נכות עקב ירי כוחות הביטחון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נכות עקב ירי כוחות הביטחון: הדיון במשפט זה פוצל לשניים. בשלב א' נידונה שאלת החבות, ובעניין זה ניתנה על ידי החלטה ביום 3.11.97, ולפיה נושאת המדינה באחריות חלקית לנזקים שנגרמו לתובע עקב ירי כוחות הביטחון שכוון לעברו, הכל כמפורט באותה החלטה. "החלקיות" שבאחריות מתבטאת בכך שעל המדינה לשאת ב85%- מהנזקים שנגרמו לתובע. הסיבות והנימוקים לכך פורטו באותה החלטה. לאחר מתן ההחלטה האמורה הובאו ראיות לעניין גובה הנזק, ופסק-דין זה, העוסק כולו בפיצוי המגיע לתובע, חותם את הדיון. הפגיעה העיקרית בתובע מתמקדת בשיתוק החלקי ממנו הוא סובל ברגליו, זאת עקב החבלה בחוליה L/4. שיתוק זה מתבטא בכך שהשוק, הוא החלק התחתון של כל אחד משתי רגליו של התובע (מהברך ומטה), איננו מתפקד והוא מדולדל בצורה חמורה. יצוין שהיריכיים (החלק שמעל לברך) לא נפגעו והם מתפקדים כהלכה. לית מאן דפליג שפגיעה זו מזכה את התובע ב50%- נכות. לכך מסכימים מומחי שני הצדדים, פרופ' וינברג המומחה מטעם הנתבעת וד"ר יצחקי המומחה מטעם התובע. ההשלכה של פגיעה זו על התפקוד היא קשה, וגם על כך אין מחלוקת בין מומחי הצדדים. התובע מוגבל מאוד בכושר הליכתו ועמידתו. הוא יכול אמנם להתהלך בכבדות, אולי אפילו לאורך כמה מאות מטרים, ואולם לא רק שהדבר מצריך שימוש בקב או במלווה, אלא שהליכה כזו נעשית בכבדות, באיטיות ותוך השקעת מאמץ כבד. לצד פגיעה עיקרית ומשמעותית זו, סובל התובע מפגיעות נוספות, ובהן צלקות בחזה בבטן וגם ברגליים, פגיעה במערכת העיכול הנובעת מכריתה חלקית במעי הגס והדק, וכן מפגיעה בריאות. האחרונה איננה פוגעת בתפקוד כלל ועיקר, ודומה שבעניין זה יש הסכמה בין המומחים. לעומת זאת יש מידה של חילוקי דעות בין מומחי שני הצדדים על אחוזי הנכות שמזכה כל אחת מהפגיעות הנוספות הללו, כמו גם על ההשלכה התפקודית שיש לפגיעות אלו. יצוין שחלק מהרופאים מסתמך בין השאר גם על דברי התובע ותלונותיו בכל הנוגע למגבלות התפקודיות; דא עקא שהסתמכות זו הינה משענת קנה רצוץ משום שהתובע איננו עקבי לחלוטין בתלונותיו, דבר התואם את אי ההקפדה על אמירת דברי אמת, עליו עמדתי כבר בשלב א' של המשפט בו נדון נושא החבות. המשפט קא עסקינן איננו עוסק בנזקי תאונת דרכים, ובנסיבות אלו הקביעה המדויקת של אחוזי הנכות איננה הכרחית. בענייננו היא גם אינה נחוצה משום שאין חולק כאמור על עצם הפגיעות ועל הסבל שהם גרמו, ואילו "פער הנכויות" הכללי בין המומחים איננו גדול. לא יכול שיהיה ספק בכך שהנכות המשוקללת נעה סביב 65%, זאת כשהמגבלה העיקרית של התובע היא מגבלה מוטורית בהליכה ובעמידה. התובע איננו מסוגל לעבוד בעבודות פיסיות, ובכלל זה לא יוכל להיות פועל בניין או פועל חקלאי. מגבלה זו חוסמת בפניו את הגישה לשוק העבודה העיקרי באזור מגוריו של התובע (הרי חברון). עם זאת, ברור ששוק העבודה, אפילו באזורים שמדובר בהם, איננו מוגבל לעבודות בניה ולעבודה בחקלאות, והוא מאפשר מציאת מקורות הכנסה ופרנסה גם בעיסוקים אחרים, ובהם זבנות ומלאכות רבות ומגוונות, בהן מלאכות פשוטות כגון סנדלרות, צורפות וחייטות, ואולם גם מלאכות מתוחכמות יותר כגון חשמל, אלקטרוניקה, מחשבים וכל כיוצא באלו. פרופ' וינברג, המומחה מטעם הנתבעת, אמר את המובן מאליו ואת הנובע מעצמו, היינו, שהתובע יוכל לעסוק במלאכות הנעשות בעיקר בישיבה, אפילו אם הן מלוות בצורך לקום מדי פעם, כגון זבן הנצרך לגשת לדלפק או לקופה או למחסן. אמור מעתה שלצד החסימה המלאה של שוק העבודה הפיסית, נשאר שוק העבודה שיש בו עיסוקים בישיבה, פתוח כמעט לחלוטין בפני התובע. הנקוד הוא על "כמעט לחלוטין", משום שגם בשוק זה יהיו לתובע מגבלות הנובעות מאטרקטיביות פחותה ככל שמדובר בעבודות בהם הוא יעסוק כשכיר, ומכושר תמרון מוטורי ירוד ככל שמדובר בעיסוק עצמאי. בין הצדדים קמה מחלוקת על רמת ההשתכרות וההכנסה באזורי הרשות הפלשתינית, שם מתגורר התובע. התובע לא טרח להוכיח דבר בעניין זה, זולתי כמה נתונים בלתי אמינים ובלתי משכנעים שניתנו אגב אורחא על-ידי כמה מעדיו. גם הנתבעת לא הביאה נתונים, תוך שהיא טוענת שנטל ההוכחה הוא על התובע. שני הצדדים מסכימים שההכנסה וההשתכרות בשטחי הרשות הפלשתינית הם נמוכים לאין ערוך מאלו המקובלים בישראל. המצב עגום עוד יותר נוכח הסכמת עדי התביעה לכך שיש ואנשי אזורי הרשות הפלשתינית אינם עובדים כלל עקב חוסר עבודה. יצוין שלצד אי הידיעה המדויקת מהו המצב העובדתי בשטחים האמורים בהווה, מרחף על העניין כולו ענן של אי וודאות בכל הנוגע למגמות הכלכליות העתידיות בשטחים אלו. האם בטווח הזמן הרלבנטי של עשרות שנות העבודה בהן צפוי התובע לעבוד ישגשג או לפחות ישתפר המצב, או שמא הוא ישתווה לרמה הירודה מאוד כפי שהיא קיימת בכמה מאזורי הארצות השכנות. התובע הוא בחור צעיר (יליד 1978), ואם ניתן להעריך משהו בביטחון סביר בתוך אי הוודאות הכללית, הרי שהוא ימצא לו את הגומחה המתאימה למגבלותיו. בהביאי בחשבון גם עובדה זו, אני קובע שנזקי התובע בעתיד בשל אבדן שכר עקב פגיעותיו הגופניות מסתכמים ב400,000- ש"ח נכון להיום, ואולם מסכום זה ינוכה 15% בו אין המדינה חייבת, הכל כנאמר ב"החלטת החבות". אשר לעבר, הרי שמחד גיסא כולל עבר זה תקופות בהן לא יכול היה התובע לעבוד כלל, הן משום שהיה מאושפז, הן משום שעבר טיפולים רפואיים והן בשל תהליך החלמה והסתגלות ארוכים יחסית. מאידך גיסא, התובע היה ילד (כבן 16) בשעת פציעתו, והשתכרותו אז ובתקופה הסמוכה היתה אמורה להיות נמוכה גם אלמלא הפגיעה בו. בשלבים מאוחרים יותר נתייצב מצבו של התובע עד כדי יכולת לנווט עצמו לשוק עבודה בו מגבלותיו הן מתונות. הנזק עבור הפסד שכר בעבר יהיה 70,000 ש"ח כולל הצמדה וריבית עד היום, והמדינה תהיה חייבת בפיצוי בשיעור של 85% מסכום זה. מגבלותיו של התובע מזכות אותו בפיצוי שיקל עליו את ניידותו. הקלה זו יכולה להיות או על-ידי פיצוי שיאפשר לו היזקקות למוניות, או על-ידי פיצוי שיעזור לו בהחזקת רכב פרטי. מקובל עלי שהשימוש באוטובוס הוא אמנם אפשרי, כפי שאמר פרופ' וינברג, ואולם הוא מכביד מאוד עקב הקושי בכניסה וביציאה מאוטובוס, ועקב הקושי הנוסף היכול לנבוע מצפיפות ומהעדר מקום ישיבה באוטובוס. הובאה בפני על-ידי התובע חוות דעת המומחה קצין על עלות החזקת רכב, ואולם צודקת הנתבעת בטענתה שחוות דעת זו מבוססת על מציאות ישראלית שאיננה ישימה בשטחים, ועל התאמת מציאות זו לשטחים תוך שימוש בהנחות, ספק הגיוניות ספק תיאורטיות על הנעשה שם. חרף מגבלות אלו של חוות דעת המומחה, אי אפשר להתייחס אליה כ"אפס ראיה". גם המומחה מסכים שיש לנכות מ"התחשיב הישראלי" אחוז מסוים עקב עלויות נמוכות יותר בשטחי הרשות הפלשתינית. בהעדר ראיות מספיקות על "אחוז הניכוי", אגדיל את האחוז התיאורטי ששימש בסיס לחישובי המומחה. בנוסף לכך אנכה מתחשיב זה סכומים נוספים המבוססים על ההנחה שגם אלמלא הפגיעה בו, היו אמורות להיות לתובע הוצאות בשל ניידות, וכן שיש סבירות שהוא היה רוכש רכב, ביום מן הימים, אף אלמלא נפגע. בהביאי בחשבון את כל ההנחות והעובדות הללו, אני קובע שנזקי התובע בפריט הניידות מסתכמים ב250,000- ש"ח, ומתוך סכום זה תישא המדינה ב85%-. סכום זה מביא בחשבון גם פיצוי עבור ניידות בעבר. הפיצוי הראוי עבור נזק בלתי ממוני הוא 300,000 ש"ח, כשסכום זה כולל ריבית והצמדה עד היום, והמדינה תישא ב85%- מסכום זה. הצורך בעזרת צד ג' או בטיפול רפואי בעבר לא הוכח. גם הצורך בסיעוד בעבר, מעבר למידה המקובלת שאיננה מזכה בפיצוי, לא הוכח. חרף זאת, אני מוכן לצאת מהנחה שהיה ויהיה אולי צורך בעזרה או בטיפול או בעזרים רפואיים או אחרת, ואני פוסק עבור העבר והעתיד כאחד סכום של 75,000 ש"ח בפריט נזק זה, כשהמדינה תישא ב85%- מסכום זה. סופו של דבר, המדינה תשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל, וכן תישא בהוצאות התובע, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכומים שנפסקו לזכותו.נכותמקרי ירי