ניתן להסיק את קיומה של השליחות מהמשתמע מהתנהגותו של השולח כלפי השליח או כלפי צד שלישי. וכך קובע סעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". בע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197 (1982), נקבע כי: "ההרשאה יכול שהיא תהיה מפורשת ויכול שתהיה משתמעת מנושא השליחות, ממעמדו של השליח ומהנהוג והמקובל לעניין נושא השליחות. אם השולח מבקש לשלול מהשליח את הסמכות לבצע פעולה פלונית, והוא מבקש לתחום את גבולות ההרשאה, עליו לעשות זאת במפורש. אם ההרשאה אינה מפורשת, אלא משתמעת, והשולח מודע לכך, כי מדובר בהתקשרות עם צד שלישי, יש להביא את דבר הגבלת תחומי ההרשאה לידיעת הצד השלישי ברוח זו נפסק בנושא הקרוב לענייננו - בעל, שהתחייב למכור דירה, הרשומה על שמו ועל שם אשתו, והתיימר לחתום על החוזה כשליח של אשתו. נקבע, כי במקרה כזה יכול שהאישה תחוב על-פי העיסקה שהתחייב בה בעלה, בין אם הכירה בשליחותו מראש ובין אם אישרה פעולתו בדיעבד, ובלבד שהבעל פעל בהנחה שהוא שלוחה (ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253 (1975))".הסכם התנהגותשליחות