חיוב קרוב משפחה של חייב בהוצאה לפועל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיוב קרוב משפחה של חייב בהוצאה לפועל: בפניי ערעור על שתי החלטות של כב' הרשם קבאני מסבאח מיום 10.11.09 ומיום 8.3.2011; על פי החלטות אלו, חויבה המערערת מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. העובדות:- המערערת היא בתו של מר X החייב כספים לנושים שונים (לרבות המשיבים) במסגרת תיק איחוד 13-99787-07-5. ביום 20.6.06 הוטל עיקול על "כספים/נכסים/זכויות" המגיעים לחייב מהמערערת. ביום 6.7.06 המערערת השיבה לצו העיקול בשלילה. החייב עבד כשכיר אצל המערערת (שהינה בתו) מ- 9/2006 ועד 13.9.08, זאת ע"פ הודאת המערערת בפני כב' הרשם קבאני בחקירה שנערכה בפניו. (בנוסף ראה טופסי 106 שצורפו לעיקרי הטיעון מטעם המערערת). המערערת נחקרה בפני כב' רשם ההוצאה לפועל תחילה ציינה שלא זכרה קבלת צו העיקול ( עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 14/1/09) , אך בהמשך ומשהוצגה בפני התשובה לצו העיקול , נזכרה בקיום צו העיקול ובתשובה לו. המערערת אף אישרה כי היא התייעצה עם החייב בעת קבלת צו העיקול ( עמוד 2 פרוטוקול הדיון מיום 14/1/09). המשיב ביקש חקירת צד ג' וזו נחקרה ביום 14.1.09, חקירתה כללה בירור על קשריה עם החייב במטרה לשכנע את כב' הרשם לבצע הרמת מסך בינה לבין אביה ובנסיון להראות שהעסק שהיא מנהלת הינו עסק של אביה החייב. כב' הרשם, לאחר ששמע אותה, דחה את הטענה של הרמת מסך בין המערערת לחייב בהעדר ראיות מספיקות לטעמו, וחייב את המערערת מכוח סעיף 48 לחוק ההוצל"פ להעביר את הסכומים המותרים בעיקול, החל מיוני 2006 ועד לפיטורי החייב, לתיק האיחוד. המשך השתלשלות העניינים בפני כב' הרשם לכימות הסכומים בהם חוייבה המערערת להעביר לתיק האיחוד מפורטת בסיכומי המשיבים (סעיפים 29 - 24) ולא ראיתי מקום לפרטם שוב, אך ייאמר כי הערעור שבפניי נסב על החלטת כב' הרשם על עצם חיוב המערערת ועל דחיית טענותיה אודות כימות הסכום בו היא חוייבה (מיום 8.3.2011 ו- 15.3.2011). ההליך על פי סעיף 48 - הערות כלליות:- הדיון בפני כב' הרשם היה דיון מעורב, הן על פי סמכותו מכוח סעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל והן על פי סעיף 48 לאותו חוק. מאז תיקון הוראות חוק ההוצאה לפועל, בקשה על פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, הינה כדין בקשה בכתב, אין עוד צורך בדיון בדרך המרצה, הדבר מקל עד מאוד במסלול הבירור על פי סעיף 48. דיון במתכונת הזו, הינו אפשרי, אין חובה להגיש תחילה בקשה על פי סעיפים 46 ו- 47 לחוק ולזמן את צד ג' לחקירה, מאחר ואלה אינם תנאים מוקדמים להגשת בקשה לחיוב צד שלישי. בקשה זו יכולה להיות עצמאית ונפרדת ועומדת בפני עצמה ויכולה להיות לאחר בקשה על פי סעיפים 46, 47 ויכולה גם להיות בקשה משולבת, יחד עם בקשה על פי סעיף 46 ו- 47. אני מפנה בעניין זה לע"א 256/93 אשדוד בינדר בע"מ נ' סילבר תיווך,. ההליך לחיוב צד שלישי 'המערערת' לפי סעיף 48 (א) לחוק ההוצאה לפועל, הוא הליך "תביעה" בהליך מקוצר, המאפשר לנושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ונפגע ממעשה צד שלישי שפעל בלא הצדק סביר בניגוד להוראת צו העיקול שנמסר לו, להיפרע מן הצד השלישי את נזקו. נזק זה מתבטא באובדן האפשרות של הנושה להיפרע את חובו הפסוק של החייב כלפיו מן הנכסים שהיו אמורים להיות מעוקלים בידי הצד השלישי. בהליך זה, נטל השכנוע מוטל על הנושה בהליכים לחיוב הצד השלישי וכל שנדרש הנושה להוכיח הוא: א. המצאת צו עיקול כדין בהתאם להוראות החוק ותקנות ההוצאה לפועל, לידי הצד השלישי ב. על הנושה להוכיח קיומם של נכסים בידי הצד השלישי ואין די באי מתן הודעה או הודעה לא נכונה מטעמו של הצד השלישי על מנת להקים חיוב על יסוד הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. בעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט לוין ברע"א 5222/93 גוש 1992 בניין בע"מ נ' חברת חלקה 168 גוש 6181 בע"מ באומרו: "הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל את טענות המבקשים שאין החובה המותנית הנזכרת בסעיף 48 (א) מתעוררת אלא לאחר שהנושה הוכיח בין על דרך של חקירה ובין על דרך של הבאת ראיות, שבידי צד שלישי אכן מצויים הנכסים נשוא צו העיקול או שהיו מצויים בידו." אחרי שהנושה עומד בנטל המוטל עליו, או אז, עובר הנטל אל הצד השלישי להוכיח קיומו של הצדק סביר להתנהגותו. שלב ראשון; א.הוכחת מסירת הצו: אין חולק בין הצדדים וכך הוכח בפני כב' הרשם, כי הוטל עיקול ביום 20.6.06, צו העיקול הינו צו עיקול כללי, על כלל נכסי החייב אצל המערערת. המערערת לא חולקת על המצאת הצו ולראיה, תשובתה לצו העיקול שהוגשה לתיק ההוצאה לפועל ביום 6.7.06. מכאן, אין מחלוקת כי הזוכה הוכיח בפנינו, כי אכן צו העיקול הומצא כדת וכדין לידי המערערת. ב.קיומם של נכסים: סוגיית קיומם של הנכסים, היא סוגיה שנתונה במחלוקת בין הצדדים ומשכך יש צורך להרחיב ולדון בטענות הצדדים, ובסופו של יום, לשוב ולבחון אם אכן הזוכה עמדה בנטל המוטל עליה. המערערת טוענת שבמועד המצאת הצו לא היו כלל יחסים בינה לבין החייב ומשלא היו בידיה נכסים כלשהם במועד הטלת הצו וגם לא החזיקה בזכות כלשהי כלפי החייב, היא השיבה לצו נכון. ב"כ המערערת מבקש להסיק כי מאחר וביום הטלת הצו טרם התגבשו יחסי עובד מעביד בין הצדדים הרי המערערת השיבה נכון לצו ולא היה מה לעקל. בא כוחה המלומד של המערערת הקשה בטיעוניו עת שטען, כי על פי מכלול הראיות שעמדו בפני כב' הרשם, ביום קבלת צו העיקול, החייב לא הועסק על ידי המערערת, תמך את טענותיו בהעתק טפסי 106 לשנים 2006 עד 2008 וכן העתק תלוש שכר ראשון לחודש 9/06; הקשה עוד יותר כשטען, כי בתקופה שבה ניתנה תשובה על ידי המערערת, התנהלה באותה עת מלחמה בצפון וכי המערערת השתחררה רק בחודש יולי אותה שנה ועד אז, היא לא ניהלה כל עסק. מכאן, מבקש ב"כ המערערת להסיק, כי אין נכסים במועד מתן הצו והתשובה היתה תשובה נכונה על ידי צד שלישי. עוד הוסיף בא כוחה של המערערת, שבמועד הטלת העיקול וקבלתו בידי המערערת, לא היו יחסי עובד מעביד בין החייב לבין המערערת, ואין לומר, כי במועד הטלת העיקול היתה קיימת זכות כלשהי לחייב, גם לא עתידית, שבה העיקול יכול לתפוס וכל זכות של החייב, אם באה לעולם, הרי היא באה לעולם אחרי הטלת צו העיקול. המערערת הפנתה לפרשת אלתית בע"מ ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד לז (2) 673 שבמסגרתה נקבע, כי חוב או זכות שבידי אדם אחר ואשר זמן פרעונם עדיין לא הגיע, פירושם רק חוב או זכות שעילתם כבר באה לעולם. מכאן ביקש להסיק, שמערכת יחסי עובד מעביד , שהניבה את העילה או את הזכות לשכר עבודה, שזמן תשלומו של השכר הוא רק לאחר עשיית העבודה, שהיא זכות שניתנת לעיקול, לא היתה קיימת במועד הטלת צו העיקול. משמעות הדברים, כי ביום הטלת צו העיקול וביום מסירת התשובה, בשל העדר חוזה של יחסי עובד מעביד, שעל פיו קמה הזכות של החייב לקבל שכר עבודה, לא היתה קיימת. נימוקיו וטיעוניו של ב"כ המערערת, שובים את הלב. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את עמדתו. נימוקי המשיבים הסתמכו בין היתר ובעיקר, על תקופת השלושה חודשים המנויה בסעיף 44 ואין ספק, כי המועד שבו נבחנת השאלה לגבי הזכויות של החייב כלפי הצד השלישי, הוא מועד הטלת העיקול. במקרנו, לאור הנסיבות המיוחדות כפי שאפרט בהמשך, נטל הוכחת קיומם של הנכסים מתחלק לנטל ראשוני ונטל משני, והנטל במקרנו עובר לשכמי המערערת להוכיח את מערכת היחסים בינה לבין החייב, בשל דרגת הקרבה, ועליה הנטל להוכיח בפנינו העדר קיומם של נכסים ביום הטלת צו העיקול. אנמק בקצרה; ראשית, קשרי דם לא בהכרח מולידים קשר משפטי, קשר דם לא בהכרח הופך את המערערת לחייבת בתיק זה, אך כאשר לקשר הדם מתווספים נסיבות מיוחדות, שאינן שגרתיות, בנסיבות יוצאות דופן אלה, אני סבור, כי הנטל להבאת ראיות לסתור, מוטל על המערערת. הוכח, כי החייב, אביה של המערערת, עסק שנים רבות בתחום השיפוצים ובתחום שבו היא עצמה עסקה עם פתיחת העסק בשנת 2006. עוד הוכח, כי המערערת עסקה עם חלק מאותם לקוחות אשר אביה התקשר איתם. שנית, המערערת השיבה בחקירתה כי הבינה שצו העיקול חל על כספים ולא משכורת . זו תשובתה וכי היא העידה : " אתה שואל אותי איך זה שהגבתי לצו העיקול שאין כספים אצלי, אני שלמתי לו משכורת ,מה ששאלו אותי אם הכספים הם שלו,הכספים הם לא שלו,הם שלי,אני שלמתי לו משכורת.לא הגיעו לו כספים אחרים ממני.מעבר למשכורת לא שילמתי לו כספים אחרים .אני לא העברתי כספים לתיק האיחוד מעולם,בתור מעסיקה." אם כך בעדותה בפני מודה על קיומה של זכות בדמות שכר עבודה ודי בכך כדי להרים את הנטל של הזכוה שהושג בהודאה מפורשת של צד ג' עצמה, כי קיימים כספים בדמות שכר. מכאן הוכח בפני קיומם של נכסים בדמות שכר עבודה. מכאן עוברים לשלב השני בו עובר הנטל אל הצד השלישי(המערערת) להוכיח קיומו של הצדק סביר להתנהגותו. השלב השני: טיעוני המערערת בדבר קיומו של הצדק סביר; אדון ואכריע בטענות המערערת אחת אחת כפי שהובאו בעיקרי הטיעון מטעמה; 1. הרמת מסך והרחבת חזית: המערערת טענה, כי טיעוני המשיבים בדיון בפני כב' הרשם לעניין הרמת המסך היוו הרחבת חזית אסורה מאחר ובבקשות שהוגשו הם דרשו חקירת גב' X לצורך חיובה מכוח סעיף 48 לחוק ההוצל"פ והם לא טענו שם להרמת מסך. המערערת מוסיפה כי כב' הרשם לא היה מוסמך לדון בטענת הרמת מסך בין יחידים. דין הטענה להרחבת חזית להידחות על הסף מאחר ועיון בבקשות שהוגשו מטעם המשיב מראות בבירור כי המשיב ציין בבקשותיו כי מדובר באפשרות כי החייב פועל דרך המערערת וכי הוא מתכוון לחקור את המערערת בעניין זה! תמוהה על כן הטענה להרחבת חזית. לעניין סמכות הרשם לדון בהרמת מסך בין יחידים, טוב לה למערערת שהודתה כי הדיון בטענה זו הינו תיאורטי בלבד מאחר וכב' הרשם לא סמך החלטתו על הרמת המסך והוא דחה אותה על הסף. לעניין סמכות הרשם להרים מסך התאגדות אומר בקצרה כי לרשם ההוצל"פ קיימת סמכות להרמת מסך , ראה בעניין זה (בר"ע (מחוזי(חי) 1899/07 עמותת הפועל סניף קרית אונו נ' גרוס מור). אם כך גם טענה זו של המערערת נדחית. לא אאריך בעניין מאחר וכב' הרשם דחה את הטענה. 2. האם העיקול כלל משכורת: המערערת טוענת כי, מאחר ולשון העיקול הינה כי יעוקל "כספים/נכסים/זכויות" המגיעים לחייב מהמחזיקה, אינו כולל עיקול "משכורת" ועל כן ענתה בשלילה בצדק ולא היה מקום לחייבה להעביר כספים. המערערת טוענת כי כב' הרשם לא התייחס לטענה זו ולא נימק איך הגיע למסקנתו לפיה על המערערת לשלם כספים ועל כן הוא שגה. זו טענתה המרכזית של המערערת לאורכו של הדיון ובטרם סיכומיה הוגשו בידי עורך דין מטעמה, הטענה זו היא היא הייתה בלב תשובתה וחקירתה של המערערת , ולאחר קבלת יעוץ משפטי בדמות הסיכומים שהוגשו , טענותיה השתכללו , מעבר לטענה זו. כך ציינה המערערת : "" אתה שואל אותי איך זה שהגבתי לצו העיקול שאין כספים אצלי, אני שלמתי לו משכורת ,מה ששאלו אותי אם הכספים הם שלו,הכספים הם לא שלו,הם שלי,אני שלמתי לו משכורת.לא הגיעו לו כספים אחרים ממני.מעבר למשכורת לא שילמתי לו כספים אחרים .אני לא העברתי כספים לתיק האיחוד מעולם,בתור מעסיקה." ובהמשך: " אתה אומר לי שהייתי צריכה להעביר 1935 ₪ לאבי החייב בתור מעסיקה בלבד על פימ חוק הגנת השכר ,ואת כל היתר הייתי אמורה להעביר ללשכת ההוצאה לפועל לתיק האיחוד, על פי צו העיקול ,אני אומרת שאני לא ידעתי זאת ולכן לא העברתי כספים אם הייתי יודעת הייתי מעבירה את הכספים בהתאם." (ראו עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 14/1/09) נוסח הצו כלל "כספים/נכסים/זכויות". נכס הוגדר בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל: "נכס" - לרבות זכות קיימת או עתידה". הזכות לשכר עבודה היא זכות כהגדרתה בחוק וצו לעיקול כלל נכסי החייב חל על שכר עבודה , וקיומה של הוראה נוספת בחוק ההוצאה לפועל הדנה בעיקול שכר עבודה אינה מלמדת על כך שעיקול כלל נכסי החייב אינו חל על שכר. ההוראה הנוספ]ת מלמדת על דרך להטלת שכר מקום שהזכות ומהותה ידועה לנשוה, אך כאשר הנושה אינו יודע את מהות הקשרים בין הנושה למעבידו ומהות הזכויות, הצו הכללי חל וגם חל על שכר עבודה. אפנה בעניין זה לפרשנות של זכות וזכות עתידית שבפסק דין בעא 33138-03/11 שלמה לוי, יורם אבידר, ג'מאל פרחאן נ' ברוכין אריק, אחוזת פודורובסק בע"מ, בוירת ח'ליפה ואח' בית משפט מחוזי מרכז 05/10/2011, שם דובר על הזכות לפיצויים וביהמ"ש קבע כי מדובר בזכות עתידית הניתנת לעיקול, מקל וחומר ניתן לבצע היקש ולקבוע כי קיום יחסי עובד מעביד בין החייב למערערת מוליד זכות עתידית וודאית של התובע לקבל משכורת ממעבידתו ועל כן היא החזיקה בנכס/זכות של החייב. מכאן, משכורת שעתיד החייב לקבלה ממעבידתו הינה בבחינת "זכות עתידית" ובמלים אחרות "נכס". על כן טענתה כי צו העיקול הכללי אינו חל על שכר, היא טענה שאינה נכונה ופרשנותה לצו העיקול אין לה על מה להתבסס. תוקף צו העיקול שניתן; המערערת טוענת שבמועד המצאת הצו לא היו כלל יחסים בינה לבין החייב ומשלא היו בידיה נכסים כלשהם במועד הטלת הצו . זאת ועוד המערערת החזיקה בזכות כלשהי כלפי החייב, ומשכך היא השיבה לצו תשובה נכונה. ב"כ המערערת מבקש להסיק כי מאחר וביום הטלת הצו טרם התגבשו יחסי עובד מעביד בין הצדדים הרי המערערת השיבה נכון לצו ולא היה מה לעקל. המשיבים טוענים כי לשון הסעיף קובעת כי יש להודיע על כל נכס שנמצא או שיגיע לידי המערערת תוך 3 חודשים. כך שכל עוד החוב לא סולק הצו מתחדש כל חודש ולא מתבטל בתום 3 חודשים. אלא שבכל חודש המחזיק יודיע מהם הנכסים שנמצאים בידיו או העתידים להגיע תוך 3 חודשים, כך המשיבים מצטטים את הנקבע בע"א 4524/05 (מחוזי חיפה) אבי חב' לעבודות עפר נ. חב' ביטום בע"מ ואח' (על פסק דין זה הוגשה בר"ע ונדחתה). למעשה, אין חולק בין הצדדים לעניין העובדה כי מדובר בעיקול נכסים כללי מכוח סעיף 44 לחוק ההוצל"פ אשר קובע כהאי לישנא: "(א) צו-עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ב) הומצא הצו לצד השלישי, יגיש למנהל לשכת ההוצאה לפועל ותוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ג) הגיע לידי הצד השלישי נכס מנכסי החייב תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידו." על מהותו של העיקול: בפסק דין בעא 1296/04 אלכס דרימר,לאה דרימר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ בית משפט מחוזי תל אביב 27/11/2005) נקבע כי: " אין בחקיקה הישראלית, לא בחוק ולא בתקנות, הגדרה מפורשת למונח "עיקול", לא כל שכן "עיקול זמני". בהלכה הפסוקה נקבע כי אפשר להגדיר "עיקול" כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע ממנו חוב המגיע לו (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך, פ"ד מג(2) 864, 872; ע"א 4360/90 משה בר חן נ' יוסף אברהם כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 320). העיקול יכול שיוטל על נכס או על זכות, לרבות זכות אובליגטורית של נתבע או חייב שמגיעה לו מהמחזיק (ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' בנימין קרייתי, פ"ד נח(3) 313, 320). אפשר להטיל עיקול על זכויות קיימות וכן על זכויות עתידיות. "זכות עתידית" לעניין זה היא חוב או זכות שעילתם כבר באה לעולם אך טרם הגיע מועד הפרעון (בר"ע 232/75 יוסף ועמרם אטבה נ' דן רצבי, פ"ד ל(1) 477, 478), כלומר: "זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפרעונו בעתיד, במסגרת חוזה-שכירות תקף, או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני, או כל חוב במסגרת חוזה קיים שז"פ טרם הגיע." (מ' בן פורת חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (תשל"ב) 10; ראה גם: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 683 (להלן:- "עניין אלתית")). הלכה היא שאין לעקל זכות שטרם באה לעולם; התקווה או הציפיה שיווצר חוב או זכות אינה זכות הניתנת לעיקול. המועד שבו נבחנת השאלה מהן זכויות העומדות לחייב כלפי המחזיק (שכן רק זכויות אלה ניתנות לעיקול) הוא מועד הטלת העיקול (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, 794). בנוסף; פסיקה רחבה של בתי המשפט קבעה כי תקופת ה- 3 חודשים המנויה בסעיף 44 אינה מעידה כי העיקול מתבטל בום 3 חודשים אלא המדובר בתקופת הארכה למתן הודעה מטעם המחזיק. כך למשל נקבע כי: " הן פרשנות לשונית והן תכליתית של סעיף 44 מחייבות לאמץ את עמדת המשיבים לפיה עיקול המוטל מכוח סעיף זה אינו פוקע בחלוף שלושה חודשים וכי הפרשנות הראויה היא להכיר בתקופה זו כתקופת הארכה בה יכול נושה לתפוס נכס של החייב המגיע לרשות מחזיק צד ג' אף לאחר מועד הטלת העיקול" ( הפ 248/07 שלמה לוי, יורם אבידר, ג'מאל פרחאן נ' סהר ציון בע"מ - חברה לבטוח, מגדל חברה לביטוח בע"מ, פילו אש בע"מ ואח' בית משפט שלום כפר-סבא 03/02/2011 ). כמו כן השופט יצחק כהן קבע לעניין פרשנות הסעיף את הדברים הבאים: "...ואולם סעיף זה אינו מפקיע תוקפו של עיקול בתום 3 חודשים, וכל שיש בו הוא לחייב את המחזיק להודיע איזה נכסים יגיעו לרשותו בתוך 3 חודשים מיום הטלת העיקול.על כן, הטענה כי העיקול פקע אין אני מקבל אותה". ( עא 12912-02/09 דלאשה האשם, יאסר מג'דוב, עו"ד גסאן אבו ורדה נ' קרית העץ בע"מ, מועצה מקומית כיסרא סמיע, מג'דוב יאסר בית משפט מחוזי חיפה 22/04/2009. ראה גם עא 1296/04 אלכס דרימר,לאה דרימר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ בית משפט מחוזי תל אביב 27/11/2005 ו- עא 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים ע"מ, בנק לאומי לישראל, היועץ המשפטי לממשלה בית המשפט העליון 15/12/2005 . השאלה היא אם צו העיקול שהוטל ביום 20/6/06 חל על שכר העבודה שזכאי לו החייב מאת המערעת ואשר נולד לראשונה בחודש 9/06 , כשברור כי במועד הטלת צו העיקול זכות לשכר טרם נולדה ויחסי עובד מעביד נולדו לאחר מתן התשובה לצו העיקול. שאלה זו קשה וסבוכה , ושזורים בה טעמי מדיניות באשר לזכויות צד ג' ואין לתת פרשנות לשאלה זו או תשובה , כאשר ייגזר ממנה פגיעה בצדדים שלישיים ולהרחיב את אמות המידה של תחולת צו העיקול. אי לכך החלטתי היא נוגעת למקרה מיוחד זה, והפרשנות ניתנת למקרה שבפני בשל הנסיבות המיוחדות שלו (המעביד הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של העובד החייב) כשאני משאיר את השאלה הכללית בצריך עיון - מקום בו לא מתקיימים יחסי קרבה מדרגה ראשונה. הנכון הוא , בנסיבות תיק זה , לקבוע כי הודעת העיקול עוסקת בזכויות "המגיעות ו/או שיגיעו" לידי המערערת. כלומר, המשיבים עתרו לסעד של עיקול המתייחס לא רק לנכסים שמצויים בידי המחזיק במועד הטלת העיקול, אלא גם לנכסים שיגיעו לידיו בעתיד דהיינו העיקול שהוטל מתייחס לנכסים שמצויים בידי צד ג' בהווה, אך גם לנכסים שיגיעו לידיו בעתיד. המערערת בעת קבלת צו העיקול התייעצה עם החייב לדרך התשובה לצו העיקול וכך היא העידה בפני כב' הרשם: " כשקיבלתי את צו העיקול אני מניחה שהתייעצתי עם אבי,באותה תקופה אבי לא עבד אצלי." ( עמוד 2 לפרוטוקול מיום 14/1/09). מכאן מדובר בתשובה שנמהלה בהתערבות החייב, דבר שמטיל צל כבד אודות נכונות הצהרתה וכנות תשובתה לצו העיקול. הקשר המשפחתי בין המערערת לחייב, ניהול עסק בנסיבות שתוארו בהחלטת כבוד הרשם- ניהול עסק זהה לעסק האב, עבודה שוטפת עם אותם מזמינים, העדר הידע הקודם , היה מחייב מצד הנתבעת לטעון או להוכיח כי לא גמלה בלבדה ההחלטה להעסיק את אביה עם הקמת העסק, וכי החלטה לא נדחתה למועד אחר בשל קיומו של צו העיקול. המערעת בעניין זה לא הביאה ראיות לגבי מועד קבלת ההחלטה להעסיק את אביה , אשר הוא דמות מפתח בניהול העסק כעולה מהראיות שהונחו בפני כבוד הרשם. ראיות אלו, אין בהם אולי לבסס הרמת מסך כהגדרתה בהליכי הוצאה לפועל, אך יש בה כדי ללמד על נסיבות מתן התשובה, ומשפיע על התשובה אם נועדה לתת תשובה לא נכונה לצו העיקול.מערכת היחסים המיוחדת בנסיבות תיק זה , מחייבות קבלת מסקנה לפיה תקפו של צו העיקול בכל רגע נתון במסגרת תקופת ה- 3 חודשים מיום המצאת צו העיקול לצד ג' שבו מתגבשת אצלו זכות/ זכות עתידית לחייב הוא חייב להודיע עליה מכוח סעיף 44(ג) לחוק. כאן המקום לציין כי המערערת ידעה כי מוטל עיקול על משכורת החייב, היא אף הודיעה לתיק האיחוד ביום 30.6.08 כי היא תעביר את הכספים המעוקלים ממשכורת החייב (ראה נספח מש/10 לעיקרי הטיעון של המשיבים). הודעה זו מכשירה בדיעבד את הפרשנות לעניין זה ואף במסגרת הודעה זו לא טענה כי צו העיקול בטל או כל הודעה אחרת, אלא ביקשה לכבד צו זה. המערערת, לא רק שלא השיגה על תוקפו או חלותו של הצו על משכורת החייב, אלא שהודיעה מפורשות כי הכספים יועברו! הדברים מלמדים כי צו העיקול היה נהיר וכוונתו היתה גלויה וברורה ולכן אסור היה על המערערת בנסיבות אלה להתעלם מהצו ומחובת ההודעה למנהל ההוצאה לפועל. יחסי עובד מעביד בין המערערת לחייב הבשילו במסגרת ה- 3 חודשים ומכאן קמה הזכות הוודאית של החייב לקבל משכורת ממעבידתו המערערת לפיכך, זכות החייב למשכורת התגבשה במסגרת השלושה חודשים האלו וככזו היא בגדר זכות הניתנת לעיקול, הדברים מתיישבים עם לשונו של סעיף 44(ג) הקובע כי: :"הגיע לידי הצד השלישי נכס מנכסי החייב תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידו." הסעיף נותן תקופת הארכה בה המחוקק מצווה על מחזיק שקיבל לידיו נכס השייך לחייב במסגרת ה- 3 חודשים מיום קבלת צו העיקול להודיע לרשם ההוצאה לפועל שהנכס הגיע לידיו! זהו בדיוק המקרה לפנינו בו המערערת לכשקיבלה את הצו לא החזיקה בנכס כלשהן השייך לחייב ובמועד מאוחר יותר במסגרת ה- 3 חודשים החלה להעסיק את החייב אצלה ורק אז התגבשה אצלה זכות עתידית לשלם לו משכורת הלא היא נכס המצוי בידיה. לפיכך, טענת המערערת בעניין זה נדחית. 3. הסכום המעוקל: המערערת טוענת, לחילופין, כי אם טענותיה יידחו אזי טעה כב' הרשם עת דחה את טענתה בהחלטה מיום 8.3.11 וחייב אותה לשלם כספים החל מיוני 2006 ועד לפיטוריו ב- 9/08 מאחר ועד ליום הפיטורין החייב העיקרי עמד בתשלומים בתיק האיחוד (ואף שילם סך של 9,500 ₪ סכום אשר מעבר לצו החיוב שבתיק האיחוד כאשר בהחלטת ההגבלה הרשם לא קבע כי על החייב לשלם את התשלום שנקבע כל חודש בחודשו) ולכן ומאחר וחיוב צד ג' וחיוב החייב אינם חיובים נפרדים יש לחייב את המערערת להעביר כספים רק עד ליום בו הוכרז עליו כמוגבל באמצעים ביום 19.9.07 מאחר ומאז הוא עמד בצו התשלומים צו העיקול נגדו בטל. החיוב שיש לקזזו לטענת המערערת הינו מחודשים 19.9.07 ועד 9/08 והסכום הינו 9,000 ₪. המשיבים טענו כי החייב לא עמד בצו התשלומים שניתן לו ואף עד לפיטוריו לא שילם כלל ע"פ הצו והתשלומים ששולמו היו רק בעקבות פקודות מאסר שהוצאו נגדו, בנוסף לעובדה כי החלטת הרשם מיום 19.9.07 התייחסה להשהיית ההליכים נגד החייב כל עוד הוא עומד בצו התשלומים ולא ביטולם ועל כן משתי הסיבות ומכל אחת בנפרד העיקולים לא בוטלו ב- 19.9.07 אלא המשיכו להתקיים ולהיות תקפים, לחילופין יש להכריז כי החלטת כב' הרשם בטלה ומבוטלת מאחר והיא הסתמכה על הצהרות כזב מטעם החייב. מכל הנ"ל על המערערת לשלם את הסכומים כפי החלטת הרשם מיום 8.3.11. דין טענת המערערת להידחות ; החלטת כב' הרשם קבאני מיום 19.7.07 קובעת בין היתר כי (נספח מש/11 לסיכומי המשיבים): " ..בשלב זה אני מורה כי החייב/ת/ים י/תשלם/ו במסגרת תיק האיחוד סך של 750 ₪ לחודש החל מ- 10.10.07 לחודש ובכל 10 לחודש שלאחריו. מהיום וכל עוד עומד/ת/ים החייב/ת/ים בתשלומיו/ה/ים יושהו נגדו/ה/ם הליכי מאסר, עיקול משכורת, עיקול חשבון עו"ש..... אם כך, נהיר הוא כי היה על החייב לשלם ע"פ צו התשלומים סך של 750 ₪ כל חודש וזהו התנאי להשהיית ההליכים נגדו ולא ביטולם. ההליכים מעולם לא בוטלו אלא רק הושהו בתנאי שהחייב עומד בצו, משלא עמד החייב אף לא בתשלום אחד שנקבע בצו התשלומים כפי שניתן לראות בדף חשבון התשלומים שצורף לעיקרי הטיעון של המערערת ניתן לקבוע כי מעולם לא הושהו ההליכים נגדו! הטענה החלופית של המערערת לפיה החייב בפועל שילם סך של 9,500 ₪ בתיק, סכום שבסך הכל מהווה יותר מצו התשלומים, לכן, לא ניתן להמשיך ולחייב אותה בעיקול הסכומים אינה מתקבלת ואין בה הגיון בנסיבות המקרה. אנמק; עיקול משכורתו של החייב נעשה על מנת לכסות את החוב המקורי של החייב ולא את צו התשלומים שלו, אם החייב היה מסלק את כל חובו אז תתקבל טענת המערערת כי אינה צריכה עוד להמשיך ולשלם על מנת שהנושים לא יגבו כפל תשלום, שונה הדבר במקרנו כאשר חובו של החייב למשיבים בתיק ההוצל"פ היה גבוה מהסכומים ששולמו בתיק האיחוד, הפונקציה הינה לא פונקציה של עמידה בצו התשלומים אלא סילוק החוב המקורי. 4. הפסקת העבודה בחודש 8/07: המערערת טוענת כי טעה כב' הרשם עת לא התחשב בעובדה כי בחודש 8/07 לא עבד החייב אצל צד ג', ועל כן החל מחודש זה פקע צו העיקול והיה צורך לחדשו על מנת להמשיך ולחייב אותה. משלא חודש הרי החיוב לכל היותר הינו עד לחודש 7/07 ומסתכם בסך של 23,593 ₪ (מחודש 9/06 ועד 7/07). גם טענה זו של המערערת נדחית. ראשית, ע"פ טופס 106 לשנת המס 2007 של החייב (הטופס צורף לעיקרי הטיעון של המערערת) ניתן לראות כי החייב עבד במשך כל שנת המס אצל המערערת למעט חודש אוגוסט 2007. לא ברור למה היתה הפסקת עבודה אצל המערערת וע"פ הדוח נראה כי היא הפסקה זמנית בלבד (שיכולה לנבוע מכמה סיבות כגון מחלה או תאונה כלשהי או חופשה ללא תשלום) ובשל כך ולאור הנימוקים לעיל אודות "עיקול זכות עתידית" הרי העיקול לא התבטל. שנית, נקודת המוצא הינה כי, צו העיקול אינו מתבטל ומאבד מתוקפו אם החייב מפסיק לעבוד אצל המערערת. כל עוד העיקול לא בוטל וכל עוד המערערת מחזיקה בזכויות/ זכויות עתידיות ובנכסים השייכים לחייב עליה להמשיך ולעקלם. מאחר וצו העיקול על משכורת החייב מתחדש כל חודש ע"פ פיסקה של בתי המשפט (ראה ע"א 4524/07 (מחוזי חיפה) אבי עבודות עפר נ. ביטום בע"מ , הרי העיקול התחדש גם בחודש יולי 2007. ועל כן ומכוח סעיף 44ג לחוק ההוצל"פ ומאחר והחייב חזר לעבוד אצל המערערת בחודש ספטמבר 2007, שהינם במסגרת ה- 3 חודשים הקבועים בסעיף 44 לחוק, צו העיקול היה עדיין בתוקף ולא התבטל (ראה נימוקים לעיל). לקזז תשלומי החייב; עצם העלאת טענה זו מלמדת כיצד ראתה המערערת את קשריה עם החייב והנושים. המערערת רואה עצמה בעמדה אחת עם החייב ותשלומיו . נימוקי רשם ההוצאה לפועל בעניין זה מקובלים עלי. טענה זו אין לה על מה להתבסס. סוף דבר: משלא הצביעה המערערת על הצדק סביר למחדלה ולאי קיום חובתה הקבועה בסעיף 44 לחוק ההוצל"פ צדק כב' ראש ההוצל"פ עת חייב אותה להעביר את מלוא הסכומים מכוח סעיף 48 לחוק ההוצל"פ ועליה לשלמם תוך 30 יום מהיום. הסכום הינו בסך 93,606 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 18/3/11 ועד התשלום המלא בפועל. הנני מורה העל חילוט הסכומים המופקדים בתיק בית המשפט ולהעבירם ללשכת ההוצאה לפועל במצסגרת תיק האיחוד שמספרו: 13-99787-07-5, סכום זה על חשבון חובה של המערערת. בנוסף תשלם המערערת לכל אחד מהמשיבים סך של 1,500 ₪ הוצאות משפט תוך 30 ים מהיום. הוצאה לפועל