מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול חשבון בנק חוב ארנונה על חנות: העתירה בתמצית בפני עתירה לאסור על המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מנהלים נגד העותר, בגין חוב ארנונה ותשלומי חובה אחרים שהצטברו לחובת חנות שבבעלותו, ושבהתאם לנטען הגיעו לסך כולל של כ-167 אלף ₪ [ראו נספח 28 לעתירה]. מטעמים שיפורטו בהמשך, אני קובע כי יש לקבל את עיקרה של העתירה באופן בו יותר להמשיך בהליכים מנהליים לגבית ארנונה כנגד העותר רק בעבור חובות בגין אי תשלום ארנונה לתקופה שמיום 5/7/2010 ואילך. בכל הנוגע ליתרת החובות אני קובע כדלקמן: החוב שנצבר עד ליום 5.7.2003 התיישן ואין לגבותו מהעותר כלל. את החוב שנצבר מתאריך 8.8.2002 - היום בו קיים תיעוד להודעת העותר על שחדל להחזיק בנכס יש לראות כחוב שאין לייחסו לעותר אלא למי שהחזיק בנכס, בין אם כונס הנכסים או אחר, כפי שיש לברר בהליך המתאים. החוב שנצבר מיום 29.4.2007 היום בו חדל כונס הנכסים מלהחזיק בנכס (ככל שהחזיק בו קודם לכן) ועד ליום 5.7.2010 - היום נודע לעותר על חיובו בתשלומי הארנונה- הוא חוב שאין העותר חייב בו, הן אם לנוכח היעדר יידוע העירייה על שינוי מחזיקים (כאמור בסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות) והן בהיותו חיובי רטרואקטיבי פסול. בהתאם, לא ניתן להמשיך בהליכי גביה מנהליים בנוגע לחיובים הנ"ל. רקע עובדתי העותר (להלן: "העותר"), הוא בעל הזכות להירשם כבעלים של חנות שנמצאת במרכז מסחרי בנהריה הידועה כחלקה 110/21 בגוש 18148, והמצוינת על-ידי העירייה כנכס מס' 7257003 (להלן: "חנות 21"). כך גם היה בעל הזכויות להירשם כבעלים בחנות צמודה (להלן: "חנות 20"). המשיבה 1, עיריית נהריה, הינה רשות הפועלת בהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן: "המשיבה"). המשיב 2, שימש בזמנים הרלוונטיים ככונס נכסים על החנויות 21 ו 20 (להלן: "המשיב 2"). המשיב 3, הוא בנק אגוד לישראל בע"מ, שהחנויות 21 ו-20 היו משועבדות לטובתו (להלן: "המשיב 3"). בהחלטה שניתנה על ידי מיום 15.1.12, פטרתי המשיבים 2 ו-3 מלהופיע בפני ולשטוח טענותיהם, זאת משמצאתי כי בשלב זה, אין צורך לצרפם להליך, וכן בהתחשב בטיבו של ההליך המנהלי מקרה והעתירה באה לתקוף חוקיות הליך הגביה המנהלי. עם זאת יובהר כי יתכן ומשיבים אלו ידרשו בעתיד לצורך בירור חיובים בתשלום ארנונה לתקופות בהם היה הנכס תחת כינוס הנכסים ואף לאחר סיום הליך הכינוס, כפי שיפורט. יובהר בהתאם כי כל האמירות בהמשך בכל הנוגע לאפשרות שהכונס או המשיב 3 או מי מטעמם חבים בתשלום ארנונה הן לכאורה, על פי המסמכים שהציגו שני הצדדים העיקריים לעתירה. ואולם אין לראות באמור כקביעה כנגד המשיבים 2-3 וכאמור הנושא טעון בירור בהליך מתאים. מכתב העתירה עולה כי העותר, עסק עד לשנת 1990 בענף העץ, ומושבו היה בנהרייה. שתי החנויות 20 ו 21 שהעותר היה בעל הזכויות בהן, מושכנו ביום 4.4.1990 לטובת המשיב 3, להבטחת חובותיה של החברה פורמיקה הרשקוביץ (1982) בע"מ, שהייתה בבעלות העותר ובבעלות אבי העותר [ראו נספח 1 לעתירה]. לנוכח אי תשלום החוב, פתח המשיב 3 נגד העותר תיק להוצאה בפועל לביצוע פסק-דין כספי, ובעקבות זאת מונה המשיב 2 ביום 13.9.1990 ככונס נכסים לחנויות לצורך מימוש המשכון [ראו נספח 5 לעתירה]. בתקופה זו נטש העותר את העיר נהרייה וכן החנויות שבבעלותו וניתק זיקתו לחנויות. במסגרת מימוש המשכון, הציע המשיב 2 בתפקידו ככונס, את החנויות 20 ו-21 למכירה [ראו נספח 6 לעתירה], ובסמוך לאחר 7.2.1993 קיבל העותר לידיו החלטה לפיה אישר ראש ההוצאה לפועל לכונס הנכסים, למכור החנויות [ראו נספח 7 לעתירה]. בהסתמך על כך סבר העותר כי החנויות אכן נמכרו. יאמר כבר עתה כי אך חנות 20 נמכרה (ליורם צ'רכי), בעוד שחנות 21 לא נמכרה [ראו נספח 6 לכתב התשובה] ובגין חנות זו הצטברו חובות הארנונה והמים, שעניינם עתירה זו. ביום 25.8.1998 הגיש העותר בקשה להכרזה כפושט רגל, לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה הוא ציין כי בהתאם לידיעתו, שתי החנויות נמכרו על-ידי כונס הנכסים. וביום 1.9.2002 ניתן לעותר הפטר מחובותיו, שנצברו עד ליום 4.10.98, יום מתן צו הכינוס לנכסי העותר. עברו השנים ובחודש יולי 2010, קיבל העותר מכתב דרישה מיום 5/7/201לתשלום חוב בסך 139,186.4 ₪ על פי פקודת המיסים (גביה). החוב שנדרש נצבר בגין חוב ארנונה שהוטל על הנכס הידוע כחנות 21 [ראו נספח 16 לעתירה]. בעקבות זאת פנה העותר על ידי בא כוחו, למשיבה 1 וכן למשיב 2 והבהיר כי אין לו כל זיקה לחנות 21. בהמשך לכך, ביום 2.8.2010, השיב המשיב 2 למכתבו של בא כוח העותר, והבהיר לו כי חנות 21, עודנה בבעלות העותר, כי היא עודנה משועבדת ושהיא לא נמכרה לשום צד שלישי. כך גם במכתב מיום 13.4.11, הבהיר המשיב 2 כי חנות 21, לא נמכרה וכי הוא בתפקידו ככונס נכסים מעולם לא תפס חזקה בנכס, כך גם שמינויו ככונס נכסים בוטל לפני שנים אחדות. בתחילת חודש אפריל 2011, קיבל העותר מכתב התראה לפני עיקול [מכתב שנחתם ביום 28.3.11 - נספח 24 לעתירה]. כך גם בתחילת חודש יולי 2011 קיבל העותר מכתב התראה נוסף לפני נקיטה הליך אכיפה מנהלית לגביית החוב [נחתם ביום 29.6.11- נספח 28 לעתירה]. בעקבות זאת נוהל משא ומתן בין העותר לבין העירייה כך גם עם המשיב 2 וחליפו, והליכי הגבייה הוקפאו. משהמשא ומתן לא הביא לתוצאות המיוחלות, הטילה המשיבה, ביום 31.8.11, עיקול על חשבון העותר המנוהל בבנק הפועלים [ראו נספח 33 לעתירה]. טענות העותר לנוכח האמור ביקש העותר להפסיק את הליכי גביה שהופעלו נגדו, משמדובר בהליך הנעשה באופן בלתי סביר, זאת בהימצאותה של מחלוקת משפטית של ממש באשר לזהות המחזיק בנכס; לנוכח התיישנות חלק גדול מהחוב הנטען; לנוכח חיוב העותר באופן רטרואקטיבי; כך גם לנוכח הימצאותו של צו הפטר מיום 1.9.2002 הפוטר העותר מחובות העבר. העותר טען כי בנסיבות העניין הוא לא החזיק בנכס בין השנים 1990 עד ליום 2.8.2010. כך העותר הסביר כי לנוכח הצטברות חובות לגביו, הוא נטש בשנת 1990 את כל עסקיו ונכסיו, וביום 13.9.1990 מונה המשיב 2 ככונס נכסים לחנויות שבבעלותו (חנות 20 וחנות 21) לצורך מימוש המשכון. בהתאם לטענת העותר, המשיב 2 החזיק בנכס והיה אחראי עליו לאורך כל תקופת הכינוס ועד ליום 29.4.2007, היום בו קיבל המשיב 2 פטור מתפקידו ככונס נכסים. לגישת העותר אף בתקופת הזמן העוקבת, לא ניתן לראות בו כמחזיק בנכס, שכן עד ליום 2.8.2010, העותר לא ידע כלל כי הבעלות חזרה לידו, זאת בהיעדר יידוע הן אם על ידי המשיב 2 או על ידי כל צד אחר כי הבעלות והחזקה הוחזרה לידו. לנוכח האמור, ובהיעדר זיקה בין העותר לנכס, ומשהזיקה הקרובה יותר היא בין הנכס לכונס הנכסים, אז יש לטענתו לחייב את כונס הנכסים בחיובי הארנונה ושאר החיובים עד ליום 2.8.2010, היום בו ייודע העותר כי הנכס הוחזר לבעלותו. בנוסף לכך, נטען כי בנסיבות העניין לא היה מקום לחייב את העותר באופן רטרואקטיבי. כך הוסבר כי לאורך השנים, העותר לא ידע כי החנות בחזקתו ורק ביולי 2010, הוא נתבקש לשלם החובות שבעבר. אולם בנסיבות אלו, הן העותר סבר כי החנויות אינם בחזקתו, כך גם העירייה סברה כי החנות נמכרה לאחר ( ליורם צ'רכי). אף נטען כי המשיבה פעלה בעבר לחייב את יורם צ'רכי בחובות הארנונה. בנסיבות אלו היעדר חיובו של העותר לאורך כל השנים ובמועד, לא נגרמו כתוצאה מאשמתו של העותר אלא עקב פגם בהתנהלות המשיבה או פגם בהתנהלות המשיב 2, שהביאו בהתנהלותם לטפיחת החוב. בהתאם כי זה לא סביר לחייב העותר באופן רטרואקטיבי. כך גם נטען כי חלה התיישנות על החלק הגדול של החוב. הובהר כי העיקול הראשון שהוטל על העותר היה ב-31.8.2011, לפיכך כל החוב שהצטבר עד ל 7 שנים קודם למועד זה, לומר עד ליום 31.8.2004, הוא חוב שהתיישן. לחלופין, ובמידה ונמנה את החוב מיום דרישת החוב בכתב מהעותר ביולי 2010, אז יש לראות בכל החוב שהצטבר עד ליולי 2003, כחוב שהתיישן. כמו כן, נטען כי באוקטובר 1998 ניתן צו כינוס לנכסי העותר וביום 1.9.2002 קיבל העותר צוו הפטר, הפוטר את המשיב מכל חובותיו הקודמים. בהתאם כי המשיבה לא יכולה לחייב את העותר בגין חובות הארנונה וחובות אחרים שנצברו לחובת העותר טרם מועד זה. ככל שהדברים, עניינם בטענות השיהוי שהועלו על ידי המשיבה, ביקש העותר לדחות הטענה, שכן מיום קבלת ההתראה ביולי 2011 ועד ליום 3.10.10 נוהל משא ומתן בין העותר לבין המשיבים 1 ו-3, בניסיון להביא לפתרון המחלוקת בין הצדדים באופן מיטבי. משכך כי לא חל שיהוי בהגשת העתירה ביום 21.11.11. בהקשר זה יוסף, כי העותר הגיש בקשה להארכת מועד והצדיק השיהוי הנטען בהגשת העתירה, בניהול המשא ומתן עם הצדדים המעורבים. מעבר לכך, נטען כי בנסיבות אלו, היה מקום להורות על צירופם של המשיבים 2 ו-3 לעתירה. זאת מקום ולדעת העותר, להחלטה בעתירה תהייה השלכה ישירה על משיבים אלו, כך גם כי יש להם חלק חיוני בפירוט ההשתלשלות העובדתית שהייתה לאורך השנים. טענות המשיבה המשיבה ביקשה לדחות את העתירה. המשיבה הבהירה כי לאחר בירורים הסתבר כי העותר הוא המחזיק בנכס ובהתאם יש לחייבו בגין כל השנים שהוא לא שילם ארנונה. כך לאחר בירור שערכה המשיבה עם המשיב 2 הסתבר כי החזקה בחנות 21 מעולם לא ניטלה מהעותר, וכי לאורך השנים החזקה על הנכס נותרה בידו של העותר. עוד הוסבר כי סברת המשיבה כי אחר הוא המחזיק בנכס, נבעה מהיעדר רישום לחנות בצורה מסודרת, וכן מהטעייה עת שהעותר מסר כי אין לו כל זיקה לנכס. כך גם לנוכח הליכי הכינוס על חנויות העותר, דבר שהקשה בטיפול בהסדרת גביית החוב. בנוסף נטען לשיהוי בהגשת העתירה, זאת כאשר העותר מתכתב עם העירייה מזה שנים ובמיוחד משנת 2010. כך גם ההתראה לפני עיקול הוצאה לעותר כבר ב 28.3.11, ובהמשך ולאחר ניהול משא ומתן הוטל עיקול על חשבון העותר ב-31.8.11. כך שבהתאם לכל המדדים והמועדים חל שיהוי בהגשת העתירה. אף מעבר לכך הודגש כי ניהול משא ומתן לכשעצמו אין בו לעצור את הזמן המוקצב להגשת עתירה. כך גם נטען שיש לדחות את בקשת העותר להארכת מועד. מעבר לכך, נטען כי לא חלה בנסיבות העניין התיישנות על החוב. זאת כאשר העירייה שלחה התראות לעותר בגין החוב, ואף פתחה נגדו תביעת חוב במסגרת תיק פשיטת הרגל בתאריך 9.11.98. אף בהמשך, לכך העירייה הפנתה לעותר דרישות לתשלום חוב הארנונה. בהקשר זה הוסבר כי רק לאחר בדיקה מעמיקה נמצא העותר כמחזיק בנכס, זאת כאמור לנוכח העמימות שדבקה בהליכי כינוס הנכסים על חנויות העותר. המשיבה הוסיפה, כי בנסיבות אלו, עיקר טענתו של העותר הינה כי הוא "איננו מחזיק" בנכס, בהתאם כי על טענות אלו להתברר במסגרת הליכי השגה וערר על ידי העותר, אם כי הליכים אלו לא הוגשו על ידי העותר בשל שיהוי בטיפול בנושא. בהתאם לכך יש לדחות העתירה גם מטעם זה. דיון ומסקנות לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי נפל פגם בהליך הגביה המנהלי שננקט על-ידי המשיבה. בהתאם יש לקבל העתירה באופן חלקי ולהפסיק הליכי הגבייה שננקטו נגד העותר שעניינם גביית חובות הארנונה שנצברו עד לתקופה המתייחסת ליום 5.7.2010 - יום קבלת דרישת התשלום הראשונה [נספח 16 לעתירה]. לא מצאתי מקום להורות על דחיית העתירה מטעמים של שיהוי ובנסיבות העניין אני סבור שיש לקבל בקשת העותר להארכת מועדים להגשת העתירה עד למועד הגשתה בפועל. לבחינת טענת השיהוי, יש לבחון השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי, ובהמשך לבחון את מידת הפגיעה בשלטון החוק והאינטרס הציבורי [ראו לעניין זה עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.10)]. במקרה דנן העתירה הוגשה תוך חריגה שולית מסד הזמנים הקבוע בטענת השיהוי, כאמור בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. ואיני סבור כי היה בכך להביא לשינוי כלשהו או פגיעה באינטרס אחר. מאידך בנסיבות העניין ישנם שיקולים המצדדים בקבלת העתירה. אכן העתירה כוונה נגד הליך הגביה המנהלי שנקטה המשיבה נגד העותר, עת שמכתב ההתראה הראשון בגין הליך גביה זה הינו מיום 28.3.2011 [נספח 24 לעתירה]. חרף זאת, מההתנהלות בין הצדדים עולה כי משנודע לעותר כי הנכס שוחרר מהכינוס ונתבע ממנו חוב הוא החל לבוא במגע עם הרשות ובהמשך עם המשיב 2 ו-3 לצורך הסדרת החוב על דרך של פשרה, לפיה הוא יוותר על הנכס לטובת המשיבה תמורת הסדרת חוב הארנונה, בד בבד כי המשיב 3 יוותר על השעבוד שהטיל על חנות 21. בהמשך היה שיתוף פעולה בין כלל הצדדים לצורך בחינה אמיתית לאפשרות סיום המחלוקת בהסדר ברוח הצעת הפשרה [ראו לדוגמא נספח 28- עד ל- נספח 32 לעתירה]. בתקופה זו החליטה המשיבה 1 להקפיא את הליכי הגביה נגד העותר לצורך בחינה לאפשרות סיום ההליך על דרך הפשרה [ראו נספח 28 לעתירה]. אכן בהמשך לכך, ביום 11.8.11 נשלחה תזכורת נוספת על ידי המשיבה לעותר שתכליתה לזרזו לקדם הליך הסדרת חובו, ובהמשך הוטל עיקול על ידי המשיבה על חשבונו של העותר ביום 31.8.11 [נספח 33 לעתירה]. אולם ניתן להתרשם כי גם לאחר מכן, העותר המשיך לבוא בדברים עם המשיבה, הן אם בעצמו והן אם על ידי חליפו של המשיב 2 [ראו לדוגמא נספח 34 ו 35 לעתירה]. זאת עד ליום 3.10.11, משהעותר הגיע על פני הדברים לידי מסקנה כי הליכי המשא ומתן הגיעו למבוי סתום, וכי אין אפשרות ממשית ליישב המחלוקת בדרך של פשרה. בנסיבות אלו, בהתחשב בכך שהמדובר בשיהוי שולי, ולנוכח ניסיון הצדדים (למצער העותר) לסיים המחלוקת שנוצרה מחוץ לאולמי בית המשפט, ובכך לייעל ההליכים ולהימנע מבזבוז משאבים. אני סבור כי העיכוב בהגשת העתירה הוא עיכוב מוצדק, זאת כאשר נוהל על פני הדברים משא ומתן רציני וענייני לצורך סיום אמיתי למחלוקת בין הצדדים [השוו האמור בבג"צ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783. 793.]. על כן אני מורה על הארכת המועד להגשת העתירה. החזקה בנכס בבחינת טענתו העיקרית של העותר, נמצא כי העותר טוען שלא החזיק בנכס בתקופה שבין 1990 עד לאוגוסט 2010, היום בו נודע לו כי הכונס סיים את תפקיד הכינוס על חנות 21, וכי הוא חזר להיות המחזיק בפועל. בהתאם לכך, היה ראוי כי טענות העותר יתבררו בהליכי השגה כאמור בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1976, (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") המסדיר את העניינים הנוגעים לתשלום הארנונה. וזו היא לשונו: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) ... (2) ... (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;" כך שדרך המלך, במקרים בהם נישום טוען לחיוב שלא כדין, לנוכח אי החזקה בנכס בתקופה הרלוונטית, היא לפנות למנהל הארנונה, ובמידה ויסבור שהתוצאה אליה הגיע מנהל הארנונה היא מוטעית, יהיה עליו לפנות לוועדת ערר. ורק בהמשך, פתוחה בפניו הדרך להעלות טענותיו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת על דרך של ערעור מנהלי ולא על דרך של עתירה מנהלית. בא כוח העותר לא נתן טעם להמנעות מהגשת ההליך בדרך זו הפתוחה בפניו, אם כי ובהתחשב במגבלת הזמן המוטלת על הטוען כנגד שומת הארנונה, יש מקום להניח כי הדבר הינו כתוצאה מהשתהות בהגשה וחריגה ממסגרת 90 היום המוטלים על הטוען. חרף זאת, בנסיבות העניין לא ניתן להתעלם מנסיבות המקרה, בהן עולה לכאורה כי משקיבל העותר את בקשת התשלום, הוא עשה כמיטב יכולתו ובמגבלות הרובצות עליו לצורך הסדרת עניין זה, הן אם בפנייה לרשות, כך גם בפנייה לשאר הצדדים המעורבים לצורך הסדרת הנושא. בנסיבות אלו, העדר העלאת הטענה של "אינני מחזיק" במסגרת של הליך השגה, אינה סותמת הגולל בפני הטוען לטעות בשומת הארנונה במסגרת הליך אחר. כך בהמשך לסעיף 3 הנ"ל קובע סעיף 3 (ג) כדלקמן: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." כך שעל אף שדרך המלך, היא כאמור ללילך במסלול של ההשגה ורק בסופו של הליך להגיע לערעור מנהלי. ניתן גם ניתן בנסיבות מסוימות ובהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, להישמע לטענה של "אינני מחזיק" ולבחון את השלכתה על ההליך הבא בפניו. בנסיבות העניין, ההחזקה בחנות 21 איננו עניין עובדתי גרידא, כזה הניתן לקביעה באמירה הנתמכת במסמך, אלא משפטי ונתפס בעיני הצדדים כעמום הן בשלבים בהם המשיבה ניסתה לברר את זהות המחזיק ואף בשלב זה, בו העותר טוען כי בזמנים הרלוונטיים הוא לא החזיק בנכס. בהתאם כי יש בכך לצדד בקבלת טענתו של העותר אף בפני טריבונל משפטי, כאמור "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית ... לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" [ע"א 4452/00 ט.ט. טכנלוגיה בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 779- 780] ובהמשך לכך פורטו שיקולים שיש בהם לצדד בקבלת טענה מעין זו, גם בהיעדר העלאת הטענות בהליך של השגה. בכלל זאת, שיקולים כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהלים; מיהות הפגיעה; עיוות הדין העלול להיגרם וכהנה. בעוד שבמקרה דנן, אני מוצא כי ישנם שיקולים המצדדים בקבלת טענת העותר אף אם הם לא הועלו במסגרת של הליך השגה מינהלי. לגופו של עניין, העותר טען כי מאז שנת 1990, הוא ניתק זיקתו לנכס ובמקומו נכנס כונס הנכסים, המשיב 2, כמחזיק בנכס. מצב זה נשאר על כנו עד לאוגוסט 2010, בו נודע לעותר כי הנכס הוחזר לחזקתו [ראו נספח 18 לעתירה], וזאת לאחר שדרישת התשלום הראשונה מיום 5/7/10 שנשלחה אליו [נספח 16 לעתירה] ולאחר שהובהר לו שכונס הנכסים סיים את תפקידו בשנת 2007 [ראו נספחים 36 ו-37 לעתירה]. בנסיבות אלה, נשאלת השאלה אם בתקופה הרלוונטית הנכס היה בחזקתו של העותר, חרף כך שכונס הנכסים נכנס לנעליו. אני סבור שיש להשיב על כך בשלילה. סעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), מורה כדלקמן: "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". תפקידו של כונס הנכסים, הוא להיכנס לנעלי הבעלים, ומוקנית לו היכולת לעשות בנכס פעולות לצורך פידיון החוב. בצד הנאתו של כונס הנכסים מפירות הנכס ולנוכח שליטתו על הנכס, קמה עליו חובה גם לכסות את ההוצאות השוטפות של הנכס. מההתכתבות בין העותר לכונס הנכסים, אין אינדיקציה חד משמעית לפיה כונס הנכסים תפס חזקה פיזית בנכס. חרף זאת מהמסכים שצורפו לעתירה, ניתן לראות כי ביום 13.9.1990 מונה המשיב 2 מכוח החלטה שיפוטית, ככונס נכסים על החנויות 20 ו- 21 [ראו נספח 5 לעתירה], ובהמשך פעל כונס הנכסים למכירת החנויות [ראו נספחים 6 ו-7 לעתירה]. כך גם כי המשיב 2 נשאר בתפקידו ככונס הנכסים עד ליום 29.4.2007 [ראו נספחים 36 ו- 37 לעתירה]. בבר"ע 422/85 חברת בית וגן להשכרה בע"מ נ' עירית ת"א יפו, פ"ד לט(3) 341, הובהר כי המחזיק הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, כך נאמר: "המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות, המוטלות על המחזיק לפי הפקודה". [שם, עמוד 344-343]. בתחרות בין העותר לכונס הנכסים, נראה לכאורה כי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בתקופה הרלבנטית היא של כונס הנכסים. מכתב העתירה, עולה - והדברים לא נסתרו - כי מאז שנת 1990, העותר נטש למעשה את שתי החנויות, ואף עזב את העיר נהרייה. באותה תקופה נעשה כינוס נכסים, והמשיב 2 מונה לכונס נכסים בהתאם להחלטה שיפוטית של ראש ההוצאה לפועל. בהמשך לכך כונס הנכסים פעל לצורך מכירת החנויות ואף הצליח ומכר את חנות 20, שגם היא הייתה בעבר של העותר. בהתאם ניתן לראות כי השליטה בנכסים, הייתה לכאורה, ועל פי העולה מהמסמכים, של כונס הנכסים, והייתה לו היכולת למכור החנויות, להשכירן וליהנות מפירותיהם, בעוד שלעותר דנן לא הייתה כל זיקה לנכס. יודגש כי בכל הנוגע למעמדו של הכונס אינני קובע ממצא והנושא ראוי לבירור בהליך מתאים. עם זאת ניתן לקבוע על פי המסמכים שהגישו שני הצדדים כי לעותר לא הייתה זיקה לנכס במועדים הנ"ל. מכאן, כי בהימצאות החזקה על הנכס, קמה החובה לשלם הארנונה לרשות המקומית בגין הנכס, על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. במקרה זה, גם אם המשיב 2 לא קיבל לידו הנכס פיזית, הרי שלכאורה החזקה משפטית על הנכס הייתה שלו (מכוח מינוי ככונס בהחלטה שיפוטית), ובד בבד הוא שלל מבעל הזכויות בנכס לעשות שימוש בנכס. בהתאם כי יש לראות בזכויות החזקה בנכס כזכויות שניטלו מהעותר ועברו לכונס הנכסים או למי מטעמו [השוו: רע"א 6754/93 עו"ד יהושע באום כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח' (3/12/96), פסקה 11; ע"א (ת"א) 2669/08 ש.ובר, עו"ד נ' עיריית חולן ואח' (22.3.09)]. במקרה מעין זה, בו קיימת מחלוקת באשר לזהות הבעלים על הנכס, אל לה לעירייה או לרשות המנהלית לשמש טריבונל שיפוטי ולהכריע במחלוקת המשפטית העולה בין הצדדים. זאת מקום ואין לה הכלים לעשות כן. אלא שעל העירייה להיצמד להוראות פקודת העיריות ולפעול על פיהם. סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מורים כי מקום והבעלים לא הודיע על העברת הבעלות או החזקה בנכס, הרי שיש לראות בו כמי שחייב בתשלומי ארנונה. כך הם מורים: "325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." " 326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה." מכאן ניתן לראות כי הפקודה מטילה חובה על הבעלים או על מחזיק הנכס להודיע בכתב לעירייה על הפסקת החזקה בנכס. כך גם מורה כי מקום ולא נמסרה הודעה מסודרת ובכתב, תוטל חובת התשלום על מעביר הנכס. ביסוד כלל זה עומדת הסברה שהגורם היעיל ביותר להסדרת זהות המחזיק הוא הבעלים של הנכס או המחזיק המעביר את החזקה לאחר, זאת תוך ביכור גישה זו על הטלת הנטל על העירייה לבדוק באופן אקטיבי את זהות כל מחזיק ומחזיק בכל נכס ונכס בתקופות משתנות. שכן ברור כי גישה מעין זו תטיל נטל כבד מנשוא על הרשות. סעיף 326 לפקודת העיריות קובע כלל ברור ובהיר, פשוט ביישום, המחייב המעביר להודיע לעירייה על העברת החזקה לאחר, זאת לשם רישום מחזיק חדש בספרי העיריה וחיוב המחזיק החדש בארנונה. בעוד שבהיעדר יידוע יוטל החיוב על הבעלים או המחזיק האחרון המוכר לעיריה [על השיקולים המצדדים בחיוב ארנונה בהתאם לכלל זה, ראו עמ"נ 266/04 מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב- יפו נ' יצחק טרכטינגוט (21.12.0[] 5); ובקשת רשות ערעור שנחדתה- בר"ם 1008/06 יצחק טרכטינגוט נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב- יפו (16.10.06)]. לנוכח האמור, כל עוד לא נשלחה הודעה כתובה ומסודרת, על ידי בעל הנכס או המחזיק בנכס, יחויב הנישום הרשום לשאת בחוב הארנונה בגין הנכס. זאת גם מקום והתברר כי בפועל היה מחזיק אחר בנכס בתקופה הרלוונטית. זאת כאשר המחלוקת לגופו של עניין באשר למחזיק בנכס, עליה להתברר בין הצדדים החלוקים על סוגיית ההחזקה בנכס, במסגרת הליך אזרחי. מהמסמכים שצורפו לעתירה, ניתן לראות כי ביום 8.8.2002, שלח העותר מכתב לעיריית נהרייה, שמוען למחלקת הגביה, בה הוא מודיע כי הנכס אינו ברשותו, בו הוא מפרט כי הנכס הועבר לבנק אגוד, כך גם מצוין כי למכתב זה צורפו מסמכים שעניינם העיקולים שהוטלו על העותר וכן אישורים נוספים לפיהם חל כינוס על החנויות והן הוצעו למכירה [ראו נספח 14 לעתירה; ראו מכתב נוסף מיום 8.5.06 מסומן נספח 15 לעתירה]. על כן, עולה כי גם בהתאם לפקודת העירייות, ובהתאם לנוהל התקין שעל העירייה לנקוט, היא שגתה בחיוב העותר. כאמור, פקודת העיריות אינה דורשת מהעירייה לפעול לבירור אקטיבי לזהות של המחזיק בנכס, אלא שחובה זו מוטלת היא על המעביר. אולם במקרה בו עולה מהמסכמים המצורפים לעתירה כי העותר הודיע לעירייה כבר בשנת 2002 - ואף יש מקום להניח כי הוא עשה כן לפני מועד זה (לפחות במסגרת הליכי הפש"ר)- על כך שהוא ניתק החזקתו בנכס וכי החזקה הועברה לכונס הנכסים, אזי גם הליך הגביה המנהלי שננקט על ידי העירייה לגביית החוב מאדם שאיינו מחזיק, הוא הליך פגום. ובהתאם יש לבטלו. מעבר להודעת העותר, אציין בנוסף כי במהלך נקיטת הליכי הגביה המנהלית נגד העותר, הצטברו מספר נתונים עובדתים המלמדים כי אכן בזמנים הרלוונטיים העותר לא החזיק בנכס, אלא שהחזקה הייתה, לכאורה, בידו של כונס הנכסים או מי מטעמו. כך אף המשיבה סברה לתקופה מה. אכן במהלך שנת 2010 המשיבה פעלה לבירור עניין החזקה בנכס, ופנתה אף למשיב 2 שהבהיר לה כי הבעלות בנכס היא של העותר [ראו לדוגמא נספח ב' לכתב התשובה]. אם כי גם בכך אין להביא לתשובה מספקת באשר לזהות המחזיק בנכס, שכן כאמור אין המדובר בשאלה עובדתית גרידא, וקיימת מחלוקת משפטית של ממש באשר לזהות המחזיק בנכס. כך גם וכמפורט לעיל, העותר הודיע לעירייה כי הוא ניתק זיקתו לנכס. כאן שקביעות המשיבה לפיה העותר הוא המחזיק בנכס וככזה יש לנקוט נגדו הליכי גבייה מנהליים אינה מבוססת עובדתית ומשפטית במידה המאפשרת נקיטצת הליך גביה מנהלי, קודם לבירור החזקה בנכס. עוד אעיר כי עולה לכאורה- ובהיעדר תיעוד מצורף לכתבי הטענות- שהמשיבה לא נאותה להשיב בצורה ברורה לפניותיו של העותר ולא הפנתה תשומת לבו כי מינויו של המשיב 2 ככונס נכסים על הנכס בוטל או שהעותר חזר להיות מחזיק בנכס מכוח ביטולו של צו הכינוס. ועל ההשלכות הכלכליות השליליות בטפיחת חוב הארנונה לחובת העותר אין צורך להוסיף. אם כי אחזור על דברי אחרים ואומר כי משהועברה החזקה בנכס על שם העותר, מן הראוי היה כי יודע לו על כך [ראו פסקה כז' בדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.10)]. חיוב רטרואקטיבי יוסף, כי מהנספחים שצורפו לכתבי הטענות, לא ברור המועד בו הודיע כונס הנכסים לעירייה, על כך שהפסיק להחזיק בנכס, זאת בהתאם לנדרש על פי האמור בסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות. כך שעל פני הדברים, גם מהמועד שבין 29.4.2007 - היום בו בוטל מינוי הכונס על הנכס, עד ליום בו הודע לעירייה על כך שכונס הנכסים חדל מלהחזיק בנכס והחזיר החזקה לבעלים המקוריים (ככל הנראה בין אוקטובר 2010 עד לדצמבר 2010- ראו נספח א' ו- ב' לתשובה), כי יש, לכאורה, לייחס את חובות הארנונה למחזיק הרשום בספרי העיריה, לומר כונס הנכסים. גם אם הודע לעירייה על ביטול החזקה בנכס, עוד מיום בו בוטל הכינוס באופן רשמי (לומר מיום 29.4.2007), גם אז לא ניתן לחייב העותר בתשלומי הארנונה בתקופה העוקבת ועד ליום 5.7.2010, בו נודע לעותר לראשונה על כך שהעירייה רואה בו כמחזיק בנכס וכי עליו לשלם חובות הארנונה שנצברו. שכן יש לראות בחיוב המתייחס לתקופה שבין 29.4.2007 ועד ליום 5.7.2010, כחיוב רטרואקטיבי פסול [לצורך בחינה אם מדובר בחיוב רטרואקטיבי, והמועד הרלוונטי לחיוב בארנונה אף אם הוא נכלל בגדר שנת המס הרלוונטית- ראו עעמ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1.12.11)]. כאמור לעיל, המשיבים 2 ו-3 לא התבקשו להגיב לעתירה שהוגשה נגד העיריה ונגדם. יתכן, וככל שהעיריה תבקש לפעול לגביית חובות עבר שטרם התיישנו כי עמדתם תידרש. עם זאת וככל שהדברים עניינם בהליך המנהלי הננקט נגד העותר, הרי שבנסיבות העניין, אין צורך בתגובתם משעל פני הדברים ההליך המנהלי הננקט נגד העותר הוא הליך מנהלי פגום שאין להתירו. זאת הן אם מהטעם שלכאורה כונס הנכסים לא הודיע לעירייה על ביטול מינוי וחדילת החזקתו בנכס, בתאריך 29.4.2007, ומכאן שהעותר הוא המחזיק בנכס, והן אם מהטעם כי גם אילו הודעה כזו ניתנה, הרי שלא ניתן יהיה לחייב את העותר בתקופה שטרם תאריך 5.7.2010, בהיותו החיוב, חיוב רטרואקטיבי פסול. התיישנות חובות מעבר לכך, וככל שהדברים עניינם בחובות העותר שנצברו עד ליום 8.8.2002 - היום בו העותר הודיע לעירייה כי הוא ניתק את קשריו לנכס - המדובר בחובות שחלה לגביהן התיישנות. המשיבה, טענה כי בנסיבות העניין לא חלה התיישנות חובות, שכן העירייה פעלה לאורך כל השניים לגביית חובות העותר, ופעלה ללא לאות לשם כך, הן בהתראות והן בשליחת הודעות לעותר על חובותיו. אולם מעיון מהנספחים שהעירייה צירפה לכתב תשובתה, לא נמצא תיעוד לכל אותן התראות שהעיירה טענה שהיא שלחה, זאת מלבד נסח טיפול היסטורי המתעד את הפעולות הנטענות [מסומן ח לכתב התשובה]. אם כי מאותו מסמך ניתן לראות כי המשיבה נהגה לשלוח לעותר דרישות תשלום, זאת עד לשנת 2001, ומאז ועד לשנת 2011, אין כל תיעוד למשלוחי התראות נוספים. כך גם לא מצאתי הודעות או התראות המתייחסות לשנים 2001 עד לשנת 2010, בנספחים שצורפו לעתירת העותר. זאת מלבד מכתבים שנשלחו על ידי העותר, מהם ניתן ללמוד כי יכול שהתקיים מצב לפיו העירייה אכן שלחה לעותר התראות. אולם תיעוד לאלו לא נמצא בפניי, ומכל מקום כי במכתבי העותר עצמו, הוא הכחיש ללא הסתייגות את חוב הארנונה הנטען, והבהיר כי אין לו חזקה בנכס. בהמשך לכך, ככל הנראה המשיבה לא שלחה לעותר הודעות תשלום ומכל מקום לא החלה נגד העותר בהליך גביה מנהלי או הליך משפטי אחר, עד למשלוח מכתב התראה טרם עיקול, ביום 5.7.2010, [נספח 16 לכתב העתירה]. במקרה דנן, וגם אם ניתן לראות באותו מכתב התראה כתחילת גבייה, בהתאם לסעיף 4 לפקודת המסים (גביה) [וראו על ההסתייגות מכך בת"מ (מרכז) 31046-11-10 רות אנטמן נ' מועצה אזורית עמק חפר (2.10.11)]. הרי שגם אז כל החוב שנצבר עד לחודש יולי 2003, התיישן, ולא ניתן יהיה לגבותו [על טענת ההתיישנות במסגרת עתירה מנהלית ועל האיזון הגלום בה ראו- עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011)]. ודוק כי גם לאחר קבלת אותו מכתב התראה, המשיך העותר והכחיש את זיקתו לנכס כך גם העלה טענתו להתיישנות החוב [ראו נספח 26 לעתירה]. בצד זאת וככל שהדברים עניינם בתקופה המאוחרת יותר בזמן ולאחר יום 8.8.2002, כאמור יש לראות בעותר כמי שהודיע לעירייה כי הוא העביר הנכס לאחר וכי הוא חדל מלהחזיק בנכס, ובהתאם כי יש לפטור העותר מחובות אלו, ומכל מקום כי לא ניתן לנקוט נגדו הליכי גבייה מנהליים ביחס לחוב זה. סיכום על הרשות מוטלת חובה מוגברת של הגינות, והיא אינה יכולה לעצום עיניה ולהשתמש בכוח הרב הנתון לה לצורך גביה מנהלית, מקום וגם לגישתה עצמה עולה בעייתיות בזהות המחזיק בנכס [ראו טענותיה במסגרת כתב התשובה]. כך שמן הראוי כי במקרים אלו, בהם עולה מחלוקת ממשית באשר לזהות המחזיק בנכס כי הליכי הגביה יבוצעו בדרך של הגשת תביעה אזרחית רגילה, בה תינתן ההזדמנות לכל הצדדים להציג ראיותיהם וטענותיהם באופן בו ניתן יהיה להכריע במחלוקות העובדתיות והמשפטיות. בסיכומו של דבר, מהטעמים שפורטו, אני קובע כי יש לקבל את עיקרה של העתירה באופן בו יותר להמשיך בהליכי גביה כנגד העותר רק בעבור חובות בגין אי תשלום ארנונה לתקופה שמיום 5/7/2010 ואילך. בכל הנוגע ליתרת החובות אני קובע כדלקמן: החוב שנצבר עד ליום 5.7.2003 התיישן ואין לגבותו כלל. את החוב שנצבר מתאריך 8.8.2002 - היום בו קיים תיעוד להודעת העותר על שחדל להחזיק בנכס יש לראות כחוב שאין לייחסו לעותר אלא למי שהחזיק בנכס, בין אם כונס הנכסים או אחר, עובדות שיש לברר בהליך המתאים. החוב שנצבר מיום 29.4.2007 היום בו חדל כונס הנכסים מלהחזיק בנכס (ככל שהחזיק בו קודם לכן) ועד ליום 5.7.2010 - היום נודע לעותר על חיובו בתשלומי הארנונה- הוא חוב שאין העותר חייב בו, הן אם לנוכח היעדר יידוע העירייה על שינוי מחזיקים (כאמור בסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות) והן בהיותו חיובי רטרואקטיבי פסול. בהתאם, לא ניתן להמשיך בהליכי גביה מנהליים בנוגע לחיובים הנ"ל. בהתאם, אני מקבל את רוב הנטען בעתירה ומורה על הפסקת הליכי הגביה המנהליים שננקטו נגד העותר, ככל שהדברים מתייחסים לחוב שנצבר עד ליום 5.7.2010. בכל הנוגע לתקופה המאוחרת לתאריך זה - רשאית העיריה להמשיך בהליכי הגביה. יודגש, כפי שפורט לעיל, כי אין בהחלטתי זו להוות הכרעה סופית באשר לזכויות וחובות המשיבים 2-3 או אחרים שיתכן והחזיקו בנכס שבמחלוקת. נושא זה טעון בירור עובדתי בהליך מתאים. ככל שהדבר נוגע להליך הגביה המנהלי - אני קובע כי בכפוף לתקופה שצוינה לעיל לא ניתן להמשיך בו, ככל שהדבר נוגע לעותר. בנסיבות הענין, ומאחר ועיקר טענותיו של העותר התקבלו, אני מחייב את המשיבה 1 לשלם לעותר את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 10,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. חשבון בנקארנונה (חובות)בנקחובארנונהעיקולעיקול חשבון בנק