מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה זיכיון להפעלת מכונה: עסקינן בתביעה בסך 513,826 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעים ותביעה שכנגד בסך 502,000 ₪ (במסגרתה מבוקש גם צו עשה) שהגישה הנתבעת מס' 1 נגד התובע, אגב הסכם זיכיון להפעלת מכון הרזיה בעיר עפולה. מטעמי נוחות, התובע/הנתבע שכנגד יקרא להלן "התובע". הנתבעת מס' 1/התובעת שכנגד תיקרא להלן "הנתבעת". הנתבע מס' 2 יקרא להלן "הנתבע". טענות התובע בתמצית בתביעה נטען, כי הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת בניהול רשת מכוני הרזייה הנושאים את השם "קשת מרפאות דיאטה".הנתבע הנו בעל מניותיה ומנהלה של הנתבעת. בחודש 6/08 או בסמוך לכך, פנה התובע לנתבעת דרך מודעה שהתפרסמה בעיתון והתעניין ברכישת זיכיון להפעלת מכון הרזייה.התובע שהינו בעל עבר צבאי ופנסיונר של חברת אגד, נעדר ניסיון קודם בתחום ניהול ו/או הפעלת מכון הרזייה, ומשכך הסתמך על מצגיהם של הנתבעים לאור ניסיונם העשיר בתחום זה. במסגרת המו"מ לרכישת הזיכיון נפגש התובע עם הנתבע מספר פעמים. הנתבע עודד ו"דחף" את התובע לפתוח את סניף מכון ההרזיה מטעם הנתבעת דווקא בעיר עפולה והסביר לתובע כי מדובר במקום המצוי במיקום מעולה וכי למקום פוטנציאל רב להצליח. הנתבע הציג בפני התובע מצגים שונים לפיהם אין כל מניעה שהתובע יפעיל את המכון בעצמו ובאופן אישי וכי הכנסות המכון יהיו כ - 40,000 ₪ בחודש מינימום, כך שהתובע יוכל להרוויח לאחר ניכוי כל ההוצאות הכרוכות בניהול ואחזקת המכון, סך של כ - 12,000 ₪ בחודש. בנוסף, הבטיח הנתבע לתובע, כי יגיע למכון אחת לשבוע במשך כל תקופת הזיכיון וזאת על מנת ללוות ולסייע לתובע ו/או לעובדיו בהפעלת המכון. ביום 29/7/08 נחתם בין הנתבעת לבין התובע הסכם זיכיון להפעלת מכון הרזיה בעיר עפולה (להלן: "ההסכם"), כאשר תמורת הזיכיון שילם התובע לנתבעת דמי זיכיון בסך של 35,000$ כערכם בשקלים. עוד נקבע בהסכם, כי התובע ישלם לנתבעת תמלוגים חודשיים בסך של 20% מהפדיון החודשי של המכון וזאת במידה והפדיון יהיה גדול מ - 25,001 ₪. לטענת התובע הוא לא היה מיוצג בהסכם הזיכיון וההסכם נוסח ונערך על ידי הנתבעים ו/או על ידי מי מטעמם. מיד לאחר חתימת ההסכם החל התובע באיתורו ושיפוצו של נכס בעיר עפולה לשם הפעלת המכון, הכל בהתאם להוראות ודרישות הנתבעים, כאשר התובע נושא בפועל בכל העלויות הנובעות והכרוכות בשכירות ו/או שיפוץ הנכס. ביום 27/10/08 נפתח המכון של התובע בעפולה. התובע טוען, כי קיים את כל התחייבויותיו בהתאם להסכם ועמד בהן באופן ובצורה הטובה ביותר.אלא מאי, ששבועיים לערך לאחר פתיחת המכון הודיע לפתע הנתבע לתובע כי נוכח היותו של התובע גבר בכלל ונוכח חזותו הדתית בפרט, הרי שאינו יכול לעמוד בפני לקוחות המכון ולקחת חלק בהליכי המכירה ו/או השיווק של שיטת ההרזיה של הנתבעת וכי בעשותו כן פוגע התובע בנתבעת ו/או במכון ו/או בהכנסות באופן מהותי. משכך, עליו להותיר את הליכי המכירה ו/או השיווק בידי הפקידה שהועסקה במכון בלבד ואף ציין, כי באם לא ימנע התובע מלעמוד בפני לקוחות המכון ולקחת חלק בהליכי המכירה ו/או השיווק, הרי שאין בכוונתו להגיע יותר למכון, כפי שאכן עשה בפועל והדיר רגליו מן המכון. בעניין זה מבהיר התובע, כי אילו הנתבעים היו מיידעים אותו מבעוד מועד בפרטים אלה, הרי שממילא לא היה מתקשר בהסכם עם הנתבעת. מלבד מינו וחזותו של התובע אשר ממילא היו מוכרים וידועים לנתבעים עוד בטרם חתימת ההסכם, הרי שגם היה ידוע לנתבעים כי התובע מתעתד לנהל ולקחת חלק פעיל ומרכזי במכון, מכח היותו בעליו והמנהל של המכון (לרבות בהפעלתו ובהליכי המכירה והשיווק) וגם בשל כישורי המכירה ו/או השיווק הלא מספקים מצד הפקידה שהועסקה במכון. עוד התברר לתובע לטענתו, כי בין המצגים אשר הוצגו לו טרם חתימת ההסכם בקשר עם הכנסות המכון (בסך של כ - 40,000 ₪ מידי חודש) ובין ההכנסות החודשיות של המכון לאשורן, "כמרחק מזרח ומערב". לפי התובע, הכנסותיו הממוצעות של המכון היו בסך של כ - 18,000 ₪ בחודש, כאשר לא זו בלבד שלאחר ניכוי כל ההוצאות הכרוכות בניהול ואחזקת המכון לא נותר לו כל רווח ו/או הכנסה כלשהי, אלא שברוב רובם של המקרים אף נאלץ להשלים מכיסו הפרטי חלק מההוצאות של המכון. גם בהתחייבותם ללוות ולהדריך את התובע במהלך תקופת הפעלת המכון על ידו, לא עמדו הנתבעים. הנתבע הגיע למכון אחת לשבוע רק בשבועיים הראשונים לפעילות המכון ומאז הדיר את רגליו מהמכון. משפנה התובע לנתבע וביקש לברר את פשר העניין, הודיע לו האחרון כי הואיל והתובע לא אימץ את הוראתו ו/או הנחייתו לפיה אין התובע יכול לעמוד בפני לקוחות המכון ולקחת חלק בהליכי המכירה ו/או השיווק של שיטת ההרזיה של הנתבעת, הרי שאין בכוונתו להגיע למכון וללוות את התובע בהפעלתו. בכך תלה הנתבע גם את העדר רווחיות המכון. ביום 28/4/10 ולאחר שנואש לטענתו מאדישות והיעדר תמיכת הנתבעים, כמו גם מהכנסות המכון אשר לא תאמו את המצגים שהוצגו לו בטרם ההתקשרות בהסכם והסבו לו הפסד כספי ניכר, סגר התובע את המכון. התובע טוען להטעייה ו/או טעות ו/או רשלנות ו/או חוסר תום לב מצד הנתבעים, בכל הנוגע להתנהלותם ומצגיהם כמפורט לעיל ובמיוחד בכך שלא יידעו אותו, טרם ההתקשרות בהסכם, כי נוכח מינו ו/או חזותו הדתית, אינו יכול לעמוד בפני לקוחות המכון ולקחת חלק בהליכי המכירה ו/או השיווק של שיטת ההרזיה של הנתבעת. כמו כן, טוען הנתבע לאחריותו האישית של הנתבע בנסיבות העניין. התובע עותר להשבת דמי הזיכיון, ההפסדים וההשקעות שהשקיע במכון, בסך כולל כל 273,826 ₪ וכן להפסד השתכרות בסך של 240,000 ₪ בגין התקופה בה פעל המכון (לפי 12,000 ₪ לחודש). טענות הנתבעים בתמצית הנתבעים טוענים, כי הנתבע איננו בעל מניות ואיננו דירקטור בנתבעת. הנתבע הינו מנכ"ל של הנתבעת. צירופו כנתבע נעשה ללא כל עילה מבוססת ועל סמך טענות שאין להן בסיס עובדתי או משפטי ואין כל יריבות בינו לבין התובע. לפי הנתבע, דין התביעה נגדו להיות מסולקת על הסף מטעמי חוסר יריבות ו/או מחמת שהתביעה נגדו הינה טרדנית וקנטרנית. לגופו של עניין נטען, כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי לטענות התובע, שאינן אלא ניסיון להפוך את כישלונו העסקי המוחלט הנובע ממעשיו ומחדליו שלו, ושלו בלבד, לטענות סרק מאוחרות ובדיעבד כנגד הנתבעים ועל מנת לקדם פני התביעה אותה התכוונה הנתבעת להגיש. לתובע ניתנה האפשרות וההזדמנות לבדוק כל נתון וכל עובדה ובמיוחד את יכולתו וכישוריו לנהל עסק מסוג של מכון הרזיה והוא גם ישב במשך שעות בסניף הנתבעת בחיפה ובחן את התנהלותו. מכל מקום התובע הצהיר במפורש, בסעיף 7.4 להסכם, כי בדק היטב את כל ההיבטים המסחריים ו/או המשפטיים ו/או האחרים ומצאם מתאימים וראויים לו והצהיר והתחייב כי הזיכיון, הנכס והמקום כהגדרתם בחוזה, מתאימים לצרכיו ו/או למטרותיו ו/או לעסקיו וכי לא תהיה לו כל טענה בגין מום ו/או אי התאמה ו/או כל טענה אחרת ביחס לזיכיון נשוא החוזה. התובע מנוע אפוא מלהסתמך ו/או מלהעלות כל טענה ביחס למצגים ו/או נתונים שנמסרו לו ע"י הנתבעת. עוד נטען, כי התובע הציג עצמו בפני הנתבעים כמי שיש לו ניסיון ניהולי עשיר וכי הוא בהחלט מסוגל ויכול להפעיל מכון הרזיה בהצלחה רבה. מטעם זה סברה הנתבעת, כי מצאה זכיין אופטימאלי באופן שיניב רווח לשני הצדדים. בפועל וכאמור, הנתבעת התבדתה והתברר שלמצגי התובע לא היה כיסוי והוא הוליך את סניף עפולה במו ידיו לכישלון. הנתבעים מדגישים, כי ההסכם בין הצדדים משקף, כאמור בו במפורש, את כל ההסכמות וההבנות בין הצדדים ויש לדחות מכל וכל את ניסיונו "הפסול" של התובע להוסיף לחוזה הבנות ו/או מצגים שאינם כלולים בו. מבלי להודות בטענות המצג, נטען, שלמרפאה בעפולה אכן היה פוטנציאל רב להצליח ומיקומה היה מעולה (בתוך בנין מכבי שירותי בריאות) וכישלונה נבע רק מאופן התנהלותו "הכושל" של התובע, שסרב בכל תוקף להבין ולהפנים את מהותו של העסק - מכון להרזיה, שמחייב שהקשר הישיר עם הלקוחות, לרבות המכירה, יעשה ע"י אנשים המתאימים לכך וכי תפקידו הוא צריך להיות ניהול אסטרטגי של הסניף, פיתוחו וקידומו, תפקיד אשר כשלעצמו, אם הוא היה מבוצע כראוי (מה שלא נעשה על ידי התובע), אינו מותיר זמן גם לביצוע מכירות שוטפות. במקום זאת, ולמרות שלמעלה מ - 90% מלקוחות קשת מרפאות דיאטה הינן נשים, הרי שהתובע שימש כ"פקידת קבלה" וכאיש מכירות ואף שקל בעצמו את המטופלות ומדד את היקפיהן בחדר שקילה סגור ואינטימי. הנתבעת טוענת, כי התובע סרב להפנים את כל בקשותיה, הסבריה והנחיותיה בהקשר זה והתעקש להפעיל את המרפאה בדרכו. טענותיו של התובע בעניין זה, כמו גם יתר טענותיו בתביעה, הן חסרות כל שחר ולו מהטעם שהועלו על ידו בדיעבד, רק כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, דבר האומר דרשני (ברי, כי אילו אכן סבר התובע שהוטעה, כטענתו, כבר אחרי שבועיים לאחר חתימת ההסכם, הרי שהיה פועל כבר אז לביטולו, אולם התובע לא עשה דבר ורק לאחר שנתיים, משהבין כי נכשל כלכלית מסיבותיו שלו ואי הפנמת מהותו של העסק, בחר לטפול את האחריות לכך על הנתבעת, בטענות שווא). הנתבעת טוענת, כי מעולם לא התחייבה כי הכנסות המכון יעמדו על מינימום כספי מסוים.לא הייתה כל התחייבות, כי הנתבע יגיע לסניף עפולה של התובע אחת לשבוע. התחייבויות הנתבעת מפורטות בסעיף 3 להסכם וכוללות, בין היתר, השתלמות והדרכה ראשונית, ולאחר פתיחת המכון מענה טלפוני לשאלות שוטפות בקשר לשיטת הדיאטה של הנתבעת, והדרכה והשתלמויות מעבר לכך, לפי שיקול דעת הנתבעת. מכל מקום ובפועל הנתבעת פעלה על פי התחייבויותיה ואף מעבר לכך.התובע קיבל את כל ההדרכה והסיוע הצמוד להפעלת הסניף, לרבות הדרכת צוות המרפאה ובנוסף קיבל חומר כתוב רב, אלא, שבפועל התובע לא רק שנמנע מלשתף פעולה בפרסום ובקידום המכירות של הסניף, הרי בפעולותיו ובהתעקשותו להיות "פקידה" ולבצע את המכירות ואת המדידות של המטופלות בעצמו, חיבל בכל אפשרות לקידומו והפעלתו כראוי (הנתבעים מציינים כי בחודש הראשון לפעילות המכון, ליווה הנתבע, כנציג הנתבעת, את הפעילות באופן צמוד ואכן בפועל התוצאות ביחס לאותו חודש היו מצוינות ואפילו מעבר לצפוי). הנתבעת טוענת, כי הסכם הזיכיון בוטל ע"י התובע שלא כדין. היא מבהירה, כי המכון נסגר ע"י התובע בחודש 4/10 באופן פתאומי (ללא תיאום עמה) תוך הפרת יסודית של ההסכם וכי הודעת הביטול של ההסכם, ששלח לה התובע ביום 7/6/10, הינה הודעה שלא כדין. לפי הנתבעת, התנהלות התובע כמפורט לעיל הסבה לה הפסדים ונזקים כספיים, אותם היא תובעת בתביעה שכנגד, בגין פגיעה במוניטין עקב כשלון הסניף (סך מוערך של 250,000 ₪) ומניעת האפשרות לקבל תמלוגים לפי ההסכם (לפי 3,000 ₪ לחודש למשך תקופת ההסכם, סה"כ 252,000 ₪). בנוסף, על פי הוראות סעיף 19 להסכם, ולנוכח ביטול ההסכם ע"י התובע, הרי שהיה עליו להשיב לנתבעת את התוכנה ואת כל חומר ההדרכה ו/או ההסברה שמסרה לו הנתבעת וכל חומר אחר שברשותו, ולהסיר את השילוט ו/או כל סימון אחר העלול לקשור את התובע והמקום בו פעל, לנתבעת. בכגון דא, ביקשה הנתבעת שיינתן צו עשה המורה לתובע לפעול בהתאם. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טען התובע כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה ע"י הנתבעת אך על מנת להוות משקל נגד לתביעתו הוא, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט וכי תמוהה העובדה שהתביעה, שהינה בסכום ניכר לכל הדעות, מוגשת לאחר זמן כה רב ורק לאחר הגשת התביעה מטעמו. לגופו של עניין טען התובע, כי הודיע לנתבעים מבעוד מועד אודות סגירת הסניף, שהייתה לו עילת ביטול ושהודעת הביטול נמסרה בהתאם לדין. בכל הנוגע לסוגיית הפקידה, ציין התובע שהפקידה היא זו שהתפטרה בחודש 1/10, ושאכן מילא את מקומה וזאת מחמת אי איתור פקידה מתאימה, חרף ניסיונות והשקעת משאבים רבים על ידו. התובע טוען, כי ביוזמתו (באמצעות מכר המתמצא במחשבים), הסיר כל מידע ו/או חומר מהמחשב טרם מכירתו, כך גם הסיר את השילוט שנתלה בחדר המדרגות ובמעלית הנכס בו הופעל המכון מיד עם סגירת המכון. ראיות הצדדים מטעם התובע העיד התובע בעצמו, הגברת עמית חן (להלן: "עמית") ורו"ח (עו"ד) דוד חנוכה. מטעם הנתבעים העיד הנתבע. התובע בעדותו התייחס לשלב הטרום חוזי ולמו"מ שנוהל בין הצדדים, עת ביקר בסניפי הנתבעת. הוא אישר שהפקידה בסניפי הרשת היא גם אשת מכירות. הנתבע, לדבריו, הבין שהתפקיד שלו זה לנהל את העסק ולוודא שעובד כמו שצריך. חתימתו על הסכם הזיכיון הייתה לאחר שהוכנסו בו שינויים מסוימים לפי בקשתו. התובע אישר, כי רוב הלקוחות של הרשת הן נשים. הוא העיד, שלאחר ההסכם, הפקידה והנטורופתית שהועסקו, גויסו ע"י הנתבע. המכון פורסם על ידו בעיתונות המקומית וכן בתוכנית רדיו, בהנחייתו של התובע והנטורופתית של המכון, גב' רעות לביא. התובע אישר, כי הנתבע היה אצלו במרפאה כל זמן שהייתה פתוחה במהלך החודש הראשון להפעלת הסניף. לפי התובע, כבר באותו חודש נוצר נתק בינו ובין הנתבע וזאת על רקע עצתו של הנתבע לפיה התובע עצמו לא יעמוד בדלפק הקבלה וסירובו של התובע לקבלה. התובע העיד, כי עצה זו לא הייתה מקובלת עליו ושאם הנתבע סבר שגבר אינו יכול להיות בקבלה, היה עליו לציין ולהדגיש זאת במסגרת ההסכם. התובע העיד על כישורי מכירה ושיווק לא מספקים מצד הפקידה, הגב' סיגל תורג'מן, שהתפטרה מהמכון ביום 20/1/10, ארבעה חודשים טרם סגירתו. לדבריו, גם מטעם זה היה צריך לטפל בעצמו בנושא המכירות. לשאלה מדוע, אם כך, העסיק אותה תקופה של שנה וחצי, הסביר התובע, שלא עלה בידו לאתר פקידה מתאימה אחרת (טען שהיו שתי פקידות פוטנציאליות על הפרק, אלא שהאחת הודיעה כי זקוקה למשרה מלאה והאחרת הודיעה כי החליטה לדחות את העניין במספר חודשים עקב בר מצווה לבנה). הוא ציין כי לאחר התפטרות הפקידה הנ"ל, הנטורופתית עמית חן היא שמדדה/שקלה את לקוחות המכון. התובע העיד, כי יידע את הנתבע בדבר רצונו לסגור את המכון כבר בחודשים 2-3/10, וכי אין לכך קשר למחלת אשתו. הנתבע בעדותו ציין גם הוא, כי בחודש הראשון ליווה את העסק באופן צמוד ושהעיר לצוות המרפאה על התנהלות שגויה מיד עם התרחשותה, כגון מנהגו של התובע לשבת בלובי ולשוחח עם מטופלות (מיד העיר לו כי תפקידו זה לפקח ולנהל ולא לשוחח עם מטופלות). בעניין זה, הבהיר הנתבע לתובע כי העובדה שהוא, בתור גבר, יושב בין המטופלות, מפריעה להן לשוחח על דברים אינטימיים הקשורים לעלייה במשקל (כגון המחזור החודשי ושינויים הורמונאליים), כמו כן, העיר לתובע על כי נוהג לבצע מדידות בעצמו. לפי הנתבע, למרות הערותיו, התעקש התובע לבצע חלק גדול מהעבודה השוטפת בעצמו וגם לבצע את המכירות עצמן, כאשר בפועל שימש כ"פקידה" במרפאה. הנתבע העיד, כי במשך הזמן "יצא לו האוויר מהמפרשים" נוכח התנהלות התובע בכל הנוגע לניהול הסניף ולכן הפחית, בהדרגה, את ביקוריו במקום. הוא שלל את הטענה לפיה "התנתק" מהסניף כבר לאחר החודש הראשון, אם כי אישר שאחרי אותו חודש, תדירות ביקוריו הלכה ופחתה כאמור. הנתבע אישר, שאמר לתובע כי מצפה ממנו להכנסה חודשית של 40,000 ₪ "אם הכל יעבוד כמו שצריך, אם יהיה ניהול", אך עם זאת הבהיר שלא התחייב בפניו שכך יהיה והוסיף "אני התחייבתי למה שמופיע בחוזה" (עמוד 81 לפרוט' הדיון). דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד. טענות התובע מתמקדות למעשה בשלב הטרום חוזי, בו הוצגו, לטענתו, בפניו מצגים שהתבררו כבלתי נכונים הן בנוגע להכנסות המכון, הן בנוגע לליווי מצד הנתבע והן בנוגע ליכולתו לנהל בעצמו את המכון. התובע טוען, כי לאחר חתימת ההסכם לא עמדו הנתבעים במצגים שהציגו ובהתחייבויות שנטלו על עצמם, דבר אשר גרם לו נזקים והביא לסגירת המכון. בכל הנוגע להכנסות, טוען התובע כאמור, כי הנתבע הציג בפניו מצג שלפיו הכנסות המכון יעמדו על סך מינימאלי של 40,000 ₪ בחודש, אלא, שבפועל הכנסות המכון היו רחוקות מהסכום שהוצג לו ועמדו על סך של 18,000 ₪ בחודש בלבד, כך שלא נותרה לו הכנסה רווחית כלשהי. יאמר מיד, כי מצג נטען זה אינו בא בגדרו של הסכם הזיכיון, ולא הוכח ע"י התובע מדוע יש לייחס לנתבעים התחייבות כלשהי בדנן. חזקה היא שהחוזה בין הצדדים משקף את מפגש הרצונות ביניהם, ומשלא בא מצג נטען זה במסגרת החוזה, אומר הדבר דרשני. ודוק, התובע, בעדותו, אישר שטיוטת החוזה הסופית הייתה מוסכמת עליו (לאחר שינויים שהוכנסו בה לבקשתו הוא). בהקשר זה ובנוגע לטענת התובע לפיה לא היה מיוצג לצרכי ההסכם, הרי שאף אחד לא מנע ממנו לקבל ייצוג, מה גם שאין חולק כי בטרם חתימת החוזה, נערכו בינו ובין הנתבע מספר פגישות במהלכן דנו גם בתנאי החוזה. "דיברנו על הסכם הזיכיון. הוא הראה לי את ההסכם. עברתי עליו וכל פעם רציתי פה לשנות, שם לשנות סעיף" (עדות התובע בעמוד 32 רישא לפרוט' הדיון). מעבר לכך, נזכיר גם טענת הנתבע לפיה התובע אמר לו שנעזר ע"י קרוב משפחה . בעדותו אישר אמנם הנתבע, כי בשלב המו"מ דובר על ציפייה להכנסה חודשית של 40,000 ₪, אך באותה נשימה הבהיר שמעולם לא התחייב שאכן כך יהיה. "בהחלט אמרתי לו שאני מצפה ממנו שיעשה 40 אלף ₪ אם הכל יעבוד כמו שצריך, אם יהיה ניהול. בטח שלא התחייבתי בפניו" (עמ' 81 לפרוט' הדיון). דברים אלה של הנתבע מקובלים עליי והם עולים בקנה אחד עם הוראות הסכם הזיכיון (כאמור, בחוזה אין כל התחייבות מצד הנתבעת להכנסה בגובה מסוים). מטבע הדברים, שני הצדדים ציפו לרווחיות העסק, אלא, שעסקינן בציפייה בלבד (ציפייה שנכזבה) ואשר אין ללמוד ממנה על התחייבות כלשהי כפי שמבקש התובע, מקום בו לא הוכח שניתנה התחייבות כזו מצד הנתבעת. לפיכך, דין טענות התובע בעניין זה להידחות. לציין, שגם בתמליל השיחה אליו הפנה התובע ואשר צורף כנספח א'3 לתצהירו, אין כדי לשנות ממסקנתי זו. עסקינן בשיחה טלפונית שהתקיימה בין התובע ובין הנתבע כחודש לפני סגירת המכון ע"י התובע, ואין בדברי הנתבע שם כדי להעיד כי ניתנה על ידו התחייבות כלשהי, , מה גם שממילא יש להתייחס לדברים האמורים שם בזהירות, בשים לב למסגרת בה נאמרו, למועד בו נאמרו והרושם שלפיו באמצעות שיחות אלו ניסה התובע "לדוג" אמירות מחייבות מצד הנתבע מטעמיו הוא. בנוסף לאמור לעיל, יש לתמוה על התנהלות התובע שעה שבחר להעלות טענותיו בדנן רק עם סגירת המכון ו/או בסמוך לו. למעשה מחומר הראיות עולה שהפעם הראשונה בה נזכר עניין זה ע"י התובע הייתה בשיחת הטלפון הנ"ל, ורק לאחר מכן הועלתה הטענה בצורה ברורה וחד משמעית במסגרת מכתב ההודעה על ביטול ההסכם, הוא מכתב ב"כ התובע מיום 7/6/10. אילו ניתנה מצד הנתבעת התחייבות לגובה הכנסות מסוים, כפי הנטען ע"י התובע, הרי הדעת נותנת שזה האחרון היה פונה לנתבעים בעניין זה זמן קצר לאחר פתיחת המכון ולא יושב ב"חיבוק ידיים" משך כשנה וחצי, מבלי להלין על כך. התנהלות זו מצד התובע, מעידה גם היא שאין בטענתו כל ממש ושדינה להידחות. באשר לליווי של התובע והמכון על ידי הנתבע, טוען התובע שהנתבע הבטיח לו לבקר במכון אחת לשבוע משך כל תקופת הזיכיון. הנתבע לעומת זאת טוען שלא ניתנה מצידו התחייבות כזו, שבחודש הראשון ליווה את התובע וצוות עובדיו כל אימת שהסניף היה פתוח ושלאחר מכן החל מפחית ביקוריו בהדרגה לנוכח חילוקי הדעות שנתגלעו בינו ובין התובע באשר לאופן ניהול העסק, כך שיצא לו "האוויר מהמפרשים". מכל מקום, מבהיר הנתבע שביקוריו בסניף היו למעלה מהנדרש ע"פ ההסכם ובעניין זה מפנה להתחייבויות הנתבעת המפורטות בסעיף 3 להסכם. גם כאן, נושא ביקורי הנתבע במכון לא בא בגדר הסכם הזיכיון. סעיף 3 להסכם עניינו השתלמות, הדרכה וגיבוי שוטף מצד הנתבעת כלפי התובע בכל הנוגע לשיטת קשת מרפאות דיאטה ואופן יישומה. בין השאר, עוסק הסעיף בהשתלמות והדרכה ראשונית מרוכזת שתערוך הנתבעת לזכיין (התובע) וצוות המכון קודם למועד פתיחת המכון וכן הדרכה ותשובות לשאלות שתעניק הנתבעת לזכיין וצוות המכון בדרך של מענה טלפוני לאחר פתיחת המכון. אין מחלוקת (והדבר אושר ע"י התובע), שצוות המכון קיבל הדרכה (קודם לפתיחת המכון), שדיאטנית מסניף אחר של הרשת הגיעה אליו למכון וליוותה אותו בתקופה הראשונה ("היא ליוותה אותי בתקופה הראשונה והיא זו שהכניסה אותם גם לעבודה") ושהצוות במכון גם קיבל חוברת הדרכה לגבי שיטות הטיפול (עמודים 44 - 45 לפרוט' הדיון).אם כך ברי, שהנתבעת עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם. גם אם נאמין לתובע כי דובר בינו לבין הנתבע על הגעתו של האחרון לביקורים תכופים (לאו דווקא אחת לשבוע), סבורני שגם כאן הדברים נאמרו ברמת הציפייה בלבד (היינו לסייע לתובע לקדם את הסניף ולוודא, לפחות בהתחלה, שמתפקד כמו שצריך) ומבלי כל כוונה ליתן לדברים נפקות מחייבת כלשהי. הא ראיה, הוראות ההסכם עצמו ששותקות בדנן. לא זו אף זו, לגבי החודש הראשון להפעלת המכון, הוכח בפניי שהנתבע נכח במכון כל אימת שהיה פתוח (עדות התובע בעמוד 46 לפרוט' הדיון) ושייעץ לתובע בדבר נושאים הנוגעים לאופן ניהול הסניף, כיצד יש לבצע את הליכי המכירה, ע"י מי צריך להתבצע הליך זה וכיו"ב נושאים. מדובר אפוא בנוכחות למעלה מהנדרש מצידו של הנתבע, ומשכך דין טענותיו של התובע בסוגיה זו להידחות. כאן יצוין, שבמהלך תקופה זו נתגלעה מחלוקת בין התובע ובין הנתבע וזאת על רקע אי קבלת התובע את המלצותיו לגבי נוכחותו בדלפק הקבלה/בלובי ומעורבותו בקבלת מטופלות ומכירת שיטת ההרזיה של הנתבעת (התובע אינו חולק על העובדה שהתבקש ע"י הנתבע להימנע מנוכחות פיזית בלובי המכון ומהתערבות אישית בביצוע המכירה של שיטת ההרזיה). אין ספק, שמחלוקת זו השפיעה על יחסי הצדדים. איני סבור ולא שוכנעתי שכבר לאחר החודש הראשון "התנתק" הנתבע מהמכון, כפי שטוען התובע, אך עם זאת אין מחלוקת שביקוריו של הנתבע הלכו ופחתו באופן ממשי עד שלמעשה הלה פסק לגמרי מלהגיע (יצוין שאין בעדותה של עמית כדי לסתור מסקנה זו שכן היא החלה לעבוד במכון רק בחודש 5/09). מכל מקום, איני רואה צורך להעמיק בסוגיה זו של תדירות ביקורי הנתבע ו/או המועד המדויק בו חדל מלהגיע למכון, מקום בו ממילא לא היה מחויב לכך במסגרת החוזית בה התקשרו הצדדים, כפי שבואר לעיל [למעלה מהצורך יצוין, שתמלילי השיחות שצורפו (הגם שמדובר על תאריכים מאוחרים יותר והסמוכים לסגירת המכון), מעלים שהתובע והנתבע עמדו בקשר טלפוני, כי התובע חופשי היה לפנות לנתבע בכל שאלה וכי הנתבע השיב לפניות אלה באופן ענייני]. באשר להפעלת המכון באופן אישי ע"י התובע, טוען זה שלא הייתה כל מניעה לעשות זאת ושכך גם הוצגו הדברים בפניו. לדבריו, מדובר בעניין מהותי עבורו ואילו היה יודע שימנע ממנו מליטול חלק בהליכי המכירה ו/או לבוא באינטראקציה עם המטופלות, כי אז לא היה מתקשר בהסכם. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים שבהסכם אין מצג כנטען ע"י התובע ושמכל מקום היה לו ברור, נוכח הפגישות שהתקיימו עמו קודם לחתימת ההסכם, על מהותו של העסק וכיצד עליו לפעול כמנהל במכון. כפי שצוין לעיל, התובע אישר שבשלבי המו"מ נפגש עם הנתבע מספר פעמים בסניפי הנתבעת ושבמסגרת מפגשים אלו הנתבע הסביר לו על התהליך, הוא ראה כיצד העסק עובד, ראה שצוות המכון רובו ככולו מורכב מנשים (פקידה ונטורופתית), שהפקידה היא זו שמקבלת את הלקוחות, היא שמסבירה להן על שיטת ההרזיה של הנתבעת, היא שמכניסה אותן לשיחת אבחון עם הנטורופתית והיא זאת שלאחר מכן מנסה למכור להן את המוצר/התוכנית, קרי שהיא משמשת גם כאשת המכירות בעסק. התובע גם אישר שהרוב המכריע של לקוחות העסק הן נשים. בנסיבות אלו, מקובלת עליי גרסת הנתבעים לפיה היה ברור וידוע לתובע על מהותו ואופיו של העסק (שמורכב בעיקרו מנשים וכך גם עיקר קהל לקוחותיו) ושכבר אז הבין או אמור היה להבין, שעיקר תפקידו זה בצד הניהולי של המכון, קרי- לוודא שצוות המכון מורכב מאנשים המתאימים לתפקידם וכי אלה מבצעים את עבודתם נאמנה. אשר לטענת התובע לפיה ראה במו עיניו את הנתבע משוחח עם לקוחות בסניף קריות של הנתבעת, מקובל עליי הסברו של הנתבע לפיו לא דובר במכירה שוטפת, כי אם בעניין נקודתי של מפגש עם מטופלות לצורכי קבלת משוב ופיתוח עסקי של שיטת דיאטה חדשה. ודוק, עצם העלאת הטענה לראשונה בדיון ההוכחות מעידה אף היא על חולשתה. בנוסף, אני מאמין לנתבע כי לא עסק כלל במכירות, אלא רק במסגרת הקמה של סניפים "על מנת לוודא שהסניף נפתח על פי המתודות. אתה יושב ליד המזכירה, אתה מתקן אותה, אתה מחדד אותה, אתה מוביל אותה. אבל אחרי פעם פעמיים שלוש אתה זז הצידה. זה עסק של נשים...יש פה עניינים של מחזור, יש פה עניינים של בעיות נשיות" (עמוד 69 לפרוט' הדיון). התובע מתייחס גם להוראות ההסכם עצמו. לטענתו, לא זו בלבד שאין כל הוראה המונעת ממנו מלהפעיל עסקו באופן אישי, אלא שקיימות בדיוק ההוראות ההפוכות בהן נקבע בצורה ברורה כי רשאי להפעיל את המכון בעצמו. התובע מפנה הן לסעיף 3.1 לחוזה שלפיו "החברה תערוך השתלמות והדרכה ראשונית מרוכזת לזכיין ולצוות המכון קודם למועד פתיחת המכון...על מנת שהזכיין והצוות יהיו בקיאים בשיטת קשת מרפאות דיאטה ומסוגלים להפעיל את המכון בשיטה זו" והן לסעיף 8.1 לחוזה שלפיו "הזכיין רשאילהפעיל את המכון בין בעצמו ובין באמצעות עובדים מקצועיים..." (ההדגשה אינה במקור). הנתבעים, לעומת זאת, טוענים שאין ללמוד מהסעיפים הנ"ל את שמבקש התובע ללמוד מהן, ושכוונת הדברים, בשים לב גם ליתר סעיפי החוזה, הייתה שהתובע יכול לנהל את הסניף בעצמו או באמצעות עובדים מטעמו ולא לבצע את העבודה השוטפת. לא בכדי, כך לטענתם, לא נאמר בהם שהעבודה השוטפת/היומיומית במכון, קרי מכירה, שקילה יעוץ וכיו"ב, תעשה באופן אישי ע"י התובע. כמו כן, מבהירים הנתבעים שהכוונה בניהול היא לניהול אסטרטגי של הסניף, פיתוחו וקידומו ושהתובע ידע זאת ולמצער היה עליו לדעת זאת. במחלוקת זו שבין הצדדים, ידם של הנתבעים על העליונה. אמנם לאור לשון ההסכם (והגם ששתי הפרשנויות אפשריות) מצאתי להעדיף את פרשנות התובע, קרי שלא הייתה כל מניעה שיפעיל את המכון באופן אישי, לרבות ביצוע פעולות יומיומיות כגון מכירה (אין חולק שהנתבע, שהינו בעל השכלה משפטית, הוא אשר "יצר" את ההסכם, על כן במקרה של חילוקי דעות פרשניים, יש לפרש את החוזה נגד מנסחו), אולם בכך אין די, שכן על התובע היה להוכיח שהנתבעים הטעו אותו ו/או פעלו כלפיו בניגוד להוראות ההסכם, ובנטל זה לא עמד. לא הוכח ע"י התובע שהאפשרות להפעלת המכון על ידו באופן אישי, נמנעה ממנו הלכה למעשה. לתובע אמנם נאמר "שלא כדאי לו" מבחינה עסקית לבצע מכירות ו/או לשוחח עם הלקוחות בעצמו וזאת מהסיבות שכבר פורטו לעיל, ואולם אפשרות זו לא נמנעה ממנו ו/או נאסרה עליו. הבחירה בעניין זה הייתה ונותרה בידי התובע, שאף בחר שלא לקבל את בקשות ו/או המלצות הנתבע והמשיך לנהל את המכון בהתאם לתפיסתו הוא. התובע כאמור לעיל ידע על מהותו ואופיו של העסק כבר בשלב המו"מ, ראה שהפקידה היא אשר מבצעת את הליכי המכירה ו/או שיווק, הבין את הסיבות לכך ואף הבין שבנסיבות העניין עליו להתמקד בפן הניהולי. משכך, טענתו כאילו לאחר פתיחת המכון הופתע לגלות שהנתבע מייעץ לו להימנע מלבצע בעצמו את הפעולות הנ"ל, הינה טענה מיתממת, שאינה מקובלת עליי. בנוסף לאמור לעיל, ברי שגם אין להתעלם מקיומם של סעיפים נוספים בהסכם הזיכיון, ואשר עוסקים בסמכויות פיקוח שניתנו לנתבעת בכל הקשור עם הפעלת המכון, ניהולו והאם פועל בהתאם לשיטת הנתבעת, וכפי שדברים מובאים למשל בסעיף 9 להסכם, על חלק מסעיפי המשנה שבו. אשר לטענת התובע בדבר סתירה כביכול בין גרסת הנתבעים ל"ניהול אסטרטגי" לבין דרישתם המוקדמת ל"יכולות מכירה גבוהות" מצד הזכיין, דין הטענה להידחות. בעניין זה, מקובל עליי הסברו של הנתבע לפיו הכוונה היא "בעיקר להניע את סוכני המכירות שלך...גם הדיאטנית וגם הפקידה שהיא יועצת תזונה ומתעסקת במכירות...תפקידו לבנות להן תהליך מכירה, לוודא עמידה ביעדים. להציב להן יעדים, להציף הצלחות ונקודות כשל בתהליך המכירה. לחזק אותם על כך. ורק אדם שיש לו ניסיון חזק בעולם המכירות יש לו יתרון גדול מאוד גם בלנהל את סוכני המכירות" (עדות הנתבע בעמוד 67 לפרוטוקול הדיון). לגבי הפקידה סיגל וטענות התובע בהקשר זה, אישר הנתבע כי זו רואיינה וגויסה על ידו למכון התובע, ברם הכחיש את הטענה לפיה סבר שהיא אינה מתאימה לתפקיד. הוא הסביר שאמנם בהתחלה היה חשש מסוים לגביה, ואולם "בסופו של יום היא הוכיחה את עצמה כמתאימה לתפקיד" (עדות הנתבע בעמוד 79 לפרוט' הדיון). מכל מקום, באם סבר התובע שהפקידה אינה מתאימה לתפקיד, מדוע זה בחר להעסיקה משך תקופה של כשנה וחודשיים עד שזו הודיעה על התפטרותה בחודש 1/10 (מכתב התפטרות צורף נספח ט' לתצהיר התובע). הסברו של התובע לפיו לא עלה בידו לאתר פקידה מתאימה אחרת חרף ניסיונותיו לפעול בעניין, אינו משכנע. לעניין שקילת המטופלות וטענות הצדדים בהקשר זה, הרי שהדיון בטענות אלה ממילא אין בו כדי להעלות או להוריד מהתוצאה בתיק דנן. למעלה מהצורך בלבד, יצוין, שטענת הנתבעים לפיה נהג התובע למדוד היקפים ו/או לשקול מטופלות בעצמו, לא הוכחה ודינה להידחות. התובע שלל את הטענה הנ"ל וכך גם העדה מטעמו, היא הנטורופתית עמית ("חד משמעית לא"). לנתבע, לעומת זאת, לא היה הסבר מדוע נמנע מלהביא לעדות את הפקידה סיגל ("שאלה טובה, אין לי תשובה"), מי שלטענתו ראתה את התובע מודד היקפים ו/או שוקל את המטופלות. מן המפורסמות שהימנעות מהבאת עד רלוונטי יש בה כדי להיזקף לרעת הצד שנמנע מהבאתו. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי שהתובע לא הוכיח את תביעתו בכל הנוגע להתנהלותם ומצגיהם של הנתבעים, לרבות הטענות של הטעייה, טעות, רשלנות או חוסר תום לב, ושדין טענותיו אלה להידחות. פועל יוצא מדחיית טענות אלו, הוא דחיית הסעדים ו/או הנזקים להם טוען התובע בתביעתו, ולמעשה דחיית התביעה כולה. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בשאלת האחריות האישית הנטענת כלפי הנתבע, שעל פניו אין לה על מה לסמוך. מלבד חוסר ההוכחה, הרי שטעם נוסף לדחיית התביעה נעוץ בשיהוי הניכר שבין המועד בו נודע לתובע, לטענתו, על המצגים המוטעים ו/או ההפרות הנטענות ובין המועד בו שלח לנתבעים את ההודעה על ביטול החוזה (לשיטת התובע עצמו הרי שזמן קצר לאחר פתיחת המכון בחודש 10/08 כבר נודע לו על ההפרות הנטענות בעוד שאת הודעת הביטול שלח לנתבעת רק בחודש 6/10, כשנה וחצי מאוחר יותר ואף לאחר סגירת המכון בפועל). בנסיבות ענייננו, עסקינן בפרק זמן החורג מגבולות הזמן הסביר והתנהלות זו מצד התובע יש בה כדי לפעול לרעתו בתביעתו דנן. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, קובע, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". "הגיונה של דרישת הזמן הסביר שבתוכו יש למסור את הודעת הביטול טמון בברירת הביטול...לאחר עבור הזמןהסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם; ובעוד שהבחירה בביטול החוזה טעונה מעשה אקטיבי (הודעת הביטול), יש שהבחירה בקיום החוזה מסתברת מנסיבות העניין, וביניהן - עצם חלוף הזמן הסביר. איחור מתמשך בנקיטת פעולה יזומה לביטול החוזה נוכח ידיעת הפגם שנפל בו מוליך להשערה של רצון המתקשר להמשיך ולהיות קשור בחוזה" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בעמוד 365. ההדגשות לא במקור). סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, קובע, כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה...". "יחד עם זאת, אין הנפגע רשאי להשהות את החלטתו לעד. עליו לקבל החלטה בתוך זמן סביר, שאם לא כן - יאבד את ברירת הביטול. בניגוד לתרופות האכיפה והפיצויים, שהנפגע זכאי להפעילן בכל עת שיחפוץ, השימוש בתרופת הביטול כפוף - על פי סעיף 8 לחוק התרופות - למגבלת זמן...בחלוף פרק הזמן הסביר, ייחשב הנפגע כמי שוויתר על ברירת הביטול ובחר להותיר את החוזה על כנו" (גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בעמודים 649-650). בסעיף 34 לסיכומיו, טען התובע כי "לא עמד על ביטול הסכם הזיכיון קודם לכן הואיל ומטבע הדברים, אנשים ו/או עסקים הנם "חפצי חיים", כך שהתובע ביקש שלא להוריד באחת את כל השקעותיו הרבות במכון לטמיון, אלא ניסה להפעיל המכון באמצעות הכלים שברשותו, עד אשר השכיל להבין, כי הטעייתו על ידי הנתבעים, היא אשר גזרה כליה על מכון עוד טרם פתיחתו וכי אין בידיו בכדי לשנות מצב קיים זה". גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה טענה זו אינה מהווה הרחבת חזית (כפי שטוענים הנתבעים בסעיף 6 לסיכומיהם), עדיין אין בה בטענה כדי לשכנע וזאת בשים לב לכלליותה, לפרק הזמן בו מדובר ולמכלול הראיות שבתיק. התביעה שכנגד גם התביעה שכנגד דינה להידחות, בשים לב לכך שהנתבעת לא הוכיחה את תביעתה ולא את נזקיה הנטענים. הנתבעת מלינה על כי סגירתו של המכון נעשתה באופן פתאומי על ידי התובע ושפעולה זו הביאה למעשה ל"שריפת" הסניף. דא עקא, שמחומר הראיות, בכללו עדות הנתבע ובעיקר מתמלולי השיחות שצורפו, עולה שהנתבע ידע גם ידע, מבעוד מועד, על כוונת התובע לסגור את המכון (לכל הפחות ידע על כך כחודש לפני הסגירה) וכך גם על המועד הצפוי לסגירה. עוד עולה מתמלולי השיחות הנ"ל, כי הנתבע, שהינו מנהלה של הנתבעת, לא הביע כל התנגדות לעצם סגירת הסניף ומתוכן הדברים אף עולה שהייתה מעין הסכמה הדדית לכך, וזאת לאור העדר רווחיות המכון. במסגרת השיחות אף עלו אפשרויות של העברת הסניף לידי זכיין פוטנציאלי אחר ו/או לידי הנתבעת ו/או העתקת הסניף למקום אחר בעפולה, אלא שאף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. הנתבעת טוענת עוד, כי התובע סירב לשתף עמה פעולה בפרסום וקידום המכירות של הסניף ואף סירב להשתתף במימון פעולות אלה, על אף שלפי הוראות החוזה, היה עליו לשאת בתשלום מלא. עיון בהסכם, בסעיף 11.4 שבו, מעלה כי "הזכיין מתחייב בשיתוף פעולה עם החברה בכל מקרה בו תחליט החברה על קיום פרסום כלל ארצי עבור מכוניה השונים...", כאשר אין כל הוראה המחייבת את התובע במימון פעולות אלה במלואן ו/או בחלקן. זאת, להבדיל מפעולות פרסום הנעשות על ידי התובע באופן עצמאי, לגביהן נקבע, בסעיף 11.3 כי "הזכיין יישא במלוא התשלומים הכרוכים והקשורים בפרסום ו/או ביחסי ציבור, לרבות הוצאות ו/או עלויות הכרוכות בפרסום המכון על ידו באופן עצמאי...". טענת הנתבעת בכגון דא נטענה באופן כללי, מבלי הבחנה בין פעולות פרסום עצמאיות של התובע לבין פעולותיה היא, ובנסיבות העניין לנוכח הוראות החוזה הנ"ל, הרי שלא הוכחה הפרה כלשהי מצד התובע בדנן. כאמור, גם נזקי הנתבעת לא הוכחו. לעניין הטענה בדבר פגיעה במוניטין, הרי שהנתבעת לא הניחה בסיס ראייתי כלשהו בתמיכה לטענה זו. לעניין הטענה בדבר הפסד הכנסות/תמלוגים, הרי כשם שהתובע מנוע מלטעון לגובה הכנסות מסוים, מקום בו לא ניתנה כל התחייבות לכך במסגרת ההסכם (ע"י מי מהצדדים), כך גם הנתבעת מנועה מלעשות זאת. פשיטא, שבחוזה אין כל התחייבות מצד התובע לגובה הכנסות מסוים וטענת התובעת בכגון דא, אין לה על מה לסמוך. ודוק, גם העובדה שהנתבעת העלתה טענותיה בעניין זה רק לאחר שקיבלה את הודעת ביטול החוזה ע"י התובע, אומרת דרשני. באשר לדו"חות שצורפו לתצהיר הנתבע ביחס להכנסות הנתבעת בסניפי הרשת השונים (נספחים יב' - טו' לתצהיר) הרי שאלה הוגשו שלא באמצעות רו"ח ו/או הגורם המקצועי המתאים, ועל כן אין לתת להם כל משקל ראייתי. טענת הנתבעים לפיה עסקינן ב"תדפיסים פנימיים מזמן אמת", כאמור בסעיף 51 לסיכומיהם, אינה יכולה לעמוד מקום בו אין מדובר ברשומה מוסדית. גם העתירה לצו עשה דינה להידחות. בכגון דא, טען התובע, כי כאשר הודיע לנתבעים שהנו מוכר את המחשב ואת הציוד במכון וביקש לברר באם הנתבע זקוק למשהו, השיב לו הנתבע כי אינו זקוק לתוכנה ו/או לחומר כלשהו כאמור. עוד טען התובע כי ביוזמתו (באמצעות מכר המתמצא במחשבים), הסיר כל מידע ו/או חומר מהמחשב טרם מכירתו, כך גם הסיר את השילוט שנתלה בחדר המדרגות ובמעלית הנכס בו הופעל המכון מיד עם סגירת המכון. טענות אלו של התובע לא זו בלבד שלא נסתרו, אלא שגם לא זכו להתייחסות כלשהי מצד הנתבעת. כך גם התובע לא נחקר בחקירה נגדית על הטענות. סוף דבר השורה התחתונה היא, שדין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להידחות, וכך אני קובע. בנסיבות, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חוזהזיכיון