עבירה קשה במשחק כדורסל

האם עבירה אלימה במשחק כדורסל מהווה תקיפה ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אצבע בעין במשחק כדורסל / עבירה קשה במשחק כדורסל: מבוא התובע, יליד 20.12.87, הגיש תביעתו נגד הנתבע בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 17.9.07 במהלך משחק כדורסל. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שבמהלך המשחק פגעה אצבעו של הנתבע בעינו של התובע. אין גם מחלוקת על כך שבעקבות הפגיעה נגרמה לתובע נכות קשה. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לנסיבות התאונה, וביתר דיוק, האם הפגיעה בעינו של התובע נעשתה במכוון. לטענת התובע פגע הנתבע בעינו באופן מכוון, בשעה שניסה לקלוע לסל, וגרם לו לפציעה קשה שגרמה לעיוורון מוחלט בעינו הימנית. בשל כך, לטענת התובע, אחראי הנתבע לנזקיו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בעוולת התקיפה, או לחילופין בעוולת הרשלנות או בעוולת הפרת חובה חקוקה. לטענת הנתבע, לא היה מדובר חלילה במעשה מכוון, כי אם בפגיעה אקראית, תוך כדי מהלכו הטבעי של משחק הכדורסל. עוד נטען שלמעוול במקרה של פגיעה במהלך אירוע ספורטיבי עומדת ההגנה של הסתכנות מרצון. לאור טיבה של המחלוקת בין הצדדים הוריתי על הפרדת הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את התביעה. נסיבות התאונה גרסת התובע- עדות התובע על פי המתואר בכתב התביעה, במהלך משחק כדורסל שנערך בגן הפעמונים בירושלים, בשעה שהתובע ניסה לקלוע את הכדור לסל, הכניס הנתבע את אצבעו לעינו של התובע. בעקבות הפגיעה החלה עינו של התובע לדמם, והוא איבד את הראייה בעינו באופן מיידי. מזירת האירוע פונה התובע לבית החולים שערי צדק, שם אושפז למשך 8 ימים. בתצהיר עדות ראשית, פירט התובע כי נפגע בשעה שהנתבע הכניס את "אצבעו בעיני הימנית, באופן מכוון ובעוצמה רבה, שלא כדין ובניגוד לכללי המשחק". עוד ציין התובע בתצהירו כי הוא נפגע תוך קפיצה באוויר לצורך קליעה לסל. התובע פירט כי המשחק היה סוער, וכי לאורך המשחק הרגיש שהנתבע מנסה להזיק לו. לטענתו עברה התנהגותו של הנתבע כל גבול, והוא הרגיש באלימות מכוונת מצד הנתבע. בסעיף 6 ציין כי "היו באותו ערב ארבע קבוצות, המשחקים היו סוערים מאוד, הקבוצה שלי זכתה בכל המשחקים, וככל הנראה, הדבר עורר כעס וסערה אצל הנתבע אשר בסופו של דבר פגע בי בכוונה". התובע הוסיף והצהיר שהוא אינו יודע מה היו הנסיבות שגרמו לנתבע לנהוג באגרסיביות ובתוקפנות שהביאו לנזק. לטענתו של התובע, מנגנון הפגיעה ותוצאותיה מלמדים על כך שמדובר במעשה מכוון מצד הנתבע, אשר שיחק באגרסיביות יתרה, ובצורה לא ספורטיבית. בתחילת חקירתו נשאל התובע (כהשלמת חקירה ראשית) מה תגובתו לכך שלטענת התובע אמר התובע לאיש מד"א שהגיע לזירת האירוע על מנת לטפל בו שאצבעו של התובע נכנסה לעינו בטעות, כי "אני קבלתי מכה בעין שלי, כאב לי העין, אף אחד מאנשי מד"א לא דיבר איתי ולא ביקש לפתוח את העין, אתה רואה או לא רואה. לא זכרתי מה קרה". (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.13, שורות 15 עד 16). במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא שיחק במקום מדי יום במשך כ- 10 שנים. ביום האירוע שיחקו במקום 4 אנשים שאותם הכיר היכרות אישית, אחד מהם שיחק במגרש סמוך. בכל קבוצה שיחקו 3 אנשים. הקבוצה שניצחה נשארה למשחק נוסף, והקבוצה שהפסידה פינתה את מקומה לקבוצה אחרת שעלתה למגרש להתחרות בקבוצה המנצחת. כל משחק ארך בין 5 דקות לבין 20 דקות. התובע לא זכר כמה זמן ארך המשחק שבמהלכו נפצע, ואולם הוא זכר כי נותר לו לקלוע סל אחרון, וככל שהיה קולע, היה המשחק מסתיים בניצחון קבוצתו. התובע השיב כי לפני הפגיעה היה עימות בינו לבין הנתבע והיו עבירות של הנתבע, "בגלל שהוא ניסה שאני לא אזכה במשחק". היו לדבריו 5 או 6 עבירות. לשאלה מדוע לא הצהיר על כך בתצהירו השיב "אני אמרתי שהיה עימות וזה משהו נורמאלי במשחק" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 26 עד 27). לאחר שבא כוחו של התובע התנגד וטען שהתובע התבלבל בתשובתו כיון שלא הבין את השאלה, התבקש התובע לפרט מהם סוגי העימותים שהתפתחו לטענתו בין הנתבע לבינו, ולכך השיב "היינו משחקים. אני הייתי השחקן הכי טוב. כבשתי את כל הסלים. הוא ניסה למנוע ממני לקלוע סלים בכל דרך אפשרית, לגיטימית או לא" (שם, עמ' 4 שורות 12 עד 13). לשאלה מה היו הפעולות הלא לגיטימיות השיב- ""כשהייתי קופץ לסל, הוא היה דוחף אותי מאחור וזאת עבירה לא לגיטימית" (שם, שורה 15). התובע התבקש להבהיר למה התכוון בשעה שכתב בתצהירו שהנתבע הכניס את האצבע לעינו באופן מכוון והשיב "אני משחק כדורסל 10 שנים, כל החברים שלי משחקים כדורסל ואחים שלי גם, כל החיים שלי שיחקתי כדורסל, אף פעם לא ראיתי דבר כזה, עבירה כזו בעין שהיא מכוונת ושהוא שם את האצבע בעין אני קפצתי. כשקפצתי הוא שם את האצבע בעין" (שם, שורות 25 עד 26). התובע שב ונשאל כיצד הוא יודע שמדובר במעשה מכוון והשיב "אני אומר שזה היה מכוון. המשחק היה סוער ומלא עבירות. זה היה הסל האחרון, ואם הוא יפסיד הוא יחכה בחוץ במשך שעה למשחק הבא. אני אומר שזה מכוון כיון כשקפצתי לסל, הוא שם את האצבע שלו בעין. זה מכוון כי בדרך הזו הוא לא יכול היה למנוע את קליעת הסל. לכן זה מעשה מכוון... אני בטוח במאה אחוז שכשהוא עשה את המעשה הזה הוא רצה לגרום לי נזק לפנים שלי ולעין שלי, כיון שהוא לא יכול להגיע לכדור, ולכן הוא פגע בפנים שלי" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 30 עד 31, עד עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 1 עד 6). בא כוחו של הנתבע הציע לתובע את האפשרות שרק לאחר התאונה מישהו יעץ לו לטעון שהנתבע הכניס את האצבע לעינו בכוונה, ולכך השיב התובע "אני בן אדם לא שקרן, אבל יש לי לב טוב" (שם, שורה 16). התובע נשאל מה הסברו לכך שבטופס מד"א נרשם "נחבל בעין בעת משחק מאצבע שנכנסה לעינו בטעות". תשובתו הייתה "אני לא כ"כ טוב בעברית, אני לא יודע לדבר כ"כ טוב, הפרמדיק זה בחור שלא מדבר ערבית, הוא שאל אותי שתי שאלות או שלוש, אמר לי לפתוח את העין, שאל אם אני רואה, והיה סמוך לאירוע הרבה אנשים, הם דיברו איתו בגלל שאני לא יודע לדבר עברית" (שם, שורות 21 עד 24). לאחר מכן השיב שאינו זוכר מי דיבר עם הפרמדיק, אולי הנתבע או מישהו אחר. לשאלה מה היה עושה אם מישהו היה נוטל מקל ומכה בראשו וגורם לו לנזק בלתי הפיך לכל חייו השיב שהיה מגן על עצמו, שהיה פונה לבית המשפט. כמו כן היה משיב שהיה מגיש נגדו תלונה למשטרה. לשאלת בא כוחו של הנתבע השיב שהוא לא הלך למשטרה בגלל שלאחר שנפגע בעינו פונה לבית חולים, שם אושפז למשך 10 ימים. בתחילה המתין עד שיתברר מה היקף הנזק לעינו. לאחר מכן פנה לסיוע המשפטי, ושם התהליכים היו ארוכים. איש לא יעץ לו לפנות למשטרה. לשאלה מדוע בחר להמשיך לשחק למרות שהמשחקים היו סוערים ושהוא הרגיש שהנתבע מתנכל לו, השיב שאכן איש לא הכריח אותו. כן השיב שכאשר ישנן עבירות מוגזמות במהלך משחק, מתעוררת תחושה שמשהו לא בסדר קורה. עדות מר שאדי אבו ראמילה מטעם התובע הוגש תצהירו של מר שאדי אבו ראמילה, שהשתתף במשחק הכדורסל שבו נפגע התובע. העד הצהיר שהנתבע הכניס את אצבעו לעינו הימנית של התובע, באופן מכוון ובעוצמה רבה, שלא כדין ובניגוד לכללי המשחק. הפגיעה בתובע הייתה תוך כדי קפיצתו של התובע באוויר. עוד הצהיר שהמשחקים שהתקיימו באותו הערב היו סוערים, במיוחד המשחק שבין קבוצתו של התובע לבין קבוצתו של הנתבע. כולם הרגישו במהלך אותו המשחק שהנתבע מבקש להזיק לתובע, ושהתנהגותו במשחק עברה כל גבול. העד פירט ש- 4 קבוצות השתתפו במשחקים שנערכו במקום באותו היום, וקבוצתו של התובע זכתה בכל המשחקים, דבר שעורר כעס וסערה אצל הנתבע. העד הוסיף כי בעקבות הפגיעה נפל התובע על הרצפה, כשפניו שטופים בדם, עינו הימנית התנפחה ודיממה, הוא התמוטט והחל לצעוק שאינו רואה דבר. מזירת האירוע פונה באמצעות אמבולנס לבית החולים. על פי האמור בתצהירו, סייע העד לתובע מאז שפונה ועד שהגיע לבית החולים. העד הוסיף והצהיר שהוא וחברו ביקשו מהתובע להגיש תלונה במשטרה ואולם התובע סירב לאחר שהנתבע התנצל בפניו ונסע עמו לבית החולים שערי צדק. עוד הצהיר שהוא כשחקן כדורסל המבין בכללי המשחק, מצהיר שתנועתו של הנתבע אשר הסתיימה בהחדרת אצבע לתוך עינו של התובע הייתה תנועה מכוונת, ושלא מדובר בתנועה ספונטנית, או בתנועה שנעשתה בטעות, תוך התקלות טבעית לכאורה, במשחק כדורסל, אלא בתנועה החורגת באופן קיצוני מהרגיל והמנוגדת לכללי המשחק. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שבעת האירוע הוא צפה במהלך המשחק מהצד. באותו שלב המתינו לקליעה האחרונה, כשהקבוצה שתקלע את הסל עתידה לנצח. היה לדבריו במשחק הרבה מתח. התובע קפץ כדי להכניס את הכדור לסל. גם הנתבע קפץ "כדי למנוע אותו ולחסום אותו והכניס את היד שלו לעין שלו" (שם, עמ' 16, שורות 20 עד 21). לשאלה כיצד לדעתו הגיעה ידו של הנתבע לעינו של התובע, השיב "שניהם קפצו באוויר, מוחמד ניסה לקלוע את הכדור לתוך הסל. הנתבע ביקש למנוע זאת ממנו, באותו זמן שהם קפצו הנתבע שם את האצבע שלו בעין של התובע... איך אני יכול לדעת איך הוא שם את האצבע שלו בעין של מוחמד, אני הייתי צופה מהצד" (שם, שורות 26 ו- 29). העד השיב שהוא וחבריו לא שוחחו עם אנשי צוות מד"א, ואולם הוא זכר שהנתבע שוחח עמם. עדות מר ראפת אל- טוויל מטעם התובע הוגש גם תצהירו של מר ראפת אל- טוויל, שאף הוא השתתף במשחק. על פי האמור בתצהירו, נפגע התובע בעינו הימנית לאחר שהנתבע הכניס את אצבעו באופן מכוון ובעוצמה רבה, שלא כדין ובניגוד לכללי המשחק, לעינו של התובע, בשעה שהתובע קפץ באוויר על מנת לקלוע לסל. העד פירט בתצהירו את אותן נסיבות בדיוק שאותן תיאר העד הקודם. כן הצהיר שהוא נסע עם התובע באמבולנס לבית החולים, ושהה עמו שם עד השעה 02:00 או 03:00, אז עזב את המקום כיון שהייתה לו נסיעה מתוכננת למצרים. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שאת הנתבע ראה לראשונה במקום במהלך האירוע. לשאלה האם לפני האירוע היה בין התובע לנתבע עימות או סכסוך, השיב העד "במשחק היה הרבה מתח, וויכוח, אבל לא היו חילופי דברים או משהו... אני לא שמתי לב אם היה משהו אישי ביניהם אבל באופן כללי היו עימותים ביניהם" (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, שורות 25 ו- 27). לשאלה מהם העימותים שהיו בין השניים, השיב העד "הם עושים עבירות. ש. מי זה הם? אחד לשני? ת. כן. המשחק היה פיזי ש. הם עשו אחד לשני פאולים? ת. כן" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 29 עד 32, ועמ' 12 שורה 1). לשאלה האם גם במשחקים קודמים ואחרים יש עימותים דומים ופאולים, השיב העד "כן אבל לא כמו במשחק הזה... במשחק הזה היו הרבה עימותים בהשוואה למשחקים אחרים... המשחק היה פיזי והיו הרבה אנרגיות. לפי הניסיון שלי, 7 שנים אני משחק כדורסל ומהניסיון שלי המשחק היה יותר פיזי, יותר אגרסיבי... היו הרבה עבירות והקצב של העבירות היה גבוה מהרגיל" (שם). לשאלה כמה עבירות במשחק סוער עושים לשחקן דומיננטי השיב העד "אם השחקן היה חזק ומוביל את הקבוצה שלו, כולם מנסים לדחוף אותו ולחסום אותו". לשאלה האם דבר זה נעשה ברגיל, השיב העד "זה משהו נורמאלי במשחקים, אבל במשחק הזה במיוחד והדבר הזה לא היה נורמאלי". העד השיב שבמהלך משחק של כ- 20 דקות מבוצעות בממוצע בין 4 ל- 8 עבירות. כאשר התבקש לתת דוגמאות לדברים שעשה הנתבע לתובע שאינם נכללים בדחיפות, בחיכוכים, אלא הינם משהו מעבר לכך, השיב שהיו הרבה דחיפות. כן השיב שהמשחק הינו "סטריטבול". על פי הסברו במשחקים אלו, לא מתבקש פאול לגבי כל מי שדוחף את האחר בזרוע. לשאלה האם הוא מסכים שמשחק הסטריטבול הוא אגרסיבי וסוער יותר ממשחקים אחרים, השיב העד "נכון, יותר אגרסיבי, אבל לא עד כדי כך שיכניס את האצבע בעין שלו כדי לחסום אותו" (שם, עמ' 13, שורה 5). העד השיב שעל פי ניסיונו, הנתבע הכניס את אצבעו לעינו של התובע בכוונה. כן השיב שהוא המליץ לתובע לפנות למשטרה באופן מיידי, באותו הרגע שהאירוע אירע. גם לאחר מכן המליץ לתובע לגשת למשטרה, כך עשו גם חבריהם האחרים. העד השיב שאינו יודע מדוע לא פנה התובע למשטרה. לדעתו יתכן שהתובע לא ידע שהשלכות הפציעה יהיו כאלו. כאשר הופנה לכך שבתצהירו השיב כי התובע לא פנה למשטרה כיון שהנתבע התנצל בפניו השיב שהדבר נכון, ואולם הוא חשב שישנה סיבה נוספת, התובע לא העריך שתוצאת הפגיעה תהיה עיוורון של העין. העד השיב שכאשר הגיע האמבולנס למקום הוכנס התובע לאמבולנס. הוא וחבריו לא דיברו עם איש מאנשי הצוות. לשאלה מדוע הוא סבור שהנתבע הכניס את אצבעו לעינו של התובע בכוונה השיב "בגלל הניסיון שלי בכדורסל, לא קורה כזה דבר אלא בצורה מכוונת" (עמ' 15, שורה 11). הדבר נעשה לדעתו בגלל "האגרסיביות של המשחק והרצון שלהם לנצח את המשחק" (שם, שורה 13). לשאלת בית המשפט השיב העד כי בעת המשחק הוא עצמו ישב והסתכל על המשחק. היו הרבה עימותים. התובע קלע כל הזמן לסל, והוא וחבריו עודדו אותו. "בסל האחרון ראיתי את התובע קופץ באוויר וגם הנתבע קפץ כדי לחסום אותו, הנתבע לא הצליח להגיע לכדור, ואז הגיע לפנים של התובע. פגע בפנים שלו. בגלל שהוא לא יכול להשיג את הכדור הוא פגע בפנים שלו" (שם, שורות 23 עד 25). בחקירה חוזרת השיב העד שאנשי צוות מד"א דיברו עם הנתבע בזירת האירוע. כן השיב שיתכן שהם דיברו עם אנשים נוספים. גרסת הנתבע עדות הנתבע בתצהיר עדות ראשית פירט הנתבע כי בגן הפעמון בירושלים יש מספר מגרשי כדורסל הפתוחים לציבור. לעיתים רחוקות היה פוקד את המגרש ומשתלב במשחק עם אנשים זרים ששחקו בקבוצות שנבנו במקום. ביום האירוע הגיע למגרש בשעה 19:30. במקום התקיימו משחקים חובבנים, ספונטאניים, מזדמנים, ובלתי מאורגנים, בקבוצות קטנות של בין 4 ל- 6 שחקנים, ממגוון גילאים, חלקם ללא היכרות מוקדמת ביניהם. הוא עצמו לא הכיר איש מבין הנוכחים במגרש. למיטב זכרונו ניצחה קבוצתו של התובע קבוצה אחרת, ואז נכנס הנתבע לשחק בקבוצה הנגדית, ביחד עם משתתפים נוספים. במהלך המשחק ביצע התובע קפיצה לסל לשם קליעה, תוך הטיית גוף זריזה. הנתבע תיאר את הדברים כדלקמן: "פרסתי את ידיי מעלה כדי לנסות לחסום, לשמור ולהפריע לתובע בקליעתו. תוך כדי תנועתו הזריזה של התובע נתקלה אגודל ידי בעינו של התובע וכתוצאה מכך, אירעה, למרבית הצער, ככל הנראה, פגיעתו". הנתבע ביאר כי הדבר נעשה במסגרת פעולות משחק תמימות וסבירות לסוג ולאופי המשחק. הנתבע הוסיף כי הוא ראה שהתובע נפגע, ונגש אליו בעדינות, אף הציע לו את עזרתו ככל שהדבר יידרש, והתובע נענה. לאחר מכן נסע הנתבע ברכבו הפרטי אחרי האמבולנס אשר פינה את התובע לבית החולים שערי צדק. הנתבע פירט שהוא שהה עם התובע בבית החולים מספר שעות, שוחח עמו ועם רופאיו על מנת להתעדכן במצבו, והיה לו לעזר ולתמיכה עד שהגיע אחיו של התובע למקום. הנתבע הדגיש כי התובע לא הפנה אליו כל זעם לאחר התאונה ולא הפנה אליו טענה כלשהי. עוד ציין כי "התובע הבין בו בעת כי מדובר בתאונה במהלך משחק כדורסל, בטח ובטח ללא כוונה, ללא זדון". הנתבע תיאר כי לא קדמה כל פרובוקציה לתאונה, על ידי מי מהשחקנים, המשחק התנהל בצורה ספורטיבית, וללא אירועים מיוחדים. עוד הוסיף כי לא היה לו דבר נגד התובע או מי מחבריו או מחברי קבוצתו. היה זה משחקו הראשון, ולא היה בו כל זעם או משהו דומה לכך. לאחר התאונה נהג לבקר את התובע מדי פעם בבית החולים. שניהם ישבו ושתו קפה ביחד, הוא התעניין במצבו של התובע ושיתף אותו, הכול ברוח טובה וידידותית. הנתבע הוסיף כי הוא אדם רגיש, ללא עבר פלילי, וללא מעורבות במעשי אלימות. ביחס לטענותיו של התובע שלפיהן ארגן הנתבע את המשחקים ברשלנות, הבהיר הנתבע כי הוא לא היה ממארגניי המשחק. לפני האירוע הגיע למקום פעמים בודדות באופן ספונטאני, ומעולם לא ניהל את המשחקים או ארגן אותם. המשחק היה משחק חובבני, הוא לא היה משחק סוער, אף לא קרוב לכך, לא התגלו במהלכו וויכוחים או פרובוקציות. זכור היה לנתבע שהתובע היה שחקן טוב ממנו בהרבה, נהג לבצע הטעיות, והנתבע עצמו ביקש למלא את תפקידו, לנסות לשמור עליו ולהפריע לו לקלוע לסל. יחד עם זאת לא היו במעשיו של הנתבע כל אגרסיביות, אלימות, או תוקפנות. הייתה זו היתקלות מקרית של אגודלו של הנתבע בעינו של התובע תוך כדי תנועה. במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע שמיד לאחר שראה את התובע נופל הוא ניגש אליו וראה שהתובע שותת דם. מסביב הייתה התקהלות כיון שהתובע צרח כאב. אחד החברים הזמין למקום אמבולנס. הנתבע השיב שכיון שהתובע ערבי הרגיש צורך להתלוות אליו לבית החולים, ובדק איזה קשרים יש לו עם רופאי משפחה שיכולים לסייע. התובע לא זכר האם היה מדובר בסל מכריע. למיטב זכרונו קבוצתו לא קלעה אפילו סל אחד. במהלך השהות בבית החולים סייע לתובע גם בהבנת השפה, וגם בתיווך בינו לבין הצוות הרפואי. הנתבע השיב שקשה היה לו לשמוע שהעד ראפת הכחיש שדיבר עמו בבית החולים, כיון שהם ישבו יחדיו בבית החולים ושוחחו על נסיעתו הצפויה של ראפת למצרים. אשר לנסיבות התאונה השיב הנתבע כי התובע "עלה בקפיצה לסל, אני קפצתי אחריו, מולו. הוא עשה הטיית גוף שהטעתה ואני קפצתי כדי לחסום את הקליעה שלו, בזמן שמוחמד היה בנחיתה אני הייתי בעלייה ואז האצבע שלי נתקלה, אני לא זוכר אם זה היה אגודל ימני או שמאלי, והיא פגעה בעינו של מוחמד" (שם, שורות 26 עד 29). עוד השיב כי ידיו היו מורמות למעלה, וכי נוצר מפגש בין התנועות המנוגדות של השנים, שבעקבותם נגרמה "פגיעה עצובה מאוד". הנתבע השיב שלא חשב שעשה משהו לתובע. הוא ליווה אותו כיון שהרגיש צורך לעזור לאדם שנפגע בעקבות מעורבותו, לא בשל אשמתו. הנתבע השיב שברגע שהגיע מד"א למקום הוא עצמו פנה לרכבו ונסע לבית החולים, לשם הגיע עוד לפני התובע. חבריו של התובע הם שטיפלו בו בזירת האירוע. כשהגיע מד"א למקום שאל את אנשי הצוות לאיזה בית חולים יפונה התובע ולאחר שנודע לו היעד, נסע לבית החולים. הנתבע השיב שבאותו הרגע לא חשב שהפגיעה היא כה רצינית. לאחר התאונה דיבר עם התובע. אף שהתובע סבל מכאבים, היה באפשרותו לדבר. הנתבע השיב כי הגיע לבית החולים גם לאחר יום האירוע על מנת לבקר את התובע. הייתה ביניהם אווירה ידידותית. מסמכים נוספים הנתבע צירף לתצהירו את דוח מד"א (מוצג נ/1), שבו נכתב כי התובע "נחבל בעין במהלך משחק מאצבע שהוכנסה לעינו בטעות". הפרמדיק מר מיכאל פישלר העיד בפני מטעם התובע. העד אישר שהוא מילא את הטופס נ/1, וכי הרשום בו נרשם בכתב ידו. בחקירה נגדית לבא כוחו של התובע השיב כי כיון שכתב בטופס "לדבריו", הרי שהתובע דיבר איתו והדברים נרשמו מפיו ולא מפיו של אדם אחר. העד העיד שהוא אינו זוכר את המקרה. כן השיב שרק ביום הדיון הכיר את הנתבע, בבית המשפט. העד נשאל האם הגיוני שאדם שאינו רואה בעינו, כאוב ומכה ברצפה מרוב כאב, יכול היה להגיד האם המעשה נעשה בטעות או שלא בטעות, והשיב על כך בחיוב. עוד השיב שאם כתב שהתובע אמר שהאצבע הוכנסה לעינו בטעות כנראה שזה מה שנאמר לו. עוד השיב שהוא אינו זוכר אלא מסתמך על הכתוב בנ/1. האחריות קביעת נסיבות התאונה לאחר שמיעת הראיות ובחינת טענותיהם של הצדדים מצאתי שמדובר אמנם בתאונה מצערת, אשר גרמה כאמור לפגיעה קשה בעינו של התובע. יחד עם זאת מצאתי שהפגיעה לא אירעה בשל מעשה מכוון מצד הנתבע, אלא באופן אקראי ובלתי נמנע. ניתן ללמוד מהתיאורים של כל משתתפי המשחק (התובע ועדיו, וכן הנתבע), כי משחק הכדורסל שבמהלכו נפגע התובע בעינו לא נערך במסגרת מאורגנת או מאוגדת, אלא כמשחק ספונטאני, במגרש כדורסל ציבורי, בהשתתפות משתתפים מזדמנים שאינם מכירים בהכרח אחד את השני. כללי המשחק, אשר כונה על ידי המשתתפים "סטריטבול" (משחק רחוב), שונים על פי העדויות מכללי המשחק המאורגן. הקבוצות שנטלו חלק במשחק ביום האירוע היו בנות 3 שחקנים בלבד בכל קבוצה. כל משחק ארך מספר דקות, בין 5 דקות ל- 20 דקות. חלק מהעדים עמדו על אופיים של המשחקים כ"אגרסיביים" יותר מאשר משחקי הכדורסל הרגילים, וכפי שתיאר אחד מעדי התביעה, לא על כל דחיפה מוכרז "פאול". עוד ניתן ללמוד מהעדויות כי הקבוצה שהפסידה במשחק ירדה מהמגרש ופינתה מקומה לקבוצה אחרת, שעלתה למגרש כדי לשחק נגד הקבוצה המנצחת, וחוזר חלילה. ניתן ללמוד מהעדויות שהתובע נהג לשחק במקום בתכיפות, במשך 10 שנים. עמו הגיעו למקום מספר חברים, שאף הם נהגו לשחק במקום בעקביות. לעומתם הגיע הנתבע למקום פעם שנייה בלבד, ולא הכיר במקום איש. לאחר שהקבוצה שבה שיחק התובע ניצחה, הצטרף הנתבע לקבוצה שעלתה למגרש לשחק נגד קבוצתו של התובע. ניתן ללמוד מהראיות שבשעה שהתובע ניסה לקלוע לסל, הרים הנתבע את ידיו כדי לבלמו, ואצבעו נכנסה לעינו של התובע. עדיו של התובע סברו שהנתבע לא הצליח להגיע עד לכדור ועל כן פגע בראשו של התובע. הנתבע לעומתם גרס שבעת שהניף את ידיו, סיים התובע את קפיצתו והיה במגמת ירידה לקרקע, ועל כן תוצאת הפגיעה של אצבע של הנתבע בעינו של התובע הייתה קשה. השאלה המכרעת הינה האם אצבעו של הנתבע הוכנסה לעינו של התובע במכוון, או שמא היה זה צירוף מקרים, תאונה שאירעה בלהט המשחק. לאחר שמיעת הראיות לא נותר ספק כלשהו בלבי שלא היה בעניינו מעשה מכוון של הנתבע לפגוע בעינו של התובע. ניתן ללמוד על כך הן מעדויות הצדדים, התובע והנתבע כאחד, והן מהשתלשלות האירועים לאחר התאונה. אתחיל דווקא בעדותו של הנתבע. הנתבע הכחיש כאמור מכל וכול את הטענה שהיה מדובר במעשה מכוון. לפי גרסתו אירע האירוע המצער במהלך המשחק, בשל תנועה נגדית שלו ושל התובע, בעוד שהתובע צנח לקרקע לאחר הקפיצה לסל לשם הטבעת הכדור, הניף הנתבע את ידיו בניסיון למנוע את הקליעה לסל, פעולה לגיטימית התואמת את כללי המשחק. במהלך תנועה נגדית זו נתקלה אצבעו של הנתבע בעינו של התובע. ניתן היה להתרשם שהנתבע אכן הגיע למקום לשם השתתפות בפעילות ספורטיבית, ללא כל כוונת זדון. הנתבע העיד שהוא חסר עבר פלילי, וניתן היה להתרשם שהוא אינו אדם אלים. מתיאור נסיבות המקרה לא התרשמתי שהיה מדובר באירוע אלים או בפעולה שנעשתה מתוך רוגז. לאחר התאונה פעל הנתבע כמיטב יכולתו לסייע לתובע. הוא לא נמלט מהמקום, אלא נסע במקביל לתובע לבית החולים כדי לסייע לו. ניתן היה להתרשם שהוא עשה זאת לאור מעורבותו בתאונה ואף שלא היה אשם בה, כפי שהעיד במפורש. התובע ועדיו העידו מנגד על כך שהנתבע הכניס את אצבעו לעינו של התובע במכוון. עיון בעדויותיהם מלמד על כך שמדובר במסקנה שהסיקו בדיעבד, בעיקר בשל התוצאה הקשה של התאונה, ולא מכיוון שכך אכן אירע בפועל. כל עדי התביעה טענו כי היה זה משחק "אגרסיבי" וכי הנתבע ניסה למנוע את הקליעה לסל באמצעות הפגיעה בעינו של התובע, ואולם עיון מדוקדק בעדויותיהם מלמד על כך שלא היה במשחק אירוע מיוחד שהעיד על אגרסיביות מיוחדת, או על ניסיון של הנתבע לפגוע בתובע. התובע הצהיר בסעיף 6 לתצהירו שבאותו ערב "המשחקים היו סוערים מאוד, הקבוצה שלי זכתה בכל המשחקים". בדבריו אלו התייחס למשחקים בין קבוצתו לכל שאר הקבוצות, שכולם היו סוערים, ולא רק למשחק שנערך נגד קבוצתו של הנתבע. אמנם התובע שיער שניצחונות קבוצתו הכעיסו את הנתבע ואולם לא שוכנעתי כי הנתבע אכן כעס על התובע שהצטיין באותו היום במשחקים, או שכעסו גרם לו לפגוע במתכוון בעינו של התובע. אף שהתובע ועדיו ניסו להגדיר את האירוע כמכוון, ניתן ללמוד כאמור מעדויותיהם שלא כך היה. עולה מהעדויות שאמנם היה "עימות" בין הקבוצות, ואולם היה זה עימות ספורטיבי בין שתי קבוצות מתחרות המבקשות לנצח במשחק, ולא עימות על רקע אישי או עימות החורג מגדר משחק ספורטיבי. התובע השיב כאמור שהנתבע פגע בו "בגלל שהוא ניסה שאני לא אזכה במשחק", וציין שהיו 5 או 6 עבירות מצד הנתבע. לשאלה מדוע לא הצהיר על כך בתצהירו השיב "אני אמרתי שהיה עימות וזה משהו נורמאלי במשחק" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 26 עד 27- ההדגשה אינה במקור). לאחר שבא כוחו של התובע התנגד וטען שהתובע התבלבל בתשובתו כיון שלא הבין את השאלה, התבקש התובע לפרט מהם סוגי העימותים שהתפתחו לטענתו בין הנתבע לבינו, ולכך השיב "היינו משחקים. אני הייתי השחקן הכי טוב. כבשתי את כל הסלים. הוא ניסה למנוע ממני לקלוע סלים בכל דרך אפשרית, לגיטימית או לא" (שם, עמ' 4 שורות 12 עד 13). לשאלה מה היו הפעולות הלא לגיטימיות השיב- ""כשהייתי קופץ לסל, הוא היה דוחף אותי מאחור וזאת עבירה לא לגיטימית". (שם, שורה 15). תיאורו האמור של התובע הינו למעשה תיאור של משחק רגיל, של "עימות ספורטיבי" שבמהלכו שחקן אחד מנסה לבלום את שחקן הקבוצה היריבה העומד לקלוע סל. כפי שהעיד התובע מדובר בפעילות נורמאלית למהלך המשחק. אמנם יתכן שדחיפה מאחור אינה "לגיטימית" על פי כללי המשחק, כפי שטען התובע, ואולם ראשית, כלל לא ברור שהנתבע אכן דחף את התובע מאחור, כפי שנטען; שנית, דחיפה מאחור אינה פעילות חריגה, אף שיתכן שהיא מוגדרת כעבירה על כללי המשחק; שלישית, לא הייתי מזדרזת לקבוע שעבירה על כללי משחק הכדורסל הינה תקיפה במישור הנזיקי; רביעית, הנזק שנגרם לתובע לא נגרם בעקבות דחיפתו מאחור בידי הנתבע. ולסיום, כפי שציין התובע, הנתבע ביקש למנוע ממנו לנצח. זוהי מהותו של משחק תחרותי, לנסות לנצח ולמנוע את הניצחון מהקבוצה המתחרה. גם אם היו דחיפות, לא התרשמתי מהדברים שהיה מדובר באירוע חריג, אלא במשחק שנערך ברוח ספורטיבית ובהתאם לכללים, אף שיתכן שחלקם מוגדרים כיוצרים "עבירת" משחק. רושם דומה שלפיו לא מדובר בתאונה מכוונת עולה גם מעדויות עדי התביעה האחרים. העד שאדי הצהיר אמנם בתצהיר עדות ראשית שהנתבע הכניס את אצבעו לעינו הימנית של התובע, באופן מכוון ובעוצמה רבה, שלא כדין ובניגוד לכללי המשחק, תוך כדי קפיצתו של התובע באוויר. עוד הצהיר שהמשחקים שהתקיימו באותו הערב היו סוערים, במיוחד המשחק שבין קבוצתו של התובע לבין קבוצתו של הנתבע. כולם הרגישו לטענתו במהלך אותו המשחק שהנתבע מבקש להזיק לתובע, ושהתנהגותו במשחק עברה כל גבול. יחד עם זאת, בתצהירו וגם בחקירתו הנגדית לא ידע העד להשיב על יסוד מה התרשם שהנתבע מבקש להזיק לתובע, ושהתנהגותו של התובע "עברה כל גבול". העד השיב שהפגיעה נעשתה "כדי למנוע אותו ולחסום אותו והכניס את היד שלו לעין שלו" (שם, עמ' 16, שורות 20 עד 21). עוד השיב "שניהם קפצו באוויר, מוחמד ניסה לקלוע את הכדור לתוך הסל. הנתבע ביקש למנוע זאת ממנו, באותו זמן שהם קפצו הנתבע שם את האצבע שלו בעין של התובע... איך אני יכול לדעת איך הוא שם את האצבע שלו בעין של מוחמד, אני הייתי צופה מהצד" (שם, שורות 26 ו- 29). כל שניתן להבין מהדברים האמורים הוא שאכן התאונה אירעה תוך ששחקן אחד מנסה למנוע מהשחקן האחר קליעה לסל, אך לא ניתן ללמוד מהדברים על מעשה מכוון. גם העד ראפת השיב במהלך חקירתו הנגדית כי "במשחק היה הרבה מתח, וויכוח, אבל לא היו חילופי דברים או משהו... אני לא שמתי לב אם היה משהו אישי ביניהם אבל באופן כללי היו עימותים ביניהם" (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, שורות 25 ו- 27). לשאלה האם שניהם, התובע והנתבע כאחד עשו פאולים אחד לשני, השיב בחיוב (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 29 עד 32, ועמ' 12 שורה 1), היינו לפי עדותו ביצעו השניים במהלך המשחק עבירות זה כלפי זה. לשאלה האם גם במשחקים קודמים ואחרים יש עימותים דומים ופאולים, השיב העד "כן אבל לא כמו במשחק הזה... במשחק הזה היו הרבה עימותים בהשוואה למשחקים אחרים... המשחק היה פיזי והיו הרבה אנרגיות". גם מדברים אלו ניתן ללמוד שהיה מדובר במשחק רגיל, שלא התפתחו בו עימותים זולת העימות האימננטי הנובע מהתחרותיות שבמשחק. אף שעדי התביעה התרשמו שמשחק זה היה "פיזי" יותר או "אגרסיבי" יותר מהמשחקים האחרים שהתקיימו באותו היום, הם לא הביאו כל ראייה או סימן לכך שאכן היה מדובר במשחק אגרסיבי יותר מהרגיל, זולת העובדה שהמשחק האמור הסתיים בתוצאה קשה. התובע ועדיו העידו על אגרסיביות, ואולם בשום שלב הם לא טענו לכך שהיה זה משחק אלים. ניתן היה להתרשם מעדותם שהאגרסיביות הנטענת מתייחסת לכל היותר למספר העבירות, אף שגם לגביהן לא הובאה ראייה או לא נשמעה עדות על היקף חריג של עבירות. ניתן להתרשם מעדויותיהם של כל עדי התביעה שסברתם שהנתבע הכניס את ידו לעינו של התובע מקורה בתוצאה של התאונה- הפגיעה הקשה בעינו של התובע. עדי התביעה הסתמכו על ניסיונם, וטענו שהם משחקים כדורסל במשך שנים, ומעולם לא נתקלו בתאונה שכזו. התוצאה מלמדת לדעתם על כך שהיה זה מעשה מכוון. כך למשל טען התובע בתצהירו כי "מנגנון הפגיעה ותוצאותיה מלמדים על כך שמדובר במעשה מכוון מצד הנתבע". עוד השיב כי כל חייו שיחק כדורסל, ומעולם לא ראה דבר שכזה שאצבע נכנסת לתוך עין. העד שאדי הצהיר שהוא כשחקן כדורסל המבין בכללי המשחק, מצהיר שתנועתו של הנתבע אשר הסתיימה בהחדרת אצבע לתוך עינו של התובע הייתה תנועה מכוונת, ושלא מדובר בתנועה ספונטנית, או בתנועה שנעשתה בטעות, תוך התקלות טבעית לכאורה, במשחק כדורסל, אלא בתנועה החורגת באופן קיצוני מהרגיל והמנוגדת לכללי המשחק. יחד עם זאת הוא לא השיב כיצד ידע זאת, ונראה כי הסיק את הדברים מהתוצאה הקשה ומכך שבעבר לא היה עד לתאונה של פגיעת אצבע בעינו של אחד מהשחקנים. גם העד ראפת השיב במהלך חקירתו הנגדית כי "בגלל הניסיון שלי בכדורסל, לא קורה כזה דבר אלא בצורה מכוונת" (עמ' 15, שורה 11). התובע ועדיו משחקים כפי הנראה כדורסל במשך שנים רבות, ואולם אין לקבל את עדותם המבוססת לטענתם על ניסיונם במשחקי כדורסל כאל עדות מומחה. מדובר בניסיון סובייקטיבי, ובעדות שהינה במהותה עדות סברה. עדותם של עדי התביעה לא נסמכה על נתונים סטטיסטיים אובייקטיבים, כי אם כאמור על הערכתם. לא מצאתי שיש לקבל הערכה זו שלפיה מלמדת התוצאה על מעשה מכוון. פעילות ספורטיבית, לצד היותה פעילות בריאה שיש לעודדה, טומנת בחובה גם סיכונים להתרחשותה של תאונה, בעקבות מעידה או בעקבות התקלות בין השחקנים. כך אירע גם בענייננו. אמנם תאונות דוגמת התאונה נושא התביעה אינן מתרחשות מדי יום, ועל כן התובע וחבריו לא נתלו בכל שנות משחק הכדורסל בתאונה דומה, ואולם אין להוציא מכלל אפשרות התרחשות תאונה שכזו ללא פעולה מכוונת, ובוודאי שאין להסיק מעצם התרחשותה של תאונה כאמור שמדובר במעשה מכוון. גרסתו של הנתבע לנסיבות האירוע ולכך שהתאונה לא אירעה בשל מעשה מכוון, נתמכת בהתרחשות לפני התאונה ולאחריה. סביר להניח שאילו הייתה במשחק פעילות אלימה או חריגה באגרסיביות שבה, היה לכך ביטוי בולט, כגון התפתחות תגרה, צעקות, ביטויים לאלימות פיזית או מילולית. סביר אף להניח שהמשחק היה מופסק בעודו באיבו, עוד טרם התרחשותה של התאונה, שכן אין זה סביר שהשחקנים שהיו נתונים למעשים אלימים ימשיכו לשחק ביניהם להנאתם. יתר על כן. סביר להניח שאילו היו התובע ובמיוחד עדיו או צופים אחרים שמדובר במעשה מכוון, הייתה מתפתח במקום לאחר התאונה דיון ודברים בעניין זה, אולי אף תגרה. ניתן היה לצפות לביטוי של זעם. כמו כן ניתן להניח שאילו אכן היה מדובר בתקיפה הייתה המשטרה מוזעקת למקום, תוך כדי האירוע, או לכל היותר בסמוך לכך. התרחשות האירועים לאחר התאונה תומכת בכך שלא היה כל אירוע אלים או אירוע מכוון של תקיפה, כי אם תאונה מצערת שאירעה תוך כדי המשחק. הנוכחים לא סברו שמדובר במעשה מכוון, אחרת היו נוהגים אחרת, ורק בדיעבד, בעיקר לאחר שהסתברה תוצאת הפגיעה, הסיקו בדיעבד שהפגיעה יכלה להיגרם רק בעטיו של מעשה מכוון. גרסתו של הנתבע נתמכת גם בדברים שנרשמו בדוח מד"א. נרשם כאמור בדו"ח (מוצג נ/1) "נחבל בעין במהלך משחק מאצבע שנכנסה לעינו בטעות. לדבריו היה דימום מסיבי מתוך העין וכרגע לא מסוגל לראות באותה עין". כותב הדוח אמנם העיד בפני שהוא אינו זוכר את המקרה, ואולם לדעתו כיון שכתב במפורש שהדברים נאמרו מפיו של התובע, כך היה, היינו שחרף כאביו של התובע הוא שוחח עמו ואמר לו שהאצבע נכנסה לעינו בטעות. בא כוחו של התובע הפנה בסיכומיו לכך שלאחר המילה "טעות" מופיע נקודה. לטענתו דבריו של התובע היו לכל היותר שהיה דימום מסיבי מתוך העין, ושהטענה שהאצבע נכנסה לעין בטעות נאמרו על ידי מישהו אחר. יש להעיר על כך מספר הערות. ראשית, רושם הדוח שנחקר בפני סבר שגם המשפט הראשון מבוסס על דבריו של התובע. שנית, סביר להניח שאילו היו הדברים נאמרים על ידי מישהו אחר, היה נרשם בדוח ש"על פי עדי ראייה", או ל"דברי קרוב משפחה", או "הנוכחים", נפגע מאצבע שנכנסה לעינו בטעות. שלישית, אף שנרמז כאילו הנתבע הוא זה שאמר את הדברים, לא ברור האם אכן שוחח הנתבע עם צוות מד"א, מעבר לשאלה להיכן מפנים את התובע, ויותר מכך, מדוע התובע שדיבר אף הוא עם אנשי הצוות, או חבריו של התובע אשר סייעו לו לאחר התאונה, לא ציינו בפני אנשי מד"א שאין המדובר בטעות. ראוי לציין שמסקנתי לפיה לא מדובר במעשה מכוון אינה מבוססת על האמור בדוח מד"א בלבד, ואולם הרשום בדוח מצטרף לאופן תיאור האירוע על ידי העדים, לכך שבוודאי לא הוכח שעסקינן במעשה מכוון, ולהשתלשלות האירועים לאחר התאונה. אף שהתובע ועדיו היו משוכנעים שמדובר במעשה מכוון, ואף שהתרשמתי שעדותם הייתה בתום לב, מצאתי כאמור שעדותם הייתה מבוססת על התרשמות סובייקטיבית, סברה שבדיעבד, אשר הושפעה מתוצאת התאונה. לסיכום נקודה זו, מצאתי שהתובע נפגע בתאונה מצערת שאירעה במהלך משחק כדורסל. עוד מצאתי שהתאונה לא אירעה בשל מעשה מכוון מצד הנתבע, אלא הייתה זו תאונה כתוצאה מהפעילות הספורטיבית שבה עסקו השניים. האחריות עוולת התקיפה על יסוד עובדות אלו יש לבחון האם אחראי הנתבע לנזקיו של התובע. טענתו ראשונה של התובע הייתה שהנתבע חב בנזקיו בעוולת התקיפה. סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו." עיון בסעיף מלמד על כך שעוולת התקיפה מחייבת קיומו של יסוד נפשי, והיא תתקיים רק במקום שבו נעשה המעשה "במתכוון". עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (מיום 2.12.07)- "היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון", והוא אחד המנגנונים להגבלת האחריות הנזיקית. בנוסח המקורי - המנדטורי - של הפקודה המונח הוא intentionally (ראו ג' טדסקי ורוזנטל, פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקוניה, 72), ככלל התפרש מונח זה במשפט המקובל כמתיחס לרצון וחפץ, G. Williams, "Oblique intention" 46 Cambridge L.J., (1987) 417. פרופ' אנגלרד מגדיר כי "אדם פועל 'בכוונה' כאשר הוא צופה תוצאה מסויימת מפעולתו וחפץ בהתרחשותה" (אנגלרד, עמ' 126, ההדגשה הוספה - א"ר; ראו גם ד' קרצמר, דיני הנזיקין: העוולות השונות - תקיפה וכליאת שוא (ג' טדסקי עורך, ירושלים, 1981) 8; ש' דגן, סוגיות בדיני נזיקין (כרך א', תשס"ב) 164). כוונה בהקשר דנא כוללת אפוא מודעות ורצון - חפץ (כך הוא הפירוש הרגיל לדרישת הכוונה גם במשפט הפלילי, שאין מניעה להיעזר בה במישור הלשוני חרף ההבדל בין האחריות הפלילית לנזיקית)..." כפי שפירטתי לעיל, מצאתי שפגיעת אצבעו של הנתבע בעינו של התובע לא נעשתה במתכוון, ועל כן לא מתקיים בענייננו היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עוולת התקיפה. לפיכך יש לקבוע כי הנתבע לא ביצע עוולת תקיפה נגד התובע. עוולת הרשלנות לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. השאלה המרכזית הנשאלת בענייננו הינה האם מדובר בענייננו בסיכון טבעי ורגיל של התקלות בקיר. כפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126, : "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט cardozo בפרשת murphy v. Steeplechase [60] (1929) . Amusement coכפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73 [11], בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60 [12], בעמ' 286). ... עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" ... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה ... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להישרט ...והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים". כפי שנקבע, פעילות ספורטיבית כגון משחק כדורסל, היא פעילות שעל פי טיבה וטבעה כרוכה בסיכון של פציעה. התנועה המהירה של כל האברים, המגע והחיכוך בין השחקנים, כל אלו יוצרים סיכון להתרחשותן של תאונות. מדובר בסיכון טבעי, וכפי שנקבע, מי שנוטל חלק בספורט מקבל את הסכנות הטמונות בו. הלכה זו יפה גם לענייננו. בנסיבות האמורות, לא מצאתי שקיימת חובת זהירות, ועל כן הנתבע אינו חייב בעוולת הרשלנות. עוולת הפרת חובה חקוקה לחילופין טען התובע שהנתבע חב בנזקיו בשל עוולת הפרת חובה חקוקה. החובה החקוקה שאליה הפנה הייתה הוראות סעיפים 379 ו- 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, או הוראות לפי חוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח- 2008. מצאתי כאמור שבענייננו לא מדובר במעשה מכוון. נסיבות המקרה כפי שנקבעו לעיל מעידות על כך שלא קיימת בענייננו עוולה של הפרת חובה חקוקה. סיכום אשר על כן, מצאתי שיש לדחות את התביעה. מדובר בענייננו בתאונה מצערת שתוצאתה קשה. יחד עם זאת, מצאתי שהנתבע אינו חייב בנזקיו של התובע. התובע סירב להצעת בית המשפט לסיים את ההליך בדחיית התביעה ובתשלום הוצאות בסכום של 2,500 ₪ בלבד. בסיכומיו פירט הנתבע את הוצאותיו הרבות המסתכמות לסכום של כ- 50,000 ₪ בגין ייצוג, אף הגיש את תצלומי השקים והקבלות בגין התשלומים ששילם לעורך דינו בסכום האמור. חרף נכותו של התובע מן הראוי לפסוק בנסיבות העניין לתובע את הוצאותיו. לפיכך התובע ישלם לנתבע את הוצאותיו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום של 15,000 ₪. דיני ספורטכדורסל