זריקת חפץ על אוטובוס - האם תאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זריקת חפץ על אוטובוס - האם תאונת דרכים: התביעה שבפניי הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 23.10.76, נהג אוטובוס במקצועו, טוען בתביעתו כי נפגע ביום 9.7.07 עת מכולת אשפה גדולה הושלכה לעבר החלק הקדמי של האוטובוס בו נהג. המכולה הושלכה ע"י צעירים שהשתתפו בהפגנה אשר התקיימה לדבריו באותה שעה ברחוב מלכי ישראל בבירה. הנתבעת ביטחה את נהיגתו של התובע במועדים הרלוונטיים. כפי שיובהר להלן - מצאתי לדחות את התביעה מאחר וגם בהתאם לגרסה העובדתית שהעלה התובע (המסופקת כשלעצמה) ומדובר במעשה מכוון, כמשמעו בהגדרת תאונת דרכים אשר בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975. בכתב התביעה נטען כי התובע ניסה לנוס על נפשו, "אך חלון האוטובוס נותץ וכסא הנהג הועף לאחור מזכוכית המגן המפרידה בינו לבין הנוסעים" (ר' בשולי סעיף 2 לכתב התביעה). כתוצאה מהתאונה המתוארת נפגע התובע בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, בבטנו, בצווארו ובגבו. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לקבלת טיפול רפואי בהדסה הר-הצופים, שם נבדק ושוחרר עוד באותו יום. כאביו של התובע לא שככו והוא פנה פעמיים לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים וביום 29.7.07 פנה שוב לבית החולים, שם אובחנה רגישות צווארית קלה. התובע טוען כי המשיך לפנות לקבלת טיפול רפואי בקהילה וכי מיום התאונה ועד ליום 31.8.07 שהה באי כושר. התביעה נתמכה בבקשה למנות מומחים רפואיים בתחומים הפנימי והאורטופדי. בהגנתה כפרה הנתבעת בסעיפי התביעה ובחבותה בהפנותה גם לכך שהתובע מסר גרסאות שונות באשר לאופן התרחשות התאונה. נטען שבמסמך הפינוי של מד"א נכתב כי התובע נפגע לאחר שנזרק פח לתוך מסוף האוטובוס, במסמך קופת חולים מיום 22.7.07 נרשם כי התובע קיבל מכות בתוך האוטובוס, בגיליון בית החולים מיום 29.7.07 נרשם כי התובע נחבל בבטנו מההגה, במסמך קופת חולים מיום 31.7.07 נרשם כי נחבל בנפילה לאחור במהלך מהומות ובמסמך מיום 21.11.08 נרשם כי נפל בתוך האוטובוס. בנסיבות אלו, כשלא ברור מנגנון הפגיעה, הוכחשו סעיפי התביעה כולם. בהתאם הביעה הנתבעת התנגדותה למינוי מומחים רפואיים כלשהם. לאחר שהוחלט כי לא יוקדם בירור שאלת החבות לשאלת הנזק, מונה ד"ר אמיר השרוני כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה. מימון הביניים הוטל בתחילה כולו על התובע ובהמשך רק במחציתו. בהודעה מיום 6.10.2010 ביקש התובע להמתין להחלטת הועדות הרפואיות במל"ל בענייננו, באופן שהקביעה שם תהווה קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, הכול מחמת חסרון כיס בקשר למימון שכ"ט המומחה. לאחר שהתקבלה תגובת הנתבעת, נעתרתי לבקשה. ביום 9.1.2010 עדכן התובע כי המל"ל העמיד נכותו הצמיתה על 0% נכות. מעיון במסמכי המל"ל אשר הוגשו בהמשך במהלך שמיעת הראיות עולים הדברים הבאים: - לתובע לא שולמו גמלאות נכות מעבודה אך שולם סך של 10,255 ₪ בגין דמי פגיעה (לפי בסיס רבעוני של 31,268 ₪). - בפרוטוקול מיום 14.12.10 נרשם: "בעיון בתיקים הרפואיים מקופות החולים נמצא כי התובע לא פנה לעניין כאבי הגב המותני לפני 4/10, אין ממצאי בדיקות עזר לפני תאריך זה וכן התובע ציין בזמן הועדה שלפני 4/10 תפקד בצורה נורמאלית ללא הגבלה. בגלל הקושי בבדיקת התובע בזמן ישיבה מיום 5/10/10 הפוסק קובע נכותו עפ"י מסמכים רפואיים שבתיק לפני 4/10. הפוסק קובע כי אין קשר סיבתי להתקף מ- 4/10 לתאונה הנידונה ולא מקבל את תעודות המחלה. עבור התאונה הנדונה אין נכות". (ההדגשה שלי - ע.ז.). דברים אלה תואמים המפורט בפרוטוקול בנוכחות התובע מיום 5/10/10, שם אמר כי קיבל התקף כאבים חד לאחר תנועה חדשה באפריל 2010 וכי לפני כן: "תפקד בצורה נורמלית". - בבדיקה מיום 7.9.10 צוין כי הועדה עיינה בדוח מיום 30.3.10 שם פנה התובע עקב כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל. התובע לא שיתף פעולה בבדיקה בחודש ספטמבר, לדבריו מאחר והיה בהתקף של כאב. המומחה ציין כי תוצאות E.M.G אינן מראות ממצאים התואמים את הבדיקה הקלינית. - בתביעה אשר הוגשה שם ביום 16.5.10, כאשר התובע כבר מיוצג על ידי עורך דינו, ציין כי בעבר סבל מכאבים דומים, אם כי טען שמאז התאונה יש החמרה. לכלל האמור ראה קובץ המסמכים שהוגש בדיון מיום 11.6.12 וסומן א'. תמצית ראיות הצדדים: במהלך הבקשות השונות שהוגשו הגיש התובע תצהיר נסיבות בו פרט את נסיבות התאונה. לפי האמור בתצהיר, הוא נהג ביום התאונה בקו 49 א', באוטובוס מפרקי, מכיוון רוממה לכיוון נווה יעקב. כשהגיע לצומת מלכי ישראל-יחזקאל ומאחר שמופע הרמזור היה אדום, עצר את האוטובוס, כמתחייב. בעודו עומד הגיחו 40-30 אנשים בלבוש חרדי כשהם גוררים פחי אשפה לכיוון האוטובוס. התובע סבר בתחילה כי אלו יעצרו אך נוכח כי הם ממשיכים בריצה לכיוונו. התובע קם מיד כשפגע הפח ("צפרדע") באוטובוס. מהדף המכה עף התובע לאחור. הוצהר כי מצד ימין ומאחורי הנהג קיימת זכוכית שעליה נהדף. מעוצמת המכה נפגע התובע, כמתואר בתביעה. מיד לאחר מכן הגיעה משטרה ופיזרה את המפגינים ובמקביל פונה התובע לבית החולים. בשלב הגשת הראיות, הגיש התובע תצהיר נוסף וכן הוגש תצהיר של רעייתו, אתי אריאל. בתצהיר השני שב התובע על האמור בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות וכן הוסיף והתייחס לטיפולים אשר קיבל לטענתו עקב התאונה, לשכרו עובר לה ולאחריה ולפגיעה באותו שכר, עקב פגיעתו. בכלל האמור טען כי אף בשים לב לדמי פגיעה שקיבל, נגרמו לו הפסדים עת נעדר מהעבודה למשך 53 ימים ברציפות וכן עת נדרש לטיפולים. בהתאם לטענתו פרישתו בחודש אפריל 2008 יסודה בקושי להתמיד בעבודתו כנהג לנוכח פגיעתו. התובע נדרש עוד בהרחבה למקומות עבודתו במועדים מאוחרים יותר ולהפסדי שכר נטענים עקב המעבר אליהם. עוד הפנה לחששותיו באשר לתעסוקתו בעתיד, עזרת צד ג', טיפולים להם נדרש לטענתו והוצאות - הכול תוך פירוט וצירוף מסמכים תומכים. הגב' אתי אריאל, רעיית התובע, הצהירה כי ביום התאונה התקשר אליה חמיה והודיע כי בעלה נפגע בתאונת דרכים וביקש כי תפגוש אותו בבית החולים. כשהגיעה לבית החולים ראתה את בעלה שכוב עם קיבוע לצוואר. העדה התלוותה לבעלה לבדיקות במיון שלאחריהן שוחרר לביתו כשהוא עדיין סובל מכאבים. מאז התאונה מתלונן התובע על כאבים מרובים בגב התחתון, בצוואר וברגל ימין, אותה לעיתים כלל אינו מרגיש. העדה תמכה באמור בתצהיר התובע בכל הקשור למגבלותיו בבית כיום, לעומת מצבו עובר לתאונה. עוד נאמר כי הוריו של התובע תומכים בו ובמשפחתו כלכלית. לבסוף הצהירה העדה כי מאז התאונה ההרמוניה בבית השתנתה. התובע עצבני מאד, התקשורת הזוגית נפגעה והמצב בכלל הורע משמעותית. הראיות ביום 11.6.12: ביום 11.6.12 נחקרו שני המצהירים. אף שהוצגו לאשת התובע מסמכי המל"ל שם אמר התובע כי עד אפריל 2010 תפקד כרגיל, היא לא הסכימה לכך. לדבריה לא הגיוני שבעלה אמר אותם דברים. בתשובה לשאלה מדוע לא הוצגו ראיות באשר להפסדי שכרה, טענה כי עורך דינה לא ביקש להביא הנ"ל. היא לא הסכימה כי בעלה הפסיק עבודתו באגד לנוכח בעיות משמעת וכן לא זכרה כי היה במועד התאונה, בתקופת ניסיון. לדבריה בעלה עדיין מטופל על ידי מסז'יסט וטופל לאחרונה לפני ארבעה-חמישה חודשים. לטענתה אין אישורים באשר לאותם טיפולים, שכן נותן את אותו טיפול עיוור. לטענתה הנ"ל הסכים לחתום על תצהיר בדבר הטיפולים (300 ₪ לטיפול), אך בשלב שהדבר הוצע, אמרה לה עורכת הדין שאין כבר צורך בכך (כך?! ר' בשולי עמ' 2). התובע בחקירתו נחקר ארוכות באשר לאופן בו התרחשה התאונה. איני רואה מקום להידרש לפרטי אותה חקירה, מעבר לאמירה כי עלה שמדובר באדם פשוט, המתקשה בהבנת השאלות ובמתן תשובות סדורות. מטעמיו בחר התובע לעשות בתדירות גדולה שימוש במילה "כביכול" וזאת עת נשאל על גרסתו באשר לפרטים באירוע. מהחקירה בשלמותה עלה באופן כללי כי לטענת התובע הוא עצר בתחנת איסוף נוסעים הסמוכה למקום התאונה. מאותה תחנה המשיך לכיוון רמזור, בו דלק באותה עת אור אדום ולכן התקדם בנסיעה איטית לעברו (ר' עמ' 5 ש' 14 "התקדמתי לאט לאט...") ובשעה שעמד שם ברמזור אדום, ארעה התאונה. לדבריו כאשר ראה להפתעתו שהבחורים עם הפח, אינם מסתפקים בהנחתו בכביש אלא ממשיכים ומתקדמים לכיוון האוטובוס, הוא ניסה לברוח ממקום מושבו. בעת שהיה בתהליך האמור, נפגעה שמשת חלון האוטובוס מפח האשפה והוא עצמו נהדף לכיוון זכוכית שנמצאת מאחוריו מימין (כחציצה עם הנוסעים מאחור) ונפגע ממנה. בחקירת התובע עלו אי התאמות מסוימות (כגון דבריו במשטרה כי היו באוטובוס כ- 15 נוסעים, בעוד בבית המשפט ציין המספר 40, או רישום בבית החולים כי נעצר בפתאומיות כנגד הגרסה בתצהיר ובעדות כי האוטובוס היה בכלל בעמידה וכיו"ב). בנוסף, בכל מהלך חקירתו - הפנה רק לעורפו כמקום בו נפגע, בעוד במסמכים קיים תיעוד לתלונות שונות. העניין האחרון מעלה קושי מסוים, שכן אם לדבריו נפגע מקצה הזכוכית שמאחור מימין (חוצצת מאחורי הנהג ומצידו, כפי שהבהיר בחקירתו) היה מצופה כי הפגיעה תהא לכל אורך גופו. התובע טען כי הזכוכית שלפני מושב הנהג התנפצה ורסיסים עפו עליו. עם זאת טען שלא נחתך מהרסיסים, חרף העובדה שלא דובר בעונת חורף, בה מכוסה הגוף כולו בבגדים. התובע טען כי לאחר התאונה הגיעו למקום הן משטרה והן אמבולנסים וזורקי הפח ברחו מהמקום. לטענתו, נוסעי האוטובוס נשארו בפנים והכוחות שהגיעו למקום פתחו האוטובוס מבחוץ. אנשי מד"א בדקו אותו ושמו לו צווארון. רק כאשר נשאל מפורשות על כך, מצא לציין כי הגיעו למקום שני אמבולנסים. אכן ממסמכים שהוצגו עולה כי בתחילה סירב התובע להתפנות (אמבולנס מהשעה 23:05, ראה המסמך שסומן ד') ורק לאחר מכן, בשעה 23:55 בחר להזמין שוב האמבולנס ואז פונה (ראה מסמך בתוך קובץ המסמכים שסומנו ב'). התובע עמד על טענתו כי הוא לא הזמין אמבולנס (ר' עמ' 10 ש' 28). עוד טען כי היה נהג נוסף שפונה באותן נסיבות. מצד אחד טען כי אין הוא יודע מדוע פונה האחר, אך מנגד טען כי שכבו בבית החולים מיטה ליד מיטה (ר' בחלק העליון של עמ' 11). התובע טען כי אין הוא יודע אם נפגעו גם נוסעים ואף שאמר כי השאיר תיקו ונהג אחר בא, לקח התיק וטיפל באוטובוס, התרשמותי הייתה כי אין לו ידיעה ממשית בעניין זה ודבריו לא היו ברורים (ר' החקירה בעמ' 11). התובע הסכים כי שוחרר עוד באותו לילה ואף שבתצהירו נטען כי קיבל דמי פגיעה המתקרבים ל- 10,000 ₪, הוא משום מה טען בעדותו כי לא קיבל האמור בפועל. כאשר הופנה לדברים השונים האמורים בתצהירו, עלה כי אין הוא כלל זוכר שחתם על תצהיר במשרד בא כוחו (ר' עמ' 13). עלה כי הודעה במשטרה על התאונה הגיש רק במועד מאוחר יותר (ההודעה נושאת חותמת מיום 15.10.07 (ר' המוצג שסומן ה'). באשר לדברים שאמר בפני נציג המל"ל, כמובא לעיל, הסכים כי כאבי הגב מאפריל 2010 היו עקב תנועה שעשה אז בגב. הוא כפר עם זאת בדבריו שם כי עד אז תפקד בסדר וטען כי הלך למס'זיסט ולבריכה, כחלק מתהליך טיפולו. באשר לטענת התובע כי נעדר מהעבודה לצורך טיפולים, הוגשו מסמכים ממקום עבודתו באותה עת (ר' המסומן ו'). המסמכים מלמדים כי שב לעבודה מחודש ספטמבר 2007 ומאותו חודש לא ניתן להבחין בכל היעדרות שונה מהעבודה. כאשר הוצגו לתובע הנתונים העולים מהמסמכים הנ"ל - טען כי הלך לאותם טיפולים לאחר שעות העבודה (ר' בראש עמ' 14). תלושי שכר שהוצגו במהלך חקירתו מלמדים על פגיעה בשכר רק בחודש התאונה והחודש שלאחריו. במהלך העדות עלה כי לתובע היו בעיות משמעת באגד וזאת עוד עובר לתאונה. כך הוא פוטר בעבר בשנת 2001 לאחר שלקח אוטובוס ונסע הביתה, בעודו טוען שהיה בנסיעת עבודה רגילה. התובע אמר במהלך חקירתו כי נסע לסייע לאשתו אשר בעל הבית הרים עליה יד וכי לאחר אותה עבירה הוחזר לעבודה. מקובץ מסמכים שהוגש מאגד עולה כי בסוף מרץ 2007 הייתה חוות דעת משמעתית להעמיד התובע בתקופת ניסיון ובה נרשם כי: "לעובד 15 עבירות משמעת בשנה האחרונה, נדמה לפעמים שהעובד חי בעולם משלו ללא קבלת אחריות ומרות". עוד עולה כי לתובע נותר חוב באגד לאחר עזיבתו וכי הנ"ל -"ייתכן וקשור לגניבת אוטובוסים מאגד". מתרשומת משנת 2008 עולה כי עמדו כנגדו שני תיקי תביעות בגין אי הופעה לעבודה וגרימת שיבושים חמורים. הנזק הסתכם בכ- 50 שעות עבודה בפועל והייתה פניה לגביית ההפסד מהנהג או לחלופין בקשה שיגיע לבית הדין להישפט. אכן בדצמבר 2007 הוגשה תביעה באשר להעדר הופעה לעבודה וגרימת שיבושים. תביעה נוספת ודומה הוגשה בפברואר 2008. באשר לנ"ל ועבירות משמעת נוספות, ר' המסמכים שסומנו ז'. על בסיס החזרה לעבודה כבר בחודש ספטמבר, ללא פגיעה בשכר ולנוכח העזיבה המאוחרת יותר על רקע כלל בעיות המשמעת כאמור - יש מקום לקבוע כי לא התאונה היא שעמדה ביסוד הפסקת העבודה באגד. התובע מצידו ציין בעת עדותו כי בכלל שיקוליו עמדה גם העובדה שלדבריו מי ממקום העבודה לא טרח להתקשר אליו בתקופת ימי מחלתו. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע טוען כי יש לקבל את גרסתו באשר לאירוע וזאת כאשר הוא מפנה למסמכים שונים, בהם הועלתה אותה גרסה. נטען כי אין הוא אחראי לאופן בו בוחרים רופאים לתעד תלונות ומכל מקום, אף התיעוד מיום 22.7.07 בו נכתב כי קיבל מכות בתוך האוטובוס, מתיישב שכן אכן נחבל באוטובוס. ביחס לתיאור העובדתי נטען כי המקרה עולה כדי תאונת דרכים שכן הוא נחבל מרכב באופן ישיר (חבלה משמשת המגן הסמוכה לנהג), להבדיל מפגיעה מחפץ חיצוני. עוד נאמר כי כאשר נפגע עת ניסה לרדת מכיסאו אגב ניסיון להימלט, אין מקום לטענה כי האוטובוס שימש כזירה בלבד אלא הפגיעה הייתה אגב שימוש ברכב. התובע מפנה לרע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. אבראהים יונאן (ניתן ביום 9.11.06 ופורסם במאגרים הממוחשבים, להלן "פרשת יונאן"). נטען על בסיס האמור שם, כי מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב והפגיעה. נטען כי נקבע באותו מקרה שבגדר נזק מתאונת דרכים, יבואו גם נזקים שנגרמו כתוצאה מסיכוני דרך האורבים לנהג בנתיבי נסיעתו, הכוללים סיכונים שבעליית מפלס האלימות בנתיבי התחבורה. ב"כ התובע טוען כי הקביעה באותו מקרה שלא מדובר בתאונת דרכים, הייתה נעוצה בכך שלא היה קשר רלבנטי בין השימוש ברכב ובין התרחשות הנזק וכן האלמנט הזר המעורב היה כזה שהשכיחות למעורבותו באירועים דומים נמוכה ונדירה. לטענת התובע לא זה הדין בענייננו. כאן מדובר באירוע אלים, המיועד במקורו כנגד אוטובוסים של אגד ועסקינן בסיכון רלוונטי לאוטובוס, מעצם נסיעתו בשכונות חרדיות בירושלים ולא באירוע נדיר. נטען כי מתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב והנזק ומדובר בתוצאה הנובעת מסיכון תחבורתי. נטען כי הפגנות חרדים מופנות כלפי נהגי אוטובוסים ואין מקום להוציא מקרים בהם נפגעו הנהגים, אגב הנסיעה, מגדר תאונת דרכים. נטען כי אף שהמל"ל לא מצא להכיר בכל נכות - יש ליתן את הדעת לכאבים בגב התובע אשר מהם הוא סובל עד היום. התובע מפנה לתיעוד רפואי אך מטעמיו אינו מתייחס לעובדה שקיימת קביעת במל"ל כי חלק גדול מפגיעה נטענת, אינו קשור בקשר סיבתי לתאונה דנן. באשר לתיעוד הסמוך לפגיעה הוא מפנה לתיעוד רפואי מהימים 22.7.07 ו- 31.7.07 וכן טיפול אלטרנטיבי בשנת 2008. התובע ביקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי כדלקמן: בגין כאב וסבל - 18,925 ₪, בהתאם לסכום המרבי ועל בסיס האמור בתצהירים באשר לשינוי בחייו לאחר התאונה. בגין הפסד השתכרות בעבר - סך של 116,782 ₪ (14,153 ₪ הפרש בין דמי פגיעה ששולמו לו והשכר הצפוי בגין 53 ימי מחלה בתוספת 2,000 ₪ לנוכח היעדרות לטיפולים לאחר מכן וסך נוסף של 100,629 ₪ בגין תשעה חודשי עבודה שלא עבד לאחר עזיבת אגד ובסיס שכר של 11,181 ₪). בגין פגיעה בכושר ההשתכרות - 15,000 ש"ח כסכום גלובלי. בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 15,000 ₪ ובגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות בעבר ובעתיד סך נוסף של 5,000 ש"ח. סך הכול על אף קביעה כי לא נותרה כל נכות מהתאונה, התבקש אפוא פיצוי של 170,707 ₪. הנתבעת מנגד טענה כי גם לו נניח שהתרחש אירוע כפי שטוען התובע - דין התביעה להדחות מאחר ולא מדובר בתאונת דרכים, בהיות הפגיעה תוצאת מעשה מכוון. עוד נטען כי מכל מקום היווה האוטובוס זירה בלבד לתאונה וכי לא מתקיים התנאי הנדרש בהגדרת תאונת דרכים כי הנזק הינו עקב שימוש ברכב מנועי, למטרות תחבורה. הנתבעת מציינת כי בנוף הירושלמי - סיכון מאלימות חרדים, אינו סיכון המתלווה לתנועה בכבישים דווקא. סכנה דומה הייתה גם לכל גורם זר לאותה שכונה המסתובב שם, ללא בגדים הולמים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מכל מקום יש לקבוע גם כי התאונה לא התרחשה כנטען וכי לא ניתן לבטוח בעדות התובע הן לנוכח הליקויים שבה והן בהיותה עדות יחידה של בעל דין. בהקשר זה נדרשים הסיכומים בהרחבה למהלך חקירת התובע ומבוקש לקבוע כי עדותו אינה אמינה. מבוקש ליתן משקל לכך שלא הובאו גם עדים נוספים באשר לאירוע ואופן התרחשותו. הנתבעת מוסיפה כי מכל מקום, ככל שתתקבל התביעה, יש לפסוק רק סך של 5,000 ₪ בגין עזרה בסמוך לפגיעה וכו"ס וכן סך של 3,418 ₪ השלמת 25% לדמי הפגיעה ששולמו. ככל שהובאו ראיות לפגיעת גוף, הרי עסקינן בפגיעה עקב אירוע תאונתי נוסף ואחר בחודש אפריל 2010 והפגיעה הנטענת אינה נובעת מהתאונה דנן. הסיכומים הפנו גם לאי בהירויות וסתירות בסוגיית הנזק שעלו במהלך שמיעת הראיות. התובע בחר שלא להגיש סיכומי תשובה במועד שנקבע. מצאתי שלא להמתין עוד כאשר בירור מזכירות העלה כי אין לו כוונה לממש האפשרות שניתנה לו לטיעון משלים. הכרעה: לטעמי אין צורך להידרש לחלק מטענות הצדדים וזאת מאחר והמקרה אינו בא בגדר תאונת דרכים. בחינת המקרה, בהתאם לגרסה שבחר התובע לעלות בתצהירו ועדותו, מלמדת כי - עסקינן במעשה מכוון. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 מגדיר תאונת דרכים כדלקמן: "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם ... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי....". במקרה דנן גרסת התובע הייתה כי הפוגעים ברכב היו קבוצה של חרדים, אשר במסגרת מחאתם על נתיחה, רצו עם הפח לכיוון האוטו באופן מכוון. לדבריו הוא חשב שרק יניחו את הפח באמצע הכביש ויברחו אך הופתע כאשר עלה כי הם ממשיכים בדרכם ולמעשה פועלים לפגיעה באוטובוס עם הפח. כאשר נשאל התובע ישירות מה חשב שרוצים הנ"ל לעשות השיב "לשבור את האוטובוס עם הפח". כלומר ברי כי כוונתם הייתה לגרום לפגיעה (בין בגוף, ובין ברכוש). מאחר שברי כי היה מדובר במעשה מכוון, בהתאם לגרסת התובע, אין נפקות לשאלה האם התכוונו לפגוע אישית בתובע או בכל מי שנמצא באותו אוטובוס או אף בקבוצה גדולה יותר. כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית מבהיר בעמ' 336, תוך הפנייה לספרו של פרופ' אנגלרד כי: ..."מי שמכוון לציבור מסוים ופגע באחד מבני הציבור - "השיג את מטרתו" - וכוונתו מוציאה את ההתרחשות מגדר תאונת דרכים". למעשה הדרישה כי עושה המעשה המכוון יפגע בפועל במי שנתכוון לפגוע בו - כתנאי לקיומה של החזקה הממעטת המוציאה את המקרה מגדר החוק - מתקיימת גם כאשר העושה התכוון לפגוע בקבוצה מסוימת של אנשים ופגע באחד מבני הקבוצה או באחדים מהם. בפגיעתו זו הוא פגע במי שאכן התכוון לפגוע בו. גם מעשה המכוון כנגד הציבור בכללותו ונפגע בו הניזוק הוא מעשה "שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו של אותו אדם" אם המזיק התכוון לפגוע בבני אדם באופן כללי הוא השיג את מטרתו ואין זו תאונת דרכים" המסקנה המתבקשת היא כי מקום בו כחלק מהפגנה, הושלך הפח לכיוון האוטובוס, בין במטרה לפגוע ברכוש ובין במטרה לפגוע בגוף - מדובר אכן במעשה מכוון, כמשמעו בהגדרה דלעיל, גם בהעדר כוונה לפגוע אישית בתובע דנן. אפנה בהקשר זה לדברי התובע בעמ' 6 לפרוטוקול שם עת נשאל האם הרגיש סכנת חיים השיב: "לא סכנת חיים אבל הרגשתי שאפגע מזה" (ר' עמ' 6 ש' 22). בהמשך, בעמ' 338 שם, מוסיף כב' השופט ריבלין ואומר: "המניע העומד מאחורי הכוונה לפגוע - אין לו חשיבות; כל עוד מדובר במעשה מכוון שגרם ישירות לנזק - אין זו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. זריקת אבנים על רכב בכוונה למנוע את התחבורה בשבת אינה הופכת את הפגיעה לתאונת דרכים, כל עוד נגרם הנזק במישרין מין המעשה המכוון." אני מוצאת להוסיף כי בהתאם לגרסה בה בחר התובע לנקוט בעדותו, יש לקבוע כי בעת האירוע לא היה האוטובוס בנסיעה. התובע עמד עם האוטובוס בצומת, עת שהרמזור שם אדום (בעניין זה, ר' האמור בסעיפים 5-4 לתצהירו הראשון וכן ר' האמור בעמ' 3 ש' 16-15 והאמור בעמ' 5 ש' 15). מאחר שהאוטובוס עמד ואין טענה לסטייה בנהיגתו, מחמת זריקת הפח, ממילא מדובר גם בנזק שנגרם מחמת אותו מעשה ולא מחמת השפעתו על השימוש ברכב מנועי. בעניין זה ר' מסמכים רפואיים ומסמכי מל"ל שהוגשו במהלך חקירתו, ואשר בהם אמר התובע כי נפגע "מעוצמת החבטה" של המכולה באוטובוס. בהקשר זה אפנה גם לגרסה שהועלתה בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250), שם תיאר התובע התאונה כדלקמן: "לדבריו, כאשר נהג את האוטובוס עמד ברמזור, חרדים התפרעו וזרקו לחזית האוטובוס מחולת פח. כאשר קם מכיסאו מעוצמת החבטה של המחולה באוטובוס נחבל בצוואר, בגב ומכה בבטן" (ר' המסמך הראשון, בקובץ המסמכים שסומנו ב'). אמרתי לעיל - "בהתאם לגרסה בה בחר התובע לנקוט בעדותו" וזאת בשים לב לכך שבהתאם לרישום בבית החולים, התובע "עצר באופן פתאומי" (ר' גיליון השחרור מבי"ח הדסה, הכלול במסמכים שסומנו ב'). עת הופנה לכך התובע במהלך עדותו בבית המשפט, הביע פליאה ביחס לטענה שעצר בפתאומיות ואמר: "לא יודע היכן קראת את זה" (ר' עמ' 3 ש' 21). בהמשך בעמ' 5 אף הוסיף ואמר כי הרופא המציא את זה. ריבלין בספרו הנ"ל דן בשאלה מהו נזק שנגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון והוא מפנה הן למבחן השכל הישר והן למבחן הסיכון התחבורתי. אגב ניתוח אותם מבחנים הוא מפנה למקרים בהם הרכב מהווה זירה בלבד, למעשה המכוון. בכלל זה נבחנת השאלה האם מקרה בו מושלך חפץ שלא מתוך הרכב, אל עבר נוסעי מכונית, מהווה תאונת דרכים. בהתאם לניתוחו של כב' השופט ריבלין, כאשר המכונית נמצאת בתנועה וכתוצאה מהשלכת החפץ איבד הנהג את השליטה על הרכב, יבואו הנזקים בגדר תאונת דרכים הנובעת מהסיכון התחבורתי וזאת חרף המעשה המכוון. לטעמו, ספק אם נזקים אחרים שנגרמו באותו מקרה, כגון פגיעה משמשה שהתנפצה - יבואו בגדר נזקי תאונת דרכים, אלא אם ידובר במקרה חריג בו עצם תנועת הרכב הוסיפה לעוצמת הפגיעה. עולה מהאמור כי מקום בו הרכב עמד, אין טענה לנזק עקב פעולת לוואי של השפעת המעשה המכוון על הנהיגה ומקום בו לפי הטענה הנזק הוא פועל ישיר של השפעת החבטה על יושבי הרכב (בין במקומם בין אגב קימה וכיו"ב) - הרי שמדובר בתוצאה ישירה של המעשה המכוון (ר' בספרו של ריבלין הנ"ל בשולי עמ' 347 ובראש עמ' 348). לטעמי אין רלוונטיות לניתוח המובא בסיכומי ב"כ התובע ביחס לפרשת יונאן הנ"ל. אין מחלוקת כי באותו מקרה לא דובר בפעולה מכוונת אלא באירוע בו עפו בשגגה או ברשלנות, סלעים לכיוון כביש, כתוצאה מפיצוץ. בנסיבות אלה, בהעדר פעולה מכוונת, עלתה השאלה האם מדובר בסיכון ייחודי לנוסעים בכביש, באופן המקיים את המבחן שהנזק יהיה עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בשונה מאותו מקרה, במקרה דנן, מדובר בפעולה מכוונת וממילא לא נדרשת אותה בחינה שנערכה שם. במקרה דנן, השאלה היא האם אכן מדובר במעשה מכוון המוציא "פירותיו" מגדר נזקי תאונת דרכים. כמובא לעיל, עמדתי היא כי התשובה לכך חיובית. אוסיף כי ככל שהיה מדובר בהפגנה סמוכה של חרדים, אשר במהלכה הושלכו חפצים ועקב שגגה עף חפץ גם לעבר רכב סמוך - אז היה אולי מקום לאותו ניתוח, באשר לסיכונים הטבעיים לנסיעה בכבישים באותן שכונות. עוד אעיר כי לא דובר בנסיעה בכביש בשבת, אלא ביום חול. לפיכך, גם אם היה נדרש דיון בטענות שהועלו, ספק בעיני אם היה מקום לקבל טענות התביעה. מאחר ולטעמי המקרה, גם בהתאם לגרסה שמעלה התובע, אינו מהווה תאונת דרכים, ממילא פטורה אני מלדון בחלק נוסף מטענות הנתבעת לפיהן האירוע כלל לא התרחש כנטען. עם זאת, כדי להכריע בכלל המחלוקות, ככל שיקבע אחרת באשר לשאלת סיווג האירוע (בהתאם לתיאור העובדתי של התובע) - אוסיף הערות גם ביחס לאמור; מקבלת אני את עמדת הנתבעת כי התובע גם לא הוכיח את גרסתו (לפיה נערך הדיון לעיל), מעבר למאזן ההסתברות. עדות התובע הייתה רצופה סתירות תמיהות ואי בהירויות. כך לדוגמא בעוד בבית החולים טען כי נעצר בפתאומיות, כאמור, שונתה לאחר מכן הגרסה, עת אמר כי עמד ברמזור אדום בעת האירוע. כאשר ראה התובע כי קיימת אותה סתירה (מעבר לתמיהה על הכתוב במסמכי בית החולים) - ניסה ליישב הדברים, בהפנותו לכך שלפני הפגיעה, התקדם באטיות לכיוון הרמזור, מתחנה קודמת בה עצר (ר' עמ' 5 ש' 18). כך גם נותרה אי בהירות רבה בעת חקירתו באשר לנסיבות בגינן הגיעו שני אמבולנסים למקום והגורם שהזעיקם (ר' החל מעמ' 9). עוד הייתה סתירה באשר למספר נוסעי האוטובוס. טענתו כי מישהו לקח את התיק שלו והוא לא יודע מי - גם היא טענה תמוהה (ר' עמ' 11. אעיר כי עצם הטענה שהשאיר התיק שם, מקום בו לא מדובר בפגיעה אשר מנעה ממנו לבקש כי זה יובא עימו, גורמת להרמת גבה). לאחר חקירה ממושכת של התובע, מקבלת אני את עמדת הנתבעת כי לא ניתן להסתמך על עדות יחידה זו של בעל דין, כמספקת להוכחת התאונה כנטען. הדברים יפים במיוחד עת ברי כי התובע יכול היה להביא לעדות, לפחות עד אחד נוסף, קרי; נהג אשר לטענתו נפגע באותו יום בנסיבות דומות ושכב לידו בבית החולים (זאת בהנחה שקיים קושי לאתר מי מבין נוסעי האוטובוס וכי מטעם זה לא הובא מי מבין הנ"ל). יש לזכור כי קיימים מסמכי מל"ל בהם בתיאור התאונה נרשם כי התובע "הותקף" והרושם הוא לתקיפה ישירה. בתעודה רפואית מקופ"ח מאוחדת, בחודש התאונה נרשם: "קיבל מכות בתוך אוטובוס..." והמסמכים הנ"ל אינם תומכים בגרסה הנטענת כעת. התובע גם לא הציג מסמכים המלמדים על נזק הרכוש הנטען לאוטובוס, או מסמכים אחרים המלמדים על התפרעות/התפרעויות חרדים, במועד הנטען. אם לא די בספקות העולים מכלל האמור, באשר לאופן בו נפגע התובע, יש ליתן את הדעת גם לדברים שעלו באשר להעדר אמינותו, ממסמכי מקום עבודתו וחקירתו על אותם נושאים (ר' התייחסות לעיל בסעיף 13 ור' עמ' 14 החל מש' 13). אף שלנוכח המסמכים הרפואיים אכן עולה כי הייתה פגיעת גוף מסוימת של התובע מאירוע באותו יום, אין אני סבורה שעלי להעריך, לשער או להניח כיצד זו ארעה. מקום בו נכשל תובע מלהוכיח הגרסה שהעלה (ואכן לא שוכנעתי מעבר ל- 50% כי פגיעתו יסודה באירוע הנטען) - אין בית המשפט צריך לעשות מלאכתו. בעניין זה ר' דברי כב' השופט זילברטל בת"א (מחוזי י-ם)5133/03 עזבון המנוח השאם נעים אלחלאיקה נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 2.9.08), שם הפנה לדברי חברי כב' השופט וינוגרד בת"א (שלום, י-ם) 8159/04 עזבון המנוח קדאדחה נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 18.8.08). ור' עוד דברי כב' השופט וינוגרד בת"א (שלום, י-ם) 8984/04 עזבון המנוח סאאד עלי אברהים צביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.8.09). בשולי הדברים אתייחס עוד בקצרה ולמען הזהירות, לסוגיית הנזק; - מהראיות עולה כי התובע שב לעבודתו בתוך פחות מחודשיים (ר' אישור מנהל משאבי אנוש שצורף לתצהירו). על בסיס מסמך המלמד כי קיבל דמי פגיעה בסך של 10,422 ובשים לב לבסיס השכר באותו מסמך - הייתי מוצאת לפסוק כהשלמה ובגין הפסדי שכר בעבר - עוד 25%, ביחס לאותו בסיס שכר, בסך מעוגל של 5,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 3.8.07 (אמצע תקופת ההפסד בקירוב). - בגין כאב וסבל - בהעדר נכות צמיתה ובשים לב לשחרור מבית החולים ביום האירוע - הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בסך 3,500 ₪. - בגין הוצאות - בשים לב להיקף הקבלות שצורפו לתצהיר והנחה שלא כולן נשמרו, הייתי פוסקת פיצוי בסך 250 ₪. אין מקום לקבל הטענות באשר לעלויות טיפולים נוספים, מקום בו לא הוצגו ראיות ממשיות בעניין זה והטעמים שניתנו לכך לא היו מספקים. - לא הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות או פיצוי בגין הפסדי שכר נוספים בעבר. לטעמי עלה כי עזיבת מקום העבודה, בחודש אפריל 2008, מספר חודשים לאחר התאונה הנטענת - אינה קשורה לפגיעה. בעניין זה ר' החומר שהוצג מתיק התובע באגד. מקום בו לא הוכרה נכות, מקום בו היו בעיות משמעת במקום העבודה עוד עובר לתאונה ומקום בו עולה ממסמכי המל"ל (ולא הופרך) כי ככל שקיימת בעיה בריאותית, יסודה באירוע אחר מאפריל 2010, אין מקום לילך בדרך התחשיב שהציע ב"כ התובע. - באשר לעזרת צד ג' יש ממש בטענה כי אשת התובע לא טענה שסופקה עזרה בשכר (ר' בראש עמ' 3) ועדות התובע לא הייתה אמינה, אף בעניין זה. התובע טען כי אם שילם לצד ג' היה זה פעם אחת. עם זאת, מיידית לאחר מכן, ניסה ליצור מצג שמדובר בעזרה מעת לעת (ר' עמ' 15). להתרשמותי לא דובר בפגיעה לאורה נדרשה עזרה, החורגת מזו המצופה מקרובי משפחה, בגדר חובתם המוסרית ולא הוכחה עזרה בתשלום, המצדיקה פסיקת פיצוי בראש זה. בהמשך לכל האמור אני מוצאת לדחות את התביעה; האירוע הנטען, בהתאם לגרסת התובע, בתצהיריו ועדותו - אינו מהווה תאונת דרכים, מאחר ומדובר במעשה מכוון, באופן המביא המקרה בגדר החזקה הממעטת הרלוונטית. למען הזהירות הוספתי והתייחסתי הן לאי הבהירות בגרסת התובע (לנוכח תיאור שונה של האירוע במסמכים שונים והעולה מחקירתו בכלל ובאשר לאירוע בפרט) והן לסוגיית גובה הנזק. התובע ישלם לנתבעת בגין שכ"ט בא כוחה והוצאותיה סך כולל של 3,500 ש"ח וזאת בתוך 30 יום מהיום.תאונת דרכיםאוטובוס