מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך בין עירייה לקבלן: א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' א. פריאל) מיום 20.9.11, בתיק ת.א. 12577/06, לפיו חוייבה המערערת בע"א 28687-12-11 עיריית צפת (להלן: "העירייה") לשלם למערערת בע"א 19975-12-11 (חברת פיתוח הארץ, להלן: "החברה"), את הסכום של 515,076 ₪ בתוספת מע"מ בחוק, לרבות החזר אגרת המשפט וכן כל סכום ששילמה החברה למומחה, אם שילמה, ופרט לכך ישא כל צד בהוצאותיו. ב. תמצית העובדות הצריכות לענין: כפי שמסבירה שופטת קמא בפסק דינה עסקינן בסכסוך כספי בין העירייה כמזמינת העבודה לבין החברה בהיותה הקבלן לביצוע עבודות הבניה, לאחר שהחברה קיבלה תמורה חלקית בלבד בגין עבודתה. לדעת החברה על העירייה לשלם לה את מלוא התמורה מכח התחייבותה החוזית, ולחלופין על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט. ג. העירייה אינה מכחישה כי החברה ביצעה עבודה מבלי ששולמה לה מלוא התמורה בגינה, אך טוענת כי חבותה הוגבלה בהסכמה תוך שהיא הבהירה לחברה כי ביתרת המגיע ישאו צדדים שלישיים. לטענת העירייה הסכמה זו מעוגנת בחוזה ולכן, אין היא חבה מאומה לחברה מעבר למה ששילמה. עוד טוענת העירייה שאם החברה לא הסדירה את הנושא הכספי עם הצדדים השלישיים, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. ד. להבהרת נסיבות הענין יצויין כי מנהל בית הספר "מפתן" המצוי בתחום השיפוט של העירייה, ושהוא עצמו עובד עירייה, הגה רעיון להקים בתחום בית הספר "מפתן" חוות סוסים טיפולית ונטל חלק פעיל במציאת מקורות תקציביים שיאפשרו להוציא את הרעיון מן הכח אל הפועל. הדבר נעשה בידיעת ובברכת הגורמים המוסמכים בעירייה. משנתקבלה הקצאה תקציבית של 250,000 ₪ ממשרד הרווחה החלה העירייה לפעול לקידום המיזם ופרסמה מכרז כדין. ההזמנה לקבלנים היתה להציע הצעות למכרז של חוות סוסים בבית הספר "מפתן" לביצוע עבודות בנייה ותשתית להקמת המיזם בסכום של 1,132,794 ₪ (ללא מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה נכון למועד פרסום המכרז). אין חולק כי לפי תנאי המכרז רשאית היתה העירייה לצמצם את היקף העבודה, מבלי שהדבר יקנה לזוכה זכות לפיצוי או לתמורה נוספת כשם שרשאית היתה העירייה להזמין עבודות נוספות. ה. ביום 22.7.03 הגישה החברה הצעה למכרז ובסופו של ההליך הוכרזה כזוכה. החברה והעירייה חתמו על מסמך שכותרתו "נספח לחוזה מיום מכרז מס' 243/03 חוות סוסים בית ספר "מפתן", כשתאריך החתימה 16.4.04 נכתב בכתב יד, ולידו נוספה חתימת כותב הדומה לזו של מנהל החברה, ומתחת לתאריך נתווספו חתימות מנהל החברה, ראש העירייה, וגזברה, שחתמו בשם העירייה בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות. בית משפט קמא מציין שבעוד החברה גורסת כי החוזה נחתם ביום 16.4.04, הרי העירייה טוענת כי הנספח נחתם ביום 6.6.04 כפי שמופיע בכותרת המסמך, אך בית משפט קמא מציין שלמועד המדוייק של החתימה אין חשיבות מיוחדת. ו. בגוף המסמך שנחתם צויין כי הצדדים הסכימו שביצוע העבודות על פי ההסכם יהא עד לסכום של 250,000 ₪, וכי המשך ביצוע העבודות יבוצע רק אם וכאשר יימצא מקור תקציבי ממקור אחר שאיננו קשור לעירייה, וכי העירייה לא תחוייב בתשלום כלשהו מעבר לסך של 250,000 ₪. הובהר גם בגוף המסמך, שתנאי החוזה המקורי בין הצדדים יישארו בתוקפם ויחולו על ביצוע העבודות בפרוייקט בניית חוות הסוסים, אך למעט סכום היקף העבודות שיעמוד על 250,000 ₪. הובהר גם, שהעירייה לא תשלם לחברה כל פיצוי בגין הגבלת התחייבותה להיקף של 250,000 ₪, וזאת מבלי לפגוע בזכות הצדדים להמשיך בעבודה ככל שזו תמומן ממקור תקציבי שאינו קשור בעירייה . עוד הובהר, שאין באישור החשבונות עבור ביצוע העבודות בפרוייקט כדי להטיל חבות על העירייה לתשלום כלשהו מעבר לסך של 250,000 ₪. צויין עוד בפסק הדין, כי בעת פרסום המכרז היה בידי העירייה מימון חלקי שהסתכם בפחות מרבע של עלות המיזם על פי תכנונו המקורי, לא כל שכן, פחות מן השווי שלאחר ביצוע עבודות נוספות. ז. העירייה נזקקה לפרק זמן נוסף שיאפשר לה מציאת מקור תקציבי ולגירסת החברה הנספח נחתם בחודש אפריל על רקע זה, כחודשיים וחצי לפני שנחתם החוזה עצמו, כדי להותיר בידי העירייה זמן למציאת מקור כספי כאמור. ח. ביום 22.6.04 נחתם בין החברה לבין העירייה חוזה לביצוע עבודות בנייה ותשתית לפיו התחייבה העירייה לשלם לחברה סך של 1,132,794 ₪, כשהסכום צמוד למדד תשומות הבנייה על בסיס מדד יוני 2003 בצירוף מע"מ. בסעיף 4 נוסף בכתב יד תת סעיף 4 (ג) שלשונו: "כפוף לנספח לחוזה מיום 6.6.04". לטענת מנהל החברה נוסף סעיף זה בשלב כלשהו לאחר חתימה, והא ראיה שאין לידו חתימות הצדדים לחוזה. ואולם, בית משפט קמא קבע כי החברה לא הוכיחה כדבעי שנעשה שינוי לאחר חתימת החוזה ללא ידיעתה או הסכמתה, וכי מדובר בטענה כבושה מצד החברה. מסקנת בית משפט קמא היתה כי סעיף 4 (ג) הנ"ל הוסף לפני חתימת החוזה. ט. ביום 1.8.04 החלה החברה בביצוע העבודה כשלטענת מנהל החברה תוכניות העבודה שקיבל לא תאמו את המצב בשטח והוא נאלץ לבצע עבודה לפי הוראות שניתנו בעל פה על ידי הגורמים המקצועיים מטעם העירייה. י. אין מחלוקת על כך שבמהלך ביצוע העבודה הוזמנו מהקבלן עבודות נוספות בהיקף ניכר ששוויין הסתכם בסכום העולה על 435,000 ₪, כמחצית מכלל העבודות שביצע הקבלן עד שהופסקה עבודתו. גם לא היתה מחלוקת על כך שמי שביקש את ביצוע העבודות הנוספות או רובן היה מנהל בית הספר מר סיוון כשלטענת העירייה סיוון חבש שני כובעים גם זה של עובד עירייה וגם של נציג התורמים ללא קשר לעבודתו בעירייה. י"א. מנהל החברה העיד כי הוא הכיר את סיוון כמנהל בית הספר ועובד עירייה, ולא היה לו מושג בנוגע לקשרים בין סיוון לבין התורמים. בית משפט קמא מציין שהעירייה בחרה, מטעמיה, שלא לזמן לעדות את סיוון לביסוס טענתה כי הוא פעל בשם התורמים, ולא בשמה, כשם שנמנעה מלזמן את מי מן התורמים האלמונים. משלא דאגה העירייה להביא עדים אלה, לא נסתרה גירסת מנהל החברה שסיוון פעל בשם העירייה, ומכאן שהעבודות הנוספות הוזמנו על ידי העירייה. י"ב. עוד קבע בית משפט קמא, כי עדי העירייה, כמו גם המפקח מטעם העירייה, ידעו על העבודות הנוספות ולא העלו השגות על עצם הזמנתן וביצוען. המפקח גם אישר את החשבונות שהוגשו בקשר אליהן. לפי קביעת בית משפט קמא רשאית היתה החברה להניח כי עבודות שהוזמנו על ידי סיוון ואושרו על ידי המפקח, הוזמנו בידיעת הגורמים המוסמכים בעירייה, ובהסכמתם. י"ג. בית משפט גם קבע כי תורמים שונים, שחלקם בפרשה לוט בערפל, שילמו חלק מן הכספים. החברה אף הנפיקה חלק מהחשבונות על שמם. טענת העירייה כי החברה היתה בקשר ישיר עם התורמים לא הוכחה כדבעי. אמנם החברה אישרה, כי ידעה שחלק מן הכספים המשולמים מקורם בתרומות, אך עדות מנהל החברה, שהוא לא נפגש עם התורמים ולא היה בקשר עימם, לא נסתרה. י"ד החברה הגישה לאישורו של המפקח חמישה חשבונות מצטברים. עד לחשבון מצטבר מס' 3 לא התעוררו בעיות, החשבונות אושרו ושולמו לחברה. חשבון מצטבר מס' 4 אושר על ידי המפקח, אך לא שולם, ודרישות החברה לתשלום לא נענו. יחד עם זאת, לבקשת העירייה המשיכה החברה בביצוע העבודה. עקב חילוקי דיעות בין העירייה לבין התורמים חשבון מצטבר מס' 5 לא נבדק וממילא לא אושר. ט"ו. לאחר מכן, נתמנה מפקח חדש שעשה ניסיון להגיע להבנה עם החברה, אך הדבר לא עלה יפה, ובהמשך נתנה העירייה הוראה להפסקת העבודה. בהסכמת המפקח החדש השאירה החברה כלים באתר עד יוני 2005, מועד בו החליט מנהל החברה להוציא את הכלים הואיל וברור היה שהמיזם לא יימשך. ט"ז. החברה הגישה תובענה כנגד העירייה לתשלום הסכום של 1,102,016 ₪, סכום המהווה לטענת החברה יתרת חוב בגין העבודות שהיא ביצעה לפי הזמנת העירייה, וזאת בהתאם לחוזה, ולרבות העבודות הנוספות שהוזמנו במהלך הביצוע. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. רשמת בית המשפט נתנה לעירייה רשות להתגונן מותנית בהפקדת ערובה, ואולם בערעור הוחלט שהתובענה תועבר לפסים של סדר דין רגיל והערובה שהופקדה הועברה בהסכמה לידיו הנאמנות של ב"כ העירייה עד לסיום ההליך המשפטי. הוסכם גם כי יתמנה מומחה מטעם בית המשפט שיחווה את דעתו בסוגיות המקצועיות השנויות במחלוקת (היקף העבודה שבוצעה, בדיקת חשבונות ועוד). י"ז. כזכור, נקבע בנספח לחוזה כי העירייה לא תחוייב בתשלום כלשהו מעבר לסך של 250,000 ₪, וכי ביצוע העבודות יימשך רק אם וכאשר יימצא מקור תקציבי שאינו קשור לעירייה. בית משפט קמא קובע בפסק דינו כי החובה למצוא מקור תקציבי אחר הוטלה על העירייה. היא זו שיזמה את המיזם, היא פירסמה את המכרז, והיא שהזמינה קבלנים להשתתף בו. י"ח. העירייה טענה, כי נוכח הסכמת הצדדים שהיא תישא בתשלום של 250,000 ₪ בלבד והיתרה תשולם על ידי התורמים, היתה זו חובת החברה לוודא שהתורמים אכן ישאו בתשלום ואולם, בית משפט קמא קבע כי העירייה התחייבה כלפי החברה לדאוג לתקציב שיאפשר את ביצוע המיזם, ובתוך כך תשלום התמורה לו. אמנם העירייה מצידה אמורה לשלם 250,000 ₪ בלבד מתקציבה, אך היא לא תתיר ביצוע עבודה העולה על סכום זה אם אין התקציב הדרוש לכך. י"ט. לפי קביעת בית משפט קמא הפרה העירייה את התחייבותה כלפי החברה הואיל ולא זו בלבד שלא דאגה לתקציב כמתחייב, ובניגוד להוראות הדין הסתפקה בהבטחה בעל-פה של התורמים, אלא שהעירייה נטעה בלב החברה אמונה כי הושג המימון - חתמה על חוזה עם החברה, נתנה הוראת ביצוע, הזמינה מן החברה עבודות נוספות בהיקף ניכר, ואף התריעה בחברה לבל תפסיק זו את עבודתה בשל אי תשלום חשבונותיה. כ'. מציין בית משפט קמא, שכאשר קיבלה העיריה את הבטחת התורמים היה עליה לדאוג לקבלת התחייבות בכתב מן התורמים, או לחתימת חוזה שיסדיר את החיובים הכספיים כלפי החברה, חוזה שגם התורמים יהיו צד לו, וכל זאת בטרם נתנה העירייה אור ירוק להמשיך את ביצוע העבודה בסכום העולה על 250,000 ₪. משלא עשתה כך העירייה - הפרה היא את החוזה. כ"א. ביטול החוזה נגרם עקב הפרתו על ידי העירייה (הפרה שסיכלה את האפשרות לקיים את החוזה), ובכך קמה חובתה של העירייה להשיב את אשר קיבלה או לשלם את שוויו. מכאן מסקנת בית משפט קמא שנוכח העובדה שהעירייה הפרה את התחייבותה החוזית, עליה לשלם לחברה את התמורה בעבור עבודתה. כ"ב. לחלופין, מבסס בית משפט קמא את מסקנתו על הדוקטרינה הידועה בשם "חוזה יחס", וזאת כשמדובר בקשר חוזי ארוך טווח בו קבעו בעלי הדין בתחילת הדרך את תנאי ההתקשרות, אולם במהלך קיומו של החוזה שינו הצדדים מתנאיו והגיעו להסכמות נוספות שלא באו לידי ביטוי בחוזה בכתב. בענייננו, כך צויין בפסק דינו של בית משפט קמא, ניתן לקבוע כי במהלך קיומו של החוזה נשוא הדיון שונו תנאיו, ותנאים אלה יצרו חיוב חדש אשר הטיל על העירייה את החובה לשלם לחברה את מלוא התמורה בעבור עבודתה. כ"ג. עוד ובנוסף מבסס בית משפט קמא את חיובה של העירייה גם על דיני עשיית ולא במשפט וכן מכח הוראות המשפט הציבורי. כ"ד. בית משפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה אם היא תחוייב בתשלום יתרת התמורה כי אז יש לייחס לחברה אשם תורם משמעותי. מסביר בית משפט קמא, כי החברה התקשרה בחוזה עם העירייה לאחר זכייה במכרז שהיקף ביצוע העבודה בו עולה על 1,000,000 ₪. לאחר הזכייה החליטה העירייה לצמצם את היקף העבודה תוך התחייבות העירייה שלא תבוצענה עבודות אם לא יימצא תקציב לכך. משהורתה העירייה לחברה להמשיך בביצוע העבודה בסכום העולה על תקציבה, רשאית היתה החברה להניח כי נמצא מקור תקציבי נוסף, וכי ישולם לה שכרה. לפיכך, כאמור נדחתה טענת העירייה שניסתה לייחס לחברה אשם תורם. כ"ה. באשר להיבט הכספי: במהלך ביצוע העבודה שולם לחברה סכום של 602,645 ₪ שביחד עם מע"מ מסתכם ב-705,051 ₪. לאחר קבלת חוות דעתו של מומחה בית המשפט (שאליו נתייחס להלן) שולם לחברה ביום 22.12.09, סך נוסף של 100,000 ₪. כ"ו. נציין, כי בהחלטתו מיום 21.1.08 מינה בית משפט קמא את המהנדס מנחם המר כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיבדוק את החשבונות שהגישה החברה ואת כתבי הכמויות, ויחווה את דעתו בסוגיה המקצועית/כספית. המומחה גם הוסמך לבקר באתר לפי שיקול דעתו. לאחר שהגיש את חוות דעתו השיב המומחה על שאלות הבהרה שהִפנו אליו בעלי הדין. המומחה גם נחקר על חוות דעתו, ובתשובותיו על שאלות ההבהרה כמו גם בעדותו, תיקן המומחה טעות שנפלה בריכוז הסכומים שבחוות דעתו. לפי חשבונו המתוקן של המומחה שווי העבודות שביצעה החברה מסתכם בסכום של 1,031,794 ₪, זאת בשים לב לאמור בסעיף 77 של פסק הדין כפי שתוקן בהחלטת בית משפט קמא מיום 30.10.11. כ"ז. המומחה ציין, כי זכותה של החברה לקבלת עלות בטלת כלים (50,292 ₪) שנויה במחלוקת. המומחה סבר, כי לא הוצגו בפניו נתונים חד משמעיים בנוגע לעלות בטלת כלים והותיר את ההכרעה במחלוקת זו בידי בית המשפט. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי החברה הניחה תשתית עובדתית שעל בסיסה ניתן לחייב את העירייה בתשלום עלות בטלת הכלים, ולפיכך קבע בית המשפט שעל העירייה לשלם לחברה את הסך של 50,292 ₪ בגין בטלת כלים. כ"ח. עוד קבע בית המשפט, שאין העירייה זכאית להפחית מן הסכום שהיא חבה לחברה את הסך של 30,000 ₪ שנותרו בידיה כערבות לשנת בדק, הואיל ושנה זו חלפה ואין הצדקה שהעירייה תשאיר כספים אלה בידיה, מה גם שאין בכוונת העירייה להמשיך במיזם בשלב זה ואין לדעת מתי תעשה כן. כ"ט. בנוגע לריבית קבע בית משפט קמא, שאילו היתה העירייה משלמת לחברה את חשבונות שהוגשו לה (לאחר אישורם) היתה החברה זכאית לתוספת הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה בלבד, ואולם משהפרה העירייה את חיובה החוזי, ולא שילמה לחברה תוך המועד המוסכם, עליה לשלם בנוסף להפרשי ההצמדה למדד תשומות הבנייה גם ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. ל'. על יסוד כל אלה קבע בית משפט קמא, בשים לב להחלטה מיום 30.10.11 בדבר תיקון פסק הדין, כי החברה זכאית לתשלום סך של 1,031,794 ₪. לאחר ניכוי כל הסכומים ששולמו לחברה במהלך ביצוע העבודות, כמו גם במהלך הדיון, ולאחר תוספת התייקרויות, וכן הפרשי הצמדה למדד תשומות הבניה וריבית, זכאית החברה לקבל מן העירייה את הסכום של 528,131 ₪ בתוספת מע"מ (כאמור בסעיף 89 רישא בפסק דינו של בית משפט קמא, כפי שתוקן בהחלטה מיום 30.10.2011). ל"א. שני הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. בערעורה של החברה (ע"א 19975-12-11) נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא פסק לזכות העירייה את מלוא הסכום של 276,837 ₪ בגין "מילוי מובא מדורג כולל פיזור", הגם שלטענת החברה אין מחלוקת שהיא הביאה לאתר העבודה מילוי מובא בכמות של 8,389 מ"ק מבלי שקיבלה את שכרה עבור כך, ולטענתה, היה על בית משפט קמא לתקן את חשבון המומחה לאחר ובהתאם לחקירתו של המומחה בבית המשפט. בית משפט קמא פסק לזכות החברה תשלום בפריט זה בסכום של 10 ₪ X 8389 מ"ק = 83,890 ₪ בעוד שהחברה זכאית היתה לטענתה, ועל יסוד עדות המומחה, לתשלום בגין פריט זה לפי 8,389 מ"ק X 33 ₪, משמע, נותר הפרש שהחברה זכאית לו בסך של 192,947 ₪ (מחיר בסיס לפני התייקרויות). ל"ב. עוד טוענת החברה, כי שגה בית משפט קמא בחישוב הסכום לתשלום בכך שחישב את סכומי ההתייקרויות במסגרת התשלומים ששולמו עבור ביצוע העבודות. עקב טעות זו שגה בית משפט קמא בחישוב הסכום אשר שימש בסיס לצורך חישוב ההתייקרויות. כתוצאה מכך נפגעה החברה משלא זכתה למלוא סכומי הכסף להם זכאית היא לפי תוצאות פסק הדין. ל"ג. העירייה מלינה בערעורה (ע"א 28687-12-11) כי בהתאם לנספח לחוזה אחריותה הכספית ביחס לפרוייקט מוגבלת לסכום של 250,000 ₪. טוענת העירייה, שמתוך סך של 602,645 ₪ שקיבלה החברה על חשבון העבודות בפרוייקט רק כ-150,000 ₪ שולמו על ידי העירייה ושאר הסכומים שולמו על ידי התורמים ישירות לחברה. למרות האמור לעיל קבע בית משפט קמא, כי העירייה היא שאחראית לשלם לחברה את מלוא סכום העבודות שביצוען אושר על ידי המומחה מטעם בית המשפט, ואף ללא ניכוי בגין אשם תורם של החברה. טוענת העירייה, שלמעשה, בפועל, קבע בית משפט קמא שאין תוקף משפטי לנספח של החוזה, וכי האחריות הבלעדית להשגת תקציבים מעבר לסכום של 250,000 ₪ שנקבע בנספח היתה מוטלת על העירייה, אשר הפרה את התחייבותה החוזית משלא דאגה להשגת התקציבים, זאת בנוסף לקביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע ל"חוזה יחס", עשיית עושר ולא במשפט, ובדיני המשפט הציבורי. ל"ד. טוענת העירייה, כי בית משפט קמא התעלם מתשתית עובדתית רחבה אשר הונחה בפניו ואשר לא נסתרה, וכי קביעותיו של בית משפט קמא שגויות ומצדיקות התערבות של ערכאה זו. נטען על ידי העירייה, שהסיבה לאי-תשלום חשבונות החברה לא נבעה מהעדר תקציב אלא בגלל מחלוקת כספית בין מנהל החברה (מר לוי) לבין התורמים באמצעות מי ששימש כנציגם בפרויקט מר אורי סיוון. ל"ה. נטען גם, שבית משפט קמא התעלם מן העובדה שבפועל הפחית מומחה בית המשפט סכום של כ-400,000 ₪ (כולל מע"מ) מדרישותיה הכספיות של החברה כפי שהוגשו במהלך הפרוייקט. אילו היתה החברה נענית לפחות לחלק מדרישות התורמים היא יכולה היתה לקבל כספים נוספים מן התורמים ולא היה מקום להטיל את האחריות להתנהלות הכספית אל מול התורמים על העירייה. ל"ו. עוד נטען, כי לחברה היתה זכות לסרב לבצע עבודות מעל 250,000 ₪, ככל שהחברה לא היתה משוכנעת שעומד לרשותה מקור תקציבי לכיסוי העבודות הנוספות. נטען גם, שבפני בית המשפט הובאו שלוש עדויות על כך שבטרם נחתם הנספח הבהירו כל העדים למנהל החברה כי לעירייה יש בסה"כ 250,000 ₪, אין לה כל שליטה על התורמים, על החברה לבוא בדברים עם התורמים ולברר את כוונותיהם, ורק אם תשתכנע החברה שניתן לסמוך על כספי התורמים, ותחתום על כך שבכל מקרה לא תהיה לה תביעה כנגד העירייה לגבי סכום העולה על 250,000 ₪, רק אז ייצא הפרוייקט אל הפועל. ל"ז. בנוסף נטען, שבית משפט קמא התעלם מן העדויות שלפיהן מנהל החברה מר לוי ערך בדיקות שונות מטעמו ובסיומן התצהיר בפני שלושה עדים שהוא נפגש עם התורמים, והוא מוכן על סמך בדיקותיו להגבלת אחריותה של העירייה לסכום של 250,000 ₪. ל"ח. לטענת העירייה, שגה בית משפט קמא משקבע שמוטלת חובה בלעדית על העירייה שלא ליתן הוראה לביצוע עבודות מעל סך של 250,000 ₪ מבלי שהעירייה מוודאת שישולם לקבלן הסכום בגין עבודות אלה. המשמעות היא, שהנספח לחוזה הוא "אות מתה". בפועל, כך טוענת העירייה, מטיל בית המשפט חבות מלאה על העירייה לשלם לחברה כל סכום עבודות שיבוצע על ידה, הגם שלשונו המפורשת של הנספח, וכן העדויות שהונחו בפני בית המשפט, הצביעו על כך שהסכמת הצדדים במקרה זה היתה הפוכה לחלוטין. ל"ט. לטענת העירייה, ניהלה החברה את ענייניה הכספיים במישרין אל מול התורמים ללא כל מעורבות של העירייה, למעט מעורבות העירייה בבדיקת החשבונות כפי שנקבע בנספח. בהתייחס למכתב שהציגה החברה, ולפיו דרשה ממנה העירייה להמשיך בעבודה למרות אי-תשלום החשבונות (סעיף 30 לפסק הדין), טוענת העירייה שהוכח כי טענות החברה במועד משלוח המכתב היו מופרכות, ובאותו מועד לא היה חוב כלשהו לחברה, והתורמים שילמו לחברה את מלוא המגיע לה נכון לאותו מועד. מ'. עוד נטען, כי טעה בית המשפט טעות מהותית בהחלת הדוקטרינה של "חוזה יחס" ובמסקנתו בדבר החיוב החדש שנוצר לחובת העירייה. לטענת העירייה עצם השימוש בדוקטרינת "חוזה יחס" אינה רלוונטית לענייננו. כך גם נטען, כי שגה בית משפט קמא משהחיל בענייננו את העילה של עשיית עושר ולא במשפט, וכן שגה בית משפט קמא משמצא עוגן לחבות העירייה במסגרת דיני המשפט הציבורי. כמו כן נטען כי שגה בית משפט קמא משלא הטיל על החברה רשלנות תורמת. מ"א. בכל הנוגע לחיוב העירייה בתשלום סך של 50,292 ₪ בגין בטלת כלים, סבורה העירייה כי שגה בית משפט קמא באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. טוענת העירייה שהמומחה מטעם בית המשפט דן אך ורק בתביעה לבטלת כלים ביחס לאוגוסט 2004, ואילו התביעה "הגדולה" בגין בטלת הכלים כלל לא נדונה בפני המומחה, ולמעשה החברה לא הביאה שמץ ראיה לנזק שנגרם לה, כשם שגם לא הביאה כל ראיה לכך שבפועל היתה בטלת כלים, ושבטלת הכלים היתה באשמת העירייה, ושהכלים הנטענים היו בכלל בשטח הפרויקט במועד הנטען, וכי היה צורך בכלים אלה לצורך הפרוייקט, וכי כלים אלה יכלו לשמש באותה תקופה לייצור הכנסה בפרוייקט אחר. מ"ב. עתירת העירייה בערעורה היא לקבוע שיש ליתן תוקף להסכם שנערך בין הצדדים ולפיו אחריותה הכספית של העירייה בפרוייקט מוגבלת לסכום של 250,000 ₪, ולחלופין, יש להטיל על החברה רשלנות תורמת שלדעת המערערת מצדיקה חלוקת אחריות בתיק בחלקים שווים, וכן לבטל את החיוב בגין בטלת כלים. מ"ג. הצדדים הגישו עיקרי טיעון וכן תיקי מוצגים עתירי מסמכים. מ"ד. בדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 3.4.12 ציין ב"כ העירייה, כי סכום ההתייקרויות הנכון הינו 33,000 ₪, נכון לשנת 2005, ולא 45,000 ₪ כנטען על ידי החברה. ליתר דיוק, וכמצויין בסעיף 41 לעיקרי הטיעון של העירייה בע"א 19975-12-11, מתוך הסך של 602,645 ₪ ששולם לחברה, סכום ההתייקרויות הינו 33,037 ₪ (ולא 45,675 ₪ כנטען על ידי החברה). יחד עם זאת, כך טוען ב"כ העירייה, יש להפחית מן החישוב לכל הפחות 20,000 ₪ הנובעים מטעות חשבונאית שנפלה בתחשיבו של בית משפט קמא בנושא בטלת כלים, וליתר דיוק: סך של 21,000 ₪, כאמור בסעיף 42 לעיקרי הטיעון של העירייה בע"א 19975-12-11, וכמפורט בסעיפים 56-64 לעיקרי הטיעון של העירייה בע"א 28687-12-11. מ"ה. בהתייחס לטענותיה של החברה בנוגע למילוי המובא, חזר ב"כ העירייה והיפנה לאמור בענין זה בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מר המר (עמ' 17), וכן בחקירתו הנגדית של המומחה, בעמ' 26 לפרוט'. ואילו באת כח החברה טענה בפנינו, שבכל הנוגע למילוי המובא נפלה טעות בפסק הדין של בית משפט קמא וכי הסכום המגיע לחברה בפריט זה הינו כ-250,000 ₪ לפי חישוב שערכה החברה ואשר צורף לבקשתה לתיקון פסק הדין. לטענת באת כוח החברה, הסביר המומחה בחקירתו הנגדית כיצד יש לערוך את החישוב, והיפנה בענין זה למחירון "דקל". מ"ו. כמו כן טענה בפנינו באת כח החברה, שלגבי ההתייקרויות נפלה טעות באופן החישוב בפסק דינו של בית משפט קמא וכי היה מקום לאמץ את התחשיב של החברה שהוגש לצורך הבקשה לתיקון טעות בפסק דין, ולחלופין, יש למנות מומחה שיוכל לערוך את החישוב כדבעי. מ"ז. באשר לפריט של בטלת כלים, טוענת החברה שיש להפריד בין בטלת הכלים הראשונה, שלגביה אושר פיצוי, לבין בטלת הכלים השניה הנוספת, שלגביה לא נפסק פיצוי למרות שבית משפט קמא אישר בפסק דינו שהשתכנע בכך שהיתה בטלת כלים. עוד טענה באת כח החברה שלא היה כל אשם תורם מצד החברה ולכן יש לדחות את ערעורה של העירייה. מ"ח. ב"כ העירייה הגיב על הדברים, וטען כי בית משפט קמא פסק פיצוי רק בגין בטלת הכלים הראשונה, ולא אישר את הטענה בדבר בטלת כלים שניה. כמו כן הדגיש ב"כ העירייה, שבנקודה זו כלל לא הוגש ערעור על-ידי החברה. באת כח החברה אישרה בתגובתה "שלא הוגש ערעור מטעמנו לגבי מה שקרוי "הבטלה השניה" (עמ' 3 לפרוט' הדיון שבפנינו). מ"ט. נדון תחילה בערעורה של העירייה. נקדים את המאוחר, ונציין שאיננו רואים הצדקה כלשהי להשגותיה של העירייה כנגד מסקנת בית משפט קמא כי היא הפרה את התחייבותה כלפי החברה, ומכאן שעל העירייה לפצות את החברה. נ'. פסק דינו של בית משפט קמא בנוגע לחבותה של העירייה מבוסס היטב הן על התשתית הראייתית כפי שהוצבה בפני בית משפט קמא, והן על המסמכים שהוגשו. בצדק הגיע בית משפט קמא למסקנה כי העירייה הפרה את התחייבותה כלפי החברה במובן זה שלא דאגה לתקציב שיאפשר את ביצוע העבודה, הסתפקה בקבלת הבטחה בעל-פה של התורמים, ונטעה בלב מנהל החברה אמונה כי הושג המימון - חתמה על חוזה עם החברה, נתנה הוראת ביצוע, הזמינה מן החברה עבודות נוספות בהיקף ניכר, ואף התריעה בחברה לבל תפסיק את עבודתה בגין אי-תשלום חשבונותיה (פיסקה 42 של פסק הדין). נ"א. נוסיף, שבהתאם להלכה הפסוקה הידועה זה מכבר, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. אמנם, גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו. נראה בעליל, כי בית משפט קמא דן לעומק במחלוקות שהתעוררו בפניו, ניתח היטב את השאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, ואין מקום בכגון דא להתערבותה של ערכאת הערעור. אנו מפנים לאמור ב-ע"א 3601/96 בראשי נגד עזבון בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב(2), 582, בעמ' 594: "כאמור, לא ראיתי להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני [2]). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח' [3], בעמ' 598). גם לגופו של עניין לא מצאתי, לאור המקובץ, להתערב במימצאי בית-המשפט המחוזי". נ"ב. מסקנותיו של בית משפט קמא מעוגנות הן בתשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית המשפט, והן בדין ובפסיקה. לא מצאנו כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעה לפיה הפרה העירייה את התחייבותה כלפי החברה, ומשכך בדין חויבה העירייה לשלם לחברה את התמורה המגיעה לה בעבור עבודתה. נוכח מסקנתנו זו לא ראינו צורך לדון בנימוקים הנוספים שציין בית משפט קמא בפסק דינו (חיוב העירייה מכֹח דוקטרינת "חוזה יחס", עשיית עושר ולא במשפט, וחבות מכח המשפט הציבורי). נ"ג. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שאין הצדקה לייחס לחברה רשלנות תורמת כלשהי, וכפי שציין בית משפט קמא בפיסקה 71 של פסק דינו: "משהורתה (הכוונה לעירייה) לקבלן להמשיך בביצוע העבודה בסכום העולה על תקציבה, רשאי היה הקבלן להניח כי נמצא מקור תקציבי נוסף וכי ישולם לו שכרו". אין בידינו אלא להצטרף למסקנתו זו של בית משפט קמא. נ"ד. טענה נוספת שהעלתה העירייה בערעורה הינה חיובה בסכום של 50,292 ₪ בגין בטלת כלים. גם כאן לא ראינו כל הצדקה להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא כמפורט בפיסקאות 78-72 של פסק הדין, מה גם שבית משפט קמא קבע כי החברה הניחה תשתית עובדתית שעל בסיסה ניתן לחייב את העירייה בתשלום עלות בטלת כלים. בית משפט קמא נימק כדבעי את מסקנתו ואין מקום להתערב בה. נ"ה. העירייה טוענת (עמ' 8-9 בעיקרי הטיעון שבע"א 28687-12-11) כי הסכום הנכון שצריך היה לאשר בגין בטלת כלים, לא אמור היה לעלות על 29,634 ₪, הואיל וזהו הסכום הנכון האמור להתקבל לפי עלות בטלה ליום על פי המומחה. ואולם, טענתה זו של העירייה איננה מקובלת עלינו. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כעולה הן מעיון בפרק הריכוז שבעמ' 21 של חוות דעתו מיום 9.3.09, והן מתוך עיון בפרק הריכוז שבנספח ב' לחוות דעתו, כי התשלום בגין בטלת כלים עומד על 50,292 ₪, זאת כפוף להכרעת בית המשפט. כזכור קבע בית משפט קמא, כמבואר כבר לעיל, כי החברה הציבה את התשתית העובדתית הנדרשת לקביעת זכאותה בגין בטלת כלים, ולא שוכנענו שקיימת הצדקה להתערב בסכום בו חוייבה העירייה בפריט זה. נ"ו. נוסיף ונציין כי המהנדס, מר מנחם המר, נתמנה כמומחה מטעמו של בית המשפט. לענין זה ההלכה הידועה היא כי סביר להניח שבית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה אותו מינה, אלא אם קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. בית המשפט לא ייטה מחוות דעתו של המומחה אותו מינה בהעדר נימוקים כבדי משקל לכך, הכל כפי שנקבע בע"א 293/88 ניימן נגד רבי, מיום 23.4.90 (שעליו מתבסס ב"כ העירייה בעיקרי הטיעון שמטעמו בע"א 19975-12-11), וכן עיינו גם בע"א 558/96 שיכון עובדים נגד רוזנטל, פ"ד נ"ב (4), 563, בעמ' 569-570, כמו גם ע"א 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נ"ו (2) 936, בעמ' 948-949. נ"ז. מכאן אנו עוברים לדון בערעורה של החברה (ע"א 19975-12-11). ערעורה של החברה מתמקד בשני נושאים: האחד - אי פסיקת תשלום בגין מילוי מובא מדורג, כולל פיזור, במלוא הסכום של 276,837 ₪. לטענת החברה, הסכום שאושר לזכותה בגין 8,389 מ"ק היה 83,890 ₪ בלבד (לפי 10 ₪ ל-מ"ק אחד), בעוד שהיה מקום לפסוק לזכותה את מלוא המגיע לפי 33 ₪ X 8,389 מ"ק ומכאן שהיא זכאית להפרש בסך 192,947 ₪ (מחיר בסיס לפני התייקרויות). נ"ח. אנו סבורים שיש לדחות את ערעורה של החברה בפריט זה. איננו סבורים שהוצבה בפני בית משפט קמא תשתית שיהא בה כדי לבסס את פסיקת הסכום שהחברה עותרת לו בפריט זה. המומחה, מר מנחם המר, דן בסוגיה זו בעמ' 16-18 בחוות דעתו. המומחה מסביר, כי בעוד החברה טוענת שהיא ביצעה את המילוי המובא מחומר שהיא הביאה מאזור צפת, אך מאתר אחר שנמצא בריחוק מה מן האתר של חוות הסוסים, הרי שהעירייה מפנה למכתבו של המפקח בני כהן מיום 6.3.05, בו נאמר לחברה כי עליה ליישר את השטח "על פי מצב קיים, כולל את שטח המנג', ללא מילוי מובא". עוד נאמר על ידי המפקח בני כהן לחברה, כי עבודות המילוי שהיא מבצעת אינן לפי דרישת המזמין, וכי לא יאושר לה תשלום בגין עבודות שהיא לא נתבקשה לבצע. בתאריך 8.3.05 כתב המפקח לחברה כי המשך עבודות העפר באזור המנג' יתבצעו בחומר המפונה מאתר אחר של העירייה בתיאום עם מנחם עדי. החברה מצידה טוענת כי מכתבו הנ"ל של המפקח מטעם העירייה, מיום 6.3.05, מעולם לא הגיע לידיה, וכי העבודה, כך לטענתה, בוצעה מספר חודשים קודם למכתב האמור (סעיף 16 בעיקרי הטיעון מטעם החברה בע"א 19975-12-11. נ"ט. המומחה, המהנדס מנחם המר, כותב בחוות דעתו (עמ' 17) כי העירייה דרשה מפורשות שהחברה לא תביא מילוי מובא. המומחה מוסיף, כי מקובל בענף הבנייה והתשתיות שהמזמין (במקרה זה העירייה) מנצל מידע על הימצאות עודפי חפירה באתר סמוך ומספק את עודפי החפירה שקיבל בחינם או מאד בזול, לאתר שלו. מוסיף וקובע המומחה בהמשך, כי החומר בו השתמשה החברה וכן ההידוק שבוצע - מתאימים, ולכן על החברה לקבל את התשלום המגיע לה עבור פיזור והידוק, אך ללא עלות החומר. לדעת המהנדס המר המחיר של 10 ₪ למ"ק הוא המחיר המתאים. ס'. סוגיה זו גם עלתה לדיון בחקירתו הנגדית של המהנדס המר בבית משפט קמא, עמ' 26 לפרוט', ישיבת 14.7.2010. מסביר שם המהנדס המר: "התשובה שלי שהמחיר של 10 ₪ מתאים לחומר שנמצא באתר...... אני קיבלתי את עמדת העירייה על סמך התכתובת שהוצגה לי שלא היה מקום להביא חומר מבחוץ, אך לא קיבלתי את עמדת העירייה בקשר למחיר שהעירייה רצתה לשלם עבור פיזור והידוק מאחר והעירייה נתנה 2.5 ₪ חשבתי שזה מחיר שלא מבטא נכון את העבודה שעשה הקבלן...... קבעתי שהמחיר יהיה 10 ₪ לפי אותו סעיף חוזה". בהמשך החקירה הנגדית שבאותו עמוד נשאל מר המר על ידי באת כח החברה: "בהנחה שהמילוי הובא על ידי הקבלן אותה כמות שדיברנו עליה והוסכמה, איך אז היה עלינו לתמחר בהתאם לסעיף הקובע בחוזה... ". על שאלה זו השיב מר המר כי בשים לב למחירון דקל המחיר הוא 33 ₪ למ"ק, כשמחד גיסא צריך לתת הנחה של 5%, ומאידך גיסא צריך להוסיף רווח קבלן ראשי. ס"א. איננו מקבלים את טענת החברה בעיקרי הטיעון שמטעמה, לפיה אין מחלוקת בין הצדדים שלצורך ביצוע העבודה בפרויקט היה על החברה להביא חומר מילוי מובא מחוץ לאתר. כמו כן, איננו מקבלים את הטענה של החברה לפיה המומחה אישר בחקירתו כי עבור ביצוע עבודה של "מילוי מובא מדורג כולל פיזור" היה על העירייה לשלם לפי 33 ₪ למ"ק. כעולה מעיון בחוות דעתו של המומחה, העירייה חלקה על טענותיה של החברה בכל הנוגע למגיע לה עבור החומר המובא. העירייה ציינה, כי על החברה לעשות שימוש בחומר המפונה מאתר אחר של העירייה. לא היה בעדותו של המומחה מר מנחם המר כדי להוביל למסקנה שונה מזו שאליה הוא הגיע בחוות דעתו. נכון אמנם, שמר המר אישר כי בהנחה שהמילוי הובא על ידי החברה כי אז לפי "מחירון דקל" המחיר הוא כ-33 ₪ למ"ק (עמ' 26 לפרוט'), אך כל זאת בהנחה, כפי שהוצגה למומחה במהלך חקירתו הנגדית. עיון בעדות שמסר מר המר בעמ' 26 לפרוט' מצביע על כך שהוא חוזר ומסביר את המחלוקת כפי שגם עלתה בחוות דעתו, והוא חוזר ומסביר שלדעתו המחיר המתאים בגין פיזור והידוק הינו 10 ₪ למ"ק. משכך, ברי שצדק בית משפט קמא בהחלטתו מיום 30.10.11 משדחה בית משפט קמא את בקשת החברה לתיקון טעות בפסק הדין בכל הנוגע לחישוב המגיע בגין מילוי מובא. בית משפט קמא קבע שאין לתקן את החישוב המבוקש בסוגיה זו, ואין בידינו אלא להצטרף לתוצאה זו, ולדחות בענין זה את ערעורה של החברה. ס"ב. הסוגיה הנוספת שמעלה החברה בערעורה הינו אופן חישוב המגיע בגין התייקרות. כעולה מהחלטתו של בית משפט קמא מיום 30.10.11 בדבר תיקון פסק הדין, שווי העבודות שביצעה החברה, לפי חשבונו המתוקן של המומחה, הסתכם ב-1,031,749 ₪. מסכום זה הופחת הסך של 602,645 ₪, ששולם לחברה במהלך ביצוע העבודה, ולכן נקבע שעל היתרה בסך 429,149 ₪ תתווספנה התייקרויות עד ליום 22.5.05 (תאריך החשבון הסופי). ס"ג. טענת החברה בערעורה הינו, כי שגה בית משפט קמא באופן חישוב ההתייקרות וזאת משום שהסכום ששולם לחברה במהלך ביצוע העבודה (602,645 ₪) כבר כלל בתוכו התייקרויות שמתחילת העבודה ועד התשלום, דהיינו, סך של 45,675 ₪, כעולה מן המסמך "חשבון 5- ריכוז". לכן, כך טוענת החברה, למעשה מן הסכום הכולל של שווי העבודות (1,031,794 ₪) צריך היה להפחית את הסכום אשר שולם לחברה לא כולל התייקרויות, משמע, צריך היה להפחית סכום של 556,972 ₪, ואזי הסך הנותר לתשלום היה צריך להיות 474,822 ₪ (ולא 429,149 ₪ כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטת התיקון). ס"ד. על כך חולקת העירייה אשר טוענת שקביעת בית משפט קמא (סעיף 87 לפסק הדין), שהוסיפה 6.5% התייקרויות לכל סעיפי העבודות החריגות, למרות שלא היה בכך צורך לפי חוות דעת המומחה, כיסתה בעודף גדול כל דרישה אפשרית של החברה להתייקרויות ואין מקום לתוספת לחברה בנושא ההתייקרויות. ס"ה. מוסיפה העירייה, שגם אם צודקת החברה בטענתה העקרונית, הרי היא שוגה בסכום הנדרש. הטעם לכך הוא, שסכום ההתייקרויות בסך 45,675 ₪ (שלגביו טוענת החברה כי הוא שולם בגין התייקרויות מתחילת העבודה) הינו סכום ההתייקרויות שהצטבר על סך של 768,650 ₪ (כעולה מדף הריכוז שבחשבון מספר 5 של החברה מוצג מש/8), בעוד שהסכום ששולם לחברה, הינו 602,645 ₪ (כולל התייקרויות). לכן, לפי חישובו של ב"כ העירייה, שיעור ההתייקרויות הנכון (לפי סך של 40,140 ₪ התייקרויות ביחס לסכום מצטבר של 687,758 ₪) הינו 5.8%. לכן, כך לטענת העירייה, לפי שיעור התייקרויות זה מתוך הסכום של 602,645 ₪ (שאין חולק כי שולם לחברה), יש להפחית את הסך של 33,037 ₪ שהינו סכום ההתייקרויות ששולם (ולא 45,675 ₪ כנטען על ידי החברה). עוד מבקש ב"כ העירייה לקזז מן הסך הנ"ל של 33,037 ₪ את הסכום של 21,000 ₪ שהוא הסכום השגוי שבו חוייבה העירייה (ביתר) בגין בטלת כלים, לגירסת העירייה, אך את טענתה זו של העירייה בנוגע לסכום בו חוייבה בגין בטלת כלים - כבר דחינו. ס"ו. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של באי כֹח שני הצדדים בסוגיה זו, סבורים אנו שיש ממש בטענותיה של החברה לפיה הסכום אשר שולם לה במהלך ביצוע העבודות (602,645 ₪) כולל בחובו גם התייקרויות, ולכן מסך הכל הסכום המתוקן שמגיע לחברה בגין ביצוע העבודות (1,031,794 ₪) יש להפחית את הסכום ששולם לה במהלך ביצוע העבודות, לאחר ש"נחלץ" מתוך הסכום ששולם את הפריט של ההתייקרויות. ס"ז. נראה לנו, שאין סיבה לחשב את שיעור ההתייקרויות, בהתייחס לסכום ששולם לחברה במהלך ביצוע העבודות, באופן שונה משיעור ההתייקרות כפי שקבע בית משפט קמא ביחס לתקופה שעד תאריך החשבון הסופי, משמע, שיעור התייקרות של 6.5%. לענין זה אנו מפנים לסעיף 87 בפסק דינו של בית משפט קמא, כפי שתוקן בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 30.10.11. ס"ח. לכן, סכום ההתייקרות מתוך הסך של 602,645 ₪ (לפי 6.5%) הינו 39,172 ₪. סך זה יש להפחית מן הסכום של 602,645 ₪. מכאן, ששווי הסכום ששולם לחברה במהלך ביצוע העבודות, לאחר ניכוי הסכום ששולם בגין התייקרות, הינו: 563,473 ₪. ס"ט. בהתאם לכך, מתוך הסכום שהחברה זכאית לתשלום בגינו: 1,031,794 ₪, יש להפחית את הסכום של 563,473 ₪. מכאן, שהיתרה לתשלום לחברה תהא איפוא 468,321 ₪, וזאת במקום הסכום של 429,149 ₪, כפי שמופיע בסעיף 87 בפסק דינו של בית משפט קמא (לאחר התיקון). לפיכך, על הצדדים לערוך את חישוב המגיע בהתאם לתיקוננו זה, והכל כמפורט בהמשך החלטת התיקון של בית משפט קמא מיום 30.10.11. מובן גם, ששכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום הפסוק, כפי שקבע בית משפט קמא בסעיף 89 של פסק דינו, יחול על התוצאה המתוקנת בהתאם לפסק דיננו. ע'. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את ערעורה של העירייה בע"א 28687-12-11. אנו דוחים את ערעורה של החברה בע"א 19975-12-11 בכל הנוגע לטענותיה לגבי "מילוי מובא מדורג כולל פיזור". אנו מקבלים חלקית את ערעורה של החברה בכל הנוגע לחישוב ההתייקרויות, כמצויין לעיל בפיסקה ס"ט. ע"א. אנו מחייבים את העירייה לשלם לחברה שכר טרחת עו"ד בסכום של 6,000 ₪. אנו מורים למזכירות בית המשפט להעביר מתוך הפקדון שהפקידה העירייה, ככל שהפקידה, בע"א 28687-12-11, את שכר הטרחה הנ"ל לידי ב"כ החברה עו"ד איילת כהן ואילו יתרת הפקדון ככל שתישאר כזו תוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ העירייה, עו"ד שמואל מנדלבום. עירייהקבלןסכסוך