התובע טוען לזכויות מכוח "חזקה נוגדת"/"חזקת שנים" על פי סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969. "51. חזקת שנים כנגד רישום שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר - ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת ההנאה שהייתה לאדם שעל שמו הם רשומים". הנושא נדון בע"א 2510/98 למד שין נ' מאירה חסיד ואח' פ"ד נג(5) 721 בו נאמר, בין השאר, מפי כב' השופט אור בהסכמת כב' השופטים זמיר ודורנר: "8. לפי סעיף 51 נדרשים שני תנאים מצטברים על מנת לבסס טענות בעלות מכוח חזקת שנים, המקנה למחזיק זכות להרשם כבעלים של מקרקעין תוך העדפתו על פני הבעלים הרשום. האחד, אורך תקופת ההחזקה. השני, אופיה ו'תנאיה' של ההחזקה. אשר לתקופה הנדרשת לביסוס תביעת בעלות מכוח החזקה בקרקע יש לפנות להוראותיו של סעיף 162 (2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969. סעיף זה קובע שלגבי מקרקעין לא מוסדרים ישמרו בתוקפם הדינים שהיו קיימים ערב תחילתו של החוק. סעיף זה מכוון בעיקר לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 (1858) ולחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). על קרקע מסוג זה מולק חלה הוראתו של סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הקובעת את אורך התקופה לחמש עשרה שנה (על קרקע מולק אין חלים סעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני (ראה מ' דוכן לעיל, עמודים 303 ו- 305), ולכן אין הוראת סעיף 22 לחוק ההתיישנות חלה עליה. מכל מקום, בשתי ההוראות אורך תקופת ההתיישנות הוא חמש עשרה שנה ". בע"א 3217/91 הנ"ל עמדתי על חלק מהבעייתיות הכרוכה בכך: "אכן, השאלה, אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו, או שמא הוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של הבעלים ומכוחה - לא תמיד קלה היא להכרעה. ברור, שאם על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק. כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו הייתה זו הסכמה שבשתיקה, בבחינת רשות שהרשה למחזיק להשתמש בקרקע, תיחשב החזקתו של המחזיק בקרקע להחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין, וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה נוגדת (ראה בענין זה: ע"א (נצרת) 2/81 קונס בע"מ נ' שושני ואח' [6]; ע"א (ת"א) 631/82 רשות הפיתוח ואח' נ' להבי [7], וכן באופן כללי, מאמרו הנ"ל של גלעד). כשפלוני מחזיק בקרקע שהבעלות הרשומה בה היא של אחר, שתיקתו של הבעלים יכולה להתפרש לעתים כהסכמה להחזקת פלוני בקרקע אם כי אין היא חייבת להתפרש כאמור. למחזיק בקרקע עשויים להיות אינטרסים שונים באשר לאופיה של שתיקה זו: אם הוא מחזיק בקרקע תקופה שאינה מגעת לתקופת ההתישנות, יהיה לו עניין להתייחס לשתיקת הבעלים כאל הסכמה להחזקתו בקרקע ללא תמורה, שאז לא יחשב למשיג גבול ולא יהיה צפוי לתביעה לתשלום שכר ראוי או לתביעה לסילוק ידו המיידי מהקרקע; אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכוח הבעלים, ולפיכך "חזקה נוגדת" היא ועומדת לו טענת התישנות. אך לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופיה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופיה של זו, על פי טיב ההחזקה, התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה, ויתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה, אם לאו (285 שם)". התובע טוען ל"חזקה נוגדת"/"חזקת שנים" לאורך תקופה של 70 שנה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חזקת שנים במקרקעין: 1. מבוא בפני שתי תביעות סותרות לפי פקודות הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט-1969, (להלן: "הפקודה"), המתייחסות למקרקעין גוש שומה 7025 בתל-אביב. בת.א. 1060/08 התובע הנו יוסף X והמשיבה היא רשות הפיתוח (להלן: "רשות הפיתוח"). בת.א. 1058/08 התובעת הינה עיריית תל-אביב יפו והמשיבה הינה רשות הפיתוח. רשות הפיתוח הינו גוף המנוהל על ידי מנהל מקרקעי ישראל - גוף המנהל את קרקעות מדינת ישראל, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל תש"ך-1960. בסיכומים שהוגשו מטעם עיריית תל-אביב יפו מציינת עו"ד גליה לוי, ב"כ העירייה: "1. ... ביום 7.6.09 אוחד הדיון בתיקים ת.א 1058/08 ו-ת.א 1060/08 שבכותרת מאחר וישנן מספר חלקות משותפות הנדונות בשני התיקים. בתיק ת.א 1058/08 הנ"ל המדובר בתביעות סותרות בין העירייה לבין רשות הפיתוח, התקיימו פגישות בין נציגי העירייה לבין נציגי רשות הפיתוח כך שהמחלוקות בין הצדדים הצטמצמו באופן ניכר... 2. לאור האמור, סיכומים אלו יתייחסו לתיק 1060/08 (להלן: "התיק") בלבד בו מדובר בתביעות סותרות בין העירייה לבין רשות הפיתוח לבין ריחן." בדברי התשובה חזרה והדגישה עיריית תל-אביב יפו את האמור (סעיפים 2 - 5 לסיכומים). בדברי הסיכום כותבת עו"ד טלי רטמן, ב"כ התובע: " החלקות נשוא הליכים אלו: 16. סך כל השטח המוחזק ע"י ריחן כמפורט בסיכומים אלה, הינו כ-1,391 מ"ר (כולל בית המגורים). 16.1 חלקה 125 בגוש שומה 7025 - מסוג מולק. החלקה עליה ניצב בית המגורים של ריחן כמפורט לעיל. 16.2 חלק מחלקה 122 בגוש שומה 7025 - מסוג מולק. רחבה מרוצפת המהווה חצר בית המגורים לכל דבר ועניין ובתחומה מדרגות הכניסה לבית. 16.3 חלק מחלקות 72, 73, 74, 76, 98 ו- 118 בגוש שומה 7025 - שטח רציף המוחזק מאז ומתמיד על ידי ריחן ביחד עם בית המגורים. מפה מצבית שנערכה ע"י המודד דרור בן נתן מטעם המינהל מיום 26.11.00 ובה מסומן השטח המוחזק על ידי ריחן ואביו ז"ל עוד טרם קום המדינה, כפי שיבואר להלן, צורפה וסומנה נספח א' לכתב הטענות המתוקן שהוגש לכב' ביהמ"ש מטעם ריחן. 17. נוכח הסכם פשרה שנחתם בין הועדה המקומית ת"א ובין ריחן, ועל מנת לצמצם המחלוקות בהליך זה, תביעתו של ריחן תיוותר באשר לחלק מחלקה 125 (7/80 הרשום ע"ש רשות הפיתוח ומהווה נכס נפקד של דודתו של ריחן), וכן בחלקים מחלקות 122, 73 ו - 118 בגוש שומא 7025 בלבד, שנותרו בחזקתו של ריחן גם לאחר הסכם הפשרה. " מכאן, שלגבי חלקות 72, 74, 76, 98 בגוש שומה 7025, אין עוד תביעה לתובע - יוסף X . תביעתו בנדון נדחית. המחלוקת שנותרה הינה לגבי החלקות הבאות, שבגוש שומא 7025: חלקה 125 - על שטח 12/80 ממנה (הגם שבתביעה מתייחס התובע רק לשטח של 7/80). חלקה 122 (חלקה 1 -2 בגוש רישום 9011) חלקה 73 (חלקה 60 בגוש רישום 9010) חלקה 118 (חלקה 51 בגוש רשום 9010) חלקה 74 (חלקה 59 בגוש רשום 9010) (תביעת עיריית תל אביב-יפו בלבד). בשל סמיכות החלקות הנדונות והקשר ביניהן, אוחדו התביעות למסגרת דיונית אחת. 2. דיון: המקרקעין נשוא ההליכים הינם מקרקעין בלתי מוסדרים הרשומים בפנקס השטרות. התביעות הנדונות, הוגשו במסגרת ההליכים הקבועים בפקודה. מנסחי הרישום שהוצגו עולה התמונה הבאה: חלקה גוש שומה סוג המקרקעין הבעלים מיום שטח רשום שהופקע לטובת עיריית תל אביב-יפו 73 7025 מירי רשות הפיתוח 26/10/1965 310 מ"ר 74 7025 מירי רשות הפיתוח 4/7/1968 118 7025 מולק רשות הפיתוח 27/10/1965 105 מ"ר 122 7025 מולק רשות הפיתוח 27/10/1965 90 מ"ר 125 7025 מולק רשות הפיתוח, X יוסף, X מהדי, סבחי בן מחמוד עלי בקר רשות הפיתוח הציגה תעודות "לפי סעיפים 30(א)(ב) ו-19 לחוק נכסי נפקדים התש"י 1950" המורות על העברת הנכסים והזכויות בחלקות הנדונות בשלמות, לידי רשות הפיתוח, במסגרת פעולות הסדר מקרקעין. אדון בכל אחת מהחלקות בנפרד; חלקה 125 בגוש שומה 7025 : מדובר במקרקעין מסוג "מירי" המצויים בשכונת עג'מי שביפו עליהם ממוקם היום ביתו של התובע. לגבי חלקה זו התקיים הליך של הסדר נכסי נפקדים; ביום 31/1/1951 החליט המפקח על נכסי נפקדים - מר ח. רייזל - על סמך חומר שהומצא לו על ידי מר עלי מחמד X, כי 68/80 חלקים מהרכוש הידוע בתור חלקת משנה 125, אינם נכס נפקד ומוחזרים לעלי מחמד X. היה זה בין השאר, בהתבסס על הצהרה אותה הוא הגיש ביום 14/10/1949, על פיה הוא בעלים של 68 חלקים מתוך חלקה זו והתחייבותו להכניס 12/80 חלקים מהכנסות הרכוש הנ"ל, לקופת האפוטרופוס לנכסי נפקדים; ולהימנע מלעשות כל דיספוזיציה במקרקעין. (נספח ה' למוצגי רשות הפיתוח) ואכן, על פי נסח רישום המקרקעין המתבסס על הרישומים בפנקס השטרות, רק 68/80 מחלקה זו רשומים מיום 23/5/1988 על שם יורשיו של המנוח - מוחמד X ז"ל: 34/80 ע"ש X יוסף 34/80 ע"ש ריחן מהדי. שאר החלקים רשומים באופן הבא: 7/80 ע"ש רשות הפיתוח מיום 27/10/1965 . 5/80 ע"ש סבח בן מחמוד עלי בקר בירושה מיום 3/1/1947. ללמדך, כי לתובע - X יוסף - אין חלק ביתרת 12/80 מהחלקה; ואין לו כל זכות להחזיק ביתרה זו. כפועל יוצא, דין תביעתו של התובע להכיר בזכויות כלשהן ביתרת 12/80 מתוך חלקה 125 בגוש 7025, להדחות - וכך אני עושה. יש לציין כי טענותיו של התובע לזכויות כלשהן ביתרת חלקה זו, נדחו עוד קודם לכן במסגרת ה"פ (ת"א) 280/02. על כך עוד בהמשך. עיריית תל-אביב יפו, אינה תובעת זכויות כלשהן בחלקה זו (סעיף 12 לסיכומי העירייה). הזכויות הרשומות על חלקה 125 צריכות להיוותר, כפי הרשום כיום בנסחי הרישום. חלקות 122, 73, 118 - כללי התובע - יוסף X - טוען לזכויות כלשהן בחלקות 122, 73 ו-118, מכוח זכויות נטענות ו/או כהמשך לזכויות, כטענתו, שהיו לאביו המנוח - מוחמד X ז"ל בחלקות אלו. דא עקא שלאב - עלי מוחמד X ז"ל - לא היו זכויות כלשהן בחלקות אלו. הא ראייה, שבעוד שבהתייחס לחלקה 125 דאג האב המנוח להסדיר את זכויותיו כדין, באשר לשאר החלקות הוא לא עשה כן. ברי כי אם היו לו זכויות כלשהן בחלקות אלו ו/או אם הוא היה סבור כי יש לו זכויות כלשהן בחלקות אלו, הוא היה דואג להסדיר אותם ו/או להגיש תביעת זכות לגביהם, כפי שעשה בהתייחס לחלקה 125. היות ולאב עלי מוחמד X ז"ל לא היו זכויות כלשהן בחלקות אלו, והיות והתובע טוען לזכויות אלו מכוחו או כממשיכו של אביו עלי מוחמד X ז"ל; אין גם לתובע יוסף X זכויות כלשהן בחלקות אלו. התובע טוען לזכויות מכוח "חזקה נוגדת"/"חזקת שנים" על פי סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969. "51. חזקת שנים כנגד רישום שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר - ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת ההנאה שהייתה לאדם שעל שמו הם רשומים". הנושא נדון בע"א 2510/98 למד שין נ' מאירה חסיד ואח' פ"ד נג(5) 721 בו נאמר, בין השאר, מפי כב' השופט אור בהסכמת כב' השופטים זמיר ודורנר: "8. לפי סעיף 51 נדרשים שני תנאים מצטברים על מנת לבסס טענות בעלות מכוח חזקת שנים, המקנה למחזיק זכות להרשם כבעלים של מקרקעין תוך העדפתו על פני הבעלים הרשום. האחד, אורך תקופת ההחזקה. השני, אופיה ו'תנאיה' של ההחזקה. אשר לתקופה הנדרשת לביסוס תביעת בעלות מכוח החזקה בקרקע יש לפנות להוראותיו של סעיף 162 (2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969. סעיף זה קובע שלגבי מקרקעין לא מוסדרים ישמרו בתוקפם הדינים שהיו קיימים ערב תחילתו של החוק. סעיף זה מכוון בעיקר לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 (1858) ולחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). על קרקע מסוג זה מולק חלה הוראתו של סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הקובעת את אורך התקופה לחמש עשרה שנה (על קרקע מולק אין חלים סעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמני (ראה מ' דוכן לעיל, עמודים 303 ו- 305), ולכן אין הוראת סעיף 22 לחוק ההתיישנות חלה עליה. מכל מקום, בשתי ההוראות אורך תקופת ההתיישנות הוא חמש עשרה שנה ". בע"א 3217/91 הנ"ל עמדתי על חלק מהבעייתיות הכרוכה בכך: "אכן, השאלה, אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו, או שמא הוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של הבעלים ומכוחה - לא תמיד קלה היא להכרעה. ברור, שאם על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק. כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו הייתה זו הסכמה שבשתיקה, בבחינת רשות שהרשה למחזיק להשתמש בקרקע, תיחשב החזקתו של המחזיק בקרקע להחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין, וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה נוגדת (ראה בענין זה: ע"א (נצרת) 2/81 קונס בע"מ נ' שושני ואח' [6]; ע"א (ת"א) 631/82 רשות הפיתוח ואח' נ' להבי [7], וכן באופן כללי, מאמרו הנ"ל של גלעד). כשפלוני מחזיק בקרקע שהבעלות הרשומה בה היא של אחר, שתיקתו של הבעלים יכולה להתפרש לעתים כהסכמה להחזקת פלוני בקרקע אם כי אין היא חייבת להתפרש כאמור. למחזיק בקרקע עשויים להיות אינטרסים שונים באשר לאופיה של שתיקה זו: אם הוא מחזיק בקרקע תקופה שאינה מגעת לתקופת ההתישנות, יהיה לו עניין להתייחס לשתיקת הבעלים כאל הסכמה להחזקתו בקרקע ללא תמורה, שאז לא יחשב למשיג גבול ולא יהיה צפוי לתביעה לתשלום שכר ראוי או לתביעה לסילוק ידו המיידי מהקרקע; אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכוח הבעלים, ולפיכך "חזקה נוגדת" היא ועומדת לו טענת התישנות. אך לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופיה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופיה של זו, על פי טיב ההחזקה, התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה, ויתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה, אם לאו (285 שם)". התובע טוען ל"חזקה נוגדת"/"חזקת שנים" לאורך תקופה של 70 שנה. בכתב הטענות המתוקן מיום 20/11/2008 כותב ב"כ התובע: "24. ככלל, ניתן לסכם בכך שעסקינן בשטח קרקע רציף, המהווה בית מגורים והשטח שמסביבו, המוחזקים באופן אינטנסיבי וגלוי על ידי ריחן (ואביו ז"ל לפניו) במשך לא פחות מכ- 70 שנה, תוך התרסה וניגוד לכל זכות נטענת אחרת. 25. בפן הרישומי, בקליפת האגוז, כפי שהיה ידוע לריחן מאביו ז"ל, האב ז"ל רכש את הבית ושטח הקרקע סביבו כאמור בשנות ה-30 או ה-40 של המאה הקודמת. 26. יוטעם כי עסקינן ביפו של המאה הקודמת, בטרם קום המדינה. עיסקאות אז, בכלל ובפרט באזור הנדון, לא בוצעו בחוזים עבי כרס כמקובל היום. אנשים בעג'מי בטרם קום המדינה מכרו וקנו על סמך מילה. 27. במהלך השנים הסתבר לריחן כי הבעלות נרשמה בחלקה 125 (עוד בשנות ה-40 של המאה הקודמת), היא כזכור חלק בית המגורים עצמו. 28. עם זאת, לא בוצע רישום בעלות בהתייחס לשאר החלקות המהוות חלק מהבית כאמור. לימים, קמה מדינת ישראל, והחלקות הנדונות נרשמו כפי הנראה בשם האפוטרופוס על נכסי נפקדים וממנו הועברו למדינה. ... 30. ברי כי לא ניתן כיום, ככלל ולא כל שכן לאחר פטירת האב ז"ל, לאתר מסמכים (ככל שכלל היו כאלו) בכל הנוגע לרכישת הזכויות. נציין כי הסביר ביותר בעינינו שהשטח הנדון נרכש גם נרכש על ידי האב ז"ל, אלא שלא בוצע רישום בהתייחס אליו מסיבה זו או אחרת ולאחר קום המדינה רשמה עצמה המדינה כבעלים באמצעות האופטרופוס על נכסי נפקדים." התובע לא עמד בנטל הוכחת "חזקה נוגדת"/"חזקת שנים" נהפוך הוא, הוכח בפני כי לתובע אין כל זכויות בחלקות 125 וכן - 122, 73, 118. התובע, יליד 1958, מבסס את "החזקה הנוגדת"/"חזקת השנים" על זכויות נטענות שהיו לאביו - המנוח עלי מוחמד X ז"ל - בחלקות אלו וכממשיכן של זכויות אלו. משהוכח כי למנוח עלי מוחמד X ז"ל, לא היו כל זכויות בחלקות אלו וכי הוא גם לא טען לזכויות כאלו, "נפל"/"קרס" הבסיס עליו התובע את טעונו. באשר לחלקה 122, מוסיפה וטוענת "רשות הפיתוח": "חלקה 122 - הוקנתה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ונמכרה באמצע המאה שעברה לרשות הפיתוח. החלקה נוהלה במשך שנים על ידי חברת 'עמידר'". (סעיף 43 לסיכומים). הזכויות בחלקה זו (בשטח של 133 מ"ר), רשומות על שם "רשות הפיתוח", בשלמות, מיום 27/10/1965, כאשר מכלל שטח החלקה הופקעו 90 מ"ר, לטובת עיריית תל-אביב יפו לצרכי ציבור (ר' נסח לשכת רישום המקרקעין מיום 25/3/2012). לציין, כי העירייה אינה עותרת לזכויות בחלקה זו (ר' סעיף 9 לסיכומיה מיום 30/5/2011). לטענת רשות הפיתוח, בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969; הרישום מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו. לטענת התובע, אין לראות בעצם הרישום על שם "רשות הפיתוח" כראיה כלשהי לעניין זכויותיה בנדון תוך שהוא סומך טעוניו על ת.א. 2691/01 רשות הפיתוח נ' יצחק חזן. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע לאמור: "125. כוח ההוכחה של רישום (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. (ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו. בענייננו, עסקינן ב"מקרקעין לא מוסדרים" ועל כן חלה הוראת סעיף 125(ב) על פיו : רישום זכויות בפנקס של מקרקעין לא מוסדרים, מהווה "ראיה לכאורה לתכנו" , להבדיל מ"ראיה חותכת" עת מדובר במקרקעין מוסדרים. דא עקא, שהמסקנה מהראיות שהובאו בפני הינה, שהרישום משקף את המצב העובדתי לאשורו. לא עלה בידי התובע להוכיח אחרת. טענות התובע לזכויות כלשהן בחלקות אלו, כבר נדונו במסגרת תובענה אותה הגיש התובע כנגד עיריית תל-אביב בנושא פיצוי הפקעה - ה"פ (ת"א) 280/02 X יוסף נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב יפו. נקבע, כי לתובע לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין/חלקות אלו. בפסק דינה כותבת, בין השאר, כב' השופטת הילה גרסטל: "1 זוהי תובענה לקביעת פיצויי הפקעה המגיעים למבקש, לטענתו, בגין הפקעת חלקים מחלקות 73, 74, 76, 87, 118, 121 122 ו-125 בגוש שומה 7025 (להלן: "המקרקעין"). במסגרת פסק דין זה עלי להכריע בשאלת מהות הזכויות של המבקש בשטח, ומהו. ... המבקש, בתצהירו, מסביר שהבית והחצר שסביבו, ברח' העוגן 20 ביפו, בשטח של כ-1,391 מ"ר מוחזקים על-ידי משפחתו עוד מלפני קום המדינה. לתצהירו לא צירף המבקש כל תשריט מדויק שיש ביכולתו ליתן תמונה מדוייקת על היקף ההחזקה שלו. משקיימת מחלוקת כה עזה על היקף ההחזקה, מצופה מן המבקש להגיש תשריט, ערוך על-ידי מודד, ממנו ניתן יהיה ללמוד את היקף ההחזקה, באופן מדויק, ואת היקף ההפקעה מתוך השטח המוחזק. דבר מזה לא נעשה. המשיבה הציגה לבית המשפט נסחי רישום (מש/2) המעידים על כך שהמקרקעין הנ"ל (למעט חלקה 125) רשומים בבעלות רשות הפיתוח. חלקה 125 רשומה, כאמור, ע"ש המבקש ואחיו, שירשו את הזכויות האב בה. אלא שחלקה 125 או כל חלק רלוונטי ממנה - לא הופקעו במסגרת ההפקעה נשוא התובענה. ב"כ המבקש טוען, בסיכומיו, שמאחר שהמבקש ומשפחתו מחזיקים במקרקעין כמעט 70 שנה ברציפות והחזקתם היא החזקה נוגדת, רכש המבקש זכות בעלות במקרקעין. בקונסטרוקציה זו של ב"כ המבקש נעדרים היסודות העובדתיים. אין לפני כל ראיה לכך שמשפחת המבקש מחזיקה במקרקעין החל משנת 1936. המבקש עצמו נולד ב-1958, ואין לו כל ידיעה אישית על ההחזקה שקדמה לשנת 1960. המבקש לא טרח לזמן כל עד שיכול היה לתמוך בעדותו וכן לא הציג כל ראיה שיכולה הייתה לסייע לו בעניין זה." על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון - ע"א 9749/04 - במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר פשרה (נספח ח' למוצגי העירייה) אשר קיבל תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה לא מאיין את קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. נהפוך הוא, מדובר ב"הסכם פינוי" המסדיר את מועד פינוי התובע מן המקרקעין/החלקות ואת הפיצוי אותו יקבל התובע עבור "דמי השבת השקעות" (להבדיל מפיצויי הפקעה להם היה זכאי אילו היו לו זכויות כלשהן במקרקעין), תוך התחייבות התובע "לשפות את הועדה בגין כל תביעה של צד שלישי הטוען לזכויות חזקה במקרקעין נשוא הסכם זה". ללמדך, שזכויותיו הנטענות של התובע למקרקעין/חלקות אלו נדונו הן בה"פ 280/02 והן בתיקים הנדונים עתה בפני. פעמיים לא עלה בידי התובע להוכיח את זכויותיו במקרקעין/חלקות אלו. נהפוך הוא, הוכח כי לתובע אין כל זכויות בהם. בסיכומי התשובה מציין התובע: "לריחן עדים רבים שיעידו על בעלותו והחזקתו במקרקעין מזה כ-75 שנים, לרבות שכניו בחלקות נשוא הליכים אלה, אלא שנוכח החלטת כב' ביהמ"ש מיום 29.03.11 נחסמה דרכו של ריחן מלהציגם." אני דוחה טיעון זה. פעמיים ניתנה לתובע האפשרות להוכיח את טיעוניו בנדון, לרבות העדת עדים והצגת מסמכים ובכללם המסמכים החסרים המפורטים בה"פ 280/02. התובע לא עשה כן. בתיקים הנדונים עתה בפני התקיימו מספר דיונים במהלכם החליף התובע ייצוג של עורכי דין. מועד דיון ההוכחות הראשון נדחה בעקבות בקשתו של התובע - יוסף X - להחליף ייצוג ועתירתו להותיר בידיו זמן נוסף "לקבל ו/או לברר פרטים אודות מצב התיק ומצבו המשפטי של המבקש". בנסיבות אלו, לא הייתה כל הצדקה להיעתר לבקשת דחייה נוספת בפתח ישיבת ההוכחות הנדחית שנקבעה. מאז הגשת כתבי התביעה בשנת 2008 ועד ליום שמיעת הראיות - 29.3.2011 - היה לתובע די והותר זמן כדי לאתר עדים ומסמכים כדי להוכיח את טענותיו, בוודאי כאשר כבר בשנת 2002 במסגרת ה"פ 280/02 נדחו טענותיו בנדון ונאמר, בין השאר, "המבקש לא טרח לזמן כל עד שיכול היה לתמוך בעדותו וכן לא הציג כל ראיה שיכולה הייתה לסייע לו בענין זה". כנראה שאין לתובע עדים היכולים להתמודד עם הראיות הברורות והחד-משמעיות של "רשות הפיתוח" מהם עולה, כי לתובע אין כל זכויות במקרקעין/חלקות אלו. 3. עתירות עיריית תל-אביב יפו - ת"א 1058/08 עיריית תל-אביב יפו עותרת לרישום זכויותיה בחלקים אלו: חלקה 73 (חלקה 60 בגוש מוסדר 9010) - בשטח של כ-319 מ"ר (מתוך שטח של 519 מ"ר). חלקה 74 (חלקה 59 בגוש 9010) בשלמות. חלקה 118 (חלקה 51 בגוש מוסדר 9010) - בשטח של כ-56.5 מ"ר (מתוך 93 מ"ר). עיריית תל-אביב יפו סבורה, כי יש לרשום את חלקים אלו מכוח סעיף 154 לחוק המקרקעין ו/או מכוח סעיף 23 לפקודת הסדר המקרקעין, שהם בבחינת סעיפים משלימים. רשות הפיתוח טוענת, כי לא ניתן להישען על הוראות סעיפים אלו שדנים בקרקע מסוג "מתרוכה", שכן חלקות 73, 74 הינן קרקעות מסוג "מירי", וחלקה 118 הינה קרקע מסוג "מולק". עוד טוענת רשות הפיתוח, כי הכוונה בסעיפים אלו הינה; שהמקרקעין היו בשימוש בני העיר מקדמת דנא; והכוונה היא לתקופה שאי אפשר להצביע על ראשיתה. הצעת רשות הפיתוח הינה כדלקמן: "68. לצד האמור, ובכל הנוגע לחלקים מחלקות 51 ו-60 אשר מיועדים לדרך לפי תכנית תקפה ומשמשים כדרך בפועל (ויודגש כי חלקי החלקות הנותרים מיועדים למגורים) - רשות הפיתוח לא תתנגד כי הבעלות תרשם ע"ש רשות הפיתוח והעירייה במושע - בהתאם לתשריט. 69. הכוונה היא שהבעלות היחסית של העירייה תרשם באופן בו תחול אך על המקרקעין שהופקעו בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות ,וכאשר תרשם על אותם המקרקעין הערה על הפרשה ללא תמורה, לצורכי ציבור, כמשמעותם בסעיף 188 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן - החוק), בתוספת הערות לטובת מדינת ישראל/ר"פ בהתאם להוראות סעיפים 190 ו- 196 לחוק אשר משמעם כי בעת שינוי יעוד המקרקעין למטרה שאינה דרך יושבו המקרקעין למדינת ישראל/ר"פ." בסיכומי התשובה מציינת עיריית תל-אביב יפו: "13. המקרקעין נשוא תביעה זו, עונים על הגדרת מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור, מצויים בתחומה של התובעת - עיריית תל אביב יפו, פורסמו לגביהם הערות הפקעה כאמור ומשמשים ואף עתידים לשמש את תושבי הרשות המקומית בהתאם לייעודם. כמפורט לעיל, המקרקעין משמשים בפועל לדרך (כביש ומדרכה). 14. פקודת העיריות (נוסח חדש) קובעת כי דרך/מדרכה הינן באחריות הרשות המקומית בנסיבות העניין יש להורות על רישום המקרקעין ע"ש הרשות המקומית אשר המקרקעין מצויים בתחומה עיריית תל-אביב יפו בענייננו." העירייה מתנגדת להצעה זו שהועלתה על ידי רשות הפיתוח על פיה תרשם הבעלות על שם רשות הפיתוח והעירייה "במושע". נוכח התנגדות זו, יש לדון בעתירה לגוף הענין. בסעיף 23 לפקודת הסדר המקרקעין נקבע: "מקרקעין שיועדו כדין לצרכי ציבור יירשמו על שם המדינה, אולם אם יועדו לשימושם של עיר או כפר והוקם תאגיד שבכוחו להחזיק מקרקעין בשביל העיר או הכפר, יירשמו המקרקעין על שם התאגיד". ייאמר מיד, אין הבחנה בסעיף זה בין סוגי הקרקע. זאת, בניגוד לדין הקודם "פקודת הקרקעות (סידור זכות מקרקעין) בה נאמר בסעיף 29א: "קרקע שהוכח כי היא מסוג מתרוכה ואשר השתמשו בה מאז ומקדם לצרכי ציבור או אשר הוקצתה לצרכי ציבור בדרך חוקית, תירשם בשם הנציב העליון כנאמן בעד ממשלת א"י (עכשיו: מדינת ישראל); בתנאי שמקום שקרקע הוקצתה לצרכי עיר או כפר, והורכב גוף חוקי המוסמך לרכוש ולהעביר מקרקעים בשם הכפר או העיר, רושמים אותן על שם אותו גוף חוקי." (ר' ע"א 454/58 עיריית חיפה נ' מד"י, פד"י יד' 130). מכאן שסעיף 23 לפקודת הסדר המקרקעין, חל על כל סוגי המקרקעין. בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 נאמר: "154 מקרקעין מסוג "מתרוכה" "א. מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מתרוכה" יירשמו על שם המדינה, אולם אם היו המקרקעין בתחום רשות מקומית וערב תחילת חוק זה היו דרכים או שטחים פתוחים, למעט שפת-ים, ששימשו בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית, יירשמו על שם הרשות המקומית. ב. ....". בענייננו, אין המדובר בקרקעות מסוג "מתרוכה" אלא "מירי" ו"מולק" שאינן חלק מהסעיף האמור. בד"נ 13/76, 10/76 - המועצה המקומית יפיע נ' מדינת ישראל. פ"ד לא(2), 605 נאמר מפי כב' השופט לנדוי: "סוג הקרקע, כפי שנרשם, הוא מירי ולא מתרוכה, ולכן אין להיזקק לחוקי המדינה הדנים בהקניית קרקע מסוג מתרוכה לרשות מקומית, דהיינו סעיף 2(א)(2) של החוק הנ"ל משנת תשי"ח, וסעיף 154(א) של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969." להדגיש, כי סעיף 154(א) לחוק המקרקעין אינו מגביל או מבטל את האמור בסעיף 23 לפקודת הסדר המקרקעין והם דרים בכפיפה אחת. מבהיר זאת כב' השופט לנדוי בפסק דינו בעניין המועצה המקומית ג'וליס דלעיל: "אם נבחן מקרוב את שני החוקים הנ"ל, נראה לי ששניהם ניתנים לפירוש אחד לאמור שמשלימים הם זה את זה. לא יכולה להיות מחלוקת שרצונו של המחוקק - כפי שהוא בא לידי ביטוי מפורש בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין - מכוון היה להפריד ולהבדיל בין אדמות שירשמו על שם המדינה ובין אלה שירשמו על שם רשות מקומית. בהצעת חוק המקרקעין הוסבר כי "... מקרקעי "מתרוכה" ירשמו לפי טבעם הציבורי - אם על שם הרשות המקומית, ואם על שם המדינה, מקרקעי מתרוכה שהם שטחים פתוחים ירשמו על שם הרשות המקומית, חוץ משטחים הנמצאים מחוץ לתחומה של כל רשות מקומית ושטחים המשמשים בעיקר את מי שאינם תושבי הרשות הנתונה, שיירשמו על שם המדינה." (ראה הצעות חוק 612 מתשכ"ד בע' 212). בע"א 673/85 המועצה המקומית פקיעין נ' מדינת ישראל. פ"ד מב(3) 627 חזר והדגיש כב' השופט חלימה את הנאמר: "... אם נמצאת החלקה משמשת את העיר, תירשם בשמה, אם לא - תרשם בשם הממשלה." על אף שבפסקי דין אלה מדובר היה בקרקע מסוג "מתרוכה"; יש לאמץ את מבחן ה"שימוש", גם לגבי שאר סוגי הקרקעות. מבחן זה מתקיים בעניננו. מדובר בשטחים בהם נסלל כביש (דרך) שנועד לשרת ולשמש את הציבור/התושבים. מכאן, ובהתאם לסעיף 23 לפקודת הסדר המקרקעין, יש לרשום את השטחים אשר הופקעו מן החלקות נשוא הדיון על שם עיריית תל-אביב יפו בתחומה הם מצויים, אשר גם מחזיקה בהם בפועל ואחראית לתחזוקתם. העירייה עותרת לרישום בעלותה על חלקה זו, בשלמותה, תוך שהיא נסמכת על תוכנית 2509 שעניינה ייעוד המקרקעין ל"דרך". למוצגיה צירפה העירייה כחלק מנספח ב' - "עותק מהתשריט הרלבנטי ממערכת ה - GIS עליו מסומנות החלקות המוסדרות לרבות ייעודי הקרקע (כולל סימון בקו עבה שחור של השטח הנתבע ע"י התובע בתביעה) ובו מצוינים השטחים בייעוד דרך בחלקות 51, 60 וכל חלקה 59." ברי, כי יש לרשום על עיריית תל-אביב יפו רק את השטחים אשר הופקעו מחלקות אלו. לא מצאתי הצדקה לעתירת העירייה לרשום על שמה שטחים מעבר לצו ההפקעה. הרישום ייעשה לפי צווי ההפקעה כדלקמן: חלקה 73 (חלקה 60 בגוש מוסדר 9010 ) - נרשמה הערה להפקעת שטח של 310 מ"ר, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, לטובת עיריית תל אביב-יפו. (בפועל על חלק זה סלול כביש המהווה קטע מרח' טאג'יר שמואל וסולטאנה - סעיף 11.3 לסיכומי העירייה). חלקה 74 (חלקה 59 בגוש 9010) - נרשמה הערה להפקעת שטח של 11 מ"ר, לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, לטובת עיריית תל אביב-יפו. (בפועל סלול כביש המהווה קטע מכביש 3889 - סעיף 11.2 לסיכומי העירייה). חלקה 118 (חלקה 51 בגוש מוסדר 9010) - נרשמה הערה להפקעת שטח של 93 מ"ר, לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, לטובת עיריית תל אביב-יפו. (בפועל על חלק זה של החלקה סלול כביש המהווה קטע מרח' טאג'יר שמואל וסולטאנה - סעיף 11.1 לסיכומי העירייה). 4. סוף דבר אני דוחה את עתירת התובע יוסף X להכרה בזכויות כלשהן בחלקות נשוא הדיון. עיריית תל-אביב יפו זכאית להרשם כבעלת זכויות בחלקות, כפי המצויין לעיל. בנסיבות תיק זה, אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות. מקרקעין