חקירה נגדית של מומחה

לכל צד מוקנית הזכות לחקור את המומחה במסגרת חקירה נגדית. סעיף 26(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי: "הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך." מעבר להוראה הנ"ל, הזכות לחקירה נגדית עוגנה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו בין היתר: רע"א 3112/93 עזבון המנוחים וולף הוגו (חיים) וולף אירמה (חנה) נ' מושב גן שומרון, פ"ד מח(5) 397, (1994); פסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, (1987)). לאחרונה צוין על ידי בית המשפט העליון כי "על בית המשפט לפעול מתוך נקודת מוצא שככלל יש לאפשר חקירה נגדית ויש להצביע על נסיבות מיוחדות שבגינן יש לחרוג מהכלל האמור...וכי "אין לקבל את טענת המשיבים כי חשיבות חקירתו הנגדית של המומחה פחותה, מכיוון שהמומחה מונה על-ידי בית המשפט...דווקא העובדה שבית המשפט מעניק משקל רב למומחה מטעמו בשל האובייקטיביות שלו, מובילה למסקנה שיש לאפשר לצדדים לאתגר את חוות דעתו של המומחה במבחן החקירה הנגדית" (ראו: רע"א 5376/12 אפולו אדקס בע"מ נ' סיטבון 7 (23.10.2012)). ברור גם, כי הזכות קיימת לגבי כל חוות דעת שמגיש המומחה במסגרת ההליך המשפטי ואין זה משנה אם בעבר נחקר על חוות דעת קודמת. בענייננו בעקבות חקירה נגדית נדרש המומחה להגיש חוות דעת חדשה, ובנסיבות התבקש ביתר שאת לאפשר את חקירתו בטרם ינתן פסק הדין. חקירה נגדיתדיוןחקירה (בבית משפט)מומחה