מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מימון מתורגמן בבית המשפט: עניינה של החלטה זו בשאלה, אם ניתן לחייב בעלי-דין דוברי ערבית, שאינם דוברי עברית, לממן את עלות שכרו של מתורגמן בית המשפט שיוזמן לתרגם את הדיונים בתובענה הנדונה מהלשון הערבית אל הלשון העברית ולהפך. עיקרי העובדות הרלוונטיות 2. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתיק הנדון ביום 24.5.2012 נקבעו שני מועדים לשמיעת הוכחות מטעם הצדדים (בימים 2 ו-4 בדצמבר 2012). באי-כוח הצדדים התבקשו להודיע אם יש צורך לזמן לדיונים אלו מתורגמן מטעם בית המשפט, שיתרגם מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך. עוד הובהר לבאי-כוחם של הצדדים, כי בהתאם לנוהל שהפיצה הנהלת בתי המשפט אל השופטים במהלך החודשים האחרונים, מאחר שמדובר בהליך אזרחי (להבדיל מהליך פלילי), יהיה על הצדדים לממן את עלות שכרו של המתורגמן (להלן - הנוהל או נוהל התרגום). בתגובה לכך, הביעו באי-כוחם של הצדדים את התנגדותם למימון שכרו של המתורגמן, תוך פירוט נימוקיהם לכך. לאור התנגדותם זו, התבקשה הנהלת בתי המשפט להגיב לטענות באי-כוח הצדדים, ותגובתה הוגשה היום (24.6.2012). 3. לשלמות הדברים יוער, כי על-פי נוהל התרגום, רשאים הצדדים לפנות בבקשה אל נשיא בית המשפט שבו נשמע ההליך הרלוונטי, כדי שיחליט על-פי שיקול דעתו, אם ישנה הצדקה לפטור את הצדדים מתשלום שכרו של המתורגמן. בענייננו, לא הייתה להוראה זו של הנוהל רלוונטיות והצדדים לא ביקשו למצות אפשרות זו, מאחר שהתנגדותם לא הייתה מטעמים כלכליים, אלא בשל כך שלטענתם, שנוהל התרגום אינו חוקי. עיקרי טענות הצדדים 4. בא-כוחה של התובעת טען שהוא מתנגד לשלם את עלות שכרו של המתורגמן מהטעם שערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל וכי לטענתו, נוהל התרגום עומד בניגוד לדין. תחילה הבהיר כי בנסיבות התיק הנדון, בעלי הדין אינם זקוקים למתורגמן, אלא בית המשפט הוא שזקוק למתורגמן (מאחר שאיני דוברת ערבית). לטענתו, מאחר שהלשון הערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל, אין מניעה שהדיון יתקיים בערבית, שהרי הצדדים, באי-כוחם ועדיהם דוברים לשון זו. לפיכך לטענתו, אם בית המשפט נזקק לתרגום כדי להבין את מהלך הדיון, הרי שעל הנהלת בתי המשפט לשאת בעלות שכרו של המתורגמן. עוד הוסיף, שנוהל מעין זה אף נקבע לפני מספר שנים ובוטל, מאחר שככל הנראה, נמצא שאינו חוקי. טענה נוספת שטען היא, שמלבד אגרת המשפט שחובת תשלומה נקבעה בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן - תקנות האגרות), אין כל הוראת דין, חוק או תקנה, שמכוחה ניתן לחייב בעל-דין לשלם עבור שירותי משפט ועבור מימוש הזכות לפנות לערכאות. באת-כוחו של הנתבע הודיעה, שגם הנתבע מתנגד לתשלום שכרו של המתורגמן, מהטעמים שעליהם עמד בא-כוחה של התובעת. 5. בתגובתה טענה הנהלת בתי המשפט, כי על הצדדים לממן את התרגום מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך, אלא אם כן יימצא שמדובר בנושא חריג, שאושר על-ידי נשיא בית המשפט שבו נשמע ההליך. תגובתה הייתה קצרה, ולפיכך נביא את הדברים כלשונם (ההדגשות במקור): "1. בהוראות חוק סדר הדין הפלילי הכירה מדינת ישראל בחשיבותם של מתן שירותי תרגום לנאשם בהליך הפלילי, ולפיכך מממנת המדינה את עלויות התרגום בהקשר זה. בתקנות סדר הדין האזרחי לא קיימת הוראה דומה. סוגיית התרגום בהליכים אזרחיים לא הוסדרה בחקיקה. 2. בהיעדר מקור חוקי המחייב תרגום שכזה, מדובר בהחלטה מנהלית הנתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי המשפט. בחודש יולי 2003, הנחה מנהל בתי המשפט דאז, כבוד השופט (בדימוס) דן ארבל, כי תרגומים במשפטים אזרחיים ימומנו על-ידי מערכת בתי המשפט במקרים חריגים ורק במקום שאין כל דרך אחרת לנהל את המשפט. מאז ועד היום פועלת מערכת בתי המשפט לפי הנחיה זו. 3. בהתאם לאותה מדיניות נזכרת, ככל שמדובר לדעת בית המשפט הנכבד במקרה חריג, המצדיק מימון תרגום על-ידי המערכת, יעביר בית המשפט את הבקשה לנשיא בית המשפט למתן החלטה. החלטה זו אמורה להתקבל בין היתר, על יסוד נתונים מהתקציב הפנוי שעומד לרשותו של בית המשפט בהקשר זה". 6. לשם העמדת דברים על דיוקם אוסיף, כי למיטב ידיעתי וידיעת חבריי השופטים שעימם בדקתי את העניין, במהלך השנים האחרונות ועד הפצת נוהל התרגום לפני חודשים ספורים, תרגום ללשון הערבית בבית משפט זה בהליכים אזרחיים, מומן על-ידי בית המשפט, בעוד הצדדים להליכים אלו לא נדרשו לשאת בעלות התרגום. ככל שהיו מקרים שבהם צדדים נדרשו לממן את התרגום לערבית, היו אלו מקרים חריגים, בודדים ונדירים, שלא עלה בידי לאתרם. עוד יוער, כי הגם שהשיעור המדויק אינו ידוע לי, אין מחלוקת ששיעור ההליכים בבית משפט זה, בית משפט השלום בירושלים, שבו יש צורך במתורגמן ללשון הערבית, הוא ניכר ומהווה שיעור משמעותי מכלל ההליכים הנשמעים בו. על מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל 7. שאלת מעמדה של השפה הערבית, כמו גם השאלה אם נקבעו בישראל לשונות רשמיות, שבה ועולה מידי פעם. זאת גם בניסיונות חקיקה שתכליתם לעגן בחוק את הלשונות הרשמיות במדינה וגם בפסיקת בתי המשפט, ובמיוחד בפסיקת בית המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. 8. בבג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393 (2002) (להלן - עדאלה), נדונה השאלה אם מוטלת חובה על עיריות אשר בתחומן מתגורר מיעוט ערבי, להשתמש בלשון הערבית, בצד הלשון העברית, בכל השילוט העירוני. בית המשפט קיבל את העתירה ברוב דעות (כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופטת ד' דורנר נגד דעתו של כבוד השופט מ' חשין), ואגב כך קבע כי הערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל. יחד עם זאת, נדרש בית המשפט לשאלת ההשלכה שיש לכך על המקרה שנדון לפניו. כבוד הנשיא א' ברק עמד על כך שאין כל הוראה ב"חקיקה הרגילה" הקובעת שהשפה הערבית היא שפה רשמית, אך בהתאם להוראת סימן 82 בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן - סימן 82), שתוקנה בשנת 1939, שעניינה "שפות רשמיות", העברית והערבית הן לשונות רשמיות במדינה, גם אם לעברית ישנו מעמד מועדף. הוראה זו קבעה כי השפות הרשמיות הן אנגלית, ערבית ועברית, תוך שניתנה בכורה לאנגלית במקום שבו תימצא סתירה בין הנוסח האנגלי לנוסח הערבי או העברי של פקודות או מודעות רשמיות. לאחר הקמת המדינה, עם חקיקת סעיף 15(ב) בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, בוטל מעמדה של האנגלית בתור לשון רשמית במדינת ישראל. בנוסף לכך, סעיף 24 בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שינה את הוראת סימן 82 בכל הנוגע לסתירה בין הנוסח האנגלי של דבר חקיקה שנחקק במקור באנגלית לבין הנוסח החדש של חוק בעברית, בקובעו שהנוסח העברי החדש הוא המחייב (עדאלה, פסקאות 12-11 בפסק-דינו של הנשיא א' ברק). סימן 82, שכותרתו "שפות רשמיות", לאחר תיקונו בשנת 1939 (ובתרגומה לעברית), קובע כך: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטופסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו עפ"י צו מאת הנציב העליון יפורסמו באנגלית ובערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב העליון אפשר להשתמש בשלש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי לבין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכין אחר הנוסח האנגלי". לאחר תיקונו של סימן 82 בדברי החקיקה המאוחרים הנזכרים כאמור, ולאחר התאמתו, קובעת הוראתו לאמור: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ"י צו מאת הממשלה יפורסמו (באנגלית) בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בשלוש [צ"ל: שתי] השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט". 9. השאלה שעמדה להכרעה בעניין עדאלה הייתה אם כן, אם הוראת סימן 82 חלה גם על שילוט ברחבי הערים שבתחומן מתגורר מיעוט ערבי. אגב דיון בשאלה אם יש להורות על הכללת הערבית בשילוט שברחבי הערים, נדרש כבוד הנשיא א' ברק לצורך באיזון בין התכליות השונות העומדות בבסיס ההכרעה. תכליות אלו הן זכותו של אדם לשפתו, הצורך בהבטחת שוויון, מעמדה המיוחד של העברית במדינת ישראל והכרה בחשיבות השפה כמרכיב בלכידות הלאומית ובהגדרת המדינה הריבונית (שם, פסקאות 21-16). מסקנתו היא שבאיזון בין כל התכליות הנזכרות, יש לקבוע כי השילוט יהיה גם בלשון הערבית לצד הלשון העברית וזאת להבדיל מלשונות אחרות שאין מקום לכלול אותן בשילוט, וזאת משני טעמים אלו (שם, פסקה 25): "ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים, היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות תוך כיבוד לשונם ותרבותם ... שנית, הערבית הינה שפה רשמית בישראל ... רבות הן השפות שמדברים בישראל, אך רק ערבית - בצד העברית - היא שפה רשמית בישראל. לערבית ניתן אפוא, מעמד מיוחד בישראל ...". 10. הנושא שנדון בעניין עדאלה חורג כאמור, מענייננו, מאחר שכאמור, עיקר הדיון והמחלוקת שהתבררה באותו עניין, היו בשאלה אם יש להחיל את הוראות סימן 82 על הנסיבות המיוחדות שנדונו שם. כך גם נדונה שאלת המשמעות שיש למושג "שפה רשמית" על אותן נסיבות ואם מעמדה של הערבית במדינת ישראל מחייב כאמור, פרסום שילוט עירוני גם בערבית (ראו למשל, בפסק-דינו של כבוד השופט מ' חשין, פסקאות 17-16). לא הייתה מחלוקת שהוראת סימן 82 החילה את השפות הרשמיות על הנסיבות שהובאו ופורטו בהוראת סימן 82 (פקודות, מודעות רשמיות וטפסים רשמיים וכן שימוש במשרדי ממשלה ובבתי המשפט), אלא השאלה הייתה, אם אותן נסיבות תקפות גם ביחס לשלטים בתחומי הערים. כך גם לא הייתה מחלוקת בעניין מעמדה המיוחד של הלשון הערבית, לעומת לשונות אחרות, כפי שקבע גם כבוד השופט מ' חשין בעניין עדאלה (הגם ששם כאמור, נותר בדעת מיעוט), וגם בעניין אחר, שבו נדונה שאלת כשרותם של פתקי הצבעה לרשויות המקומיות שנכתבו בערבית. ראו רע"א 12/99 ג'מאל מרעי נ' פריד סאבק, פ"ד נג(2) 128 (1999) (בפסקה 18), שבו קבע כבוד השופט מ' חשין כך: "כהוראת סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, השפה הערבית בארצנו, נודע לה מעמד נעלה במיוחד, ויש אף הגורסים כי שפה 'רשמית' היא (יהא-אשר-יהא פירוש המושג 'רשמית'"). ראו: א' רובינשטיין וב' מדינה המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל ... בעמ' 105-97. ראו עוד: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית [פ"ד מז(5) 189] בעמ' 210, 214 (מפי השופט ברק), ודברי השופט ד' לוין, שם, בעמ' 216-217. ואולם, לא בכך עיקר. עיקר הוא שהשפה הערבית היא שפתה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה - שפת-הדיבור, שפת-התרבות, שפת-הדת - ושיעור זה של אוכלוסין הוא מיעוט ניכר שראוי לנו כי נכבדו - אותו ואת שפתו. מדינת ישראל היא מדינה 'יהודית ודמוקרטית', ובהיותה מה שהיא חובה היא המוטלת עליה לכבד את המיעוט שבה: את האדם, את תרבותו של האדם, את שפתו של האדם. עיקרון חוקתי זה בישראל ימלא בתוכנו וברוחו - ברחבות וברווחה - את הוראת סעיף 61(ג) לחוק הבחירות. עקרון-השוויון יוליכנו כמו-מעצמו אל מקום שהגענו אליו ..." 11. לאור לשונה הברור של הוראת סימן 82, לא הייתה מחלוקת כי בשימושים שנקבעו בהוראה (פקודות, מודעות רשמיות וטפסים רשמיים), חלה חובה להשתמש בעברית ובערבית. וכך גם נקבעה זכות להשתמש בלשונות אלו בפנייה אל בתי המשפט ואל משרדי הממשלה. ראו את דברי כבוד השופטת ד' דורנר בעניין עדאלה בעניין תחולתה של הוראה זו (בפסקה 3 בפסק-דינה): "בהוראה פורטו השימושים השונים בשלוש השפות או באחת מהן, המתחייבים ממעמדן כשפות רשמיות, על-ידי הממשלה והרשויות המקומיות באזורים שייקבעו על-ידי הנציב העליון, או על-ידי התושבים הנזקקים לשירותי הרשויות. כך חויבו הרשויות להשתמש בשלוש השפות בפרסומים שמנו בהוראה, ונקבעה זכות התושבים להשתמש באחת משפות אלה בפנותם לבתי המשפט ולמשרדי הממשלה" (ההדגשה אינה במקור). בהמשך הדברים מוסיפה כבוד השופטת ד' דורנר, כאמור לעיל, כי לאחר חקיקת סעיף 15(ב) בפקודת סדרי השלטון והמשפט, אשר ביטלה כאמור, את השימוש בשפה האנגלית, נותרה הוראת סימן 82 בדבר המלך בעינה כשהוראותיה מתייחסות רק לשתי לשונות: עברית וערבית. בעוד שלעברית ניתן עוד בהכרזת העצמאות מעמד מועדף, מעמד של בכורה (שם, פסקאות 5-4). 12. סימן 82 בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, שהוא ירושה שירשנו מימי שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הוא הקובע את ההוראה המחייבת בדבר "שפות רשמיות" ומעמדן, וזאת כאמור, לצד הכרזת העצמאות ודברי חקיקה המעניקים לעברית מעמד בכורה ועדיפות על-פני השפה הערבית (כפי שהובהר בין השאר בהרחבה, בעניין עדאלה). במשך השנים מאז קום המדינה, נעשו ניסיונות רבים לחוקק חוקים שבהם תקבע העברית בתור לשון המדינה, תוך הענקת מעמד מוגדר גם ללשון הערבית, אך ניסיונות אלו לא צלחו. סקירה נרחבת על כך מובאת בספרו של ד"ר נתן אפרתי, העברית בראי המדינה - מעמדה הציבורי של העברית מאז ייסוד המדינה (הוצאת האקדמיה ללשון העברית, תש"ע-2010. להלן - אפרתי). הניסיון הראשון היה הצעת חוק שפת המדינה, תשי"ג-1952 (שהציעה חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור ממפלגת חירות (דברי הכנסת תשי"ב, בעמ' 2520-2521). ראו: אפרתי, בעמ' 41). לאחר ניסיון זה היו עוד ניסיונות רבים, שאף הם נכשלו (אפרתי, פרק שלישי: המאבק על מעמד העברית: יזמה ממלכתית, עמ' 135-105). כך גם נכשל ניסיון לחוקק בשנת 1980 את "חוק יסוד: הלשון העברית" (שם, עמ' 228). הסיבה העיקרית לכך שכל אותן הצעות חוק לא הבשילו לידי חקיקה, היה נעוץ במחלוקות סביב מעמדה של הלשון הערבית, אשר לא הייתה מחלוקת, שאף היא בעלת מעמד רשמי במדינת ישראל, וכי ניתן לפנות אל מוסדות המדינה גם בערבית, ולא רק בעברית (ראו, אפרתי, פרק שביעי: מעמד הלשון הערבית, בעמ' 236-226). דיון בטענות הצדדים 13. על רקע הדברים האמורים, נדון בטענות הצדדים לתובענה ובטענותיה של הנהלת בתי המשפט. 14. טענת בעלי הדין בתביעה הנדונה היא, כי לאור העובדה שהערבית היא לשון רשמית במדינה, רשאים הם לנהל את המשפט גם בלשון זו. לפיכך, אם בית המשפט אינו מבין ערבית והוא מבקש להיעזר במתורגמן, הרי שעל בית המשפט לממן את עלות שכרו, וכי אין להטיל הוצאה זו על בעלי הדין. עוד טוענים הם, כי מלבד תקנות האגרות, הקובעות חובת תשלום אגרת משפט עבור שירותי המשפט הניתנים באמצעות בתי המשפט, אין כל מקור בדין המתיר לבית המשפט לחייב בעלי-דין לממן את ההליך המשפטי. מנגד טענה הנהלת בתי המשפט, כי בניגוד להליך הפלילי, שלגביו נקבעה הוראה אשר הכירה בחשיבות של מתן שירותי תרגום לנאשם בהליך פלילי, אין הוראה מקבילה בעניין הליך אזרחי. לפיכך השאלה אם יינתנו שירותי תרגום בהליך אזרחי, נתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי המשפט, אשר החליט כי שירותים אלו יינתנו בלא תשלום רק במקרים חריגים ומוצדקים. 15. באשר להליך הפלילי, הרי שחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אמנם קובע כי אם "הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו" (סעיף 140). עוד נקבע, כי אם הוגשה ראייה שאינה בעברית או בלשון השגורה בפי בית המשפט ובעלי הדין, כי אז תתורגם בידי מתרגם, וכי כל עדות או ראייה שתימסר בלשון שאינה עברית, תתורגם ותיכתב בפרוטוקול בעברית (סעיף 141). כך קובעת הוראה זו: "ראיה הנמסרת ברשות בית המשפט לא בעברית, או לא בלשון אחרת השגורה בפי בית המשפט ובעלי הדין, תתורגם בידי מתרגם, ועדות שנמסרה כאמור תירשם בפרוטוקול תוך תרגומה לעברית, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; רישום התרגום בפרוטוקול ישמש ראיה לכאורה לדברים שתורגמו". בנוסף לכך נקבע כי "שכרו של מתרגם ישולם מאוצר המדינה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת" (סעיף 142). בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין הוראה מקבילה. מכאן לכאורה, גם אין הוראה המחייבת את רישום הדברים בפרוטוקול דווקא בלשון העברית, ואף אין חובה לתרגם בידי מתרגם ראיה או עדות שלא נאמרו בעברית אל הלשון העברית. גם הוראת סעיף 68א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובעת את החובה לערוך פרוטוקול לדיוני בית המשפט, את תוכנו ומה ייכלל בו ואת אופן ניהולו, אינה כוללת הוראה שלפיה פרוטוקול ייערך דווקא בלשון העברית. לאור העובדה שסימן 82 קובע שמותר להשתמש בשפה הערבית "במשרדי הממשלה ובבתי המשפט", הרי שלכאורה, צודקים באי-כוחם של הצדדים לתביעה בטענתם, כי מאחר שהם, בעלי הדין והעדים דוברים ערבית, אין מניעה שינהלו את הדיון בערבית, וכי מי שנזקק לתרגום להבנת הדברים, הוא בית המשפט. בנסיבות אלו, הרי שלכאורה, אמנם אין לחייבם לשאת בעלות התרגום. 16. טענה נוספת שטענו באי-כוחם של הצדדים היא, כי לא ניתן לחייב את בעלי הדין לשאת במימון התרגום, המהווה חלק משירותי המשפט אשר ניתנים להם, מבלי שנקבע בדין מקור לחיובם. נראה שגם בטענה זו יש ממש. תקנות האגרות קובעות את התשלום שמשלם מי שמגיש הליך לבית המשפט בתמורה לשירותי המשפט אשר ניתנים לו באמצעות בתי המשפט. פרט לכך, תשלומים נוספים שעל בעלי-דין לשלם, או שעל-פי הדין מוסמך בית המשפט לחייבו בתשלומם, הוסדרו בהוראות חוק או בתקנות. כך למשל נקבע בסעיף 68ב(א) בחוק בתי המשפט, שהקלטת דיונים לפי בקשת בעלי-דין, תהיה במימון בעלי הדין. כך גם נקבע כי אם בית המשפט מינה מומחה מטעם בית המשפט, רשאי הוא להורות לבעלי הדין לממן את שכרו של המומחה (תקנה 131 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הוראות דומות, המסמיכות את בית המשפט לחייב בעלי-דין לשאת בהוצאות ניהול המשפט נקבעו גם לעניין הוצאות פרוטוקול, שכר בטלה של עדים, שכר מומחים ועוד כיוצא באלו (תקנות 513-511 בתקנות סדר הדין האזרחי, וכן תקנה 187 בעניין שכר בטלה של עדים). כך גם הוסמך בית המשפט לחייב בעל-דין בהתקיים נסיבות מיוחדות בתשלום הוצאות לאוצר המדינה (תקנה 514). לעומת זאת, אין כל הוראת חוק הקובעת כי בית המשפט רשאי להטיל את מימון שכרו של המתורגמן על בעלי הדין. 17. אמנם, אין חיקוק החייב את בית המשפט הדן בהליך אזרחי להעמיד מתורגמן לרשותו של כל בעל-דין שאינו דובר עברית, אלא דובר לשון אחרת. זאת להבדיל מנאשם בהליך פלילי, שלגביו נקבעה כאמור, הוראה מיוחדת. אולם במקום שבו הדין קובע באופן ברור ומפורש כי מותר להשתמש גם בלשון הערבית בבתי המשפט, ממילא שלא ניתן לחייב את הבוחר להשתמש בלשון הערבית בבתי המשפט לממן את תרגום הדיון מערבית לעברית ולהפך. כך ככלל, וכך במיוחד בנסיבות שבהן מי שנזקק לתרגום הוא בית המשפט עצמו, ולא בעלי הדין, אשר כאמור, רשאים לנהל את הדיון בלשון הערבית. ההבדל בין ההליך הפלילי להליך האזרחי, איננו כטענת הנהלת בתי המשפט. ההבדל אינו בכך שבהליך פלילי על המדינה לשאת בהוצאות מימון התרגום, בעוד שלא כך בהליך אזרחי, שבו על הצדדים לשאת במימון הוצאות אלו. ההבדל הוא בלשון שאותה יש לתרגם. בהליך הפלילי על אוצר המדינה לממן את התרגום ללשון העברית כל אימת שהנאשם אינו דובר עברית אלא כל לשון אחרת, וכן כל אימת שמוגשות ראיות שאינן בעברית אלא בלשון אחרת או שנשמעות עדויות בלשון שאינה עברית. זאת ללא הבחנה בין הלשונות השונות, אם הן בגדר לשונות רשמיות במדינה - עברית וערבית - או שמדובר בכל לשון אחרת, תהא אשר תהא. לעומת זאת, בהליך אזרחי, לא חלה חובה על אוצר המדינה לממן את תרגום הדיון והראיות ללשון העברית ביחס לכל לשון, אלא רק במקום שבו מדובר בלשון הערבית, שלגביה נקבעה הוראה מיוחדת בסימן 82 בדבר המלך. ההבדל הוא אפוא, בכך שבהליך הפלילי על המדינה לממן את התרגום מכל לשון אל הלשון העברית ולהפך. בהליך האזרחי, המדינה אינה חייבת לממן את התרגום מכל לשון אל הלשון העברית ולהפך, אלא אם כן מדובר בלשון הערבית, שבה על-פי סימן 82 "מותר להשתמש ... בבתי המשפט". 18. התוצאה היא אפוא, שנוהל התרגום שקבעה הנהלת בתי המשפט אכן קובע נוהל שהוא חוקי, אבל רק כל עוד מדובר בתרגום בהליך אזרחי מכל לשון, שאינה ערבית, לעברית ולהפך. אולם אם יש צורך לתרגם את הדיון בהליך האזרחי מהלשון הערבית אל הלשון העברית ולהפך, אין מקום לנוהל זה והוא עומד בניגוד לדין. 19. בשולי הדברים יוער, כי מן הטעמים שעליהם עמדתי, המסקנה המתבקשת היא כאמור, שאין מקום לנוהל התרגום, ככל שמדובר בתרגום מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך. אולם אפילו טעיתי, דומה כי יש מקרים שבהם נכון הכלל כי לא די להיות צודק, אלא ראוי לנהוג בתבונה. לאורך כל השנים, מאז קום המדינה, לא הצליחה הכנסת לחוקק חוק שיקבע שהעברית היא הלשון הרשמית היחידה במדינה, גם אם הוצע בהצעות החוק שהוצעו בעניין זה, שלצד העברית יוענק מעמד חוקי גם ללשון הערבית. הסיבה שרוב יהודי בכנסת לא חוקק חוק מעין זה ,הייתה נעוצה ברגישויות שיש לקביעה שכזו בחוק ולנוכח ההשלכות שעשויות להיות לה (ראו על כך בהרחבה: אפרתי, בעמ' 236-226). חברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית, גם אלו שיזמו את הצעות החוק שנדונו במהלך השנים, היו ערים לאותם קשיים והיו מודעים להשלכות הפוליטיות והחברתיות שעשויות להיות לכך. ירושלים היא עיר שתושביה דוברי הערבית הם רבים וכך גם הדיונים המתנהלים בבתי המשפט בירושלים, שבהם בעלי הדין הם דוברי ערבית, הם רבים מאד ומהווים שיעור ניכר מכלל הדיונים בבתי המשפט בעיר. היצמדות להוראות חוק כאלו ואחרות ואל פרשנות בדרך שפורשה על-ידי הנהלת בתי המשפט, עשויה אמנם להביא לחיסכון כספי ניכר בתקציב הנהלת בתי המשפט, אולם לא מן הנמנע שהמחיר לכך יהיה גבוה בהרבה, באופן שלא ניתן לאומדו בכסף. לא זו בלבד, אלא שבמקום שבו דוברי הערבית המתדיינים בבתי המשפט הם רבים, הטלת הוצאה נוספת על אוכלוסיה זו, שגם אם היא מיעוט בקרב המתדיינים בבתי המשפט, היא מיעוט גדול מאד, אף יוצרת חוסר שוויון בין המתדיינים, באופן שיוצר אפליה שספק אם יש לה מקום על-פי הדין. התוצאה הישירה של נוהל התרגום היא שדוברי ערבית - אשר מטבע הדברים הם גם בני דת ולאום שונים מאלו של דוברי העברית - יאלצו לשאת בהוצאות גבוהות יותר כדי לממש את זכות הגישה לערכאות; זכות אשר זה מכבר הוכרה כזכות העולה לדרגת זכות יסוד. נראה כי ראוי להיזהר בקביעת נהלים, אשר גם אם לא הייתה כוונה לכך, תוצאתם הישירה יוצרת הפליה ואבחנה בזכות הגישה לערכאות בין בני לאום אחד לבין בני לאום אחר, אשר מהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה. 20. מכל מקום, מן הטעמים שעליהם עמדתי, המסקנה היא שאין מקום לחייב את הצדדים לתובענה הנדונה לשאת במימון הוצאות המתורגמן. לפיכך, יוזמן מתורגמן ללשון הערבית למועדי ההוכחות שנקבעו, אשר שכרו ימומן על-ידי הנהלת בתי המשפט. אין צו להוצאות. מתורגמןמימון