מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכות העיון של הערבים של לקוח בנק: זהו ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי חיפה בת"א 901/86 בהמ' 1122/87 מיום 3.5.87: המדובר בהחלטה המקנה למשיבים זכות לעיין במסמכים מסויימים הנוגעים לתביעת התובעת כנגדם כמפורט בסעיף 2ג' לבקשה. סעיף 2ג' הנ"ל מדבר על: "המסמכים הקשורים למט"ח, ני"ע הנמצאים ברשותכם ע"ש מרשי או חברת יזם בע"מ". התביעה בתיק זה הוגשה על-ידי המערער, בנק דיסקונט לישראל בע"מ בסדר דין מקוצר. עילת התביעה היא השבת אשראי שניתן לפי הנטען על-ידי הבנק בצורות שונות לחברת המשיבה הראשונה, שהיתה לקוחת המערער, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המשיבים 2ו- 3נתבעו באותה תביעה כערבים לחוב של המשיבה .1 לתביעה צורפו מסמכים מסויימים והם בקשות לפתיחת חשבון עו"ש (נספח א' ו-ה'), מכתב המפרט את יתרת החובה בחשבונות השונים של המשיבה 1(נספח ב'), הודעה בדבר הריבית המקסימלית הנהוגה בבנק לגבי חריגות מקו אשראי (נספח ג') וכתב ערבות כללית (נספח ד'). המשיבים הגישו בקשה לרשות להתגונן ביום 26.6.86(לפני מתן ההחלטה נשוא הערעור). בקשה זו טרם נידונה. ביום 10.6.87הופסקו, לבקשת המערער, ההליכים נגד המשיבה 1, זאת בשל מינוי כונס נכסים והליכי פירוק הצפויים להתנהל כנגדה. המערער טען בפני כב' הרשמת וטוען גם בערעור טענה בעלת אופי עקרוני, והיא שזכותו של בעל דין לבקש גילוי ועיון קמה לו רק לאחר הגשת כתב ההגנה. ואילו הגשת בקשת רשות להתגונן, עדיין אינה בגדר כתב הגנה כיוון שרק לאחר שניתנת הרשות הופך התצהיר לכתב הגנה. כב' הרשמת, דחתה טענה זו תוך שהיא מסתמכת על נימוקים אלה: א. כדי שהמשיבים יוכלו להיות ערוכים לדיון בבקשה לרשות להגן ושהגנתם לא תהיה סתמית וכללית יש לאפשר להם לעתור לגילוי מסמכים ולעיון בהם. ב. אין להבחין בין מבקש רשות להתגונן לבין כל בעל דין הרשאי לעתור לגילוי מסמכים ולעיון בהם, בטרם הוגש כתב הגנה. ג. הזכות לגילוי ולעיון מצויה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח). ד. המסמכים שצורפו לתביעה אינם מפרטים את דרך החישוב של הזיכויים והחיובים. ויש לאפשר למשיבים לבדוק את כל המסמכים התומכים בחישוב. מה גם שבב"ש 839/86[1] בעמ' 133נקבע כי אישורי הבנק על יתרת החוב בלי שיוגשו גם "ספרי הבנק" שיענו על דרישת סעיף 37לפקודת הראיות [7] אינם מהווים ראיה חותכת שתמנע מהלקוח לחלוק על נכונות החשבונות. עד כאן נימוקי הרשמת המלומדת. לדעתי יש להבחין בצורה ברורה בין שתי שאלות: האחת: האם קיימת עקרונית זכות בידי המשיבים לדרוש עיון במסמכים בשלב שלפני מתן הרשות להתגונן, ובמקביל - האם יש לבית-המשפט סמכות להורות על מימוש זכות זו. השניה: בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, האם בנסיבות התביעה הנוכחית היה מקום להפעיל את שיקול הדעת בכיוון של מתן סעד למשיבים. אני מדגיש אבחנה זו, שכן רוב ההנמקות שהביאה כב' הרשמת, נוגעות לשאלה השניה והן באות להסביר מדוע מוצדק להענות לדרישת המשיבים, אך כמעט ואין התמודדות, עם השאלה ה"סמכותית". יחד עם זאת, יוער, כי במידה ויימצא כי הוראות החיקוקים הרלבנטיים, ניתנים לפירושים שונים, ניתן להיעזר בהנמקות שבאות להצדיק את התוצאה אליה הגיעה כב' הרשמת, שכן חזקה היא שהמחוקק (בין בחקיקה ראשית ובין בחקיקת מישנה) התכוון שהוראותיו הנוגעות בשאלות של סדר דין יביאו ליעול ההליכים תוך הגשמת מטרתם העיקרית והיא עשיית צדק וחיפוש האמת. לאור דברים אלה, נבחן עתה, אם אכן היתה לרשמת הסמכות ליתן למשיבים את הסעד שביקשו. באשר לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) [8] נטען על ידי המערער שהוא יכול לחול רק ביחסים שבין בנק ללקוחו. "לקוח" מוגדר בסעיף 1כ"אדם המקבל שירות מתאגיד בנקאי". לטענת ב"כ המערער רק המשיבה 1היתה בגדר לקוח. ואילו המשיבים 2, 3, מאחר ולא קיבלו כל שירות מהבנק אלא רק ערבו לחוב המשיבה 1אינם נכנסים בגדר ההגדרה; הואיל והתביעה נגד משיב 1הופסקה ואין הוא יותר צד לדיון, ממילא לא נותר מי מבין המשיבים, היכול להשליך יהבו על החוק הנזכר. לדעתי, אין לקבל עמדה זו. חיובו של הערב הוא חיוב נלווה או נגזר מחיובו של החייב העיקרי, ולערב עומדות כלפי הנושה כל אותן הטענות שיש לחייב בקשר ולחיוב כלפי הנושה. (סעיף 7(א) לחוק הערבות [12] והשווה ד"נ 4/82 קוט נ' קוט [2], בעמ' 212). לדעתי, פועל עקרון זה לא רק במישור המהותי אלא גם במישור הדיוני. ובמידה וחוק הבנקאות מעניק ללקוח זכויות עיון, יש לפרש זכויות אלה כחלות גם על הערבים שזכותם נגזרת מזכות החייב העיקרי. זאת לא רק בשל התפישה הקונצפטואלית של הערב כנושא באחריות נגזרת או אקססורית, אלא גם לגופו של ענין. לערב יש אינטרס שאינו פחות מזה של החייב העיקרי לדעת מה מתרחש בחשבונות האדם שהוא ערב לו. ומבחינה אובייקטיבית, כמי שאינו מקבל דיווח שוטף כמו החייב העיקרי, יש לו קושי גדול יותר לדעת "היכן הוא עומד", מבחינת הסיכון שנטל על עצמו. יחד עם זאת, סבורני שבמקרה הנוכחי לא יכול חוק הבנקאות לשמש בסיס לצו כפי שניתן. סעיף 5לחוק הנזכר, שבו מוגדרת חובת הגילוי, אינו כולל חובה לגלות את המסמכים הנזכרים בבקשת המשיבים. וגם בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשמ"ו- 1986[9] שנתקנו לפי סעיף 5לחוק אין למצוא חובה כזו. חוזרים אנו, איפוא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[10]. בקשת המשיבים היתה לעיון במסמכים. זו משמעות האמור ברישא לבקשתם שבה עתרו לאפשר להם "לקבל לרשותם (תמורת תשלום עבור השירות)" את המסמכים שהוזכרו לעיל. מאחר והמסמכים המבוקשים לא נזכרו בכתב התביעה, וכן לא הוגשו תצהירים בעקבות בקשה לגילוי מסמכים הרי התקנה היחידה הבאה בחשבון היא תק' 117[10] (תק' 128בתקנות משנת 1963). כפי שנפסק בת"א 1356/69 [6] בעמ' 124סעיף 5, ניתן לעשות שימוש בתק' 117הנ"ל, בלי להיזקק תחילה לפרוצדורה הנקובה בתק' 112[10] (תק' 123; 131(א) לתקנות מ-1963). מכאן שתק' 120[10] הקובעת שתנאי למתן צו לגילוי מסמכים הוא פניה לבעל הדין היריב "תוך 30יום מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה" - אינה לעניננו. תקנה זו חלה רק מקום שנתבקש תחילה גילוי מסמכים, ולא כאשר נעשה שימוש בת' .117 תקנה 117חלה על "בעל דין", והשאלה המתעוררת היא אם מי שהגיש בקשה לרשות להגן ובקשתו טרם נענתה מאחר ולא הגיעה עדיין לדיון הוא בבחינת "בעל דין"? מבחינה לשונית נראה לנו שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב. בד"נ 15/79ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים [3] בעמ' 48, קבע השופט ברק (בדעת הרוב) [3] כי לענין תחולת חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, "בעל דין" אינו רק זה המתדיין בביתהמשפט, אלא כל מי שיש לו סכסוך; ואם יטען הטוען שתקנות סדר הדין מטבע הדברים חלים רק על דיון בבית-המשפט, ולכן אין פסק-דין זה יכול לאצול על ענייננו, אף אני אשיב לו, כי על כל פנים מלמדנו פסק-דין זה, כי המושג "בעל דין" הוא מושג גמיש בעל משמעויות אפשריות שונות, ואין לשלול מראש את תחולתו על מי שנמצא, למעשה, בבית-המשפט ואף הגיש כתב טענות, אלא שהימצאותו היא על תנאי בלבד. תמיכה בגירסה זו ניתן למצוא בתק' 212לתקנות [10], כאשר מדובר על בירור הבקשה לרשות להתגונן ובטרם מתן החלטה ליתן רשות כזאת מוזכרים שני הצדדים ולא רק התובע כ"בעלי דין". ער אני לכך, שבפסק-דין של בית-המשפט העליון בע"א 316/64 [4] אשר נגע לבקשה למתן פרטים נוספים מצד הנתבע בטרם ניתנה רשות להתגונן לפי תק' 65(תק' 72לתקנות הישנות), הביע השופט ברנזון (בעמ' 360[4]) את ספיקותיו בדבר זכות הנתבע בסדר דין מקוצר לסעד לפי תקנה זו בטרם קיבל רשות להגן ואילו מדבריו של השופט זוסמן (בעמ' 363בין ו' ל-ז' [4]) מתקבל הרושם שדעתו היא, שאין לנתבע זכות לפרטים נוספים בשלב האמור. אך נראה לי, שהדברים נאמרו אגב אורחא בלבד ולא היו נחוצים לצורך ההכרעה ומכאן שאין הם מהוים תקדים מחייב. אם נעבור מהבדיקה הלשונית הטכנית, לשיקולים עקרוניים יותר, נוכל להעמיד זה מול זה את השיקולים בעד ונגד מתן פירוש מרחיב לתקנות העוסקות בגילוי מסמכים בעיון בהם ואולי בכלל לכל הסעדים הניתנים קודם הדיון העיקרי, במטרה לאפשר לצדדים להכין את עצמם למשפט, אם כי הדגש יושם על הסעד הקונקרטי שנבקש במקרה הנוכחי. נפתח בשיקולים כנגד מתן הפירוש האמור: (א) מטרתו של סדר הדין המקוצר היא להביא לבירור מהיר ויעיל של תביעות "מיוחסות" באשר הן תביעות לסכום קצוב שאינו דורש שומה והערכה ובהיותן מבוססות על חוזה או על הדין ונתמכות בראיות שבכתב. מתן אפשרות להגיש בקשות שונות לגילוי מסמכים שאלונים וכו' עלולה לפגוע במטרה זו. ולהאיט את קצב בירור התביעה. (ב) אין הצדקה להכביד על התובע ולהטיל עליו מטלות שונות וזאת לטובת מי שבכלל לא ברור אם יורשה להתגונן. (ג) קיים חשש, שבשלב זה בו טרם נתגבשו שאלות המחלוקת, יהיה קשה לבית-משפט להבחין בין בקשות שכל מטרתן הוא "מסע דייג" לבין בקשות, אשר באמת ובתמים מטרתן למצוא חומר רלבנטי, דהיינו העשוי לחזק את טענות הנתבע ולהחליש את טענות התובע. כנגד שיקולים אלה ניתן להביא את הנימוקים אשר בחלק המכריע גם מופיעים בהחלטתה של כב' הרשמת. והם, כי קשה להתגונן בפני תביעה כאשר בעצם ידועה רק "הבשורה האחרונה" של חשבונות מסובכים, מבלי שאפשר יהיה לעקוב ולברר כיצד הגיע התובע לסכום הנתבע. מה גם שנוכח החלטת ביתהמשפט העליון בב"ש 839/86 [1] הנ"ל, אין אישור הבנק בדבר יתרת חוב ראיה חותכת. בפסיקה הנוגעת לרשות להתגונן בסדר דין מקוצר חוזרת ועולה הדרישה כי על הנתבע ל"היכבד" ולפרט את טענות ההגנה, וכי הוא עלול להיכשל ולא לזכות באפשרות לנהל את הגנתו אם יסתפק בדברים סתמיים וכלליים. ואין לבוא בדרישות מפליגות של פירוט כאמור, מקום שנתבע מגשש בערפל. החשש מפני עיכוב בדיון אינו יכול להוות שיקול מכריע. הנה כי כן נפסק לגבי תביעה לתשלום הכסף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כי הליכי גילוי ועיון חלים עליו (ר"ע 604/85 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גרנות, בעמ' 635[5]). יש להוסיף גם, כי מטבע הדברים, כאשר מתבקש עיון לפי תק' 117[10] והמבקש מפרט מה המסמכים שהוא מבקש לעיין בהם, נמצאים אנו בדרך כלל בשלב בו בעל הדין יודע באילו מסמכים הוא מעונין והסכנה של "מסע דייג", קטנה כאשר במקרה שמתבקש קודם לכן גילוי כללי לפי תק' .112ההיענות לבקשת עיון במסמכים המפורטים בבקשה היא פחות מכבידה, וגוררת אחריה פחות בזבוז זמן, מאשר הכנת תצהיר הכולל רשימה של כל המסמכים הנוגעים לענין לפי תק' 112, כאשר רק בעקבות הכנת תצהיר זה יש לצפות לשלב נוסף של בקשת עיון לפי תק' 114[10]. בהתחשב באמור, נראה לי, כי מציאת האיזון הנכון בין השיקולים הסותרים - אינה מחייבת פרשנות שלפיה נשלל מבית-המשפט לחלוטין הכח להיעתר לבקשה לעיון במסמכים בשלב שלפני מתן הרשות להתגונן. אם כי נוטה אני לדעה כי השימוש בסמכות האמורה ייעשה בצמצום ומתוך זהירות יתר, ולא כענין שבשיגרה. משהגענו עד הלום, יש לבחון האם ניתן למצוא טעות כה בולטת בשיקול דעתה של כב' הרשמת, אשר יצדיק התערבות ערכאת הערעור. נראה לי שהתשובה לכך היא בשלילה. נימוקי לכך הם אלה: (א) מדובר בתביעה ורכבת שבה נוצרה יתרת החוב לא בחשבון אחד אלא בשלושה חשבונות עו"ש. כן מדובר על הלוואות מט"ח לשם יבוא, אשראי ספקים, ומשיכות בכרטיס ויזה. (ב) לאחר שהנתבעת הראשונה נכנסה להליכי פירוק ומצויה בניהול כונס נכסים ומאחר והתביעה נגדה הופסקה, עומדים הערבים לבדם, ויש להדגיש, כי בעוד שהחייב העיקרי קיבל דיווח שוטף ועל כן אם שמר מסמכים יתכן והנתונים הרלבנטיים ידועים לו, אין הדבר כך בהכרח כאשר מדובר בערבים. (ג) אמנם בקשת הרשות להתגונן הוגשה עוד לפני הבקשה לעיון במסמכים, אך מטרת העיון אינה רק הכנת התצהיר אלא גם מתן אפשרות לעמוד כדבעי בחקירה הנגדית, שהתובע זכאי לערוך למצהיר מטעם הנתבעים. יתר על כן, אין גם מניעה עקרונית להגיש בקשה לתיקון הבקשה לרשות להגונן כאשר העובדות תהיינה נהירות יותר למשיבים. לפיכך נדחה הערעור. על המערער לשלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסך 750ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום.בנקמסמכיםיחסי בנק לקוחזכות העיוןלקוחות