במסגרת סע' 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, הוענקה לבית הדין האזורי הסמכות לדון בתובענה שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע בתביעה של עובד נגד מעביד או נושא משרה אצלו בקשר ליחסי עבודה. על תכליתו של הסעיף, המרחיב את סמכותו של בית הדין לדון בעילות מכח חוק איסור לשון הרע, ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק: "לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה בין מעביד או נושא משרה אצלו לבין עובדיו או נציג ארגון עובדים. לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה מוצע... להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה שעילתן בפרסום לשון הרע... יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהתחשב בהתמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים" (דברי ההסבר לה"ח הממשלה תשס"ט מס' 436 עמ' 348, פרק כג עמ' 576). מכאן כי הסעיף נועד להעביר לבית הדין את התביעות הקשורות ליחסי עבודה, לאור התמחותו המיוחדת בתביעות מסוג זה. כלומר, תביעת לשון הרע בין עובד למעביד או נושא משרה, מקומה להתברר בבית הדין לעבודה, אף אם נולדה לאחר ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, כל עוד מדובר בעילה שקשורה ליחסי העבודה. לשון הרע / הוצאת דיבהבית הדין לעבודה