חזרה מהסכם גירושין

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חזרה מהסכם גירושין: במסגרת תביעה למזונות ולהחזקת ילדים שביקשה האשה כנגד בעלה, הגיעו בני הזוג להסכם גירושין, שבו נדונו כל הסוגיות הכרוכות בהפסקת קשר הנשואין כגון: החזקת הילדים, תשלום מזונותיהם וחלוקת הרכוש המשותף על מרכיביו השונים. ההסכם האמור נערך בישיבת בית-המשפט מיום 10.3.88הצדדים ובאיכוחם חתמו עליו, סמוך לאחר מכן ציינו הצדדים כי למרות שחתמו עליו הם מבקשים להקפיאו ולא להוציאו לפועל במשך חודש ימים, במהלך תקופה זו אמרו הצדדים כי יעשו מאמץ ויבדקו שוב את האפשרות להמשיך בחיים משותפים, ואם כתוצאה מכך ירצו להמשיך בחיים המשותפים יבטלו את ההסכם, אך "אם אחד מהם יעמוד על קיומו הוא יחייב ויכנס לתוקף באותו יום". בהתאם לכך נדחה הדיון למועד אחר לאחר כחודש ימים, על-מנת שהצדדים ידווחו על תוצאות הנסיון ויודיעו לבית-המשפט על ביטולו, או שאחד מהם או שניהם, יעמוד על קיומו. בטרם חלף החודש האמור, הגישה האישה בקשה במעמד צד אחד לביתהמשפט ובה ביקשה לתת צו מניעה שיאסור על הבעל את הכניסה לדירה, בעקבות ארוע קשה שאירע לטענתה. בית-המשפט קבע מועד לדיון במעמד שני הצדדים ונתן צו מניעה זמני עד לדיון זה. משהתייצבו הצדדים להמשך הדיון, לאחר יומיים כפי שנקבע, הודיעו כי הם מסכימים "שאין מנוס בנסיבות שנוצרו מביצועו של הסכם הגירושין, מסכימים שיקבל תוקף סופי, מבקשים לקבוע ישיבה נוספת שבה ידון ענין המזונות ומסמיכים את כונסי הנכסים להתחיל בפעולות למכירת הדירה ויודיעו בהקדם את המחיר לצדדים". באותה ישיבה הוסכם גם שצו המניעה נגד הבעל יוארך ב- 10ימים וכי לאחר מכן יוכל לחזור לבית, אך בני הזוג ישהו בחדרים נפרדים. ביתהמשפט נתן תוקף של צו בית-המשפט להסכם, תוך שהוא מציין שהוא עושה אותו חלק בלתי נפרד מצו בית-המשפט ותוך שהוא משתמש בלשון הווה ובתחולה מידית באמרו: "אני נותן תוקף של צו בית-המשפט להסכם..." לאחר מכן דחה ביהמ"ש את המשך הדיון לתאריך שנקבע מלכתחילה, כשבתאריך זה צריכים היו הצדדים לטעון לענין המזונות ובית-המשפט צריך היה לקבוע את סכומם, בהתאם להוראות ההסכם המקורי. משהגיע היום שנקבע להמשך הדיון, ביקשו הצדדים דחייתו לעוד כשבועיים ואז, ביום 25.4.88, הודיע ב"כ הנתבע כי הבעל חוזר בו מההסכם ולא מסכים להתגרש. ב"כ האישה אמרה שהבעל מנוע מלעשות זאת, שכן האישה אינה מסכימה לביטול ועומדת על קיום ההסכם. בהתאם לכך נדחה שוב הדיון כדי לקיים דיון בשאלה זו של ביטול או קיום הסכם הגירושין והמשך ביצועו. השאלה הראשונה והמכרעת היא, אם אכן נתן בית-המשפט תוקף של פסקדין להסכם הגירושין או אישר אותו, שכן הואיל ומדובר בהסכם שנערך במהלך הדיון, תוך מגמה שיאושר על-ידי בית-המשפט. ההלכה היא שהסכם כזה מקבל תוקף רק עם אישורו על-ידי בית-המשפט וכל עוד לא ניתן אישור כזה לא יצא מן הכוח אל הפועל, וכל צד בן חורין הוא לחזור בו מההסכם, עד שהובלע בפסה"ד. ראה פסה"ד בענין ע"א 132/52פרידלבסקי נ' מינגר [1] וכן בענין ע"א 669/83מטי ריקי נ' פשמ"ג [2], וכן בענין ע"א 135/78אריזדה נ' טננבוים [3]. יתירה מזאת, כיוון שההסכם הוא במהותו הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג [12], כפי שיובהר להלן, חייב הסכם כזה לקבל איור בית-המשפט מכוח ס' 2לחוק [12], ואישור זה הוא קונסטיטוטיבי ותנאי שבלעדיו אין (ראה פסה"ד בפרשת שי, ע"א 169/83[4]). ההסכם האמור הוא הסכם ממון, שכן הוא צופה פני איזון משאבים בענייני ממון בעת גירושין כלשון פסה"ד בענין שי הנ"ל, מה גם שממדיו רחבים ומקיפים את כל מערכת היחסים בין בני הזוג ואף את כל חלקי הרכוש, ובפרוש אין מדובר ביחסים שוטפים או בעיסקה רגילה שאינה קשורה לסטטוס המשפחתי. לפיכך, כאמור, יש חשיבות מכרעת לשאלה אם ההסכם אושר על-ידי ביתהמשפט אם לאו. נראה לי, שבנסיבות שפורטו, אכן ניתן אישור בית-המשפט להסכם. מלכתחילה לאור התניה בדבר תקופת ניסיון ואפשרות ביטול, יתכן והיה מקום לומר כי טרם נתקיימה גמירת-דעת סופית ומוחלטת, אך משהודיעו הצדדים לאחר מכן לבית-המשפט, באופן חד-משמעי, כי הגיעו למסקנה שאין מנוס מביצועו של ההסכם ומסכימים "שיקבל תוקף סופי", ברור שבמועד זה היתה גמירת-דעת סופית והסכמה מוחלטת לתנאי-ההסכם. בהקשר הדברים המילים שההסכם "יקבל תוקף סופי" אין כוונה בלשון עתיד או למועד כלשהוא מאוחר יותר, אלא משמעותה שהצדדים הסכימו לתת תוקף סופי ורק כיוון שהתוקף ניתן ע"י גורם זר, כלומר על-ידי בית-המשפט, השתמשו בלשון שננקבה, וכי האישור היה צריך להנתן לאחר סיום דבריהם אבל באופן מידי וללא שהיות ודחיות. ואכן, בית-המשפט בצו שנתן, סמוך לאחר מכן, השתמש בלשון הווה ובאישור מוחלט ומידי באמרו "אני נותן תוקף של צו בית-המשפט להסכם דלעיל". אומנם הדבר נעשה במסגרת של צו ולא פסק-דין, אך אין בכך כדי לגרוע מאישורו של בית-המשפט להסכם, והדיון רק נדחה לקביעת גובה דמיהמזונות, על-פי הוראות ההסכם, ולכן כונתה החלטת בית-המשפט בשם צו ולא פסק-דין, אך לגופו של ענין, ברור שבית-המשפט התכוון לאשר את ההסכם באומרו שהוא נותן לו תוקף של צו בית-המשפט וזו היתה גם כוונת ובקשת הצדדים. מסקנה זו ניתן ללמוד גם מהעובדה שהצדדים הודיעו שהם מסמיכים את כונסי הנכסים להתחיל בפעולות למכירת הדירה. האישור של בית-המשפט, הן לענין הסכם הפשרה בתור שכזה והן לצורך אישור הסכם הממון, אינו חייב להינתן בפס"ד. האלמנט המכריע הוא אישור בית-המשפט, ולא הכינוי של המסמך או ההחלטה שבמסגרתם ניתן, ולענין חוק יחסי ממון מדובר בפירוש באישור ולא בפס"ד, גם מבחינת רצון וכוונת הצדדים העיקר הוא באישור של בית-המשפט ולאו דווקא במילה פס"ד, שביתהמשפט לא עשה בה שימוש כיוון שהדיון לא הסתיים וצריך היה עוד לקבוע את גובה המזונות, לפי הוראות ההסכם שכבר אושר. מסקנה אחרת היתה שמה לאל את כוונתם הברורה של הצדדים באותה עת, לבקש ולקבל את אישור בית-המשפט להסכם ויוצרת מצב של מתן אפשרות לצד אחד לנצל את מגבלות לוח הזמנים של בית-המשפט ולהתחמק מקיום הסכם שהסכים לו, והיתה מצידו, כאמור, גמירת דעת סופית ומוחלטת ובקשה וכוונה שבית-המשפט יאשר הסכם זה. למעשה, הצדדים אף לא השתמשו במילה פס"ד בבקשת האישור להסכם, אלא אמרו שמסכימים שיקבל תוקף סופי ותוקף זה ניתן בצו האומר כי בית-המשפט "נותן תוקף של צו בית-המשפט להסכם". כיוון שכך, אין הבעל רשאי לחזור בו מההסכם או לבטלו. אישור ביתהמשפט להסכם אינו מוסיף לו מבחינת תוקפו וגם כך ניתן ההסכם לביטול על-פי אותן עילות המזכות בביטול לפי חוקי החוזים, אך כל עוד לא ניתן פס"ד המבטל את ההסכם הוא עומד בתוקפו ואין לבטלו מיניה וביה, אלא רק על-פי תביעה חדשה שיגיש המבקש ביטול, ויבקש בה להצהיר על ביטול ההסכם דבר שטרם נעשה, ראה פסה"ד בענין ע"א 116/82ליבנת נ' טולדנו [5]. במאמר מוסגר, טענותיו של ב"כ הבעל בסיכומיו, כי הבעל בעת שהסכים להסכם היה נתון בלחצים וחתם עליו בלחץ הנסיבות, אין בהם כדי להועיל שכן כדי ליצור עילת ביטול לפי חוקי החוזים, צריך שיהיה מדובר בגורם חיצוני של כפיה או עושק או הטעיה ולא די בתהליך פנימי שלא נגרם עלידי הצד שכנגד, שאם לא כן, אפשר יהיה לטעון לגבי כל חוזה שקיים בו פגם המזכה בביטול, ועקרון קיום החוזים ימצא מושם לאל. אפילו במקרה של טעות חד-צדדית שהצד השני לא חייב היה לדעת עליה, זכות הביטול איננה מוחלטת אלא מסורה לשיקול דעת בית-המשפט. ובמקרה הנוכחי אף לא נטען שמדובר בטעות וההסכם נעשה בבית-המשפט לאחר שקלא וטריה, ולאחר שהבעל היה מיוצג על-ידי עורך-הדין והדברים הובהרו והובנו היטב על-ידי שני הצדדים. אלא שבכך טרם נסתיים הדיון, שכן כידוע אין כופין אשה לקבל גט והוא הדין בבעל אשר התחייב לתת לאשתו את גטה, "אלא פירוש הדבר שהתחייבות חוזית שכזאת אינה ניתנת לביצוע בעין" כדברי השופט כהן, כתארו דאז, בפסה"ד בענין כהן (ע"א 45/62[6]), והשאלה היא, אם בנסיבות אלה יש לראות בהסכם הגירושין על התנאים הרכושיים הכלולים בו חטיבה אחת שאין להפריד ממנה ולפיכך לא ניתן לקיים גם את התנאים הרכושיים, או שיש מקום להפרדה, וקיום התנאים הרכושיים אפשרי על אף שאין אפשרות לאכוף מתן הגט. ההלכה היא, שיש אכן להבחין בין תנאים ממוניים לבין התחייבויות למתן הגט "ודין הוא שכל תנאי שבממון קיים", כפי שנאמר בפסה"ד בענין כהן [6] הנ"ל. בפסה"ד בענין ע"א 508/70נתוביץ [7] נאמר מפי השופט קיסטר כי: "בדרך כלל אין סיבה לזלזל בהסכמים שנעשו לקראת גירושין כאשר נקבעים בהם סידורים כספיים" והשופט ויתקון הוסיף כי: "עקרונית יש לתת תוקף ולקיים הסכמים הנעשים בין בני זוג שעה שנפרדים זה מזה והמתייחסים לסידור ענייניהם הכספיים". ובפסה"ד בענין ע"א 757/70אורבוך [8], חזר בית-המשפט העליון ואישר הלכות אלה במסגרתן ניתן תוקף לתנאים בדבר ויתור על תשלום מזונות. אמנם בפסה"ד בענין ע"א 4/80מונק [9], נאמר כי לא נתן בית-המשפט תוקף לחלקו הממוני של ההסכם, אך זאת לא משום שלא ראה מקום להפריד בין חלקי ההסכם, אלא משום שהגיע למסקנה שההסכם מלכתחילה פגום, כיוון שהבעל לא הבין את משמעותו ותוצאותיו ולכן לא היה מקום לאשרו לפי הוראות חוק יחסי ממון, ואילו במקרה הנוכחי נתן בית-המשפט, כאמור, אישור להסכם לפי החוק. הוא הדין בפסה"ד בענין ע"א 105/83מנשה [10], שם נקבע כי ויתורו של הבעל על חלקו בדירה אינו נין להפרדה מכלל ההסכם שכן מדובר היה בתביעה לאחר גירושין ולאור ביצוע מרבית תנאי ההסכם ולכן נקבע שלא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ולבטל מרכיב בודד מתוך ההסכם. בענייננו המצב שונה ויש ליישם את ההלכות הכלליות המאפשרות הפרדת תנאים ממוניים לפי פסה"ד שצוטטו. אין ספק שההוראות בהסכם בקשר למכירת הבית הן בגדר תנאים שבממון ולכן יש מקום ליישומם והפעלתם. אומנם מכירת הדירה היא מרחיקת לכת יותר מאשר תנאים בקשר לתשלום מזונות, ויש לה השפעה רבה יותר על קיום או הפסקת קיום התא המשפחתי, אך בכל זאת נראה לי כי הדבר עדיין נופל בגדר תנאים שבממון שיש מקום לתת להם תוקף, על אף חוסר היכולת לאכוף מתן הגט. הטעם העיקרי לכך מצוי בהוראות חוק המקרקעין המאפשרות פירוק השיתוף בין שותפים בנכס ואין נפקא מינה אם המדובר בבני זוג ואין הוראות המגבילות או מסיגות את הפירוק על פי שמדובר בבני זוג אלא כפי שנאמר "די בבקשתו של אחד השותפים כדי להקנות לו את הזכות לפירוק". ראה ספרו של רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (עמ' 186) [13] ופסה"ד המצוטטים שם וכן ראה פסה"ד בענין ע"א 753/82פלונית [11] ממנו עולה כי בקשר הנישואין לכשעצמו אין סיבה כדי למנוע משותף את זכותו לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת. אם בני זוג זכאים מכוח החוק, אף ללא הסכם, לדרוש את פירוק השיתוף, קל וחומר לאחר שהוסכם ביניהם על כך, בעקבות הסכסוך שנפל בין בני הזוג ולאחר שניסיון להמשך החיים המשותפים נכשל כשלון חרוץ. אומנם זכותה של האישה למדור יכולה לשמש ומשמשת מגבלה מסויימת לפירוק האמור אך במקרה הנוכחי אין הדבר רלוונטי שכן האישה היא המבקשת. לכן הנני קובע, כי ההסכם בין בני הזוג מיום 10.3.88אושר על-ידי בית-המשפט והוא בר-תוקף ובשלב זה ובמסגרת זו אין מקום לבטלו. לפיכך הנני מורה לכונסי הנכסים לפעול למימוש אותו חלק מההסכם הדן במכירת הדירה ובחלוקת תמורת המכר בין הצדדים, במידה ויהיו חילוקי דעות ביניהם, יוכל כל אחד מהם לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות והנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות הדיון בבקשה זו לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של -.500, 1ש"ח ללא קשר לתוצאות בתביעה העיקרית. חוזהגירושיןהסכם גירושין