מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות חייל שנפגע בתאונת דרכים: 1. במהלך שרותו הצבאי של התובע, בעת שהתובע נהג במלגזה, תוך כדי ועקב שרותו הצבאי, התהפכה המלגזה והתובע נחבל. התובע פנה לקצין התגמולים מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (נוסח משולב), (להלן חוק הנכים), ובעקבות זאת נבדק ע"י ועדה רפואית ואף נקבעה לו נכות זמנית, ואם כי טרם נקבעה נכות לצמיתות, שולמו לו בינתיים סכומים מסוימים בהתאם לחוק הנכות. עתה עותר התובע בתובענה דנן, לחייב את המדינה לפצותו בגין נזקיו, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, הואיל ועסקינן בתאונה לפי חוק זה, (להלן חוק הפיצויים). מנגד הוגשה בקשה מטעם הנתבעת - מדינת ישראל, לדחות על הסף התובענה, הואיל ואין המבקשת חייבת לתובע תשלום כלשהוא על-פי חוק הפיצויים, מכיון שנהג בעצמו ברכב צבאי, תוך כדי ועקב שירותו. נטען כי תרופתו, אם אומנם זכאי הוא לתרופה כלשהיא, הינה במסגרת חוק הנכים בלבד, אך בסוגיה זו לא נתבקש בית-המשפט להכריע הואיל וענין זה תלוי ועומד בערעור בבית-המשפט העליון ובהקשר לתובענה אחרת. כל שבית-המשפט נתבקש לתת דעתו בהקשר לבקשה זו מתייחס לשאלה האם קמה לתובע עילת תביעה כלשהיא, גם אם ביקש להפסיק את ההלכים לפי חוק הנכים, ולהחזיר כל מה שקיבל בעקבות הליכים אלה. 2. אין חולק, כפי שעולה מתצהירו של התובע, כי בא-כוחו הודיע לקצין התגמולים שברצונו לנקוט בהליכים נגד המדינה בהתאם לחוק הפיצויים, ואם תביעתו תתקבל ויזכה בפיצויים יחזיר כל מה שקיבל מקצין התגמולים. לאור זאת ביקש להשהות ההליכים בהקשר לחוק הנכים, בעוד שבמכתב נוסף שנשלח לאחר מכן, בתאריך 10.9.87, הודיע בא-כוחו במפורש שהתובע בוחר בתביעה לפי חוק הפיצויים וברצונו לדעת מהם הסכומים שהתובע קיבל "ואשר עליו להחזיר להם, על מנת שיוכל לממש את בחירתו כנ"ל". אולם על מכתב זה לא נתקבלה כל תשובה מטעם קצין התגמולים, בעוד שלמעשה ב"כ המדינה הבהיר במפורש, בעת הדיון בבקשה זו, שקצין התגמולים מסרב לאפשר לתובע לבחור בדרך אחרת, ולכן לא הגיב על המכתבים, ולא הודיע מה הסכום שעליו להחזיר. לפיכך טוען ב"כ המדינה שיש לדחות התובענה דנן. סעיף 36 לחוק הנכים, שבו עסקינן בענין שבפני קובע כדלקמן: "(א) חייל משוחרר או נכה אשר זכאי בשל נכות שלקה בה, לתשלומים לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה, או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה: 1. הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה, וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר, ותשלומים לפי חוק זה כאחד: 2. שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה, ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר עד לסכום אותם פיצויים: .... .3 ..... .4 5. כל עוד לא גבתה המדינה בכל דרך שהא, את המגיע לה לפי פסקא (2) רשאי הנכה, בהסכמת קצין התגמולים, להחזיר לה את הענקה, התשלומים, או התגמולים וכן את הסכום שיקבע קצין תגמולים תמורת כל יתר טובות הנאה שקיבל מכח חוק זה, בשל הנכות המשמשת עילה לתביעתו לפי החוק האחר, ומששולמו הסכומים האמורים תפקע זכותה של המדינה לתבוע לפי פסקה (2) והנכה יהא זכאי לתבוע פי החוק האחר". אין ספק והדבר עולה מהפסיקה בענין זה, שהתובע רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בפיצויים לפי חוק הנכים וכן לפי כל חוק אחר, אך אין הוא זכאי לגבות פיצויים לפי החוק האחר, ולפי חוק הנכים, כאחד. עם זאת סבורני שהכתוב בסעיף 36 הנ"ל מתייחס לנסיבות כאשר לתובע אפשרות לתבוע בנזיקין כל נתבע אחר שאינו המדינה, ומאידך הינו זכאי לפיצויים מכח החוק הנכים, ואזי עליו לבחור בין הדרך של תביעה בנזיקין או בסעדים לפי חוק הנכים. אך זאת, כאמור, כאשר לא עסקינן בתביעת נזיקין נגד המדינה. כל זאת מאחר וחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב- 1952, כחוק מיוחד, גובר על הוראה זו, ואין איפוא, כל אפשרות לבחור בין תביעה בנזיקין נגד המדינה, או בתביעה על פי חוק הנכים. לכן בנסיבות שכאלה כאשר הנפגע נכנס תחת כנפי חוק הנכים ידיו למעשה כבולות, והוא חייב לנקוט רק בדרך שאוזכרה בחוק הנכים, ותו לא. (ראה לענין זה ע"א 308/60 פנינה ייגר ואח' נ' מדינת ישראל וכן ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' אילן רפאל ואח' ומאמרו של ד"ר גבריאל קלינג "החייל בדיני הנזיקין"). עם זאת והואיל והארוע דנן מתייחס לנפגע ב"תאונה עצמית", ברור שתובענה שכזו אינה מושתתת בהכרח על חוק הפיצויים, אלא בעיקר על חוזה הביטוח כשעל הנוהג ברכב חובה ל"בטוח אישי". לפיכך "רק לאחר שיבטח עצמו כאמור, יהא גם נוהג הפוגע בגופו, והנפגע מפגיעת עצמו, זכאי לפיצויים, כאילו נפגע על ידי אחר. ואילו עד שלא יבטח עצמו כאמור, אין הנוהג הפוגע בגופו, דומה לזכאי לפיצויים לפי החוק, (חוק הפיצויים י' א') משום שאין הוא דומה לנפגע בידי אחר" (ע"א 422/78אמנון סלומון נ' תאגיד לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים בעמ' 703וכן ראה ד"נ 30/83 מריו כהנקא נ' סהר בע"מ בעמ' 546). התוצאה הינה, איפוא, כי זכותו של הנוהג שנפגע בתאונה עצמית אינה רק מכח האחריות לפי חוק הפיצויים, אלא גם מכח חוזה הבטוח. עם זאת יושם אל לב כי "עילתו של נוהג הרכב היא על פי חוק הפיצויים ממש, ולא תביעה חוזית, תוך אינקורפורציה של הוראותיו של חוק זה". (ד"נ 30/83 הנ"ל בעמ' 549), וניתן אף לראות זאת כדבריו של המלומד דניאל מור: "... לנוהג שנפגע עילת תביעה חוזית נגד מבטחו בבטוח אישי, אולם רואים עילה זו כעילה על פי החוק" (במאמרו: "מי יפצה נוהג חסר ביטוח אישי שנפגע בתאונת דרכים" וכן ד"נ 30/83 הנ"ל בעמ' 553). מכל מקום אחריות המבטח כלפי הנוהג המבוטח כחוק, איננה בהכרח אחריות הנובעת מחוק הפיצויים על פי החבות הקבועה בסעיפים 2ו- 3לחוק הפיצויים, "כי אם חבות הנובעת מקיום הביטוח. לכן בהעדר ביטוח אין חבותואין עילה", (ע"א 579/79חיים סויסה נ' קרנית בעמ' 18). לפיכך, המוציא פוליסה לפי סעיף 3לפקודת הביטוח "יהא חב, על אף האמור בכל דין, לשפות את המבוטחים הנקובים בה, בשל חבות שהפוליסה, אמורה לכסותה וכן לפצות את המבוטח הנוהג ברכב, או את הנוהג בהיתר ממנו, על נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק". (סעיף 12 לפקודת הביטוח, וראה בהקשר לסוגיה זו גם מאמרו של ד"ר דניאל מור "פקודת ביטוח רכב מנועי, לאור תיקוניה על ידי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים"). לכן הואיל וחסינות המדינה הינה בתביעות נזיקין גרידא, ולא בתביעות שעילתן אחרת, כמו עילות חוזיות וכדומה, ניתן לכאורה לומר שאין חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952, ואף לא סעיף 22לחוק הפיצויים, מהווים מחסום בנסיבות דנן. כל זאת הואיל וגם חוק הפיצויים מתייחס לחסינות המדינה באחריותה כבעלים של כלי הרכב, ולא לאחריותה כמעין "מבטחת" מאחר והמדינה משמשת למעשה כמבטחת של הנוהג. אמנם המדינה איננה נהפכת לחברת ביטוח, אך יש לראותה במסגרת הגדרת "מבטח" הואיל ובהתאם להגדרת חוק הפיצויים "מבטח" הוא גם מי שפטור מחובת ביטוח (סעיף 1לחוק הפיצויים). לפיכך אין למדינה חסינות בתביעה שעילתה לפי סעיף 2(א) לחוק הפיצויים (ראה בנושא זה ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה חנה ואח' וכן ת"א 229/83רוני מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל וכן ע"א 206/84ליבר יעקוב ואח' נ' קרנית ואח'). אולם מכיוון שסוגיה זו תלויה ועומדת להכרעה בבית המשפט העליון, לא נתבקשתי לקבוע מסמרות בענין זה, אלא רק להתייחס לשאלה האם רשאי קצין התגמולים לסרב במקרה זה, לאפשר לתובע לבחור בדרך אחרת, אם הדרך לפי חוק הפיצויים פתוחה בפניו, והאם זכותו שלא לקבל בחזרה מהתובע הכספים שקיבל בזמנו בהתאם לחוק הנכים. .3עיון בהוראות סעיף 36 לחוק הנכים מצביע על כך שהברירה למעשה הינה בידי התובע, אם כי אין הוא רשאי לגבות פיצויים לפי חוק הנכים וכל חוק אחר, כאחד. ברור, איפוא, שתובע שתבע ואפילו קיבל פיצויים לפי חוק הנכים, רשאי לשנות את דעתו לאחר מעשה, ולהחזיר כל מה שגבה לפי חוק הנכים, על מנת לפנות לחלופה השניה ולתבוע פיצויים לפי חוק אחר. אך כל זאת כפוף לכך שאין הברירה עומדת לו אם המדינה כבר גבתה את המגיע לה מצד שלישי, שהינו הגורם האחראי לנזק, (ראה בענין זה ע"א 601/85 שלמה דאודי נ' שלום מרי ואח’, תקציר כ"ז עמ' 90). אומנם באותה פסקא (5) בסעיף 36 הנ"ל נאמר גם כי כל עוד לא גבתה המדינה בכל דרך שהיא את המגיע לה רשאי הנפגע, בהסכמת קצין התגמולים, להחזיר את כל מה שקיבל מקצין התגמולים לפי קביעתו, (ראה בענין זה גם בג"צ 92/83נסים נגר המוסד לבטוח לאומי ואח’, תקציר כ"ה עמ' 147). אולם סבורני כי כל הנושא הנוגע להסכמת קצין התגמולים והחזרת הכספים, או הסדר בדבר החזרתם, מתייחס לארוע כאשר לתובע, בנוסף לתביעה לפי חוק הנכים, גם תביעה אחרת לפי חוק אחר, נגד צד אחר צד שלישי, שאינו המדינה. כל זאת הואיל והדברים בענין הסכמת קצין התגמולים באו רק בהקשר לרישא שבפיסקא זו, "כל עוד לא גבתה המדינה בכל דרך שהיא את המגיע לה לפי פיסקא (2)", כלומר אם אין מניעה עקב העובדה שהמדינה גבתה כבר כספים מצד שלישי - המזיק, יש צורך לקבל את הסכמת קצין התגמולים כשעליו להודיע מה שווי ההענקה והתשלומים ושאר תגמולים שקיבל הניזוק, ומששולמו סכומים אלה בחזרה למדינה, פוקעת זכותה במילא להיות מפוצה בגין ארוע זה מצד שלישי שגרם לנזק. בכל מקרה, ההסכמה בנסיבות שכאלה הינה, על מנת שהניזוק לא יעקוף המדינה, ויקבל תגמולים לפי חוק הנכים מחד גיסא, ומאידך גיסא - ינקוט בהליכים נגד הצד השלישי שגרם לנזק, בטרם יקבל הסכמת קצין התגמולים להליך זה, ובטרם יחזיר הכספים עליהם הודיע לו קצין התגמולים. לפיכך ניתן לומר, שכאשר אין בנמצא כל מזיק אחר, וכך ברי שאין למדינה כל אפשרות לתבוע אחר להשבת התגמולים ששילמה ואשר עליה לשלם לנפגע, יש להסתפק בהחזרת הכספים לקצין התגמולים ע"י הניזוק, בעוד שכל משמעות המונח "הסכמת קצין התגמולים" הינה בעיקרה על מנת שיפרט את הסכומים שיש להחזיר. סבורני שאם ייאמר כי הכוונה בהוראה שבפיסקא (5) הנ"ל הינה שקצין התגמולים זכאי לסרב לקבל בחזרה כל מה ששולם לתובע, בעקבות חוק הנכים, בגין כל תשלום או הטבה כלשהיא, או להגיע להסדר עמו בדבר הבטחת החזרת הכספים, וזאת כאשר עסקינן בזכותו של הנפגע לנקוט בהליכים אחרים נגד המדינה, שלא לפי חוק הנכים, כי אז בדרך עקיפה נמסר המפתח לידי קצין התגמולים, שהינו למעשה זרוע המדינה, ופועל מכוחה, והוא עשוי בנסיבות שכאלה לשקול בעדיפות יתר מה היא טובת המדינה, ולא מהי טובת הנפגע. בעוד שכאשר מדובר באפשרות לנקוט בהליכים משפטיים נגד צד שלישי שגרם לנזק ואשר המדינה טרם גבתה ממנו את המגיע לה בגין כל מה ששילמה ותשלם לנפגע מכח חוק הנכים, אין ספק שאזי קצין התגמולים ישקול שיקולים ענייניים לגופו של ענין, ויתייחס לטובת הנכה גרידא, דהיינו קצין התגמולים יבדוק מה עדיף מבחינת הנכה, הגשת תובענה נגד המזיק הצד השלישי, או המשך ההליכים מכח חוק הנכים. חיזוק למסקנה זו ניתן לראות בעובדה שקצין התגמולים אפילו לא הודיע בכתב, בהתאם לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט 1958, מה הנימוקים להעדר הסכמה מצדו במקרה זה, ואם כי בהוראת סעיף 36לחוק הנכים עסקינן רק בהסכמת קצין התגמולים ואין זכר לכך שיש צורך לנמק התנגדותו, נראה שקצין התגמולים העדיף שלא להגיב בכתב לבקשת ב"כ התובע, וכך לא פרט הטעמים להתנגדותו, והשאיר זאת לב"כ המדינה בהליך זה, שרק הבהיר שאין כל הסכמה מצדו של קצין התגמולים. מעל כל זאת יושם אל לב, שלמעשה עולה מהוראת סעיף 36 הנ"ל שהנפגע הוא זה הרשאי לבחור הדרך הנאותה שנראית לו, בתנאי שיחזיר התשלומים והזכויות שקיבל, וזאת כאשר המדינה טרם גבתה המגיע לה מהמזיק. אגב, על כך, שהמחוקק בהוראת סעיף 36 הנ"ל נתן דעתו רק למקרה כאשר לנפגע זכות תביעה לפי חוק הנכים ומנגד זכות לפיצויים לפי חוק אחר נגד צד שלישי, שאיננו המדינה, אפשר ללמוד גם מדברי ההסבר להצעת חוק הנכים (הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון), תשכ"א-961, עמוד 273). לחיזוק טענותיו, מסתמך ב"כ המדינה על ע"א 753/75יוכבד אלון ארז אהוד ואמנר בלגה נ' עזבון המנוח נתן טסט ואח'. ערעור זה מתייחס אמנם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970, אך ניתן ללמוד הימנו גם לענין שבפני. אולם גם אותו ערעור נקבע כי כל המטרה הינה למנוע כפל גבייה, וכי ניתן להסתפק בהסכם שהתגמולים יוחזרו בתום הדיון בתובענה. (ראה בהקשר לכך גם ע"א 507/79מוריס ראונדנאף נ' אילנה חכים). על אחת כמה וכמה בענין שבפני כאשר הנתבעת הינה המדינה, ואף התגמולים שולמו ע"י זרוע אחרת שלה, קצין התגמולים, לפי חוק הנכים, וכך אם תחוייב בתובענה זו, אין כל חשש לגביית כפל, וניתן יהיה לנכות מיד את הסכום המשוערך של כספי התגמולים וההטבות של התובע, לפי חוק הנכים. לכן גם אם קצין התגמולים מסרב להמציא הסכמתו ולהודיע מה הסכום שיש לנכות, אין כל מניעה שהתובע ישקול צעדיו ויחליט לוותר על תביעה לפי חוק הנכים, כפוף לכך שמכל סכום שיזכה בתובענה יקוזזו כל הסכומים המגיעים ממנה בגין חוק הנכים. ואכן ב"כ התובע הצהיר בסיכומיו וזאת בהסכמת התובע, שהוא מסכים שמתוך כספי הפיצויים בתובענה זו יקוזזו כל הכספים כנ"ל. פסק-דין נוסף לחיזוק טענות ב"כ המדינה הינו פסה"ד ב-ע"א 399/81 יפה טימסוד נ' לויס קטרינג, תעשיית ארוחות בע"מ ואח', וכן ראה המרצה (חי') 1355/77 הסוכנות היהודית נ' חיים ברנץ ואח'). בענין זה נאמר במפורש על ידי כ' מ"מ הנשיא שמגר (כתוארו דאז), שאין למעשה כל מניעה לתביעת כפל, אולם אין האדם יכול לזכות בתשלומי כפל: "זאת ועוד, משהכירה המדינה בפלוני כנכה ושילמה לו תשלומים כזכותו, נכנסת המדינה לנעלי הזכאי, והיא זו שרשאית לתבוע כל תשלום, אשר התחייבה בו כאמור כלפי הנכה, מידי מי שמוטלת עליו החובה לשלם לנפגע לפי חוק אחר, במקרה שלנו זכאית המדינה לתבוע את המעוול, כדי שהוא יפצה אותה על תשלומיה בעבר ובעתיד לפי חוק הנכים. נפגע, שבחר בין דרכי התביעה הפתוחות לפניו ופנה אל התביעה לפי חוק הנכים, רשאי לשנות דעתו לאחר מעשה, בכפיפות למה שייאמר בהמשך, להחזיר כל מה שגבה לפי חוק הנכים, כדי לפנות אל החלופה האחרת ולתבוע פיצויים לפי חוק האחר, למשל, פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אולם כל זאת בכפיפות לשני סייגים, והם שאין הברירה האמורה עומדת לנפגע, אם המדינה כבר גבתה את המגיע לה מידי הגורם האחר האחראי לנזק היינו מידי המעוול, וכן חובה על מי שהוכר כנכה להחזיר את כל התשלומים והתגמולים ותמורתו וכל יתר טובת ההנאה. רק משהגיעו הנכה ורשויות התגמולים לידי הסכמה בקשר להחזרים האמורים, זכאי הנפגע לתבוע בדרך חילופית, היינו למשל את המעוול, וזכות התביעה של המדינה פוקעת, מן העת בה שבה וקמה זכות התביעה האחרת שבידי הנפגע. הסכמתו של קצין התגמולים להחזר התשלומים, התגמולים ותמורתן של טובות ההנאה הוא תנאי מוקדם להתגבשותה מחדש של זכות התביעה בנזיקין, ונוסחו של סעיף 36(א)(5) מלמד כי מתחייב הסדר מפורט, הכולל התייחסות אל תשלומים מוגדרים, היינו אל אלו ששולמו כבר לנכה", (עמ' 690 לפסה"ד). בהקשר לטענה זו יש לחזור ולהדגיש שאין במקרה זה שבפני כל משמעות לסייג הראשון, הואיל וכאמור המדינה לא גבתה, ואף לא תגבה למעשה, דבר מגורם כלשהוא אחר, האחראי לנזק, כלומר המעוול, מאחר ובמקרה דנן המעוול והמדינה חד הוא, ואילו גבי הסייג האחר כל שיש לומר הוא שיש להבינו כמתייחס בעיקר להסכמה בהקשר להחזרי התשלומים, כאשר הנפגע זכאי לנקוט בהליכים נגד צד אחר, שאינו המדינה, ורק אז הסכמתו של קצין התגמולים להחזר התשלומים והתגמולים ושאר טובות ההנאה מהווה תנאי מוקדם להתגבשותה מחדש של זכות תביעה אחרת. אולם בענין דנן שאני, מאחר וכאמור הן קצין התגמולים והן המדינה כנתבעת בתובענה זו, חד הם, והמדינה תהיה רשאית וזכאית בבוא העת לנכות כל מה שהתובע קיבל מקצין התגמולים, מתוך הכספים שהמדינה תחוייב בתובענה, אם יינתן פסק-דין נגדה, ואין איפוא כל חשש של תשלומי כפל. ניתן למעשה להסתפק, איפוא, בהצהרתו של התובע שהוא מסכים ומוכן להחזיר לקצין התגמולים כל מה שקיבל בעקבות ההליכים לפי חוק הנכים, והואיל ומדובר גם בתגמולים או טובות הנאה אחרות שאין התובע יודע את שוויו, אין באפשרותו להחזירם ביוזמתו לקצין התגמולים, או להפקידם לזכותו. מכל מקום אם לאור החלטה זו ישקול קצין התגמולים שאין ברצונו להמתין לקיזוז הכספים המגיעים לו בחזרה, ויודיע לתובע מה הסכומים שיש להשיב יהיה על התובע להחזיר כספים אלה בסמוך לקבלת ההודעה מקצין התגמולים. יש להדגיש, כי אם יתקבל הפירוש שגם במקרה דנן הסכמתו של קצין התגמולים הינה תנאי מוקדם לכל הליך אחר, יהווה הדבר פגיעה בזכותו המהותית של הנפגע, שלמעשה בהתאם לסעיף 36 לחוק הנכים הכדור בידיו ובאפשרותו לבחור לו הדרך, בעוד שכאשר התובענה האחרת הינה גם נגד המדינה, יהיה קצין התגמולים רשאי למעשה להחליט על דרכו של התובע אם נקט תחילה בהליכים לפי חוק הנכים. זאת ועוד, אם דרך פרשנות זו לא תתקבל, דהיינו ייקבע שאין למעשה כל שוני בין תביעה אחרת נגד צד שלישי, או תביעה נגד המדינה, שלא מכח חוק הנכים, סבורני כי גם אז אפשר לומר שניתן למעשה להבין מהוראת פיסקא (5) לסעיף 36 הנ"ל, וכן ממכלול הפסיקה, בהקשר לכך, שבכל מקרה הסכמת קצין התגמולים הינה רק לצורך החזרת הכספים גרידא, כאשר טרם גבתה המדינה את הכספים מהמזיק, ורק בהעדר הסכמה שכזו אין כל אפשרות לנפגע להחזיר הכספים שקיבל, ולנקוט בהליכים אחרים, וכפי שנאמר בהמשך בפיסקא זו, "ומששולמו הסכומים האמורים", זכאי יהיה הנפגע לתבוע לפי החוק האחר. כל המטרה המשתמעת, איפוא, מפיסקא (5) דלעיל הינה למנוע כפל גבייה, ולשם כך דרושה הסכמת קצין התגמולים והחזרת הכספים לקצין התגמולים, על מנת שדרכו של התובע תהיה פתוחה לנקוט בהליך אחר, שלא בהתאם לחוק הנכים. לכן כאשר ניתן יהיה לקזז כספים אלה מכל סכום שייפסק לזכות התובע בתובענה זו, אין כל מניעה להמשיך בהליכים בתובענה דנן, גם ללא הסכמה מפורשת של קצין התגמולים. 4. לאור כל זאת הנני דוחה הבקשה ומחייב המבקשת בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך של -. 1.500 ש"ח, ובצרוף ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.צבאתאונת דרכיםחיילים