מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מניעת מעבר במקרקעין: לפניי בקשה לסעד זמני, שיאסור על המשיבה 3 לבצע עבודות או למנוע מעבר בשביל הגישה המצוי במקרקעין שבבעלותה, ואשר מוביל לביתם של המבקשים. רקע ותמצית טענות הצדדים מן הבקשה לסעדים זמניים עולות, בתמצית, הטענות הבאות: המבקש 1 (להלן: המבקש), זוגתו (המבקשת 2), וחמישה מילדיו מתגוררים בדירה התחתונה של בניין משותף ברח' שם הגדולים 1, תל אביב, במקרקעין הידועים כחלקה 17, גוש 9006 (להלן: חלקת המבקשים). בחלקה 16, הצמודה לחלקת המבקשים, שכתובתה הוא רח' שם הגדולים 3 (להלן: חלקה 16), לא התגורר כפי הנראה איש בשנים האחרונות, עת לא היה האיזור מוקד משיכה נדל"ני. בנסיבות אלה המבקשים עשו שימוש בחלקה 16 - אף שלא היו להם זכויות בה, שכן מינהל מקרקעי ישראל ההיה בעליה - הן למטרת גידול גינת נוי מפוארת, כך לדברי המבקש, הן לשביל גישה סלול לרכב, שהוביל מרח' שם הגדולים, דרך חלקה 16, ועד לשער ולחניות בחלקת המבקשים (להלן: שביל הגישה). לדברי המבקשים שביל זה קיים היה מאז שנת 1976, ואף העירייה הסכינה עם קיומו. יכולת המבקשים להמשיך ולעשות שימוש בשביל גישה זה היא בלב המחלוקת הנוכחית. חלפו השנים, ובשנת 2009 הוציא מינהל מקרקעי ישראל את חלקה 16 למכירה, לרבות השטח שכלל את שביל הגישה, שמוסכם כי הוא מצוי (למיצער - כיום) בשטח החלקה. המכרז נעשה לצורך בניית בניין מגורים, וזכויות הבנייה נקבעו בהתאמה. המשיבה 1 רכשה את הזכויות בחלקה 16, ולאחר מכן מכרה אותן למשיבה 3 (להלן: המשיבה). בשנת 2010 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב יפו (להלן: הוועדה), היא המשיבה 2, הודעה בדבר בקשת הקלה על-פי סעיף 149 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, המתמקדת במתן היתר למשיבה לבניית עשר יחידות דיור בחלקה 16. מוסכם כי מתן ההיתר משמעו בנייה על גבי רוב שטחי החלקה, תוך מניעת אפשרות מן המבקשים להמשיך ולעשות שימוש בשביל הגישה. המבקש הגיש ביום 24.10.2010 התנגדות למגוון פנים של ההקלה המבוקשת, ובין היתר טען כי בכך תימנע הגישה לחלקתו. הוועדה דנה בבקשתו ביום 28.2.2011. לטענת המבקש הבקשה להיתר אמנם התקבלה, בכפוף לתנאים שונים, לרבות התקנת שביל גישה חלופי לבית המבקשים, שהמשיבה 3 תבצעה. ברם את החלטת הוועדה קרא המבקש כמלמדת ש"העניין נפתר ובא על מקומו בשלום", וכי שביל הגישה יישמר לו. המבקש המשיך עם זאת לדבריו "כך או אחרת" לעקוב אצל המשיבה 2 אחר גורלו התכנוני של שביל הגישה. חלפה למעלה משנה ובחודש מאי 2012 התגלה למבקש, לדבריו - להפתעתו, כי הוועדה שינתה החלטתה הקודמת על יסוד הסכמה כביכול שהוא נתן לכך שהמשיבה תקים שביל כניסה חלופי לביתו, ובכך הוא יוותר על שביל הגישה שבחלקת המשיבה. המבקש טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כזו, ולא היה כל הגיון בנתינתה, שכן שביל הגישה החלופי מוביל ישירות לחדר השינה של הבית. על כן פנה הוא באמצעות באת-כוחו לוועדה ביום 4.6.2012. ברם בעודם ממתינים לתשובה עלתה המשיבה ביום 21.6.2012 על הקרקע, הרסה את כל הנטוע ואף את שביל הגישה הסלול. ביום 24.6.2012 אף השיבה הוועדה למכתב המבקש וטענה שנוכח חזרת המבקש מהסכמות שנתן בסיור משותף של הצדדים בחודש אפריל 2011, ולאחר שניסיונות למצוא פתרונות לשביל הגישה לבית המבקשים - כשלו, אזי אושרה הבקשה להיתר ללא התנייה הנוגעת לביצוע כניסה חלופית לבית המבקשים, אף שהתחייבותם של מבקשי ההיתר לבצע שביל גישה חלופי בעינה עומדת. מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה עתרו המבקשים בדחיפות לסעד זמני אשר יאסור על המשיבים לבצע כל עבודה שתגביל את שביל הגישה היחיד לדירתם של המבקשים. לטענתם, בתמצית, סעד זה מחויב כיוון שאין להם כניסה אחרת לדירה, ואף לא תהא גישה למערכות המשותפות של הבית המשותף ולחניות בהם הם עושים שימוש כיום; כי עומדת להם זיקת הנאה נוכח שימושם הנטען בשביל הגישה מזה 36 שנים; וכי הוועדה הגבילה לטענת המבקשים את יכולת ביצוע השביל, בהחלטתה ממאי 2011, שממנה היא חזרה עתה. מכוחה של הבקשה ניתן למבקשים סעד ארעי, בכפוף להפקדת בטוחות שונות, שאף אותן ביקשו המבקשים לצמצם מחמת עוניים הנטען - בקשה שאף לה נעתרתי. יצוין כי הבקשה הוגשה עוד טרם שהוגש הליך עיקרי. כזה הוגש ביום 5.7.2012, ובו עתרו המבקשים לרישום זיקת ההנאה הנטענת שלהם בשביל הגישה, לסעד הצהרתי שלפיו הם בעלי זכות שימוש בשביל זה, ולצו מניעה קבוע האוסר על המשיבה להגביל את אפשרות השימוש של המבקשים בשביל. המשיבה 1 נמחקה מן הבקשה, ותחתיה הוספה המשיבה 3, רוכשת הזכויות בחלקה 16. הוועדה, היא המשיבה 2, עתרה למחיקתה מן הבקשה, בנימוק כי אינה בעל דין דרוש, ומשהותירו זאת המבקשים לשיקול דעת בית המשפט - נתקבלה הבקשה, בגדרי הדיון שהתקיים. המשיבה, היא בעל הדין הנותר, מסרה את תגובתה המפורטת לבקשה. היא טענה לקיום מגוון רחב של אירועים ואמירות מפורשות בכתב, שאין להן כל ביטוי בבקשה ובתצהיר התומך בה, והמקעקעים את טענות המבקשים. בפרט, לטענת המשיבה, "שכח" המבקש לסקור בתצהירו מספר רב של אירועים שהתרחשו בין הגשת התנגדותו לבין הודעת הוועדה בדבר מתן ההיתר, כשנה וחצי לאחר מכן. כך, בדיון בהתנגדותו של המבקש, שנערך בנוכחות המבקש ביום 28.2.2011, נקבע כי למרות שהמדובר "בזכות קניין פרטית של [המשיבה] וכי ע"פ המכרז של המגרש מופיע כי קיימת כניסה נפרדת למתנגד ממקום אחר" - יערכו חברי ועדת התכנון ביקור במקום. אלו אכן ביקרו במקום ביום 7.4.2011 בנוכחות המבקש, אז התברר שהמבקשים השתלטו זה מכבר על שביל הגישה, המצוי כולו בשטח שרכשה המשיבה, והשביל נסלל ללא היתר. כן נמצאו לפחות שתי דרכי גישה חלופיות לבית המבקשים, ובנוסף "סוכם עם [המשיבה] בשטח בזמן הביקור בשטח שיסדירו כניסה חדשה ל[מבקש] בצד האחורי של דירת [המבקשים], על חשבון [המשיבה]" (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון). לפיכך הוחלט כי התוכנית של המשיבה תאושר, "בתנאי הגשת מפרט מתוקן עם סימון כניסה לשביל גישה לדירת [המבקשים] בהתאם למסוכם בעת הביקור בשטח" ובכפוף לאישור נציגות המשיבה 2. דיון נוסף של ועדת התכנון מיום 11.5.2011 אישרר סיכום זה, ולפיכך אושרה הבקשה להיתר בכפוף לתנאים. המשיבה אכן מילאה התנאים להיתר, כבר באותו חודש. בנוסף, ביום 4.7.2011 הגיש המבקש ערר לוועדת הערר של משרד הפנים במחוז תל אביב על ההחלטה מיום 11.5.2011 (ערר שאין לו זכר בתצהירו). אותו ערר, שהתמקד בסוגיית יכולתו של המבקש לעשות שימוש בשביל הגישה, נידון בנוכחות המבקש ביום 6.10.2011, אך המבקש חזר בו בתום הדיון מן הערר (דיון שאף לו אין זכר בתצהיר). ביום 28.2.2012 שילמה המשיבה את היטל ההשבחה בגין היתר הבנייה, ברם המבקש המשיך לנסות ולפעול לסיכול הבנייה במקום. כך נערך סיור נוסף של הוועדה בשטח ביום 3.4.2012, בנוכחות חבר המועצה המקומית מר סמי אבו שחאדה (שאינו חבר בוועדת המשנה לתכנון ובניה), שבמהלכו ניסה חבר המועצה לקדם פתרון שיפיס את דעת המבקש. פגישה נוספת התקיימה במשרדי מר אבו שחאדה, כאשר למשיבה טענות שלפיהן המבקש ניסה לסחוט ממנה כספים באותה פגישה על מנת שיסכים לוותר על השביל. בתום דברים אלה החליטה הוועדה לאשר את הבקשה להיתר, זאת נוכח חזרתו של המבקש מהסכמתו לביצוע הכניסה החלופית, ותוך שהיא רושמת לפניה את הסמכת המשיבה לביצוע כניסה חלופית לדירת המבקשים. על בסיס כל אלה שילמה המשיבה את האגרות הנדרשות למתן תוקף להיתר הבניה, ההיתר נחתם, והחברה החלה בניקוי החלקה ובפינויה. ביום 28.6.2012 התקבל בידיה ההיתר המיוחל, והיא להוטה להתחיל בבנייה, לאחר שנמנע ממנה לעשות כן משך כשנה ומחצה. לגוף טענותיו של המבקש עונה המשיבה, בתמצית, כי קיימות דרכים חלופיות לדירתו, לרבות זו שהיא עצמה התחייבה ועודנה מוכנה להכינה, וכי אם אותה דרך חלופית אינה נוחה למבקשים הדבר נובע רק מכך שבינתיים הוסיפו לחלקתם בנייה בלתי חוקית; כי אין למבקשים זיקת הנאה בשביל הגישה, שכן המדובר בשטח שהיווה עד לשנת 2009 מקרקעי ציבור, שאין אפשרות לזכות בהם בזיקת הנאה מכוח שנים; וכי החלטת הוועדה מיום 11.5.2011 לא בוטלה, אלא רק יושמה, והמבקש הוא שמנע אפשרות להכין שביל גישה חלופי לביתו. המשיבה גורסת כי דין הבקשה להידחות מחמת סיכויי התביעה הנמוכים, להערכתה; מאזן הנוחות הנוטה לטובתה נוכח הוצאות הענק שהוציאה בקשר עם רכישת החלקה וכתוצאה מן הזמן שחלף מאז החל המבקש לפעול לעיכוב הבניה; השיהוי הרב בהגשת הבקשה, נוכח העובדה שהמבקש יודע מאז אוקטובר 2010 על דבר זכויותיה של המשיבה בחלקה וטענתה כי המבקשים אינם יכולים לעשות שימוש בשביל הגישה, וחוסר ניקיון הכפיים של המבקש, המתבטא בעיקר בהצגת נתונים חלקיים בבקשה לסעד זמני. דיון שאלה מקדמית, שהצדדים לא נדרשו לה, היא סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. הסעד העיקרי המבוקש בה הוא למעשה הצהרה על זיקת ההנאה שיש למבקשים בשביל הגישה, וממנו נגזרים יתר הטענות והסעדים המבוקשים. ייתכן שיש טעם בטענה שכיוון שזיקת ההנאה נשענת על יסוד הבעלות בנכס, להבדיל מן החזקה, והסעד המבוקש בתובענה העיקרית נסב על הצהרה על קיומה של אותה זיקת הנאה, אזי בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בתובענה (עיינו: ת"א 1334/85 (של'-טב') המועצה המקומית מגדל נ' s.n.e trust inc., פ"מ תשמ"ז(2) 86 (1986)). נניח עם זאת לשאלה לעת הזו, שכן אף במקרה של ספקות באשר לסמכותו העניינית של בית המשפט לדון בהליך העיקרי, אין מניעה כי יינתן סעד זמני במקרה הצורך, שיעמוד בתוקפו עד החלטה אחרת (עיינו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך) 85-84, 627-626 (1995); רע"א 1754/07 מאור שילוט ופרסום חוצות נ' החברה הכלכלית לפיתוח כבר סבא בע"מ (לא פורסם, 2.9.2007); עע"ם 2398/12 ע.מ.ת. ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם בע"מ (לא פורסם, 22.4.2012)). נפנה אפוא לדון בבקשה, אך טרם שניגש כמקובל לבחינת סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, נידרש לשני עניינים נלווים אך חשובים, שבשניהם לוקה הבקשה: חוסר ניקיון כפיים של המבקש, ושיהוי מאיין. א. חוסר ניקיון כפיים של המבקש כידוע, מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו (ראו: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433 (2001)). חוששני כי לא כך נהג המבקש דנן. מן הבקשה עולה כי הוועדה לתכנון התכנסה ביום 28.2.2011, הביאה לפיתרון שלפיו, להבנת המבקש, "שביל הגישה לדירתי ולחלק האחורי של כל הבניין המשותף, נשמר" (סעיף 8.7 לתצהיר); והנה למרבה הפתעתו של המבקש, בחלוף כשנה וחצי שינתה הוועדה את עורה והחליטה לאשר את הבקשה להיתר בנייה בהסתמך על הסכמה עלומה של המבקש לשביל גישה חלופי (סעיף 8.13 לתצהיר). ברם המבקש נמנע מלציין מגוון נרחב של נתונים, היכולים להבהיר הבהר היטב את פשר מתן ההיתר, והשופכים אור יקרות על הנעשה בקשר עם אישור ההליכים: (-) המבקש נמנע מלציין שביום 7.4.2011 ערכה הוועדה סיור בשטח בנוכחותו; (-) המבקש נמנע מלציין כי באותו סיור נדונה ואף הוסכמה הכנת שביל גישה חלופי, שלא בחלקת המשיבה, והדברים אף צוינו מפורשות בהחלטה מיום 11.5.2011; (-) המבקש טען כי הבין מן ההחלטה מיום 11.5.2011 ש"שביל הגישה לדירתי ולחלק האחורי של כל הבניין המשותף, נשמר", למרות שלא היה לכך זכר באותה החלטה, אלא ההיפך הוא הנכון, וצוין שבכפוף לקיום תנאים מסוימים - יינתן למשיבה ההיתר; (-) המבקש, שטען כי עקב אחר הנעשה בקשר עם השביל, לא ציין כי המשיבה הגישה מפרט מתוקן עם סימון שביל גישה חלופי לדירתו, הוא התנאי שצוין בהחלטה מיום 11.5.2011 למתן ההיתר; (-) המבקש נמנע מלציין שדעתו (שלטענתו הופסה כליל מאותה החלטה) למעשה לא נחה כלל ועיקר מאותה החלטה, עד כדי כך שהוא הגיש ערר עליה, ביום 4.7.2011; (-) המבקש לא צירף את עררו, אף לא את תשובת המשיבה; (-) המבקש לא ציין כי ביום 6.10.2011 נערכה ישיבה בנוכחותו בעררו, באת-כוחו דאז העלתה את הטענות המוכרות כיום בעניין שביל הגישה, ובסופה של הישיבה - הוא נאות למחוק את עררו (מה שאיפשר למשיבה לפעול להשלמת הוצאתו של ההיתר); (-) המבקש נמנע מלציין כי ביום 3.4.2012 עלה בידו להביא לעריכת סיור נוסף בשטח, בנוכחות ועדת התכנון וחבר המועצה מר אבו שחאדה, שבמהלכו שבה ונבחנה סוגיית שביל הגישה החלופי; (-) המבקש נמנע מלציין כי התקיימה פגישה בין הצדדים המעורבים ביום 20.4.2012, אשר מבלי להידרש לפרטיה - ברור כי לא הביאה לפתרון בסוגיית השביל החלופי. -) המבקש נמנע מלציין כי למעשה החלטת הוועדה מחודש מאי 2012 עולה בקנה אחד עם ההחלטה שקיבלה הוועדה שנה קודם לכן, ואינה מהווה שינוי טעמים של ממש. ברי כי כל המהלכים האמורים מסבירים היטב, בין היתר, מדוע החליטה המשיבה 2 לבסוף ליתן למשיבה את ההיתר, אף בלא הסכמת המבקש בסוגיית שביל הגישה החלופי; יש בהם כדי להדגים את משך מאבקו הנמרץ של המבקש במשיבה, ובהתאם אף את השיהוי שבו נגועה בקשתו הנוכחית; והם מלמדים כי החלטה המשיבה 2 ודאי לא ניחתה על המבקשים כרעם ביום בהיר, בחלוף שנה וחצי של ישיבה באפס מעשה. בכל מקרה, ברי כי נתונים אלה חייבים היו להימסר על-ידי המבקש לבא-כוחו החדש וחייבים היו להיות מוצגים בגדרי הבקשה למתן סעדים, שמכוחה אף ניתן למבקשים הסעד הארעי. טענת בא-כוחם של המבקשים בדיון, כי עניינים אלה אינם נראים לו כרלבנטיים, היא מוקשית ביותר לגופה. בכל מקרה מובן שלא למבקש להחליט אילו נתונים ראוי שבית המשפט ישזוף עיניו בהם, ואילו נתונים המבקש יכמינם. שילוב הנתונים החסרים והטענות הנשענות על מסמכים שהוגשו אך אין בהם לתמוך באותן טענות, מחייב במקרה דנן - ודאי בהשתלבו עם יתר חולשותיה של הבקשה - את דחיית הבקשה, שמגישה לקה בחוסר נקיון כפיים (ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310-309 (2000)). ראוי לציין קושי נוסף בשאלת תום לבו של המבקש כאן: מחד גיסא הציג הוא עצמו, הן בבקשה לסעדים זמניים הן בגדרי בקשה לצמצום הבטוחות שאותן חויב להפקיד - כדלפון ומוגבל, הנאלץ לאסוף שקל אל שקל על מנת לקיים את עצמו ומשפחתו. מאידך גיסא מתברר כי המבקש היה ועודנו מיוצג לאורך שנים ארוכות בידי משרדי עורכי דין מקצועיים ויודעי חן, ואם לא די בכך: בערר מיום 4.7.2011, שהוא נמנע מלצרף לבקשתו, תיאר הוא כיצד טיפח לבדו גינת פאר בחלקה 16 (שאף אותה הוא ביקש להותיר על מקומה), ששווייה "נאמד במאות אלפי ש"ח", והוא משקיע בה, נכון לשנת 2010 "עשרות אלפי ש"ח בכל שנה" (סעיף 39 לערר, נספח 8 לתשובה). כיצד מתיישבים הנתונים אלה עם אלה - לא נדע. ב. שיהוי ועדת התכנון והבנייה אינה אמורה לעסוק, כידוע, באספקטים קנייניים במחלוקות שבין מבקשי היתר לבין מתנגדים. אף המבקשים עצמם הטעימו כי הסיבה שלא השיגו על ההחלטות האחרונות של המשיבה 2 בנתיב המקובל להשגות מעין אלה, תוך הבאתן לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, אלא פנו לבית המשפט האזרחי בבקשתם הנוכחית, היא שעסקינן בשאלת התחרות בין הזכויות הקנייניות ביחס לשביל הגישה, שאלה שאינה לוועדות התכנון לענות בה. ברם אם זהו המצב, עלינו לבחון מתי לראשונה נודע למבקש כי הוא מצוי במצב של אותה תחרות זכויות, ומתי היה יכול לפנות לראשונה לבית המשפט האזרחי המוסמך לשם קבלת הסעד שהוא עותר לו כעת (ונניח עתה כאמור לשאלה איזה הוא בית המשפט האזרחי המוסמך - השלום או המחוזי). בענייננו, המבקש היה צריך להיות ער לקיומה של המחלוקת בעניין הזכויות הקנייניות לכל המאוחר ביום 24.10.2010, מועד הגשת ההתנגדות מטעמו למשיבה 2, התנגדות שבגדרה הלין מפורשות על ניסיונה של המשיבה למנוע ממנו את האפשרות לעשות שימוש בשביל הגישה, נוכח הבנייה המתוכננת על-ידה בחלקה 16. כיוון שגם לשיטת המבקשים, הסמכות להכריע במחלוקת נתונה לבית משפט זה, הרי שמשמעות הדבר היא שלפחות לפני 20 חודשים יכול היה המבקש להגיע לבית משפט זה ולשטוח את טענותיו, והמשיבה יכולה היתה לכלכל צעדיה בהתאם. המבקש לא נהג כך, והוא עתר לבית משפט זה בבהילות - ללא כל טעם מבורר - רק כאשר כלו כל הקצין ובשלב שבו עלה כבר בידי המשיבה להשיג את היתר הבנייה והיא מבקשת להחל בבנייה מכוחו. מכאן שהבקשה לוקה בשיהוי מאיין, שדי בו להביא לדחייתה, ומכלל קל וחומר כך בהתווסף טעם זה ליתר הטעמים המנויים בהחלטתי (עיינו: רע"א 5240/92 חלמיש נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50 (1992)). ג. סיכויי התביעה בתובענתם קוראים המבקשים להכריז עליהם כבעלי זכות שימוש בשביל הגישה (היחיד, לטענתם) המוביל לדירתם. בתובענה ואף בבקשה שלפניי הם מונים מספר נימוקים המצדיקים כולם את מתן הסעדים המבוקשים. אולם לשיטתי השאלה המרכזית שיש להידרש אליה היא זו: האם יש למבקשים זיקת הנאה בשביל הגישה מכוח שנים, המתקיימת אף לאחר רכישת זכויות הבעלות בחלקה 16 בידי המשיבה? שאר הסוגיות שמעלים המבקשים, דוגמת אי-הנוחות הכרוכה בשביל החלופי המוצע, או הגבלות על גישה לחניות או לנקודות הגז ברכוש המשותף בחלקתם, הן נלוות לשאלה עיקרית זו וחשיבותן פחותה (גם אם לא בהכרח אפסית). אף אם נניח שהמבקשים עושים שימוש בשביל הגישה זה 36 שנים כטענתם, הרי שסיכוייהם לשכנע כי נוכח שימוש זה קמה להם זיקת ההנאה בשביל הגישה מכוח שנים, אינם נראים לעת הזו כגבוהים כלל ועיקר. סעיף 94(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) קובע אמנם כי "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה". ברם המבקשים לא דרשו עד כה את רישומה של הזכות. סעיף 94(ב) לחוק המקרקעין מוסיף כי "הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)". הבקשה להקלה שהגישה המשיבה ביום 10.10.2010 נחזית כהודעה כדבעי לציבור, כנדרש (נספח ה/2 לבקשה). כך ממש פירשו זאת אף המבקשים, אשר מיהרו להגיש את התנגדותם לבקשה להקלה בטענה כי זכות השימוש שלהם בשביל הגישה תיפגע. ועוד מכשלה ניצבת לפני המבקשים: כפי שנתברר רק בתגובת המשיבה, המקרקעין מושא היו המחלוקת היו, עד למכירתם בשנת 2009, מקרקעי ציבור, השייכים למינהל מקרקעי ישראל, ורק אז הפכו פרטיים ומהווים היום חלק מנחלתה וקניינה של המשיבה. כל עוד היו המקרקעין מקרקעי ציבור - מורה אותנו סעיף 113 כי כלל אין תחולה לסעיף 94. קרי: מירוץ זיקת ההנאה החל רק לפני שלוש שנים (והסתיים מיידית, נוכח התנגדות המשיבה). לכאורה אין אפוא בשימושם של המבקשים בשביל הגישה כדי להקים להם זכות קניינית כלשהי (לאפשרות צרה לביסוס זיקת הנאה מול גורם פרטי, ככל שהלה היה חוכר בנכס, עיינו: ת"א (מח'-ת"א) 2789-07 פרייס נ' שחר (לא פורסם, 4.8.2010), מה שוודאי אינו רלבנטי בענייננו, שכן המשיבה לא הפכה בעלת זכויות כלשהן במקרקעין אלא לפני שלוש שנים בלבד). על רקע האמור איני רואה לנכון להרחיב בשאלה האם במקרה שהיה נקבע כי קיימת זיקת הנאה, היה מקום שבית המשפט יפעיל שיקול דעת ויורה על צמצום הזיקה, נוכח השינוי במצב המקרקעין (ראו: סעיף 96 לחוק המקרקעין; ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720 (1991), שעניינו קרוב); אף שאעיר למעלה מן הצורך כי גם בעניין זה טענות המבקשים, הנסמכות דווקא על דעת המיעוט בעניין אסטרחאן - אינן פשוטות כלל ועיקר (עיינו והשוו: ע"א 1769/04 אורן נ' כהן (לא פורסם, 13.7.2006)). באין זיקת הנאה, הרי שהשאלה האם יש למבקשים חלופה סבירה אחרת לשימוש בשביל הגישה אינה רלבנטית לעצם יצירתה של זיקת ההנאה אלא היתה יכולה להוות לכל היותר שיקול לעניין ביטול זיקת ההנאה - סוגייה שלא עמדה על הפרק (עיינו: ת"א (מח'-נצרת) 73/08 כץ נ' בן ישי (לא פורסם, 5.12.2010)). זהו המצב אף ביחס ליתר טענותיהם, דוגמת הקושי בהגעה לחניות המשמשות אותם כיום, או הנגישות למתקני הבית המשותף. יצוין כי במהלך הדיון העלה ב"כ המבקשים בתגובה טענה כי זכות קיימת למבקשים אף כבני רשות - טענה שלא ראיתי להידרש לה, משלא נטענה בכתובים ולא בוססה כלל ועיקר. נוכח האמור לעניין זיקת ההנאה, הרי שסיכויי התובענה (אף בהתעלם משאלת הסמכות העניינית) כלל אינם נראים איפוא לעת הזו כמבטיחים. אציין כי טענותיהם הנוספות של המבקשים, שלא מצאתי לנכון להרחיב בהן בנסיבות, זכו למענה מספק של המשיבה, אולם לא בכך העיקר. ד. מאזן הנוחות מתן הצו הזמני משמעותו עיכוב בבניית הפרוייקט של המשיבה, המחזיקה בידה היתר בנייה. המשיבה מציינת כי בעליה השקיעו באמצעותה את כל חסכונותיהם בפרוייקט יחיד זה. מהלכיו של המבקש עד הנה הובילו לעיכובים ממושכים במתן היתר הבנייה והסבו להם הפסדי עתק של מיליוני ש"ח. הפסדים ניכרים אלה, כך נטען, אך יתעצמו ככל שיימשך העיכוב. יוער כי נוכח הנזקים הצפויים הכבדים, אפילו הייתי רואה לנכון ליתן צו כמבוקש, היה מקום להתנותו בהפקדת בטוחות משמעותיות ביותר (ראו: בר"ם 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד נ' דגמפור (לא פורסם, 26.1.2011)), בעוד שממילא לטענת המבקשים אין ידם משגת להעמיד בטוחות כלשהן. מנגד עומד נזקם של המבקשים. מובן שחסימת שביל הגישה יסב להם נזק. שביל הגישה החלופי, שהמשיבה עודנה מתחייבת להכינו אם יבקשו זאת המבקשים, יאפשר למבקשים גישה לביתם, אך תוך שהדבר יחייבם לבצע, כך נראה, שינויים בביתם ובאורחות השימוש בו. אין להקל ראש כלל ועיקר בקושי זה של משפחתם של המבקשים, שלמדה להסתמך ברבות השנים על מיקומו הנוח של שביל הגישה, בחלקה הסמוכה. עם זאת יש לזכור כי לפחות חלק מנזק זה של המבקשים ניתן לכימות בכסף, ובחלקו הוא יסב רק אי-נוחות. אין המדובר במצב שבו חסימת שביל הגישה הנוכחי תותיר את המבקשים כלואים בשטח שאין כל גישה אליו (ויוזכר: חלקת המבקשים צמודה לרחוב שם הגדולים ביפו). ראויות לציון עוד טענות המשיבה, אף שאיני רואה צורך להכריע בהן, כי חלק מאי-הנוחות שבשביל הגישה החלופי נובע מכך שבחלקת המבקשים בוצעה בנייה בלתי חוקית, שאם תוסר - תימנע אי-הנוחות; כי מטענות המבקש עצמו עולה כי לפחות עד לפני שלוש שנים היה למבקשים שביל גישה חלופי, וכי המבקש עצמו חסם דרך גישה חלופית נוספת, מטעמיו שלו. על אלה ראוי להוסיף: אי-הנוחות העיקרית שתיגרם למבקשים היא פועל יוצא של התנהלותם הבלתי חוקית לכאורה עד הנה. הם השתלטו על מקרקעי ציבור, ואף אם נניח שהדבר נעשה בהסכמת העירייה, הרי שוודאי שהסכמת המדינה לא ניתנה להם. המבקשים עשו במקרקעי הציבור כבשלהם, ובנו בחלקתם בהסתמך על קיומו של שביל הגישה שניכסו לעצמם. עתה הפכו מקרקעי הציבור רכושה בדין של המשיבה. כאשר באה בעליו הנוכחית של הנכס ומבקש לעשות בו מנהג בעלים - באים המבקשים וטוענים כי הדבר אינו נוח להם. פגם לכאורה זה ודאי מעים מעוצמת הטענה לאי-הנוחות שתיגרם כתוצאה מעמידת המשיבה על זכויותיה. סוף דבר הבקשה שלפניי לוקה בחוסר נקיון כפיים של המבקש, ובשיהוי כבד ומאיין. סיכויי התובענה נחזים לעת הזו כנמוכים, משטענתם המרכזית של המבקשים לזיקת הנאה מכוח שנים היא מוקשית ביותר, וזאת כבר בהיות המקרקעין, עד לאחרונה ממש, מקרקעי ציבור. מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים. בנסיבות אלה דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה. הצו הארעי מיום 28.6.2012 יבוטל, תוך שאני מורה עם זאת כי מועד פקיעתו של הצו יהיה ביום 16.7.2012, שעה 16:00. זאת על מנת להותיר בידי המבקשים סיפק להשיג על החלטתי זו, אם יבקשו לעשות כן, ובלא שיבוצעו בינתיים שינויים בלתי הפיכים נוספים בשטח. תנאי לאמור הוא שהמבקשים יודיעו עד ליום 12.7.2012, שעה 16:00, עם העתק שיימסר ישירות לב"כ המשיבה, כי בדעתם להשיג על ההחלטה. לא עשו כן עד למועד האמור - יתבטל מאליו הצו הארעי לאלתר. בנסיבות העניין, בשים לב לטענות המבקשים על אודות מצבם הכספי הרעוע מחד גיסא, אך בשים לב אף להוצאות הניכרות שהסבה הבקשה למשיבה כמו גם לכשלים בהם לקתה הבקשה, הרי שהמבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה, על הצד המתון, בסכום של 7,500 ₪. מקרקעין