ב-ע"א 448/66 לב ואחרים נ. המשביר המרכזי (פ"ד ט"ז 2688) נדרש בית המשפט לבחינת הביטוי: מעשה אמן אדריכלי הזהה בעיקרה ליציאה אדריכלית וקבע כי: "המבחן היחיד שלפיו מצווה בית המשפט להכריע בשאלה הנדונה הוא המבחן אם הבנין שהוקם ושיש לראות בו ביטוי מקורי לרעיון שסיגל לעצמו האדריכל הוא בעל רמה אמנותית...אם השתכנע השופט על סמך חוות דעת של מומחים שיש לה משקל כי הבנין הנדון אסתטי בצורה מקורית, כי אז הוא חייב לזכות את האדריכל התובע בהגנת החוק בגין אותו בנין או חלק". עקבותיה של הלכה זו ניכרים גם ב-ת"א (ת-א) 19352/02 אדריכל מוססקו נ. עיריית עפולה ) עמד בית המשפט על האיזון הנדרש לעיתים בין זכויותיו של בעל המבנה להתאימו לצרכיו המשתנים ובין זכותו של האדריכל היוצר לשמור על יצירתו ועל אופיה האמנותי. בית המשפט קבע באותה פרשה: "זכותו של האמן-האדריכל לקבוע את צורתה הסופית של היצירה וזכותו שהיצירה תישמר כפי שיצר וקבע אותה, מהווה חלק מרכזי מזכותו המוסרית. היצירה היא ביטוי לאישיותו של היוצר וההגנה על זכות זו נועדה לגונן על הקשר המיוחד שבין המחבר ליצירהאדריכלות