מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי תגמולי מל''ל במקרה של 2 תאונות דרכים: השופט יצחק ענבר: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כב' סגן הנשיאה י' הראל), אשר ניתן ביום 13/6/11 בת"א 12708/05, לפיו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות עבודה. הערעור מתמקד באופן ניכויה של קצבת נכות מעבודה המשולמת למשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). השאלה הצריכה הכרעה היא, האם יש לבצע את הניכוי בהתאם לקביעת המל"ל לפיה נכותו הצמיתה של המשיב נגרמה עקב התאונה הראשונה; או שמא בהתאם לקביעת הנכות הרפואית על ידי בית המשפט, לפיה יסוד הנכות בשתי התאונות יחדיו. ההליך בבית משפט קמא 2. המשיב, יליד 10/9/57, נפגע בשתי תאונות עבודה שאירעו בתאריכים 27/12/02 (להלן: התאונה הראשונה) ו-2/2/03 (להלן: התאונה השנייה). שתי התאונות אירעו במהלך עבודתו של המשיב אצל מעבידתו, המערערת 1, אשר המערערת 2 הנה מבטחתה. על-פי הנטען, גבו של התובע (ע"ש מותני) "נתפס" בעת שנשא ארגזי סחורה. מומחה רפואי שמינה בית-המשפט, אשר הצדדים לא ביקשו לזמנו לחקירה, קבע כי נכותו הרפואית של המשיב בע"ש מותני הִנה בשיעור של 20%: 10% מתוכם בגין מצב רפואי קודם, ואילו 10% נוספים בגין התאונות. 3. בית-משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערערת 1 נושאת באחריות מלאה לקרות התאונות. על אף שמחוות דעתו של המומחה עלה כי נכותו של המשיב בגין שתי התאונות אינה ניתנת להפרדה, ראה בית המשפט לייחס לכל אחת מהתאונות את מחצית הנכות, היינו, 5%. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפניו הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי נכותו התפקודית של המשיב בגין התאונה הראשונה הִנה בשיעור של 5%, שכן בפועל חזר לעבודתו הקודמת. לעומת זאת, לאחר התאונה השנייה חל שינוי של ממש בתפקודו של המשיב, עיקר מגבלותיו התפקודיות נגרמו בעטיה של תאונה זו, ומכאן שנכותו התפקודית של המשיב בגינה הִנה בשיעור של 12%. על יסוד תשתית עובדתית זו נפנה בית-משפט קמא לאמוד את נזקי המשיב בגין כל אחת מהתאונות בנפרד. סכום הפיצוי הכולל בגין התאונה הראשונה הועמד על 167,149 ₪, ואִילוּ סכום הפיצוי הכולל בגין התאונה השנייה על 466,086 ₪. 4. המשיב הגיש למל"ל שתי תביעות נפרדות לקביעת דרגת נכות מעבודה וביום 12/8/03 עמד לבדיקה לפני וועדה רפואית. רופא הוועדה קבע למשיב נכויות זמניות בגין התאונה הראשונה בלבד, בציינו כי "... אין לשלול שהתאונה הנדונה החמירה את המצב הקודם וגם אין לשלול שהניתוח שעבר קשור לפחות חלקית לאירוע הנדון". יצוין כי הכוונה לניתוח שעבר המשיב לאחר התאונה השנייה. בו ביום, 12/8/03, נבדק המשיב על-ידי רופא הוועדה גם בגין התאונה השנייה. בפרק הסיכום לגבי תאונה זו נקבע כי "הנ"ל סובל מבעיה... בעמ"ש מותני ופריצת דיסק בגובה L4-5, כנראה קשורה לפחות לתאונה מיום 27.12.02 בגינה עדיין נמצא בנכות זמנית. מבחינת האירוע הנדון, אין לשלול שזה החמיר את מצבו באופן זמני ואין נכות כתוצאה מאירוע זה, לאחר קבלת דמי הפגיעה". משכך נקבע, כי נכותו של המשיב בגין התאונה השנייה היא בשיעור של 0%. 5. ביום 15/4/04, בעקבות תביעה להחמרת מצב שהגיש המשיב, נבדק על-ידי רופא הוועדה אשר קבע כי נכותו בגין התאונה הראשונה הִנה בשיעור של 10% בנוסף לנכות בשיעור של 10% בגין מצב שקדם לתאונה. רופא הוועדה הפעיל את תקנה 15 במלואה, לאחר שמצא כי המשיב לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת. בשנת 2006 הגיש המשיב תביעה נוספת להחמרה, וביום 16/10/06 הועמדה נכותו בגין התאונה הראשונה על 14.5%, בתוספת תקנה 15 במלואה. בשנת 2007, שב המשיב והגיש תביעה להחמרה, ונכותו הצמיתה הועלתה ל-24%, וכן הופעלה תקנה 15 במלואה. כפועל יוצא מההחלטה האחרונה הוכר המשיב כזכאי לקצבה חודשית. גמלאות המל"ל ששולמו וישולמו למשיב בגין התאונה הראשונה בהתאם לאמור לעיל מסתכמות בסכום של 320,000 ₪. 6. השאלה שהועמדה להכרעת בית-משפט קמא הייתה, האם יש לנכות את גמלאות המל"ל בחלוקה שווה בין שתי התאונות, כטענת המערערות; או שמא רק מהפיצויים שנפסקו למשיב בגין התאונה הראשונה, כטענת המשיב. 7. בית-משפט קמא סבר, כי "אין לאבחן בין המקרה דנן לבין מקרים בהם מוגשת תביעת נפגע כנגד שני מעוולים שונים. באותם מקרים, אותו מעוול שתגמולי המל"ל שולמו בגין התאונה שלתוצאותיה הינו אחראי - זכאי למלוא הניכוי בעוד אשר המזיק האחר אינו זכאי לניכוי התקבולים, שכן אלו לא שולמו בגין נזקי התאונה לה הוא אחראי. כך גם המל"ל רשאי לחזור בתביעתו כלפי אותו מזיק בלבד שהתגמולים שולמו בגין התאונה לה הינו אחראי". בית-משפט קמא הדגיש, כי לא אחת מוגשת תביעה נגד שני מזיקים בגין שתי תאונות עבודה שגרמו לנזק באותו איבר, כאשר לתאונה הראשונה אחראי המעביד בעוד שלשנייה אחראי צד שלישי, וכי "לא יעלה על הדעת כי מקום בו תגמולי המל"ל שולמו בגין תאונה שנגרמה עקב אחריותו של המעביד בלבד - יהיה המל"ל זכאי להגיש תביעה כנגד צד שלישי בטענה כי עליו לשאת בתשלום כולו או חלקו, על אף קביעת הוועדה". בית-המשפט הוסיף וציין כי מבחינתו של המשיב לא הייתה מניעה להגיש תחילה תביעה בגין התאונה הראשונה בלבד, ובמקרה כזה היה על בית-המשפט לנכות מהפיצוי בגינה את מלוא תגמולי המל"ל המשולמים למשיב. לוּ היה המשיב מגיש לאחר מכן תביעה חדשה נגד המערערות בגין התאונה השנייה, לא ניתן היה לנכות מהפיצוי בתביעה זו את תשלומי המל"ל ששולמו בגין התאונה הראשונה, הן מהטעם כי שולמו בגין התאונה הראשונה בלבד, הן מהטעם שנוכו מהפיצוי שנפסק בתביעה הקודמת ואין לנכותם בשנית. בית-המשפט הוסיף, כי "כך גם בית המשפט הדן בתביעה הראשונה לא רשאי היה, גם אם התובע היה עותר לכך, לנכות מחצית בלבד מתגמולי המל"ל". לשיטתו של בית-משפט קמא, פני הדברים לא יכולים להיות שונים רק משום שהתובע הגיש את שתי התביעות בכפיפה אחת. עוד הדגיש בית-משפט קמא, כי המערערת הייתה רשאית להגיש ערעור לוועדה הרפואית לעררים על ההחלטה לייחס את כל הנכות לתאונה הראשונה, ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה. בהינתן נימוקים אלה, ייחד בית-משפט קמא את מלוא תגמולי המל"ל בסך 320,000 ₪ לתאונה הראשונה בלבד, ואלו "בלעו" את הסך 167,149 ₪ המגיע למשיב בגין תאונה זו ולפיכך בגין התאונה הראשונה לא נפסק למשיב דבר. בה בעת, פסק בית-משפט קמא לזכות המשיב את מלוא סכום הפיצויים המגיע לו בגין התאונה השנייה, היינו, סך 466,086 ₪. הערעור 8. בעיקרי הטיעון מטעמן, הלינו המערערות הן על הקביעה לפיה לתאונה השנייה נודעת משמעות תפקודית העולה על זו של התאונה הראשונה, הן על ייחוסם של תגמולי המל"ל רק לתאונה הראשונה. אלא שבפתח הדיון לפנינו מיקד בא-כוח המערערות את טענותיו והצהיר כי "הערעור עוסק אך ורק בשאלה המשפטית איך מנכים את תגמולי הביטוח הלאומי - האם על-פי מה שקבע המל"ל, או שמא על-פי חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט" (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת 10/5/12, שורות 12-16). עמדתן של המערערות היא, כי על הניכוי להתבצע בהתאם לקביעת הנכות הרפואית של בית-המשפט. 9. המשיב תמך, מנגד, בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. לטענתו, משקבע ענף נפגעי תאונות עבודה של המל"ל כי נכותו של המשיב נובעת רק מהתאונה הראשונה, מהווה קביעה זו סוף פסוק. כבודן של ההלכות שהמערערת מסתמכת עליהן במקומו מונח, אך הן מתייחסות אך ורק לתגמולים המשולמים במסגרת ענף נכות כללית. המשיב הוסיף וטען, לחילופין, כי בהינתן ששיעור הנכות שקבע בית-המשפט נמוך מדרגת הנכות שקבע המל"ל, ואינו מגיע ל-20%, לא ניתן לנכות מנזקי התאונה השנייה אלא את סכום מענק הנכות, להבדיל מהסכומים המהוונים של הקצבה. דיון והכרעה 10. נפקותן של קביעות המל"ל בתביעת הניזוק המתבררת בבית-המשפט לובנה בהרחבה בפסיקה שעסקה בתחולתו של סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפלת"ד). ראו: רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: הלכת עמר); רע"א 2512/94 זר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (להלן: הלכת זר); ע"א 9984/07 ה.ב נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: הלכת הדר); רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי (להלן: הלכת קורנהיל). השאלות שנדונו הן: אימתי תהווה קביעת המל"ל "דרגת נכות שנקבעה על-פי דין" המחייבת בתביעת הפיצויים בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפלת"ד, ואימתי תחייב אותה קביעה לעניין שומת התגמולים הצריכים בניכוי מן הפיצויים המגיעים לניזוק. בפסיקה הודגש, כי שאלות אלו שלובות זו בזו ומהוות את שתי פניה של שאלה אחת. ההלכה שנקבעה היא, כי "כל קביעה רפואית של המוסד שאינה מתייחסת לנכות שהוסבה בתאונת הדרכים, ולה בלבד, לא תוכל לשמש לשם בירור שיעור התגמולים הצריכים בניכוי, כשם שאינה משמשת כקביעה על-פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק", ובמקרה כזה יוכרע בשתי השאלות על-פי קביעת בית-המשפט את שיעור הנכות הרפואית (הלכת עמר, פִסקה 11 מול ד'-ה'). כפועל יוצא מכך, קביעות המל"ל במסגרת ענף נכות כללית אינן נופלות בגדר הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים ואף אינן יכולות לשמש לעניין שומת התגמולים שיש לנכותם מן הפיצויים הנפסקים בבית-המשפט (הלכת עמר, פִסקה 10). טעמו של דבר הוא, שקביעת דרגת נכות בתביעות המוגשות לענף נכות כללית נועדה לברר אם נכותו של התובע עולה על 40% אם לאו, כאשר לעניין הזכאות לגמלת נכות כללית אין חשיבות מהו מקורה של הנכות והאם נגרמה כתוצאה מהתאונה אם לאו. ודוק: כך הם פני הדברים גם במקרה שבו קבע ענף נכות כללית כי לניזוק לא נותרה נכות בתאונה נשוא התביעה. ניתן היה לסבור, כי קביעה שלפיה לא נותרה נכות מגלמת בחובה קביעה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה לבין מצבו של הניזוק, ולפיכך מדובר בקביעה מחייבת לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. אלא שנפסק שגם במקרה כזה אין מדובר בקביעה מחייבת, שכן "הקביעה תבוא במסגרת סעיף 6ב רק אם בעת הקביעה זו נדרשה לעניין הפגיעה בתאונת הדרכים. תנאי זה אינו מתמלא בקביעת דרגת נכות לעניין הפרק הדן בנכות כללית, וכבר מטעם זה יש לקבל את הערעור" (הלכת זר, פִסקה 3; כן ראו הלכת עמר פסקה 10). ניתן לסכם, אפוא, ולקבוע כי קביעת המל"ל תחייב בתביעת הפיצויים על פי חוק הפלת"ד רק כאשר היא כוללת ממצא חיובי בדבר קיומה של נכות, וכאשר ההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה הייתה חיונית לצורך קביעת הזכאות לתגמול. אכן, כאשר קביעת קיומו של קשר סיבתי הנה תנאי הכרחי לקביעת הזכאות, הרי שחזקה על המל"ל כי בחן את הסוגיה בקפידה תוך שאפשר לניזוק להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו ולכן, מן הדין שקביעתו תחייב בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפלת"ד גם בתביעה המתבררת בבית המשפט (ראו והשוו לרציונל של הדרישה לממצא חיוני כאחד מיסודותיו של כלל הפלוגתא הפסוקה: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א-1991, בעמ' 192-193). 11. האם כוחן של ההלכות שנסקרו לעיל אלו יפה רק לעניין קביעותיו של ענף נכות כללית במל"ל? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. וכך בוארו הדברים על ידי כב' השופט ריבלין בהלכת עמר (בפִסקה 10; ההדגשות אינן במקור): דרגת נכות כללית שנקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי אינה נופלת בגדר הוראת סעיף 6ב, יהא שיעור הקביעה במסגרת הנכות הכללית אשר יהא, ואפילו יהא שיעורה אפס. הטעם העיקרי לכך הוא שבתביעה לקיצבת נכות כללית מתבררת זכאותו של אדם לקיצבה בלא קשר לתאונה מסוימת שנפגע בה, ואפילו לא נפגע כלל בתאונה... הוא הדין, במקרים מסוימים, גם לעניין קביעת דרגת נכות לצורך הענקת תגמולי המוסד שאינם משתלמים בגין נכות כללית. כך הדבר, דרך משל, במקרה שנפגע אדם בשורה של תאונות שאחת מהן או יותר - לא כולן - מוגדרות כתאונת דרכים, אך כולן מוכרות כתאונות עבודה. במקרה כזה תיקבע דרגת הנכות בגין פגיעה בעבודה על-ידי המוסד, והיא תתייחס לכל התאונות שאותו אדם נפגע בהן. היא לא תיוחד לתאונת הדרכים. קביעה כזו לא תשמש במסגרת חוק הפיצויים. גם במצב דברים זה אין בקביעת המוסד משום קביעה על-פי דין כנדרש לפי סעיף 6ב, בשל אותו טעם בדיוק, והוא - שלא ניתן לקשור את תגמולי המוסד בקשר בלעדי לתאונה הנדונה בבית-המשפט (ראו המקרה שנדון ברע"א 5608/90 קורנהיל חברה לבטוח בע"מ נ' מזרחי). אשר-על-כן כל קביעה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שאינה מתייחסת לנכות מושא התאונה, ואך ורק לנכות זו, לא תשמש קביעה על-פי דין. הקביעה במסגרת הנכות הכללית של המוסד לביטוח לאומי היא אך מקרה פרטי של קביעה שאינה בת סמך לעניין הקשר הסיבתי הרלוונטי ואף לעניין דרגת הנכות הרלוונטית... בעניין קורנהיל הנזכר לעיל חווה המשיב במהלך עבודתו שני אירועים קרובים: האחד, אירוע של ויכוח סוער; השני, אירוע של החלפת גלגל של מחפרון כבד בשל תקר שאירע בו, אשר הווה "תאונת דרכים". כפועל יוצא מאירועים אלו לקה המשיב באוטם שריר הלב. האוטם הוכר כתולדה של תאונת עבודה ונקבעה למשיב נכות צמיתה על-ידי ענף נפגעי תאונות עבודה. נפסק, כי לעניין קביעת זכאותו של המשיב לפי חוק הביטוח הלאומי כנפגע בתאונת עבודה אין חשיבות האם האוטם נגרם בשל הוויכוח או בשל פירוק הגלגל, או כתוצאה מתרומת כל אחד מגורמים אלה; בכל אחד ממקרים אלה נגרם האוטם כתוצאה מתאונת עבודה, ואין חשיבות, לעניין הגמלה המגיעה לו כנפגע בתאונת עבודה, לחלוקה של תרומת כל אחד מגורמים אלה לאוטם. בהינתן שזכאותו של הניזוק לתגמולים במקרה דנן אינה מחייבת ממצא לפיו יסוד נכות אינו אלא בתאונת הדרכים, אין קביעת המל"ל יכולה לחייב לעניין סעיף 6ב לחוק הפיצויים, וממילא שגם לא לעניין שומת התגמולים שיש לנכותם מן הפיצויים. 12. ההלכות דלעיל עסקו כולן בתביעות פיצויים לפי חוק הפלת"ד. ומה הדין באשר לתביעות פיצויים בגין תאונות שחוק הפלת"ד אינו חל עליהן, כפי שהדבר במקרה שלפנינו? נוכח העדר הוראה חוקית המקנה מעמד בכורה לקביעת המל"ל, כדוגמת סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, בתביעות פיצויים "רגילות" ייעשו הן קביעת דרגת הנכות והן שומת הגמלאות הצריכות ניכוי על פי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים. עמד על כך כב' השופט ריבלין בפרשת עמר (שם, בפסקה 10 מול ו-ז; ההדגשות אינן במקור): מקום שאין מדובר בו בתאונת דרכים, אין חלות הוראות חוק הפיצויים ובהן הוראת סעיף 6ב, ושאלת הנכות הרפואית נבחנת בבית המשפט במסגרת הוראת פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. גם כאן תיעשה שומת ההטבה הצריכה ניכוי על פי קביעת בית המשפט את שיעור הנכות הרפואית, בין בהסתמך על מומחים שהעידו הצדדים ובין בהסתמך על מומחה שמינה בית המשפט. הנה כי כן, אין יסוד לטענתו של ב"כ המשיב כי קביעת המל"ל מהווה במקרה דנן סוף פסוק. הצדדים רשאים כמובן לאמץ את קביעת המל"ל אך אם מי מהם חולק עליה, יהיה רשאי לסתור אותה באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו. בהקשר זה לא למותר לציין, כי קבלת עמדתו של ב"כ המשיב, לפיה בתביעות נזיקין "רגילות" לא ניתן להרהר אחר קביעת המל"ל, מובילה לאבסורד, לפיו מעמדה של הקביעה בתביעות כאלו חזק יותר ממעמדה בתביעה שסעיף 6ב לחוק הפלת"ד חל עליה, שהרי גם בתביעה מהסוג האחרון אפשר כידוע לסתור את הקביעה אם ניתנה לכך רשות של בית המשפט (וזאת כאמור בסיפא של סעיף 6ב לחוק). 13. על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את ענייננו. לו היו התאונות שבהן נפגע המשיב תאונות דרכים, לא הייתה קביעת המל"ל בעניינו מחייבת לפי 6ב לחוק הפלת"ד. טעמו של דבר הוא, שלעניין זכאותו של המשיב לפי חוק הביטוח הלאומי כנפגע תאונת עבודה, אין כל חשיבות האם נכותו בע"ש מותני נגרמה בגלל התאונה הראשונה או התאונה השנייה, ואף אין חשיבות, לעניין הקצבה המגיעה לו, למידת תרומתם של כל אחד מגורמים אלו לנכות. מהיבטים אלו עניינו של המשיב דומה להפליא לעניין שנדון בפרשת קורנהיל הנ"ל. יוטעם שכך הם פני הדברים אף אם נניח שניתן לחלק את נכותו של המשיב בין שתי התאונות, שכן על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, אשר הותקנה מכוחו של סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר צירוף דרגות הנכות עשוי לזכות את הנכה בקצבה במקום מענק, נקבעת הזכאות בהתאם לדרגת הנכות המצטברת. יש לדחות אפוא את הטענה שהעלה בהקשר זה ב"כ המשיב, לפיה לו חפץ המל"ל "להתחכם" היה זוקף בגין כל אחת מהתאונות נכות קטנה מ- 20% וכך היה מזכה את המשיב במענק נכות גרידא להבדיל מקצבה חודשית. נוכח הוראתה של תקנה 12 הנ"ל, לא יכול היה המל"ל לעשות כן. הנה כי כן, לדידו של המל"ל אחת היא אם נכותו של המשיב תיוחס לתאונה הראשונה, או לתאונה השנייה, או לשתיהן כאחת, שכן זכאותו של המשיב לקצבת נכות מעבודה תקבע בכל מקרה על פי דרגת נכותו המצטברת. במצב דברים זה לא הייתה קביעת המל"ל מחייבת לעניין סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, ואף לא לעניין שומת ההטבה שיש לנכותה מסכום הפיצויים. דרגת נכותו של המשיב, כמו גם שומת הניכויים, היו נקבעות אפוא בהתאם לקביעת הנכות הרפואית של בית המשפט. 14. אם כך בתביעה לפי חוק הפלת"ד, בתביעה שעילתה פקודת הנזיקין - לא כל שכן, שהרי בתביעה האחרונה מלכתחילה נעשים הן קביעת דרגת הנכות הן שומת ההטבות שיש לנכותן על פי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים. את השאלות: מהי דרגת נכותו של המשיב, מהי הנכות שבגינה משולמת למשיב קצבת נכות מעבודה ולאיזו תאונה יש לייחסה - יש לבחון אפוא על פי מכלול הראיות ובראשן חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה בית המשפט, אשר הצדדים ויתרו על חקירתו. 15. בענייננו, אין מחלוקת, כי קצבת נכות מעבודה משולמת למשיב אך ורק בשל הנכות בע"ש מותני שאינה בגין מצב קודם לתאונות. אל מול קביעת המל"ל, לפיה יסוד נכותו זו של המשיב היא התאונה הראשונה, עומדת חוות דעתו של המומחה הרפואי, לפיה יסוד הנכות בשתי התאונות יחדיו. חוות דעתו של המומחה עדיפה במקרה דנן על פני קביעת המל"ל, וזאת לא רק נוכח העדר מעמדה המחייב של הקביעה האחרונה, אלא גם משום שענף נפגעי עבודה של המל"ל לא היה חייב לקבוע מאיזו תאונה נובעת הנכות, מה שאין כן לגבי המומחה שמינה בית המשפט. המסקנה המתחייבת ממכלול הראיות שעמדו לפני בית המשפט היא, כי מצבו הרפואי של המשיב, אשר חולל את זכאותו לקצבת נכות מעבודה, הנו תוצאה של שתי התאונות גם יחד. הקצבה משולמת אפוא בגין שתי התאונות ומשכך, יש לנכותה מהפיצויים המשולמים בגין למשיב בגין שתיהן. 16. במאמר מוסגר אעיר, כי נוכח העובדה שממומחה בית המשפט נבצר לפצל את הנכות הכוללת (10%) בין שתי התאונות, לפנינו מקרה של שתי עוולות נפרדות שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. דומה כי בנסיבות אלה לא היה מקום לערוך לגבי כל תאונה חישוב נזק נפרד המבוסס על 5% נכות, להבדיל מאומדן נזק כולל המבוסס על נכות רפואית של 10%. בין כך בין אחרת, בהינתן שהקצבה משולמת למשיב רק בגין הנכות הקשורה לתאונות, מן הדין לנכותה במלואה מסכומם הכולל של הפיצויים. 17. כזכור נקודת המוצא לפסק דינו של בית משפט קמא הייתה, כי "אין לאבחן בין המקרה דנן לבין מקרים בהם מוגשת תביעת נפגע כנגד שני מעוולים שונים. באותם מקרים, אותו מעוול שתגמולי המל"ל שולמו בגין התאונה שלתוצאותיה הינו אחראי - זכאי למלוא הניכוי בעוד אשר המזיק האחר אינו זכאי לניכוי התקבולים, שכן אלו לא שולמו בגין נזקי התאונה לה הוא אחראי...". דברים אלו מקובלים עלי במלואם. דא עקא, שאין בהם כדי להשיב על השאלה: מהי הנכות שבגינה קמה זכאותו של הנפגע לתגמולי המל"ל. בשאלה אחרונה זו יש להכריע על פי קביעותיו הרפואיות של בית המשפט, כפי שפורט לעיל. בית משפט קמא סבר, כי אופן ניכוי התגמולים בענייננו חייב להיות זהה לאופן הניכוי במקרה שבו היו מוגשות על ידי המשיב תביעות נפרדות. גם דברים אלו מקובלים עלי אלא שעמדתי היא, שאף לו היה המשיב מגיש תחילה תביעה רק בגין התאונה הראשונה, עדיין היה זכאי לעתור - על בסיס חוות דעת המומחה שלפיה נכותו המזכה בקצבה נגרמה על-ידי שתי התאונות - לניכויה של מחצית הקצבה בלבד. כך הם פני הדברים גם במקרה היפותטי שבו לתאונה הראשונה אחראי מעביד בעוד שלשנייה אחראי צד שלישי. גם במקרה כזה יש לבצע את שומת ההטבה הצריכה הניכוי בהתאם לקביעותיו הרפואיות של בית המשפט. אין צורך לומר, כי מכוחה של דוקטרינת "ההשתק השיפוטי" יהיה הצד השלישי מנוע לטעון אחרת במסגרת תביעת השיבוב שיגיש נגדו המל"ל. 18. טענתו החילופית של המשיב היא, כי מאחר ששיעור הנכות שקבע בית המשפט נמוך משיעור הנכות שקבע המל"ל, יש לצמצם את סכום הניכוי לכדי מענק הנכות שהיה משולם בגינו. אין ממש בטענה זו. טעמו של דבר הוא, שכאשר משתלמת לנפגע קצבת נכות בגין פגיעתו בתאונה יש לנכותה בשלמותה, אף אם שיעור הנכות שנקבע על-ידי בית-המשפט בתביעת הפיצויים נמוך מדרגת הנכות שנקבעה על-ידי המל"ל, ואין בית-המשפט רשאי להפחית את הניכוי עד כדי שיעור הקצבה שהייתה משתלמת אם היה המל"ל מאמץ את שיעור הנכות המופחת שנקבע בבית-המשפט (ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 990 וה"ש 18 שם). בהקשר זה נשוב ונזכיר, כי קצבאות המל"ל משולמות כולן למשיב רק בעטייה של הנכות הקשורה לתאונות. 19. ולסיום לא למותר להטעים, כי התוצאה שאליה הגענו לעיל ראויה וצודקת, שהרי היא מותירה בידי המשיב פיצוי מלא על נזקו המוכח, מחד גיסא, בעוד שהמעביד זוכה לנכות את מלוא תגמולי המל"ל שבעבורם שלם דמי ביטוח. לעומת זאת, קבלת עמדתו של המשיב תותיר בידיו פיצוי בעודף ותקפח את זכויותיו של המעביד. 20. אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור ולהורות על ניכויים של מלוא תגמולי המל"ל. בהינתן שסכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיב בגין שתי התאונות הנו 633,235 ₪, ושסכום הניכוי הנו 320,000 ₪, יתרת הפיצוי לתשלום בפועל הנה 313,235 ₪. על המשיב להחזיר למערערות כל סכום ששולם לו ביתר (לרבות הפרשי שכ"ט עו"ד) תוך 30 יום. כמו כן ישלם המשיב למערערות את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. נוכח האמור לעיל, מתייתר הצורך להכריע בבקשתן של המערערות להגיש ראיות נוספות בערעור. יצחק ענבר, שופט[אב"ד] השופטת יהודית שבח: אני מסכימה. יהודית שבח, שופטת השופט שאול שוחט: אני מסכים. שאול שוחט, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ענבר. ניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)תאונת דרכים