ביום 19.10.10 חתמו הצדדים על הסכם בוררות שנוסח על ידי הרב אלבה. עיקרו של הסכם הבוררות הדרוש לענייננו, מובא להלן: ד. נושא הבוררות הוא בכל הענינים הקשורים לחוזה השכירות שהשכיר צד א לצד ב בתאריך 1/3/99, וכל התביעות ההדדיות שהסתעפו מזה. היות והצדדים כבר דנו על חלק מהסכסוך בפני ביה"ד של המועצ"ד ירושלים, והיו פסקי דין בזה, הצדדים מסכימים בזאת שבית הדין שבראשות הרב יעקב יוסף הוא שיקבע מה יש לקיים ומה אין צריך לקיים בכל אחד מסעיפי החלטות ביה"ד של המועצ"ד. לדוגמא בסעיף א של פסק תשס"ה נכתב שהצדדים יביאו שמאי. ביה"ד של הרב יוסף יקבע האם הצדדים צריכים כעת להביא שמאי, או שביה"ד שבראשות הרב יוסף ימנה שמאי, או שנחשב שכבר הובא שמאי או שבמקום שמאי יש לחייב את אחד הצדדים בתשלום כספי. ה. החל מחתימת הצדדים על הסכם זה הסמכות הבלעדית לפסוק בסכסוך תהיה לבי"ד בראשות הרב יוסף ולא לביה"ד של המועצ"ד בירושלים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נוסח הסכם בוררות דתי: מונחות לפניי בקשה לאישור פסק בורר שניתן ביום 31.1.11, אשר הוגשה על ידי המבקשים (להלן: "המבקשים") ביום 15.2.11; ובקשה לביטול פסק הבורר שהוגשה ביום 23.3.11 על ידי מנחם בוירסקי (להלן: "המשיב"). העובדות הרלוונטיות המשיב שכר מבנה ששימש כחנות סופרמרקט בקריית ארבע (להלן: "החנות"), והשכירו למבקשים, לרבות ציוד שהשאיר במקום. לימים התגלעו מחלוקות בין הצדדים בעניינים כספיים הנוגעים לשכירות החנות והציוד (השכירות עצמה תמה כפי הנראה בתום שנת 2004, ומאז המבקשים שוכרים את המבנה ישירות מהבעלים). החל משנת 2004 פתח המשיב בהליכים משפטיים נגד המבקשים. בתחילה התדיינו הצדדים בבית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית לירושלים והמועצה הדתית, אשר נתן שני פסקי בוררות; האחד בשנת תשס"ד, והשני בשנת תשס"ה (להלן: "פסק תשס"ד" ו-"פסק תשס"ה" בהתאמה). פסק תשס"ה אושר על ידי בית המשפט (ביום 11.6.06 בה"פ 4430/05), לאחר שבקשת המשיב למתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, נדחתה; ולאחר שנים הגיש המשיב בקשה לאישור פסק תשס"ד. המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק תשס"ד (בטענה שפסק תשס"ה, המאוחר מבין שני פסקי הבוררות, ביטל את פסק הקודם מתשס"ד), ברם בקשתם נדחתה, הואיל והוגשה באיחור; ועל כן, פסק תשס"ד אושר אף הוא, בהחלטה מיום 21.9.10 (כב' הש' פרקש, ב-ה"פ 364-06-10). תוך כדי ההליך לאישור פסק תשס"ד הנ"ל, הגיש המשיב תביעה נגד המבקשים בבית הדין לממונות "ארץ חמדה - גזית", בגין אותן עובדות נשוא פסק הבוררות האמור. למעשה, לא התקיים כל דיון לגופו של עניין בבית הדין זה; וזאת, ככל הנראה, עקב סירובם של המבקשים להתדיין בפני בית הדין נוכח ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. גם לאחר שבית המשפט אישר את פסק תשס"ד, דרש המשיב כי הצדדים יתדיינו בבוררות נוספת. המשיב סירב להצעה כי יתדיינו בפני הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, בשל העובדה שהמבקשים הם תושבי קריית ארבע; והוא עמד על כך שהבוררות תתקיים בבית דינו של הרב יעקב יוסף. יצוין כבר עתה כי בדיעבד התברר למבקשים כי גיסו של המבקש ומייצגו בהליך הבוררות, הרב עידו אלבה, הינו תלמידו של הרב יוסף ומקורב אליו. למרות זאת, לא מצאו המבקשים פסול בניהול הליך הבוררות, והם סומכים את ידיהם על פסק הבורר שניתן. יש להדגיש, כפי שצוין לעיל, כי מאז שתמה השכירות המשנית מהמשיב למבקשים בסוף שנת 2004, שוכרים המבקשים את החנות ישירות מבעליה, כך שנושא השכירות עצמה, אשר בשעתה היוותה אחד ממרכיבי הסכסוך שבין הצדדים, כבר הוכרע בבית הדין לממונות בשנת תשס"ה; והסכסוך שנשאר להכרעה בבית דינו של הרב יוסף נסב בעיקרו סביב שווי הציוד שהמשיב הותיר בחנות, והשימוש בו (מקררים, מקפיאים וכיוצ"ב); התחייבות המשיב לדאוג לרישיון עסק, והחזר הוצאות בגינו; וכן חובות נטענים של המשיב כלפי המבקשים, בגין סחורה שלקח מהחנות עבור משפחתו המורחבת. ביום 19.10.10 חתמו הצדדים על הסכם בוררות שנוסח על ידי הרב אלבה. עיקרו של הסכם הבוררות הדרוש לענייננו, מובא להלן: ד. נושא הבוררות הוא בכל הענינים הקשורים לחוזה השכירות שהשכיר צד א לצד ב בתאריך 1/3/99, וכל התביעות ההדדיות שהסתעפו מזה. היות והצדדים כבר דנו על חלק מהסכסוך בפני ביה"ד של המועצ"ד ירושלים, והיו פסקי דין בזה, הצדדים מסכימים בזאת שבית הדין שבראשות הרב יעקב יוסף הוא שיקבע מה יש לקיים ומה אין צריך לקיים בכל אחד מסעיפי החלטות ביה"ד של המועצ"ד. לדוגמא בסעיף א של פסק תשס"ה נכתב שהצדדים יביאו שמאי. ביה"ד של הרב יוסף יקבע האם הצדדים צריכים כעת להביא שמאי, או שביה"ד שבראשות הרב יוסף ימנה שמאי, או שנחשב שכבר הובא שמאי או שבמקום שמאי יש לחייב את אחד הצדדים בתשלום כספי. ה. החל מחתימת הצדדים על הסכם זה הסמכות הבלעדית לפסוק בסכסוך תהיה לבי"ד בראשות הרב יוסף ולא לביה"ד של המועצ"ד בירושלים. הרכב הבוררים, בראשות הרב יוסף, מינו את מר יעקב אור כשמאי שישום את שווי הציוד בחנות (להלן: "השמאי"), וקיימו שני דיונים שארכו מספר שעות. בדיון השני שנערך בפניהם הציג השמאי את חוות דעתו, ולגרסת המבקשים והבוררים - השמאי נחקר על ידי הבוררים ושני הצדדים. הבוררים (הרב יעקב יוסף, הרב יוסף כהן, הרב אהרון פרחי) נתנו את פסק דינם ביום 31.1.11 (להלן: "פסק הבוררות"), כדלקמן: אחר שמיעת הטענות ודו"ד שבין שני הצדדים, ובהתאם לכתב הבוררות הנכתב והנחתם לפנינו, בין שני הצדדים, אנו החתומים מטה הבוררים מחליטים ונותנים תוקף ופס"ד כדלהן: א. צד ב' דהיינו משפחת אביטן, ישלמו לצד א' סך של מאה ושלושים אלף שקל 130,000 ₪ סך תשלום על שווי החפצים, וכל שאר הדברים הנמצאים בחנות, וכולל כל שאר התשלומים אם ישנם, וזה תשלום סופי ומוחלט ואין עוד תשלום אחריו ולא על תביעות אחרות. ב. את הסך הנ"ל ישלישו צד ב' לידי בית הדין, בראשות הגאון הרב יעקב יוסף שליט"א תוך שבועיים מזמן פס"ד זה. וביה"ד יתן את הסכום לידי צד א', ג. צד א' ובאי כוחו כולם פטורים מכל תשלום לצד ב', ואין לצד ב' שום תביעות נגד צד א', ד. אין אחר פס"ד זה שום ערעור כלל, בין לפני בי"ד זה ובין בפני ערכאה אחרת, ואין לשום צד לתבוע את הצד השני מכאן ולהבא. על כל טענה או תביעה כל שהיא בענין זה. הן בבית דין והן בבית משפט בכל צורה שהיא. וכל שינוי מפס"ד זה יראה לביה"ד בחומרא. וביה"ד ינקוט כנגד הצד המיפר בכל האמצעים והדרכים העומדים לרשותו. עפ"י הדין והחוק מבלי משוא פנים כלל ועיקר, ה. פס"ד זה ניתן לאחר שיקול דעת מעמיק, ולאור ציווי התורה ועשית הישר והטוב וכופין על מידת סדום. המשיב הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, המסתמכת על מספר עילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). להלן אדון בהן כסדרן. א. סעיף 24(3) לחוק הבוררות: " הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות נתונות לו לפי הסכם הבוררות" המשיב טוען כי הבוררים חרגו מהסמכויות שניתנו להם בסעיף ד' להסכם הבוררות הנ"ל, בו קבעו הצדדים כי בית הדין יחליט מה יש לקיים ומה אין לקיים בכל אחד מסעיפי פסקי בית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית ירושלים; כשבפועל, ובניגוד לאמור בסעיף א' לפסק תשס"ה, לא הכריעו בסוגיית מינוי השמאי ובשאלת שווי השימוש בציוד שהושאר בחנות. המבקשים דוחים טענה זו, וטוענים כי הבוררים לא חרגו מסמכותם. לטענתם, הבוררים אכן הכריעו בכל העניינים שנמסרו לידיהם, ופעלו בהתאם לתנאים שהתנו המשיב ובא כוחו בהסכם הבוררות, אשר נוסח ע"י האחרון. לכאורה, טעות בידי ב"כ המשיב בהפנותו בהקשר זה לסעיף 24(3) לחוק, מאחר שהעובדות הנטענות על ידו בהקשר זה אינן מקימות עילה של "חריגה" מסמכות; שהרי, אין כל טענה כי הבוררים דנו בסוגיה שלא הוסמכו לדון בו; אלא, טענת המשיב הפוכה, קרי, שלא הכריעו בסוגיה שהוסמכו והתבקשו לדון בה. אי-הכרעה בנושא שהופקד בידי הבוררים אינה "חריגה מסמכות", אלא, אי-מילוי המנדט שנמסר להם, ועל כן, טענה זו - מקומה בסעיף 24(5) לחוק - "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו" - ולא בסעיף 24(3) לחוק, העוסק בחריגה מסמכות; ואכן, ב"כ המשיב מעלה שוב את אותן טענות במסגרת סעיף 24(5) לחוק (בהן אדון להלן). אומנם, ניתן להבין את הטענה האמורה, לפחות חלקית, כטענת חריגה מסמכות, אם נתייחס לעובדה שבית הדין קבע לבדו את ערכם של מקצת המרכיבים שבתביעה - ובמיוחד, ערך השימוש בציוד - כשלטענת המשיב, היה חייב לעשות כן באמצעות חוו"ד שמאי. ברם, טענת המשיב כלל לא נוסח כן; וגם לגופה, אין ממש לטענה האמורה. בעניין מינוי השמאי, נקבע בסעיף א' לפסק תשס"ה, כי "הצדדים יתאמו ביניהם על שמאי מוסכם שימסור חוות דעתו על שווי הציוד הנמצא במבנה, מתאריך 1.1.05, וזה יכלול גם דמי השימוש בציוד". אין חולק כי השמאי שמונה ע"י הבוררים בתיק שלפניי, לא התבקש לשום את שווי השימוש בציוד. אלא, שעיון מדוקדק בהסכם הבוררות, מגלה כי הבוררים לא חרגו מסמכותם כלל: שהרי, בהסכם הבוררות קבעו הצדדים במפורש, באשר לסעיף א' לפסק תשס"ה, כי ביה"ד הוא אשר יקבע, האם הצדדים צריכים עתה להביא שמאי, או שביה"ד ימנה שמאי, או שנחשב שכבר הובא שמאי, או שבמקום שמאי יש לחייב את אחד הצדדים בתשלום כספי. מכאן, שהצדדים מצאו לנכון למסור לביה"ד את ההכרעה בעניין זה שבפסק תשס"ה; ואף הסכימו לאפשרות כי לא ימונה שמאי כלל, וכי הבוררים יקבעו, ללא חוו"ד, חיוב כספי בגין הציוד ושווי השימוש, כראות עיניהם. למעשה, למרות שהבוררים לא היו חייבים למנות שמאי, בחרו הם לעשות כן, ומינו שמאי מטעמם; ובכך הכריעו בשאלה האם ימונה שמאי ומטעם מי, כפי שנקבע בסעיף ד' להסכם הבוררות. אמנם, וכאמור לעיל, השמאי אכן לא התבקש להתייחס לשווי השימוש בציוד כמרכיב בחוות דעתו; ברם, לפי לשון הסכם הבוררות, הבוררים לא חויבו בכך, והיו מוסמכים להעריך חיוב שכזה בעצמם. משכך, לא נפל בעניין זה פגם כלשהו בניהול ההליך. המשיב מוסיף וטוען כי כתוצאה מפסק הבוררות, הציוד שהושאר בחנות "נמכר" למעשה למשיבים, על אף שהם לא תבעו את רכישתו, והמבקש לא הסכים למוכרו; והבוררים לא הוסמכו לדון בסוגיה זו (סעיפים 5-6 לבקשה לביטול פסק בורר). בעניין זה נפלה טעות של ממש ביד המשיב. שהרי, עובדת מכירת הציוד באה לידי ביטוי באותו סעיף א' של פסק תשס"ה, בו הורה בית הדין כי הצדדים יתאמו ביניהם על שמאי שימסור חוו"ד על שווי הציוד; שכן, אם מדובר בשווי הציוד, מתחייבת המסקנה כי הכוונה היא לכך שהמבקשים ישלמו על רכישתו. על כן, דין טענה זו להידחות. ב. סעיף 24(4) לחוק הבוררות: "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" המשיב טוען כי לא קיבל לידיו את חוו"ד השמאי, ולא ניתנה לו האפשרות לחקור את השמאי; כי הבוררים מנעו ממנו לקבל מסמכים שהמבקשים מסרו להם במהלך הבוררות, ובמיוחד לגבי סוגיית רישוי העסקים, וכך מנעו ממנו מלהתמודד עם טענות המבקשים; כן טוען הוא, כי הוסתרה ממנו העובדה שהרב יוסף קיבל מכתב מהרב ליאור (כפי שיפורט להלן), וכך נמנע ממנו מלטעון כנגד מכתב זה ולהזים אותו (שם, סעיפים 8-9); וכי באופן כללי מנעו הבוררים מן המשיב להעלות את כל טענותיו. לטענת המשיב, כל אלה מראים כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, דבר המהווה עילה לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(4) לחוק. המבקשים מכחישים טענה זו, ולגרסתם - ניתנה למשיב הזדמנות מלאה לטעון טענותיו. בתמיכה מפנים המבקשים לתצהיר הבוררים, אשר צורף לתגובת המבקשים לבקשה לביטול פסק בורר מיום 6.4.11; וכן, למכתבו של הרב יוסף אשר צורף כנספח לתצהיר האמור. בתצהירם האמור דוחים הבוררים את כל טענותיו של המשיב כלפיהם, אשר לטענתם משוללות יסוד עובדתי, משפטי, הלכתי ומוסרי. לדבריהם בתצהיר הנ"ל, ביה"ד ישב עם הצדדים למעלה משבע שעות, ושמע את הצדדים וטועניהם הרבניים; ביה"ד הורה לכל צד להעביר לצד שכנגד העתק של כל המסמכים שהגישו; ביה"ד שלח שמאי ניטרלי להערכת שווי הציוד, כאשר המשיב והרב אלבה הצטרפו לביקור השמאי בחנות; לצדדים ניתנה אפשרות וזמן לטעון את טענותיהם ולהביא ראיותיהם; הצדדים הגישו סיכומים בכתב; וביה"ד הכריע באותן הסוגיות בהן התבקש להכריע על ידי המשיב. במכתבו של הרב יוסף לבית המשפט, שהוגש במסגרת הודעת המבקשים על צירוף מסמכים מיום 5.6.11, כתב הרב יוסף, בין היתר, כי השמאי נחקר ע"י שני הצדדים וע"י ביה"ד, וכי התגלעו חילוקי דעות בנוגע לבעלות בחלק מהפריטים, ונוהל דיון על כל פריט ופריט שהשמאי ציין או לא ציין בחוות דעתו. כן צוין כי המשיב צפה בתמונות של השמאי יחד עם יתר הנוכחים בדיון, ושלא ביקש לפסול את השמאי ולא טען שהוא אינו מקצועי. ביום 6.10.11 העיד השמאי, מר יעקב אור, בבית משפט זה. השמאי העיד כי הרב אלבה והמשיב התלוו אליו לביקור בחנות, והם העלו שאלות וטענות לפניו כבר במהלך הביקור. באשר לדיון שהתקיים בביה"ד, העיד השמאי שנתן לכל צד העתק של השומה; שהסביר להם באופן ספציפי כל פריט בשומה, והראה לצדדים את התמונות שצילם; ושנחקר ע"י ביה"ד והצדדים (בדיון אשר ארך כשש שעות, לרבות מתן ההכרעה של ביה"ד) (פרוטוקול, עמוד 14 שורות 10-14). בדיון האמור של 6.10.11 העיד גם הרב אלבה, אשר טען כי לאחר ביקור השמאי, שלח מכתב לבוררים ובו פירט את הציוד אשר לטענת המשיב שייך לו, לרבות ציוד שלדעתו לא רשם השמאי בביקור. באשר לדיון בפני ביה"ד, הרב אלבה טוען שלא קיבל חוו"ד מהשמאי, למרות שהוא ביקש לקבלה והרב יוסף אף השיב לו "תקבל". מוסיף וטוען הוא שלא ראה את התמונות שהשמאי הראה במהלך הדיון, משום ש"השמאי היה בצד שלהם עם מחשב נייד שהגב של המחשב מופנה אלינו". לטענתו, עדות השמאי ארכה 5-6 דקות בלבד, כשהרב יוסף קטע את השמאי ושאל מהו הסכום הכולל של הציוד (120,000₪); כי לא היה יכול לחקור את השמאי ללא חווה"ד; ושלא ניתנה לו רשות לטעון טענותיו בעל-פה (פרוטוקול עמוד 7). יחד עם זאת, הודה הרב אלבה שלא ביקש לבטל את חווה"ד של השמאי, ונימוקו לכך היה שרצה לקבל קודם את חווה"ד. כאן המקום לציין, שהמשיב ביקש כי יוגש תיק הבוררות לביהמ"ש, אולם בתחילה סירב לכך הרב יוסף, תוך שנימק כי חשיפת התיק רק תרחיק את היום שבו ניתן יהיה לגמור את הסכסוך הארוך שבין הצדדים. לאחר שהוריתי מספר פעמים על הגשת מסמכי התיק, הוגשו המסמכים בשני שלבים, ביום 1.8.11 וביום 30.10.11, או אז הוגש דיסק התמונות שצילם השמאי והדו"ח שערך, כולל רשימת הציוד וערכו. על הדו"ח שבתיק הבוררות רשם הרב יוסף: "השמאי נחקר על כל הנ"ל ע"י ביה"ד ועל ידי שני הצדדים, וכמו כן ניתן לשני הצדדים לחקור את השמאי וכן עשו. ולכל צד ניתן לראות את דו"ח השמאי וכן את התמונות מהמחשב, ולכל צד ניתן העתק. ונשאלו שאלות וחקירות "וצעקות" מהתובע". בהקשר זה אציין כי במסגרת החומר שהוגש מתיק הבוררות, לא הוגשו פרוטוקולים משני הדיונים שהתקיימו, חרף בקשותיו של המשיב והחלטותיי בעניין הגשת תיק הבוררות; ולמעשה לא ברור לי האם בכלל קיימים פרוטוקולים שכאלה (מלבד כתב ידו של הרב יוסף על חווה"ד). בסיכומיו בע"פ, ביקש ב"כ המשיב להיבנות מסירובו הנ"ל של הרב יוסף, תוך כדי ההליך, למסור את תיק הבוררות לעיון בית המשפט והמשיב, בניגוד לסעיף יג' לתוספת לחוק הבוררות; ולטענתו, בסירובם של הבוררים למסור את התיק ניסו להסתיר את קיפוח המשיב בהליך הבוררות (פרוטוקול מיום 15.1.12, עמוד 22). כן טען ב"כ המשיב כי מאחר שהבוררים, והרב יוסף ביניהם, לא נחקרו על התצהירים והמכתבים שכתבו ושהוגשו לבית המשפט, אזי מתבקש בית המשפט שלא לבסס עליהם כל הכרעה עובדתית. בעניין זה יצוין כי מעיון בפסיקה עולה כי בורר רשאי להביע עמדה לגבי טענות שמעלים בעלי הדין נגדו, ולמסור לבית המשפט את העובדות הידועות לו אישית, מבלי הזדקקות מיוחדת להעלותן בדרך של הגשת תצהיר ומתן עדות בבית המשפט. ראו: רע"א 7427/10 צ'רלטון בע"מ נ' גבריאלה (דה ליאו) לוי, פורסם במאגרים משפטיים (2010), שם התיר ביהמ"ש העליון הגשת מסמך עמדה של הבוררת, בלי לדרוש הגשת תצהיר וחקירת הבוררת מעל דוכן העדים; וכן, ס. אוטולונגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב' מהדורה רביעית, 1213-1220 (2005) (להלן: "אוטולונגי")). יוער, כי חקירת בורר כשלעצמה היא מעשה אשר יש בו כדי לפגוע במעמדו של הליך הבוררות, ועל כן, אין להרשותה אלא במקרים חריגים ונדירים, כשלא ניתן להגיע לחקר האמת בכל דרך אחרת (ה"פ (ת"א) 1403/95 טל נ' דנהאוז, יזום והשקעות בע"מ, תק-מח 96(1) 9252). על כן, גם כאשר העובדות נמסרו על ידי הבוררים באמצעות תצהיר (הגם שלא היה צורך בתצהיר), או במכתבים, כדוגמת מכתבו של הרב יוסף, אין לקבל את עמדת המשיב כי לאחר שהבוררים לא נחקרו, יש להתעלם מן המסמכים שהגישו; ולדעתי, ניתן להסתמך עליהם. לא זו אף זו: במסגרת תגובתו להודעת המבקשים בדבר צירוף מסמכים מיום 30.6.11, ביקש המשיב לזמן את הרב יוסף לחקירה. גם בדיון מיום 17.7.11 התעורר שיח בעניין הזמנת הרב יוסף לחקירה, וב"כ המשיב העיר ש"אם היה מגיע הרב יעקב יוסף וכן השמאי, לא היה לוקח יותר מ-10 דקות של חקירה של שניהם ואני בטוח שיש מקום לבטל את הפסק". למרות האמור, הצהיר ב"כ המשיב כי "ברור לי שלזמן את הרב יעקב יוסף לבית המשפט זה לא נוח... (עמוד 7, שורות 19-24); ולמעשה, המשיב לא עמד על בקשתו לזמן את הרב יוסף לחקירה. לאור עדות השמאי, תצהיר הבוררים ומכתב הרב יוסף, שוכנעתי כי לא הוסתר כל מידע מן המשיב; שהמשיב חקר את השמאי; ושניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהציג ראיותיו, וכי כך אכן עשה. באם סבר המשיב כי נפל פגם ממשי באותו הדיון בו נחקר השמאי ושבסופו ניתן פסק הבורר, היה צריך לדרוש את ביטול חווה"ד, או לחילופין, לעמוד על כך שיקבל את חווה"ד ויטען טענותיו בטרם יינתן פסק הבורר. בחירתו שלא לעשות כן, מטילה ספק בגרסתו אודות התנהלות הדיון ואי-קבלת חווה"ד. להבדיל מגרסתו, גרסת המבקשים - בצירוף עדות השמאי ותצהיר הבוררים ומכתבי הרב יוסף - מקובלת עליי. יש להוסיף כי אין אני למד מסירובו של הרב יוסף להגיש את תיק הבוררות (וכאמור, לקראת סוף ההליך הסכים להגיש את המסמכים), כי סירוב זה נבע מרצון כלשהו להסתיר את פרטי ההליך על מנת למנוע כל מסקנה כאילו שנוהל בדרך שקיפחה את זכויות המשיב. הרב יוסף נימק את סירובו בכך שסבר כי מסירת מלוא המסמכים תגרום להארכת הדיון בסכסוך שבין הצדדים, ומכיוון שלא ראה פסול בהליך - התנגד למסירת המסמכים. יחד עם זאת יש להדגיש, כי על כל בורר מוטלת החובה, מכוח חוק הבוררות (סעיף יג' לתוספת), להעמיד את חומר הבוררות לעיון הצדדים בכל עת; ולמרות נימוקיו של הרב יוסף, היה צריך לעשות כן, עוד בטרם נאלצתי להורות במספר החלטות על מסירת המסמכים. אולם, לאחר שנמסרו המסמכים והשמאי העיד, אין מקום לקבוע כי אי-מסירת המסמכים מהווה ראיה לניהול הליך שלא כדין, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי. לסיכום טענה זו, לא מצאתי פגם בניהול הליך הבוררות המצדיק את ביטולו בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות, ולפיכך הטענה נדחית. ג. סעיף 24 (5) לחוק הבוררות המשיב טוען כי היות והבוררים לא הכריעו בכל העניינים שנמסרו להכרעתם, קיימת עילה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(5) לחוק הבוררות. לטענתו, הבוררים היו צריכים להתייחס לפסקי הבוררות של תשס"ד ותשס"ה על כל סעיפיהן, אולם הם לא ציינו את כל הסעיפים הנ"ל ולא התייחסו לכולם בפסיקתם. מהבקשה לביטול פסק הבורר ומכלל ההליך שנוהל לפניי עולה, כי טענת המשיב מתמצית בנקודה הספציפית שהבוררים לא התייחסו לסוגיית מינוי השמאי ולא הכריעו בשאלת שווי השימוש בציוד. בנוגע לסוגיה זו, כבר הבעתי את דעתי לעיל במסגרת ניתוח העילה שסעיף 24(3) לחוק הבוררות, ולא מצאתי פגם בהתנהלות הבוררים בנקודה זו. אולם, אין להתעלם מטענת המשיב בכללותה, כי הבוררים לא התייחסו לכל סעיף וסעיף בפסקי הבוררות הקודמים. אכן, הבוררים קבעו סכום כולל בסך של 130,000₪ שעל המבקשים לשלם למשיב, וקבעו כי בכך הסתיימו כל המחלוקות ביניהם, ללא נימוקים המסבירים ממה הורכב סכום זה. על כן, יש לבחון את הסעיפים האמורים בפסקי הבוררות. אקדים ואומר כי על פניו (ומבלי לקבוע מסמרות בעניין), פסק תשס"ד איננו רלוונטי, וכי פסק תשס"ה החליף או ביטל אותו, כשם שטוענים המבקשים. זאת ניתן ללמוד: (1) מעצם העובדה כי פסק תשס"ד מתייחס לתקופת השכירות המשנית, אשר תמה ב-2004, ועל כן אין טעם להתייחסות לכך בפסק תשס"ה; (2) מהעובדה כי בפסק תשס"ה נקבע כי "בעניין ההוצאות על רישוי עסקים יחזיר הנתבע סך של 10,000 ₪ לתובע" (המשיב), לאחר שזה האחרון חויב בפסק תשס"ד לטפל ברישוי העסק, וניכר כי שינוי הנסיבות הצריך את הקביעה בפסק תשס"ה; ו- (3) מאחר שגם בפסק תשס"ה חוזרים הבוררים על כך שהמשיב ישלם את חובותיו למבקשים בגין צריכת מוצרי מכולת שלקח מהם, כשם שצוין בפסק תשס"ד. בהקשר זה אציין שבמסגרת אישור פסד תשס"ד, לא התייחס כב' הש' פרקש לטענה כי פסק תשס"ה ביטל את פסק תשס"ד, אלא אישר את פסק תשס"ד בדיעבד, ברם זאת רק מכיוון שהמבקשים לא הגישו בקשה לביטול פסק הבורר במועד (ראו החלטתו מיום 21.9.10 בהפ"ה 264-06-10). אם כן, נותרנו עם פסק תשס"ה: סעיפים א'-ב' - העוסקים בשמאי ובתשלום הוצאותיו. סעיף ג' - בו נקבע כי המשיב ישלם למבקשים שכירות חודשית עבור השימוש במבנה עבור הקונדיטוריה בסך 600 דולר, החל מתאריך 1.1.05 (מעיון במסמכים הנמצאים בתיק עולה כי מבנה הקונדיטוריה הוא מבנה נוסף הנמצא יחד עם מבנה החנות בה מפעילים המבקשים את הסופר. הואיל והחל מיום 1.1.05, המבקשים שוכרים את כלל השטח ישירות מן הבעלים ולא מן המשיב, נקבע כי החל ממועד זה המשיב ישלם למבקשים דמי שכירות בגין השימוש שעשה בקונדיטוריה). סעיף ד' - הקובע כי המשיב ישלם למבקשים סך של 1,000₪ לחודש עבור חשמל ומים בחל מיום 1.1.05. סעיף ה - קובע כי בעניין ההוצאות על רישוי העסקים, המבקשים יחזירו למשיב סך של 10,000₪. סעיף ו' - "הצדדים מוחלים זה לזה". סעיף ז' - קובע כי על המשיב לשלם את חובותיו עבור צריכת מוצרים מן המכולת שלקח מהמבקשים. עינינו הרואות, כי למעשה, מלבד הסעיפים הנוגעים לשמאי וחיוב המבקשים בתשלום של 10,000₪ למשיב, שאר הסעיפים עוסקים בחיובים של המשיב כלפי המבקשים. אזכיר כי השמאי העריך את שווי הציוד בסך של 120,000₪, והבוררים הכריעו כי המבקשים ישלמו למשיב 130,000₪ - כאשר סכום זה עונה על כל המחלוקות והתביעות של שני הצדדים.לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, לא מצאתי כי מתקיים פגם בניהול ההליך, העולה לכדי עילה המצדיקה את ביטולו.ד. סעיף 24(10) לחוק הבוררות - מכתבו של הרב ליאורבבקשה לביטול פסק בורר טוען המשיב כי גילה בדיעבד שתוך כדי הליך הבוררות העביר רבה של קרית ארבע, הרב ליאור, מכתב אישי לרב יוסף, בו הוא מכחיש טענות שהעלה המשיב נגדו בבוררות. מכתב הרב ליאור צורף במסגרת הודעת המבקשים מיום 5.6.11, ותוכנו כדלקמן:לכבוד הרב יעקב יוסף שליט"אהשלום והברכה וכט"ס!אחדש"ה כיאות.יסלח לי כ"ת על עצם המכתב שאני כותב לכבודו אולם לא יכולתי שלא לכתב למען בירור האמת. בבירור שמתקיים אצל כבודו בין רפאל אביטן ומנחם בוירסקי, הראו לי שמשפחת בוירסקי טענה בסיכומים לכבודו דברים עלי שאני מודיע בזה שאינם נכונים כלל, כמו למשל שרפאל אביטן הפעיל לחץ עלי ועוד כמה אימרות ולכן חשוב שכ"ת ידע את הנתונים ויוציא לאור משפט צדק.אני מכיר את משפחת אביטן בתור אנשים ישרים והגונים.סליחה על המכתב. לטענת המשיב, מכתב זה של הרב ליאור מהווה עילה שעל פיה "היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד", בהתאם לסעיף 24(10) לחוק הבוררות, מאחר שהמכתב מהווה התערבות בבוררות של רב בעל השפעה רבה על ראש המותב.בתצהירו הנלווה לבקשה מציין המשיב, כי הוא אינו מודע לנסיבות המכתב ואת הפרטים הכלולים בו; אולם לשלוחו נמסר מהרב יוסף כי במכתב נאמר שהמבקש הינו אדם "ישר ונאמן". לטענת המשיב, עצם תמיכתו של הרב ליאור במבקשים "משדרת" לבוררים שהרב ליאור חפץ ביקרם בסכסוך זה, ונוכח מעמדו הרם והשפעתו הרבה, די באמור במכתבו בכדי להכריע את הכף נגדו בבוררות; ולטענתו, בכך יש למצוא את ההסבר לכך כי הגם שזכה בדין, הסכום שנקבע לטובתו אינו משקף את הסכום האמיתי המגיע לו (ראו, הבקשה לביטול ותצהיר המשיב, סעיפים 11-12).במכתבו לבית המשפט מציין הרב יוסף, כי מכתב הרב ליאור אינה יותר מאשר הבהרה חברית שנמסרה לעיניו בלבד. הרב יוסף כותב כי לא הראה את המכתב לחבריו להרכב, וכי המכתב לא השפיע על החלטתו, ובודאי לא על פסק הבוררות, שניתן פה אחד. עוד מציין הרב יוסף, כי עצם עובדת קיומו של מכתבו של הרב ליאור לא הוסתרה מן המשיב, וכבר במהלך הבוררות ידע על קיומו, אולם לא ביקש לראותו ולא התנגד להמשך ניהול ההליך על ידי אותו הרכב.בסיכומיו עמד ב"כ המשיב על כך שתוכן המכתב נכתב בצורה כזו שכל מי שקרא אותו - גם אם הרב יוסף לבדו - הבין אותו כהתייחסות ליושרם של המבקשים, וזאת, להבדיל משל המשיב; ולטענתו, הנוסח מהווה התערבות בהליכי הבוררות, המקימה עילה לפסילה גם לו היה מדובר בפסק דין חלוט (פרוטוקול מיום 15.1.12, עמוד 22 שורות 1-3).אין ספק כי מכתבו של הרב ליאור לרב יוסף הינו בעייתי, וגם אם לא התכוון הרב ליאור להשפיע ישירות על הליך הבוררות, אלא להגן על שמו הטוב מול הטענות של המשיב כלפיו, הצהרתו המפורשת בדבר יושרם של המבקשים משליכה ישירות על אחת השאלות המרכזיות שעמדה להכרעה על ידי הבוררים, והיא, מהימנותם של בעלי הדין. גם מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב כי כעיקרון, על בית המשפט לדאוג גם למראית פני הצדק, כך שגם במקרים שניתן להסיק כי לא נגרמה כל השפעה על הבוררים, יש להתייחס בכובד ראש לפגיעה במראית פני הצדק שלטענתו נגרמה בעקבות העברת המכתב האמור לבורר.ברם, בנסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את דרישת המשיב כי בגין קבלת המכתב יש לבטל את פסק הבוררות. ראשית, המשיב היה מודע לקיומו של המכתב כבר בעת ניהול ההליך, ולא דרש לפסול את ההרכב או להפסיק את ההליך. אין זה זכותו של המשיב לשמור באמתחתו את טענת הפסלות של הבוררים מכוח המכתב, לא להעלותו מיידית בפני הבוררים או, לבקש מבית המשפט להעבירם מתפקידם, ורק לאחר קבלת פסק הבוררות - פסק שהוא אינו מרוצה בו - להעלות את הטענה בדיעבד שהמכתב האמור השפיע לרעה על התוצאה. שנית, עצם הטענה כי בכוחו של מכתב הנשלח לאחד הבוררים לפסול את פסק הדין שניתן לאחר מכן, פגומה במהותה. אילו היה מקיים רב ליאור שיחה ישירה עם הרב יוסף, ובה החל להתייחס להליך הבוררות, ניתן היה לצפות מרב יוסף שיבקש שלא לשוחח עמו בעניין זה, וזאת על מנת לשמור על "טוהר" ההליך. ברם, מדובר במכתב שנשלח לרב יוסף; וכאן ישאל השואל, הרי הבורר לא יכול היה לדעת מראש את תוכנו של המכתב שנשלח לו, כך שלא נפל כל פגם בקריאתו; ועם היוודע תוכנו, מה היה על הבורר לעשות? לא יעלה על הדעת שניתן לפסול בורר באמצעות משלוח מכתב אליו על ידי אישיות חשובה כלשהי, כשהבורר לא יזם זאת ולא היה יכול למנוע זאת. אילו ניתן היה לנצל עובדה כזו למטרת פסלותו של בורר, כי אז ניתן היה לכל מאן דבעי, המעוניין בפסילת בורר, ליזום צעד כזה וכך לאלץ את הבורר לפסול את עצמו מיד עם גילוי תוכנו של המכתב שנשלח אליו. אמנם, מחובתו של הבורר לגלות לצדדים את קבלת המכתב ואת תוכנו; וכאמור, אם למי מהצדדים טרוניה נגד המשך ניהול ההליך על ידי הבורר כתוצאה מקבלת המכתב, עליו להעלות את טענותיו בפני הבורר, ואם הבורר לא ייענה לבקשת בעת הדין שיפסול את עצמו, פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט להעברת הבורר מתפקידו. בכך נשמרות זכויותיו הדיוניות של בעל הדין המתנגד במלואן, וצעדים דיוניים אלה עמדו גם לרשותו של המשיב בעניין דינן, ברם לא פעל לפיהם ולמעשה ויתר - בזמן אמת - על טענותיו בסוגייה זו.סיכומו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין במכתבו של הרב ליאור כדי להביא למסקנה שנגרמה פגיעה בכללי הצדק הטבעי עד כדי שיהיה בו כדי ליצור עילה לביטול פסק הבורר לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות.ה. סעיף 26 (א) לחוק: :בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין."מעבר לכל האמור עד כה, יוער: גם אילו הייתי מגיע לכלל מסקנה שטענה כלשהי מבין הטענות שמעלה המשיב, ואשר פורטו לעיל, אכן מקימה עילה מבין העילות לביטול פסק בורר, יש לבחון את משקל הפגמים בהליך מול הוראות סעיף 26(א) לחוק הבוררות, לפיו רשאי בית המשפט לדחות בקשה לביטול פסק בורר, על אף קיומה של אחת מהעילות המנויות בסעיף 24 לחוק, באם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין. למעשה, סעיף 26(א) מהווה משוכה נוספת בטרם ביטול פסק בורר (ראה: בר"ע (ב"ש) 763/01 מועצה אזורית מרחבים נ' בוקובזה, פ"מ תשס"ב(1) 201 (2002). באשר להגדרת "עיוות דין", השוו את ת"א (ת"א) 3251/72 דוידוביץ נ' ועקנין, תשל"ד 3(13), 18, שם נקבע כדלהלן:יש ועיוות הדין נעוץ בהכרעה המעוותת, הבלתי שקולה, המקפחת, והגורמת עוול, ויש אשר עיוות הדין הוא נגע המתפשט לא בלבד על הפסק, אלא על בנין הבוררות כולו מן המסד ועד הטפחות. ככל שעילת הביטול קלה יותר, יש מקום לדקדק יותר בשאלה אם היה או לא היה משום עיוות דין בעניין, וככל שהעילה חמורה יותר, כגון שתוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, או שקיימת עילת תרמית וכיוצא בה, שבגינה מבטלים אף פסק דין, וממילא גם פסק בוררות, אף לאחר שחלף מועד הערעור (סעיף 24(10)) - נעשה עיוות הדין ברור ממילא, עד שהוא כרוך כאילו בעילת הביטול עצמה ונעשה חופף לה". ראו גם: ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265 (1988).המשיב טוען כי פסק הבוררות גרם לו עיוות דין, אותו הוא מבסס על הטענה כי מחזור מכירותיו החודשי הגיע לכ-800,000₪ עת נוהל על ידו, כך שבצירוף קביעת דמי שימוש בציוד - לא ייתכן כי הסכום אותו נדרשים המבקשים לשלם לו יהיה שווה ערך לסך של 130,000₪ בלבד, גם אם ניקח בחשבון את קיזוז חובותיו כלפיהם. טענה זו של המשיב אין לקבל. המשיב לא הביא ולו ראשית ראיה לטענתו כי מחזור מכירותיו הגיע לרף הנ"ל (מה גם שאין הדבר מלמד לגבי רווחיו בפועל). מבחינת שווי הציוד והשימוש בו, השמאי העיד כי חלק נרחב מהציוד לא היה בשימוש, ואף לא היה ראוי לשימוש (פרוטוקול מיום 6.10.11, עמ' 14 שורות 4-9). הרב יוסף כותב במכתבו שהוגש ביום 5.6.11 כי על פי דו"ח השמאי נמצא כי מרבית הציוד היה בלוי, ישן ולא ראוי לשימוש; וכן התרשמתי מהתמונות שצולמו ע"י השמאי, כי מדובר בציוד ישן ובלוי. יתירה מזאת, המשיב העלה מלא טענות כרימון כנגד הבוררים בנוגע לניהול הליך הבוררות, כשבבסיסן הטענה החוזרת כי נמנע ממנו להציג טענותיו בפניהם; אולם, הוא לא פירט מה היה יכול לטעון ו/או להציג כראיה, אשר היה יכול לשנות את פסק הבורר. בסיכומו של ההליך, כל שנותר מטענותיו של המשיב הוא היעדר הנימוק והפירוט של הסכום שנקבע בפסק הבורר. כאמור לעיל, המשיב לא הוכיח את טענתו כי בפסק הבורר נגרם לו עיוות דין, ולאמיתו של דבר, ניכר כי בתוצאה הסופית, הבוררים דווקא עשו חסד עמו. יתירה מזאת: חשוב לציין כי באם יבוטל פסק הבוררות, ייגרם עיוות דין של ממש דווקא למבקשים, מאחר שהם נגררים אחרי המשיב לערכאות משפטיות שונות בגין אותו סכסוך מאז שנת 2004, כאשר המשיב - שהוא בעל הדין אשר בחר את מוסדות הבוררות השונים - מסרב לקבל את פסקיהם. גם באשר לבוררות האחרונה, כשרב יוסף נבחר כבורר על ידי המשיב, וכשהסכם הבוררות נוסח על ידי בא כוחו, המקורב לרב יוסף, עדיין, למרבה הפלא, מסרב המשיב לקבל על עצמו את פסק הבוררות, ולא בחל בהכפשת הבוררים בכלל והרב יוסף בפרט, בהאשמות שונות ומשונות. כאשר הגענו לסוף ההליך, ניתן לומר כי הבקשה לביטול פסק הבורר התבססה על זוטות ואי-דיוקים, כאמצעי בידי המשיב לניסיון נוסף שלא לקבל עליו את הדין, ולהמשכת הסאגה המשפטית המיותרת שבין הצדדים.סיכוםלאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק הבורר להדחות.פסק הבורר מיום 31.1.11 מאושר בזאת.המשיב יישא בשכ"ט והוצאות משפט של המבקשים בסך של 25,000₪. חוזהיישוב סכסוכיםדתבוררותהסכם בוררות