מכתב השמצה נגד איש ציבור

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכתב השמצה נגד איש ציבור:



ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 6.6.11 בת.א. 4689/09 שניתן על ידי כב' השופט עמית כהן, בו התקבלה תביעתו של המשיב לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ''ה- 1965 (להלן- "החוק"), ונקבע כי המערער ישלם למשיב פיצוי בסך 18,000 ש''ח.


רקע


המערער (להלן- "המערער") והמשיב (להלן- "המשיב"), המכהן כיו''ר ועד המושב, הינם תושבי מושב פטיש (להלן- "המושב"). בין אביו של המערער, רב המושב, לבין המשיב קיים סכסוך באשר לבית המגורים של משפחת הרב במושב, בשלו מתנהל הליך משפטי בין הצדדים. במסגרת סכסוך זה, פרסם המערער בערב ראש השנה תש''ע (ספטמבר 2009) מכתב שהופנה לתושבי המושב (להלן- "המכתב"), בו תאר את פרטי הסכסוך וקרא ליתר חברי הועד לפעול להסדרתו, תוך כדי העברת ביקורת חריפה על התנהלות המשיב. בין היתר, כתב המערער:

"צביקה קורבשי התנגד בכל תוקף, ובמרמה נטה קו קיצוני, שכידוע נועד לנגח ברב המושב שאינו לטעמו...
צביקה קורבשי לצערי מוביל שולל את המושב, פותח במלחמות ומנהל מאבקים חסרי תועלת על גביכם, זהו תפוס (צ''ל- דפוס) פעולה אופיני ושיטטי (צ''ל- שיטתי) של טירוף, ושל חוסר שפיות קיצונית...
הפוליטיקה המושחתת בפטיש הרסה כל חלקה טובה בפטיש...
הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה, לצערי אנו חיים בעידן שנבחרי ציבור חדלו לעשות שיקולים של טובת הציבור, או של אינטרס הציבור, הכל נעשה תוך שיקולים אישים מגמתיים ופוליטים, ובמסווה של טובת הציבור כביכול, למראית העין, והכל מחזה תעתועים, וזה גובל ברמיה והונאת הציבור, הלעטת שקרים וסיפורים לא עובדתיים, והסתה פרועה בלתי פוסקת, כפי שנוכחנו לראות בעליל בתקופת הבחירות להנהלת האגודה, והמטרה היא שמקדשת את האמצעים, וזה הזמן לערוך חשבון נפש!
... הועד הנוכחי אינו מרוצה מהתנהלותו של היו''ר, הם מבקשים פעם אחר פעם להדיח אותו מתפקידו, זאת לאור גילויים חדשים שעולים מעת לעת של אי סדרים והטעיה בתחומי הנהלת המושב, וזה נכון גם לגבי תביעת הרב..."



ביום 6.12.09 הגיש המשיב תביעה כנגד המערער בגין לשון הרע, ותבע פיצוי של 100,000 ש''ח, ללא הוכחת נזק, בהסתמך על הוראות סעיף 7א(ג) לחוק. ביום 5.6.11 לא הופיע המערער לישיבת קדם משפט אליה הוזמן. לבקשת המשיב, נתן בית המשפט קמא פסק דין במעמד צד אחד.

ביום 12.6.11 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו, וטען כי לא הגיע לדיון עקב תקלה בשל חוסר תשומת לב. ביום 21.8.11 דחה בית המשפט בקשת המערער לביטול פסק הדין, וקבע כי אין לשנות מפסק הדין, לאור סיכויי ההגנה מכיוון שהסיכוי שהתוצאה תשתנה, אם בכלל, במידה וישמעו ראיות, הינו קלוש.
בית המשפט קמא קבע כי יש בדברי המערער לשון הרע, וכי על אף שהמשיב הינו איש ציבור, יש ליתן עדיפות להגנה על שמו הטוב. עוד נקבע כי לא עומדת למערער הגנת 'אמת דיברתי', כיון שהמערער לא הגיש כל ראיה להוכחת טענותיו. גם לא קמה למערער הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. תנאי סעיף 15(1) אינם מתקיימים, משלא ניתן לומר כי המערער לא ידע כי קיים אדם שיפגע מדבריו. תנאי סעיף 15(2) אינם מתקיימים, שכן לא היתה חובה על המערער לפרסם את הדברים בפני חברי המושב, וודאי שלא היתה עליו חובה לכלול בפרסום אמירות שאינן רלוונטיות להליך המשפטי. תנאי סעיף 15(3) אינם מתקיימים, על אף שיתכן, שהיה למערער עניין אישי כשר בפרסום, כיון שמדובר באמירות אישיות עולבות שלא היה בהן לתרום להליך המשפטי, ונראה כי הן נועדו אך להדחת המשיב מתפקידו. תנאי סעיף 15(4) אף הם אינם מתקיימים, כיון שהפרסום לא היווה הבעת דעה על התנהגות המשיב, אלא התיימר להיות עובדה קיימת. כמו כן, היסוד של תום לב המהווה דרישה בסיסית לתוקפו של סעיף 15 אינו מתקיים, שכן חלה בעניין זה החזקה השוללת תום לב שבסעיף 16(ב)(2) לחוק, מאחר והפרסום לא הוכח כאמת.
בית המשפט קמא העמיד את גובה הפיצוי על 18,000 ש''ח, בהביאו בחשבון שמדובר בפרסום יחיד, בו סבר המערער כי הוא מגן על האינטרסים שלו ולא גרם נזק ממשי למשיב, אך מנגד זקף לחובת המערער, העובדה שלא הביע חרטה על מעשיו ועמד על כך שדבריו הינם אמת.

טענות הצדדים


המערער טוען כי האמור במכתב אינו מהווה לשון הרע שכן אין במכתב דבר העשוי להשפיל או לבזות את המשיב, אלא רק ביקורת כלפי התנהלותו הציבורית. בית המשפט קמא יחס בטעות משקל אף לביטויים אשר המשיב לא תבע בגינם, או אשר לא יוחסו באופן ספציפי למשיב; כמו כן הוציא בית המשפט, חלק מהביטויים מהקשרם ונמנע מלהתייחס למגמתו הכללית של המכתב, שביקש לאחות את הקרעים שנוצרו בין תושבי המושב. המערער סבור כי עומדת לו הגנת 'אמת דיברתי', מאחר והמסמכים השונים שצרף לתצהיר עדותו הראשית, מעידים על התנהלותו הבעייתית של המשיב. את המצע העובדתי שבבסיס המכתב יש לראות כאמת חלוטה מאחר והמשיב לא טען נגד אמיתותו ומדובר בהבעת דעה בלבד. אין גם לדקדק בפרטים הקטנים של הפרסום כאשר רובו הינו אמת. כמו כן, קיים עניין בפרסום בהיות חברי המושב שותפים בנכסי האגודה.

המערער סבור כי מתקיימת בעניינו הגנת תום הלב, ובאופן מיוחד סעיף 15(3) וסעיף 15(4) להגנה זו. היתה זו חובתו של המערער להביא לידיעת הציבור את התנהגותו של המשיב, אשר הציבור נשא בעלויותיה מכיסו; היתה זו זכותו של המערער להגן על עצמו מפני מסע הדה לגיטימציה של המשיב כנגדו בפני הקהילה החברתית בה הוא מתגורר; דבריו היו הבעת דעה ואין לנתקם מהרקע בו נעשו. הפרסום לא חרג מגדר הסביר ואף לא הוכח כי אינו אמת ועל כן לא מתקיים החריג להגנת תום הלב.
המערער סבור כי היה מן הראוי ליתן לו יומו בבית המשפט ולבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ללא שמיעת ראיות, במיוחד שעה שנמנע ממנו לטעון לגובה הפיצוי.



המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתו, המדובר בעיקר בהשגה על ממצאים עובדתיים, אשר ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם. בית המשפט קמא התייחס לטענות המערער ודחה אותן אחת לאחת. המשיב מציין כי המערער אינו מביע חרטה על הפרסום אלא ממשיך לטעון, כי דיבר אמת, התנהלות שיש לזקוף לחובתו.


דיון


המערער טוען כנגד החלטת בית המשפט שלא לבטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. הצדדים אינם חלוקים על כך שלא קיימת חובת ביטול מחמת הצדק, מאחר והמערער הוזמן לדיון כדין ולא התייצב. על כן חובה היתה על בית המשפט לדון בסיכויי ההגנה. להכרעה במחלוקת יש לבחון האם אכן עולה מהראיות שהיו בפני בית המשפט באופן חד משמעי כי המערער ביצע עוולת לשון הרע כהגדרתה בחוק, או שיש לבטל פסק הדין וליתן למערער יומו בביהמ"ש.




חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב.

חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינה הדמוקרטית. הוא נועד לאפשר לאדם ליתן ביטוי לאישיותו ולהביע את אשר על ליבו; הוא אף אמצעי חיוני לקיום המשטר הדמוקרטי, שכן חופש הביטוי מאפשר לדעות שונות להתחרות ביניהן וכך יכול הציבור לגבש את עמדותיו, ולפקח באופן יעיל יותר על רשויות השלטון (ע''א 751/10 פלוני נ' ד''ר אילנה דיין- אורבך, עמ' 31-32 (2012), להלן- "פס"ד אילנה דיין").
ביטויים בנושאים פוליטיים וציבוריים מצויים בלב ליבו של חופש הביטוי. "ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד" (בג''ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 2003(1) 1077 (2003)). על כן, המשקל שינתן לחופש הביטוי יגדל כאשר מדובר בפרסומים המתייחסים לאנשי ציבור (רע''א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, עמ' 22-24 (2006), להלן- "פס''ד בן גביר").
מנגד, עומדת זכותו של האדם לשם טוב, אשר אף היא הוכרה כזכות יסוד במשפטנו. לאדם יש אינטרס לכבוד אישי, לגאוה אישית, להכרה והערכה מאת האנשים הסובבים אותו, וכבודו האישי חשוב לו לעיתים כחיים עצמם (ע''א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ''ד מג(3) 840, סעיף 16 לפסק הדין (1989)). לא לשווא נאמר כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח עב). הדברים נכונים גם באשר לאיש ציבור, מאחר ו"גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר" (ע''א 89/04 ד''ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, עמ' 22 (2008), להלן- "פס''ד שרנסקי").



הבחינה האם ביטוי מהווה לשון הרע תעשה בכמה שלבים. ראשית, בית המשפט יבחן כיצד היה האדם הסביר מפרש את הביטוי, והאם על פי משמעות זו מהווים הדברים לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. שנית, יבחן בית המשפט האם מתקיימות אחת ההגנות המנויות בחוק. לבסוף, יבחן בית המשפט את שאלת הפיצוי. בחינת שלבים אלה תעשה לאור האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב (פס''ד שרנסקי, עמ' 14).


האם הפרסום מהווה לשון הרע?


המכתב מייחס למשיב התנהגות של מרמה וסיפוק יצרים פסולים סביב התנהלותו בסכסוך הנוגע לביתו של רב המושב, הוא אביו של המערער. המערער טען כי המשיב מוליך שולל את המושב ומתנהל בדפוס פעולה שיטתי של טירוף וחוסר שפיות קיצונית. כמו כן טען המערער כי המשיב נוהג באי סדרים והטעיה. אין ספק כי האדם הסביר היה רואה דברים אלה כמשפילים, ועל אחת כמה וכמה אנשי המושב, אליהם הופנה המכתב. באיזון בין חופש הביטוי לזכותו של המשיב לשם טוב יש לתת משקל מוגבר לחופש הביטוי, בהיות המשיב איש ציבור. עם זאת, נראה כי הביטויים המדוברים חרגו מהראוי אף בהתחשב בזכות המוגברת לחופש הביטוי.

לשון הרע היא כל דבר אשר פרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". המערער סבור כי אמירתו לגבי התנהלות המשיב כי "זהו תפוס (צ''ל- דפוס) פעולה אופיני ושיטטי (צ''ל- שיטתי) של טירוף, ושל חוסר שפיות קיצונית" אינה לשון הרע מכיוון שהיא לא באה לתאר את התנהגותו של המערער תאור עובדתי, אלא להשוות אותה להתנהגות של טירוף. איני סבורה שיש בדקדוק לשוני זה בכדי להועיל למערער. אין להניח כי מי מקוראי המכתב סבר כי מדובר בתיאור עובדתי לפיו המשיב אובחן כבעל בעיה נפשית. עם זאת, בתיאור התנהגותו של המשיב כמאפיינת אדם הנגוע בחוסר שפיות קיצונית יש כדי להשפיל המשיב בעיני הבריות, במיוחד שעה שהמערער מייחס לו מרמה ועל כן יש לראות בדברים אלה משום לשון הרע.
גם דברים שכתב המערער במכתבו באופן כללי על התנהגות פוליטיקאים ונבחרי ציבור שעה שהוא מייחס להם "...רמיה והונאת הציבור, הלעטת שקרים וסיפורים לא עובדתיים והסתה פרועה בלתי פוסקת, כפי שנוכחנו לראות בעליל בתקופת הבחירות...", בהקשר בו נאמרו יש בהם ליצור ההקשר למשיב.
המערער אף טען כי לא אמר כי הוא סבור כי קיימים אי סדרים והטעיה בענייני הנהלת המושב, אלא ציטט את חברי הועד הסבורים כן. אף באבחנה זו אין בכדי להועיל, שכן מאחר והמערער הוא זה שפירסם את האמירות ולא חברי הועד, הוא אשר נושא באחריות בגינם.

האם מתקיימות ההגנות המנויות בחוק?


המערער טוען להגנת 'אמת דיברתי' המעוגנת בסעיף 14 לחוק, לפיה- "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

להוכחת הגנה זו, היה על המערער להביא ראיות לכך שהמשיב אכן נהג במרמה ביחס למשפחתו של המערער, הוליך שולל את המושב, פתח במאבקים חסרי תועלת, הנהיג אי סדרים והטעיה בתחומי הנהלת המושב, ועוד.
עוד ביום 16.1.11 הורה בית משפט קמא על הגשת עדויות בתצהיר. המערער הסתפק בהגשת תצהיר עדותו הראשית וכן מספר מכתבים אשר נשלחו על ידי אנשים שונים במושב, הכוללים האשמות כלפי ועד המושב, ולא טרח לצרף עדויות נוספות או לבקש לזמן עדים, אשר יתמכו בטענותיו. בעדותו של המערער בלבד, אין די כדי להוכיח ולו אחת מהאשמותיו. מכתבים בהם עולות טענות בגין אי סדרים אינם הוכחה כי אי הסדרים אכן התקיימו, והדברים ודאי נכונים כאשר המערער אף לא ביקש להביא לעדות את כותבי המכתבים. העובדה כי המשיב לא תבע את המערער ביחס לחלק מהמכתב, אינה מוכיחה כי הוא מקבל את הקביעות בגינן תבע, כאמת חלוטה. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי במסגרת הראיות אותן ביקש המערער להגיש בבית המשפט קמא, לא היה עולה בידו להוכיח את קיומה של הגנת אמת דיברתי.



המערער הוסיף וטען להגנת תום הלב, המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בית המשפט קמא דחה הגנה זו, בקובעו כי ההגנות השונות בסעיף 15 אינן חלות בעניינו, וכי המערער לא פרסם את הדברים בתום לב.

ההגנות העשויות לחול בענייננו הן ההגנות המעוגנות בסעיפים 15(2) עד 15(4) לחוק:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
אבחן הגנות אלה כסדרן:
ההגנה בסעיף 15(2) דורשת כי תחול חובה על המפרסם לפרסם דבריו. המערער סבור כי אכן היתה מוטלת עליו חובה כזו, מאחר והמשיב הוציא כספי ציבור לניהול המערכה המשפטית כנגד אביו של המערער, ומכיוון שגישתו של המשיב פגעה במרקם החברתי במושב. נראה, כי המערער מבקש להרחיב יתר על המידה גדרה של הגנה זו. חובה לפרסם קיימת כאשר "האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (אורי שנהר דיני לשון הרע 283 (1997), להלן- "שנהר"). במקרה שלפנינו האינטרס החברתי של כלל חברי המושב בעניין זה הינו מצומצם למדי, ואין בו בכדי להטיל חובה על המערער, המצדיקה פרסום דבר שלא הוכח כאמת.
על כך יש להוסיף כי ההגנה הכלולה בסעיף זה דורשת כי "תוכן הפרסום המהווה את עילת התביעה אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה" (שנהר, עמ' 285). דרישה דומה הופיעה בפס''ד אילנה דיין בהקשר לפרסום עיתונאי. כב' השופט פוגלגמן קבע כי יש לבחון האם החלק הכולל לשון הרע נדרש לשם השגת תכלית הפרסום (עמ' 97). בענייננו, לא עמד המערער בדרישה זו. אף אם המערער היה סבור כי מוטלת עליו החובה להסב את תשומת לב תושבי המושב לדברים הנעשים בשמם ובכספם, היה עליו להימנע מלכלול ביטויים הטוענים כי דפוס הפעולה של המשיב הוא 'של טירוף, ושל חוסר שפיות קיצונית', או כי המשיב פועל לצורך 'סיפוק יצרים פסולים', או רמיזות כי המשיב פועל תוך 'הלעטת שקרים וסיפורים לא עובדתיים והסתה פרועה בלתי פוסקת'. לו סבר המערער כי מחובתו לפרסם היה עליו להציג הפרטים בצורה ענינית ותכליתית, ללא שימוש בלשון בוטה אשר אינה תורמת לכבודו של איש מהמעורבים בעניין ובעניינינו, הפרסום חרג מעבר לנדרש ולתכלית לה נועד. אמנם, המערער קרא במכתב גם ל'איחוד ואיחוי קרעים וקירוב לבבות', אך אין בכך בכדי להקהות את חומרת הדברים אותם יחס למשיב ללא צורך, ובדבריו כלפי המשיב לא היה קירוב לבבות אלא הרחבת הקרע.



ההגנה בסעיף 15(3) דורשת כי הפרסום נעשה להגנה על ענין אישי כשר של הנתבע. המערער סבור כי סעיף זה מתקיים בעניינו, שכן היה לו ענין אישי כשר להשפיע על החברים במושב לקבל את עמדתו ולפתור את הבעיה של משפחתו מחוץ למישור המשפטי. בית המשפט דחה תחולתה של הגנה זו בשל הביטויים העולבים יתר על המידה שהיו כלולים במכתב, ומאחר ולשיטתו, המכתב נועד להדיח את המשיב מכהונתו, כיו''ר הועד ולא לשם השגת תנאי המגורים של משפחת המערער.

גם אם הפרסום נועד להגן על עניין אישי כשר של המערער ואשאיר זאת בצריך עיון, הרי שסעיף 15(3) - כמו הסעיף שלפניו- מותנה בכך שהפרסום "לא יעבור את השיעור המספיק, מבחינה הגיונית, להגנת העניין האישי הכשר" (שנהר, עמ' 296). בסייג זה, כפי שפורט לעיל, המערער לא עמד. בהקשר זה יש להוסיף כי המערער טען במכתב כי עולים גילויים של אי סדרים והטעיה בתחומי הנהלת המושב, וטענה זו אינה רלוונטית לעניינו של המערער ביחס לסכסוך על בית המגורים. לו היה המערער כותב מכתב לחברי האגודה אולם מנסח אותו באופן מתון וזהיר יותר, היה המערער זוכה להגנות הקבועות בחוק; אולם המערער לא עשה כן, ואף לאחר מעשה הוסיף לטעון כי "אני נאמן לדרכי ולדברים שכתבתי, אני חושב שלא גרמתי עוול לאף אחד, ואפילו הייתי מאופק מדי, וזה חשוב לציין" (פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 16.1.11). בנסיבות אלה, לא עומדת למערער ההגנה בסעיף 15(3).



ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק מותנית בכך שמדובר בהבעת דעה. בית המשפט דחה הגנה זו, בקובעו כי המכתב שפירסם המערער מתיימר לקבוע עובדות. הפסיקה קבעה כי על מנת לקבוע האם פרסום כלשהו הינו הבעת דעה או קביעת עובדה יש לבחון את הרושם הכללי שיוצר הפרסום כולו בעיני הקורא הסביר, ולשם כך יש להתבונן בהקשר הענייני שבו נכתבו הדברים מעוררי המחלוקת (ע''א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ''ד נו(3) 245, 262-263 (2002)). בבחינת המכתב במבחן זה, המכתב אכן מתיימר לכתוב עובדות. המערער מבקש להציג את המצב העובדתי בנוגע לסכסוך על בית משפחתו כפי שהוא רואה אותו, ולקרוא לתושבי המושב לשנות אותו. המערער מבקש לקבוע עובדות באשר להתנהגותו הלא תקינה של המשיב, תוך שהוא מגייס לעזרתו ציטוטים מההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים. אין מדובר בהבעת דעה גרידא. על כן, אין המערער יכול לחסות תחת הגנתו של סעיף 15(4).




הדרישה הבסיסית לתוקפו של סעיף 15 היא כי הפרסום יעשה בתום לב. לשם כך, בוחן בית המשפט מהי הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום; האם המפרסם האמין אמונה כנה באמיתות הפרסום; האם הפרסום נסב על דמות ציבורית; האם הפרסום היה מידתי; ועוד (פס''ד בן גביר, עמ' 36). מקצת משיקולים אלה מבוססים על חזקות תום הלב שבסעיף 16 לחוק, הקובע, בין היתר, כי פרסום יחשב כפרסום שאינו בתום לב כאשר הפרסום אינו אמת והמפרסם לא נקט באמצעים סבירים לברר זאת, או כאשר המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מהנדרש.

בית המשפט קמא סבר, אמנם, שמתקיימת בעניין זה החזקה השלילית שבסעיף 16(ב)(2), מאחר והדבר שפורסם לא היה אמת. עם זאת, נראה שבית המשפט קמא נקלע בעניין זה לטעות, שכן לצורך תחולת סעיף זה חובת ההוכחה כי הדברים אינם אמת הינה על התובע (שנהר, 267). אולם מנגד "הוכחת הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב) אינה תמיד חיונית לתובע, שהרי גם אם החזקה לא תקום, עדיין יוטל נטל הוכחת מרכיב תום הלב על המפרסם." (עמ' 259 לספרו של שנהר ).
אולם משקבעתי כי המערער אינו עומד בדרישות תת הסעיפים של סעיף 15, אין צורך להכריע בעניין קיומו של תום לב, מה גם שכפי שכבר קבעתי, הפרסום לא היה מידתי ובכך יש כדי לשלול את תום הלב של המערער.

גובה הפיצוי


המערער מלין על כך שבשל אי מיצוי ההליך נמנעה ממנו האפשרות לטעון ולהביא ראיות לעניין גובה הפיצוי, ובשל כך נקבע פיצוי מבלי שבית המשפט היה מודע למצבו הכלכלי. לטענת המערער, הסכום שנפסק לו הינו גבוה ביותר עבורו ועלול להוות מכת מחץ למאמציו לרכוש מקצוע ולשנות את אורח חייו. בנסיבות אלה, לשיטתו, קובעת הפסיקה כי שיקול כלכלי הינו שיקול לגיטימי בקביעת גובה הפיצוי.

אכן, בפס''ד שרנסקי (עמ' 48-49) קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי כאשר נקבע פיצוי בגין נזק כללי, יש לקחת בחשבון את מצבו הכלכלי של המזיק ולבחון האם השתת פיצוי גבוה תפגע בו פגיעה אנושה ובלתי מידתית. עם זאת, אין זה המקרה שבפני. אין ספק שבהתחשב בהכנסתו של המערער, הסכום שנפסק הינו גבוה עבורו. בית המשפט קמא היה מודע לכך, שכן המשיב שטח בפניו את מצבו הכלכלי בבקשתו לביטול פסק הדין. עם זאת, אין המדובר בסכום גבוה ביחס לפיצוי המקובל במקרים כמו אלה, ואף אין מדובר במקרה בו - כפי שהיה בפס''ד שרנסקי - גובה הפיצוי עלול להביא את המערער לכדי פשיטת רגל.מה גם שעל המערער היה לצפות התוצאות של מעשיו.
בית המשפט קמא שקל את השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המערער, תוך שהוא מעניק, מחד גיסא, משקל לכך שמדובר בפרסום בודד, אשר נעשה להגנה על האינטרסים של המערער, ואשר לא גרם נזק למשיב; ומאידך גיסא, מעניק משקל לכך שהמערער לא הביע חרטה על מעשיו. מאחר והפיצויים במקרה זה נפסקו על דרך האומדן, ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם, ותעשה כך רק כאשר הם סוטים באופן משמעותי מהפיצוי הראוי (ע''א (י-ם) 3271/02 בלשניקוב אבי נ' פרופ' גבריאל מוקד (2003)). במקרה זה סכום הפיצויים נראה ראוי והוא אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.


סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם הוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ש"ח, להיום.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון