הכלל הוא, שעפ"י סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953, נתונה בידי האשה הברירה לבחור את הערכאה השיפוטית שבפניה תביא את תביעתה למזונות. בחרה בביה"ד הרבני - קונה ביה"ד סמכות לדון במזונותיה, וכל שינוי בשיעור המזונות הוא בידי ביה"ד. הכלל הוא, שחיוב במזונות שעליו החליט בי"ד רבני, רק אותו בי"ד מוסמך לשנותו עקב שינוי הנסיבות, וסמכות זו הנתונה לביה"ד הרבני דוחה מטבע ברייתה את השיפוט הברירתי של האשה שעפ"י סעיף 4לחוק הנ"ל (וראה: בג"צ 637/77 פריזנד נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים; ע"א 289/82 דאובה ואח' נ' דאובה). בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, דן ביהמ"ש בסוגיה דומה לנ"ל ובין היתר נקבע באותו פסק-דין כי - "...לא מן הנמנע, כי אף אם נפסקו לאשה בעבר מזונות בבית-הדין, ועקב סכסוך חדש שפרץ, היא פונה עכשיו אל בית-המשפט, לא יסרב בית-המשפט לדון בדבר, אלא יהיה סבור כי בנסיבות המקרה אין זה המשך של אותו ענין שתחילתו נידונה בבית הדין..." כלומר, כאשר ביהמ"ש בדעה שאכן קיים סכסוך חדש, ואין הסכסוך החדש מהווה המשך של הענין שנידון מקודם בביה"ד הרבני, כי אז מוסמך ביהמ"ש לדון בענין. ומתי ניתן לראות בענין ענין חדש שאין לו קשר והמשך לענין שנידון בביה"ד הרבני? על כך עונה ביהמ"ש העליון. ב "...כך, למשל, אם פסק ביה"ד לאשה מזונות, אלא שהריב נשכח ופסק הדין נשכח ושלום-הבית הושב על כנו, אבל לאחר-מכן פרצה מחלוקת חדשה, דעתי נוטה לכך כי האשה אינה מוגבלת עכשיו לחפש תרופתה בבית-המשפט..." בית דין רבני