראית משמעות הקשר ביניהם, אף זאת, לצורך תמיכה במטרתם. עידית וינברגר לפני סיום, ראוי להזכיר את פסק הדין שניתן בעש"א (קריות) 36779-11-09 ענבר שירז נ' בנק לאומי לישראל (7.6.12) בו דחה כב' השופט דאוד ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל כב' הרשם קבאני, במסגרתה חויבה בתו של הנתבע בתשלום של כ- 93,000 ₪ בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967. בפסק דין אושרה הקביעה כי בתו של הנתבע העסיקה אותו כשכיר בעסק של שיפוצים שהיה כביכול שלה, אך הסימנים העידו על כך שהעסק הינו שלו למעשה, ובמסגרת ניהול העסק, לא העבירה כספים שהגיעו לחייב, למרות צו עיקול שנמסר לה כדין. פסק הדין מעיד על כך שהנתבע כבר בחר בעבר לעשות שימוש בקרובים לו, על מנת להסוות בעלות שלו בנכסים ובמקורות הכנסה. לסיכום: אני קובעת כי נטל השכנוע היה מוטל על התובעת לאורך כל ההליך, וכי לאור הרישום במשרד הרישוי, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעים, לסתור את החזקה העובדתית שמקים הרישום. אני קובעת כי הנתבעים הביאו ראיות למכביר, שיש בהן כדי להצביע על חוסר מהימנותם של התובעת והנתבע, ועל כך שהנתבע רכש את הרכב בכספו אותו הרוויח מעבודתו כקבלן שיפוצים, כשהוא עושה שימוש בחשבונה של התובעת לצורך כך. משהרימו הנתבעים את נטל הבאת הראיות שהוטל עליהם בתחילת ההליך, עבר נטל הבאת הראיות אל התובעת, וזו לא הרימה אותו. לחלופין, כאמור, אף אם אני טועה במסקנתי הנ"ל, ונטל השכנוע רבץ על הנתבעים, מדובר בנטל מופחת, לאור העובדה שכל הנתונים הדרושים להוכחת הטענה, הינם בידיעתם הבלעדית של התובעת והנתבע, והם עשו כל מאמץ להסתירו מן הנתבעים. מכאן, שאף אם היה נטל השכנוע מוטל על הנתבעים, אני קובעת כי הרימו אותו והוכיחו כי הרכב אינו בבעלות התובעת. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 2 ולנתבעת 4 שכר טרחת עורך דין בסכום של 8,000 ₪ לכל אחת מהן. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין. רכבחובעיקולמזונות