לשון הרע במייל או הבעת דעה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ההבדל בין הבעת דעה לגיטימית לבין לשון הרע - לשון הרע במייל: בפתח הדברים אציין, כי הצדדים הפליגו בניהול התיק ובסיכומיהם, למחוזות אשר לטעמי לא היו דרושים, ואשתדל איפוא, להתמקד בעיקר בלבד, תוך שימת לב שמדובר בהליך בסדר דין מהיר שמחייב, על דרך הכלל, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מתן פסק דין תמציתי. התובע, עו"ד במקצועו, הגיש נגד הנתבע תביעה ע"ס 50,000 ₪ שעילתה חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). התובע, חבר מפלגת מרצ וציר ועידה בה, מונה ליו"ר המוסד לביקורת של המפלגה ביום 13.2.11. הנתבע הוא חבר מפלגת מרצ ומשמש בה אף הוא ציר ועידה. עילת התביעה נוגעת למייל ששלח הנתבע לכאלף אנשים חברי מפלגת מרצ (לטענת התובע; לטענת הנתבע, מדובר בפחות, אך בכל מקרה במאות; ראה עמ' 22 לפר', ש' 10 - 11). מייל זה, נספח א' לכתב התביעה (להלן - המייל) נשלח בעקבות החלטה שניתנה על ידי בית הדין של מפלגת מרצ, אשר ביטל את הבחירות שנערכו ליו"ר סניף המפלגה בראשון לציון. החלטה זו ניתנה בעקבות עתירה שהגיש הנתבע לבית הדין, שהתובע היה אחד המשיבים בה (אציין כי הנתבע הפסיד באותן בחירות, שבוטלו). במייל, מיום 28.3.11, מפרט הנתבע את החלטת בית הדין לבטל את הבחירות, מציין כי התגלו כשלים בהליך הבחירות, כי תשלום במזומן עבור דמי חבר "מהווה פתח לזיופי בחירות" ומסיים בכך שהבחירות בוטלו על ידי בית הדין. לקראת סופו של המייל כותב הנתבע כך: "לזאת יש להוסיף את חוסר היענותו (!!!) של יו"ר ועדת הביקורת החדש לבדוק את הממצאים, החלטה תמוהה שמטילה צל כבד על המערכת המנהלת את המפלגה (ההדגשה במקור - י.ש.)". התובע טוען כי יש במייל כאמור משום לשון הרע כלפיו ומכאן תביעתו. התובע טוען, בתמצית, כי פרסום זה שבמייל לצירי הועידה, אלף במספר, פגע בו ובשמו הטוב. כמו כן טוען התובע, כי כלל לא נערכה אליו פניה בקשר לכשלים בהליך הבחירות בראשון לציון. הנתבע טוען, בתמצית, כי אין במייל משום לשון הרע. לחילופין טוען הנתבע כי פנה לתובע ללא הועיל, ולפיכך לשיטתו, עומדות לו ההגנות שבחוק, וביניהן ההגנות "אמת דיברתי" (סעיף 14) והגנת תום הלב (סעיף 15). דיון והכרעה - האם יש בפרסום לשון הרע? תחילה יש לבחון האם יש במייל, בנסיבות הענין, משום לשון הרע. אם התשובה תהא בחיוב, יש לבחון האם עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק (ע"א (תל אביב) 1413-05-11 ערוץ 10 נ' ארגון המורים העל יסודיים (2.4.12), סעיף 14 לפסק הדין).. על דרך הכלל, שני אינטרסים חשובים מתנגשים זה בזה בתביעת לשון הרע, האחד - חופש הביטוי. השני - הזכות לשם טוב (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293). כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. איסורי רכילות ולשון הרע נלמדים במקרא גם מן הפסוק "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט, טז). ועוד נאמר: "המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמך'. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות בישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה... אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו" (הרמב"ם, היד החזקה, הלכות דעות, פרק ז, הלכה א). וכלשונו של החכם באדם: "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א [א]). האינטרס השני, שיש לקחתו בחשבון באיזון המשפטי, הוא הערך של חופש הביטוי. חירות זו הוכרה, בשורה ארוכה של פסקי-דין, כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל (ראה בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי ואח’, פ"ד טז 2407). בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי פרסום שיש בו לשון הרע, הוא ביטוי שחופש הביטוי "מכסה" עליו (ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ה 1148, 1160; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, סעיף 18 לפסה"ד). על רקע זאת, נשאלת השאלה יד מי על העליונה, כאשר חופש הביטוי והזכות לשם טוב מתנגשים זה בזה. בחוק איסור לשון הרע הביע המחוקק את עמדתו בנוגע לנקודת האיזון הנראה לו כרצויה וראויה. קיימים פרסומים שיש בהם משום לשון הרע אך הם מותרים (סעיף 13 לחוק). קיימים גם פרסומים שבגינם יש למפרסם הגנה, למשל כאשר יש אמת בפרסום ויש ענין ציבורי בו (סעיף 14), או כאשר המפרסם פעל בתום לב וקיימות נסיבות מסויימות (סעיף 15). המחוקק לא הכיר איפוא בזכות מוחלטת לשם טוב, או לחופש ביטוי, וקבע איזון בין האינטרסים. בפרשת אבנרי שהוזכרה לעיל נקבע, בסעיף 25 לפסק הדין, כך (ההדגשה שלי - י.ש.): "באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה בכל הנוגע לחופש הביטוי לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, בשל חשיבותו הרבה של חופש הביטוי, כתנאי חיוני למשטר דמוקרטי. חופש הביטוי מאפשר החלפה של דעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר. "רק בדרך זו הוא יוכל ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, ובתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה" (השופט לנדוי בבג"צ 243/62 [10] הנ"ל, בעמ' 2415). "ההתבטאות החופשית היא חלק מהותי וחיוני מן התהליך הדמוקרטי, והיא מזינה את יכולתו של המשטר הדמוקרטי לקיים את עצמו" (הנשיא שמגר בעש"מ 5/86[23], בעמ' 241). בצדק צוין, כי חופש הביטוי "מהווה את התנאי המוקדם למימושן ש כמעט כל החירויות האחרות" (השופט אגרנט בבג"צ 73/53, 87[9] הנ"ל, בעמ' 878), וכי הוא "יסוד מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות" (השופט שמגר בע"א 723/74 [8] הנ"ל, בעמ' 295). דברים אלה תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר. אכן, דווקא תחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטייה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר. שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרת ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. עמד על כך השופט פאוול (.powell, j) בפרשת gretz345- 344, at[34] (1974) .v. Robert welch inc: An individual who decides to seek governmental office must" accept certain necessary consequences of that involvement in Public affairs. He runs the risk of closer public scrutiny The officers of government is not strictly limited to the than might otherwise be the case. And society's interest in Extends to anything which might touch on an official's formal discharge of official duties... The public's interest ."fitness for office זאת ועוד: ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה, כי התרופה לדבר שקר היא בדבר האמת (ראה בג"צ 399/85 [13] הנ"ל, בעמ' 281, וע"ב 2/84, 3[16] הנ"ל, בעמ' 328). "בדרך כלל קיים סיכוי טוב, שסופה של האמת לנצח, אשר על כן רק ישנה שהות מספקת, מוטב לפעול - לביטול השפעתה של הידיעה הכוזבת שנתפרסמה בעתון הנדון, או של המאמר שניתן לו מקום שם - בדרך של בירור, חינוך והסבר נגדי" (השופט אגרנט בבג"צ 73/53, 87[9] הנ"ל, בעמ' 891)". סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע - "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; אין ספק כי בענייננו, המייל פורסם, למאות אנשים. על רקע ההלכות שצוטטו לעיל, וכמובן, לשונו של החוק, השאלה הינה האם הוא מהווה לשון הרע. סבורני כי התשובה על כך הינה בשלילה. המייל מייחס לתובע "חוסר היענות" לבדוק את הממצאים, החלטה שמטילה, כך נכתב, צל כבד על המערכת. ה"ממצאים" - הכוונה לכל עניין החשדות בדבר כשלים ושיבושים בהליך הבחירות בסניף ראשון לציון של מפלגת מרצ, לרבות החשד לתשלום במזומן עבור דמי חבר, דבר אסור, עקרונית, בהתאם לתקנון המפלגה. לא בכדי הדגשתי קטע מסויים מפסק הדין שצוטט בענין אבנרי, והוא: "בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה בכל הנוגע לחופש הביטוי לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם". בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין (לא פורסם) נאמר באותו הקשר: "מקום מיוחד שמור, במסגרת איזון זה, לביטויים בעלי חשיבות ציבורית. שיג ושיח חופשי בנושאים ציבוריים מצוי בלב-ליבו של חופש הביטוי" (סעיף 79 לפסק הדין). התובע נושא בתפקיד שלציבור עניין בו - יו"ר המוסד לביקורת במפלגה פוליטית ואף מכהן כציר ועידת המפלגה. כאן המקום לציין, כי טענת התובע בסעיף 9 לסיכומי התשובה מטעמו אינה מדוייקת: אכן, נפסק כי המבחן המקובל לבדוק האם המדובר באישיות ציבורית הוא האם מדובר במי שפעולותיו או התבטאויותיו מעוררים ענין רב (רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג (1) 26, 48). יחד עם זאת, כמצוטט לעיל, יש לקחת בחשבון האם מדובר בתפקיד שלציבור ענין זו. תפקידו של התובע, לטעמי, הינו כזה, ואין צורך בציבור של מאות אלפים, ודי לטעמי במכותבים למייל - כאלף במספר, חברת מפלגת מרצ. בית הדין של המפלגה החליט כי הבחירות בסניף מסויים של המפלגה יבוטלו, בשל כשלים שנפלו בהן. התובע היה אחד המשיבים בעתירה לביטול בחירות אלה והשתתף בדיון בבית הדין. הנתבע, ציר בועידת המפלגה, דיווח לחברי המפלגה אודות הכשלים בבחירות ואודות החלטת בית הדין לבטלן. בסיפת הדיווח ציין הנתבע כי התובע לא נענה לבדוק את הממצאים. אף אם הייתי מקבל עובדתית את טענות התובע כי לא נערכה אליו פניה בענין לבדוק את המימצאים, אני סבור כי בנסיבות הענין, על רקע מטרת החוק, הפסיקה ונסיבות הענין בכללותו, הפרסום אינו מהווה לשון הרע. איני סבור כי יש בפרסום כדי לבזות את התובע, להשפילו או לעשותו ללעג, בהתאם לסעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף ההגדרות בחוק איסור לשון הרע. ודאי שאין בו כדי לבזות את התובע בשל גזעו, מוצאו וכיוב', כאמור בסעיף קטן (4) לסעיף ההגדרות. אשר לסעיף קטן (3), שקובע "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" - אף בגדר זאת לא באים הדברים, ואסביר. בפסיקה נקבע כי בבחינת קיומה של לשון הרע יש להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617). זאת ועוד, נפסק בענין אילנה דיין לעיל: "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום (סעיף 84 לפסק הדין). איני מקל ראש בתחושותיו הסובייקטיביות של התובע, והשתכנעתי מעדותו כי לא נעמו לו הדברים, בלשון המעטה. יחד עם זאת, בעיני האדם הסביר, ותוך הפנמת הפסיקה כי החוק לא נועד למנוע פגיעה ברגשות אלא פגיעה שנגרמת כתוצאה מירידת מעמד בעיני הבריות - כאמור לעיל - אני סבור כי אין בפרסום שבמייל ביחס לתובע כדי לגרום לירידת ערכו בעיני הבריות, ודאי לא לפגוע במשרתו או במשלח ידו. אזכיר שוב - כל שיוחס לתובע היה חוסר היענות לבדוק ממצאים. הא ותו לא. לא נאמר כי התובע שותף לכשלים בבחירות. לא נאמר כי התובע נהג שלא כראוי או היה שותף לזיופים, רחמנא ליצלן, בהליך הבחירות. לא נאמר כי התובע מעל באמון או עשה מעשה חמור כלשהו. לפיכך, ועל רקע העקרון של חשיבות חופש הביטוי לגבי תפקידים ציבוריים שלציבור ענין בהם, בקונטקסט הכללי של המייל, שהינו מכתב ארוך יחסית, דעתי הינה כי לא מדובר בלשון הרע. ברצוני להדגיש, כי אין פירושו של דבר כי דמם של נושאי מישרות ציבוריות הינו הפקר. יחד עם זאת, אלו אשר נושאים במישרה מעין זו בה נושא התובע - מכניסים עצמם במודע לקלחת מסויימת של שיג ושיח ציבורי הנוגע לעניינים ציבוריים שונים, על כל המשתמע מכך. לדידי, כל שהיה על התובע לעשות באותו שלב הינו דבר פשוט - להשיב לנתבע במייל תשובה, ולכתב בו את כל המכותבים שכותבו, ולומר כי לא נערכה אליו כל פניה, או כל תשובה אחרת שיחפוץ. כפי שציינתי, לא יוחס לתובע כל עלבון אישי, או מעורבות בכשלים (או אף בזיופים) בהליך הבחירות. לכן, לטעמי, תגובתו של התובע - הגשת התביעה - היתה בבחינת למעלה מהדרוש. בסיפת פרק זה אציין, כי טענת התובע בסיכומיו כאליו הטענה כי האמור במייל אינו מהווה לשון הרע הינה הרחבת חזית, חסרת בסיס, שכן בסעיף 34 לכתב ההגנה, שהתייחס לטענת לשון הרע בסעיף 1 לכתב התביעה - הוכחש האמור בסעיף זה. הגנת תום הלב מעבר לנדרש, ראיתי לציין כי לנתבע עומדת אף הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; התרשמתי מעדותו של הנתבע בפניי כי פרסם את המייל בתום לב. בסעיף 15 לכתב ההגנה (שאומת בתצהיר ולכן מהווה עדות ראשית, בסדר דין מהיר), ציין הנתבע כי פנה לראש המוסד לביקורת הקודם, מר מיכה דרורי, ודיווח על ההתרחשות בבחירות בסניף בראשון לציון. הנתבע אף העלה את הדברים על הכתב לבקשת מר דרורי ושלח לו אותם במייל (נספח 1 לכתב ההגנה). הנתבע מציין בסעיף 18 לכתב ההגנה כי ציפה שהתובע, כמי שהחליף את מר דרורי, יבדוק את הענין. ראה לענין זה עדות הנתבע בעמ' 22 לפר' ש' 29 - 30 ובעמ' 23 ש' 1 - 13. בהמשך, פנה הנתבע לבית הדין לבטל את הבחירות. סוף דבר- הבחירות בוטלו בהחלטת בית הדין (נספח ו'1 לכתב התביעה). אציין כי בהחלטת בית הדין נקבע כי: "שורת הפגמים הארוכה, שנתגלו לכל אורכו של הליך הבחירות ליו"ר הסניף בראשל"צ, אינה מאפשרת הנצחת תוצאותיו" (סעיף 8 לפסה"ד). דברים אלה של הנתבע לא נסתרו בחקירתו הנגדית. התרשמתי כי הנתבע דיבר מדם ליבו, וכלשונו: "רציתי לגרום לכך שהבחירות בראשון יהיו כהלכה" (עמ' 23 לפר', ש' 29). ואכן, עתירתו לביטול הבחירות - התקבלה. יודגש: הנתבע העיד כי חש שאין מענה מצד התובע, לאחר הגשת העתירה לבית הדין שהתובע היה משיב לה ולמעשה זהו חוסר המענה היחידי שהוא מייחס לתובע (עדותו בעמ' 24 לפר' ש' 18 - 19). ממילא, אין צורך להכריע עובדתית האם נערכה פניה קודמת לתובע בענין ע"י הנתבע, שכן חוסר ההיענות המיוחס ע"י הנתבע מתייחס אך ורק להתדיינות בבית הדין. בדיון בבית הדין, כאשר נשאל התובע על ידי בית הדין לעמדתו, אמר כי: "ועדת הביקורת: הענינים שהתרחשו ביום הבחירות מסורים לועדת הבחירות. עניינים אחרים שאינם ביום הבחירות מסורים לנו" (עמ' 6 לפרוטוקול, שצורף כנספח יב' לכתב התשובה). הנתבע התרשם מתשובה זו כי התובע אינו מתכוון לבדוק את הנושא (ראה עדותו בעמ' 24 לפר', ש' 18 - 19). לכך יש להוסיף את העובדה שלמעט תשובה קצרה זו, לא נקט התובע כל עמדה בדיון בבית הדין. לכן, בתום לב, כתב הנתבע את אשר כתב במייל לגביו התובע. התרשמות דומה מגישת התובע מסרו גם עדיו של הנתבע שנכחו בדיון. מר אבי בלאו העיד כי אב בית הדין פנה במהלך הדיון לתובע וביקש התייחסותו לדברים שנדונו, והלה השיב כי לא היתה פניה למוסד לביקורת בענין וכי אף היתה נערכת פניה כזו, לא היה בודק אותה, שכן לא מדובר בדברים צופי פני עתיד (ראה סעיף 5 לתצהירו). גם מר בועז אמיתי העיד דברים דומים וחזר עליהם בחקירתו הנגדית (סעיף 7 לתצהירו ועמ' 16 לפר', ש' 31 - 32) . עדותם של עדים אלה לא נסתרה בהקשר כאמור לעיל ולכן אני מקבלה. עדותם מתחזקת נוכח דברי התובע עצמו בבית הדין שצוטטו לעיל, שהשתמע במפורש מהדברים שאמר בדיון כי אכן אין בדעתו לבדוק את הדברים. התובע חזר על גישתו זו בחקירתו (ראה דבריו בעמודים 11 - 12 לפר'). ראוי להדגיש, כי בהקשר של תום ליבו של הנתבע, אין נפקא מינא האם אכן בסמכות התובע לבדוק את נושא הליך הבחירות בראשון לציון אם לאו, שכן בכל מקרה, כפי שהעיד הנתבע, חוסר ההיענות שייחס לתובע היה הפסיביות שנקט בדיון (עמ' 24 לפר', ש' 18). אציין במאמר מוסגר, כי סעיף 88.1 לתקנון מרצ (נספח 11 לכתב ההגנה) כולל גם בדיקת של טוהר המידות, בין יתר תפקידי המוסד לביקורת. על רקע זה נקל להבין את דברי הנתבע במייל כי ישנו חוסר היענות של התובע לבדוק את המימצאים הנוגעים לבחירות שבוטלו. בסיפת הדברים בהקשר זה אציין כי העדים הנוספים מטעם התובע, מר ירון שור ומר אלדד הרמן, לא שינו בעדותם ממסקנותיי לעיל והעידו בעיקר על הפגיעה הנטענת בתובע כתוצאה מפירסום המייל. מר שור לא סתר בתצהירו את מסקנותיי גם בנוגע להתרחשות בישיבת בית הדין, בה נכח, ומר הרמן העיד בעיקר על הפגיעה הנטענת בתובע כתוצאה מהפירסום. עוד אציין כי לא ראיתי ליתן משקל כלשהו לעובדה שאדם נוסף, מר יניב בר-אביב, שהיה חתום על המייל יחד עם הנתבע, בחר לפרסם התנצלות. הוברר גם בעדותו של מר בר-ניב כי עשה כן בשל ההתראה שקיבל מהתובע טרם הגשת תביעה ע"ס 100,000 ₪ (עמ' 19 לפר', ש' 16 - 18). משקבעתי כי הנתבע פעל בתום לב, יש לבחון האם התקיים אחד מהתנאים הנוספים שבסעיף 15 לחוק. לטעמי, התקיימו שניים. ראשית, המדובר ב"הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי" (ס"ק (4)). האמור במייל לגבי התובע היה הבעת דיעה לגיטימית על התנהגות התובע בתפקידו הציבורי או הרשמי, ולמצער, בנוגע לענין ציבורי. שנית, "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע", שכן הנתבע התמודד על תפקיד יו"ר סניף ראשון לציון של מפלגת מרצ, והפסיד. פשיטא, כי הפניה לבית הדין, למוסדות המפלגה ולמוסד לביקורת, כמו גם פירסום המייל לאחר מכן בפני צירי הועידה, שחלקם אמורים להחליט אם לבחור בו, היה לשם הגנה על ענין אישי כשר שלו. סיכומו של דבר - בכל מקרה, עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הגנת "אמת דיברתי" סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בסעיפים 26 -35 לעיל תיארתי את חוסר ההיענות מצד התובע שבא לידי ביטוי גם ובעיקר בדיון בבית הדין, בנוסף לפניית הנתבע בכתב טרם הדיון (ובהקשר זה אני מאמץ את גירסת הנתבע כי אכן נערכה פניה כזו) ולא ראיתי מקום לחזור על מימצאי עובדה אלה. צוטטה לעיל גם תשובת התובע לבית הדין, שממנה עלה כי אין בדעתו להתייחס או לבדוק את הכשלים החמורים בהליך הבחירות בראשון לציון (ראה דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בבית הדין, נספח יב' לכתב התשובה). אזכיר, כי התובע חזר על גישתו כי אין הוא אמור לבדוק את הכשלים בהליך הבחירות גם בחקירתו (ראה דבריו בעמודים 11 - 12 לפר'). פשיטא, הוכח בפניי כי הפירסום הינו אמת. התנאי הנוסף להגנת "אמת דיברתי" הוא כי יש בפירסום ענין ציבורי. סבורני כי התשובה על שאלה זו הינה בחיוב. כבר נפסק כי ענין ציבורי "הוא ענין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ת"א 1550/08 אולמי כינור דוד נ' עירית נתניה). ראה לענין זה גם ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808. עסקינן במפלגה פוליטית ובשיג ושיח ציבוריים בין צירי המפלגה בעקבות הליך בחירות שבוטל על ידי בית הדין. הפירסום נעשה לצירי ועידת המפלגה ובקשר לתובע - נסוב על חוסר הענות מצד יו"ר המוסד לביקורת לבדוק את הליך הבחירות. סבורני כי יש בפרסום זה משום עניין מובהק לציבור, ומשכך ברי כי מתקיים התנאי השני הדרוש לשם שכלולה של הגנה זו. לפיכך, עומדת לנתבע אף ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בהינתן האמור - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד, בשיעור ריאלי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, בסכום כולל של 18,000 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה