ויתור על יתרת החוב לאחר מכירת דירה - מימוש משכנתא

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ויתור על יתרת החוב לאחר מכירת דירה - מימוש משכנתא:

1. הנתבעים נטלו מן התובע, ביום 3.11.03 הלוואה בסך 641,360 ₪ לשם רכישת דירה. להבטחת החוב, שועבדה הדירה שרכשו, הנמצאת ברחוב 28/14 בנהריה וידועה כחלקה 56 בגוש 18135 (להלן: "הדירה").
כשנה לאחר נטילת ההלוואה, התגרשו הנתבעים. הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה, ולטענת הנתבע, נטלה על עצמה, במסגרת הסכם הגירושים, להמשיך לפרוע את יתרת ההלוואה.
חרף דרישות התובע, לא פרעו הנתבעים סכומים שהתחייבו לפרוע במסגרת הסכם ההלוואה, ולפיכך פתח התובע תיק בלשכת ההוצאה לפועל לשם מימוש המשכון. בתאריך 28.1.2009 מונתה עו"ד ברלינר לכונסת נכסים לצורך מימוש המשכון.
בהסכמת התובע, מכרו הנתבעים את הדירה בעצמם, בתאריך 30.1.2009 תמורת 608,000 ש"ח. הסכמת התובע הותנתה בכך שיובהר לנתבעים כי אין בכך ויתור מצדו על יתרת החוב.
לטענת התובע, אישרו הנתבעים תנאי זה בתצהיר עליו חתמו, אשר צורף כנספח ה' לכתב התביעה.
לטענת הנתבע, מעולם לא חתם על התצהיר, והחתימה הנחזית להיות חתימתו זויפה.
התביעה הוגשה בגין יתרת החוב, בסך 121,052 ₪ נכון ליום 15.6.10.

2. התביעה התבררה בפני כב' השופט א.שחורי .
ביום 26.10.10, ניתן פסק דין כנגד נתבעת 2, בהיעדר בקשת רשות להתגונן. בתאריך 6.1.2013 הוגשה בקשה לביטולו אשר נדחתה בהחלטתי מיום 3.4.13.
לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים מטעם הצדדים, פרש כב' השופט שחורי לגמלאות,
ועם תום שלושת החודשים הקבועים בסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב),
תשמ"ד-1984, נבצר ממנו ליתן פסק דין.
לאחר שנתתי לצדדים להשמיע את עמדתם בעניין, הוריתי על זימון עו"ד מיכאל גבע שהיה עד מטעם התובע, לעדות נוספת. כן מיניתי מומחה כתב יד, לבדיקת חתימתו הנחזית של הנתבע על גבי התצהיר.
פסק הדין ניתן על ידיי, בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות, בפרוטוקולים ובחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

דיון:
חתימת הנתבע על התצהיר:
3. כאמור, לטענת התובע, הסכמתו למכירת הדירה על ידי הנתבעים ולא על ידי כונסת הנכסים שמונתה זמן קצר לפני המכירה, היתה מותנית בכך שיובהר כי לא יהיה כל ויתור מטעמו על יתרת החוב שתיוותר לאחר מכירת הדירה.

4. התצהיר הנחזה להיות חתום על ידי הנתבעים, נערך במשרדו של עו"ד גבע, שהיה בא כוחם לצורך מכירת הדירה. בתצהיר, אישרו הנתבעים כי ידוע להם ומקובל עליהם כי אין בסכום שהתקבל כתמורה ממכירת הנכס כדי לסלק את יתרת ההלוואה. התצהיר צורף כנספח י/7 לתצהיר נציגת הבנק הגב' הרוני וסומן נ/2 (להלן:"התצהיר").

5. הנתבע מכחיש את חתימתו על התצהיר. התצהיר נושא תאריך מאוחר לתאריך החתימה על ההסכם. לטענת הנתבע, ביקר במשרדו של עו"ד גבע רק פעם אחת, במועד החתימה על ההסכם למכירת הדירה, ולא הגיע למקום פעם נוספת לצורך חתימה על התצהיר.

6. הלכה פסוקה היא, כי כאשר טוען נתבע כי לא חתם על מסמך, עליו מבקש התובע להסתמך, נטל הראיה, להוכיח שהחתימה היא חתימתו של הנתבע, רובץ על התובע (ראו: ע"א רוזנברג נ' אברהמוף פ"ד לב(2) 197, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים פ"ד מז(3) 240, 261).

7. עו"ד גבע, אשר אישר בחתימתו את חתימת הנתבעים על התצהיר, נקרא על ידי התובע
להעיד.
עו"ד גבע העיד כי הסיכוי שהתצהיר לא נחתם בפניו נמוך, שכן כל מסמך שנחתם במשרדו בתצהיר, מאומת על ידיו. כן העיד כי אם אישר שהנתבע חתם בפניו, כנראה שחתם בפניו. עו"ד גבע העיד כי אינו זוכר את פרטי המקרה, אך הוא מניח שכך היה (ראו בעמוד 10 לפרוטוקול שורות 5-11 וכן בעמוד 14 שורה 23).
יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית, הוצג בפני עו"ד גבע מכתב ששלחה אליו באת כוח הנתבע, ממנו עולה כי אישר שהנתבע הגיע למשרדו פעם אחת בלבד, לצורך חתימה על הסכם המכר, וכי לאחר חודש ינואר 2009 לא נפגש עמו. כן אישר כי התצהיר ותוכנו אינם זכורים לו, וכי אינו זוכר מעמד בו אישר את חתימתו של הנתבע. עוד עולה מהמסמך, כי לא מצא בתיקו עותק מהתצהיר האמור (המכתב צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית, אישר עו"ד גבע את הכתוב במכתב.

8. בעדותו ביום 13.11.12 חזר עו"ד גבע על דבריו כפי שנשמעו בעדותו הראשונה. לטענתו, לא יכול להיות שהנתבעת חתמה בשם הנתבע בפניו, ואף לא יתכן שאישר חתימה של הנתבע על גבי התצהיר, לאחר שקיבל אותו לידיו כשהוא כבר חתום לכאורה על ידי הנתבע (ראו עדותו בעמוד 48 לפרוטוקול שורות 13-19).
עו"ד גבע לא ידע להסביר מדוע לא החתים את הנתבעים על התצהיר במועד החתימה על ההסכם, אלא חודשיים לאחר מכן, זאת כאשר אישר, כאמור, כי הנתבע ביקר במשרדו רק פעם אחת.
אמנם, עדותו של עו"ד גבע לא התבססה על פרטים שזכר אודות המקרה, אלא על מסקנות שהסיק מנוהלי העבודה במשרדו, אך קשה לצפות מעורך דין שיזכור כל תצהיר עליו החתים לקוח לאורך השנים.

9. בתום הדיון, נעתרתי לבקשת ב"כ הנתבע להורות על מינוי מומחה כתב יד, ומיניתי את עו"ד יונתן נפתלי ממכון נפתלי, כמומחה מטעם בית המשפט לצורך בדיקת טענת הנתבע בדבר זיוף חתימתו על התצהיר.
חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט התקבלה ביום 31.12.12. מסקנת המומחה היתה כי קרוב לוודאי שחתימתו של הנתבע על גבי התצהיר מזויפת.

10. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בנושא, ונתתי דעתי גם לחוות דעתו של המומחה שמונה
על ידי, אני קובעת כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, להוכיח כי החתימה
הנחזית להיות חתימתו של הנתבע, אמנם חתימתו היא.

משמעות הקביעה כי לא הוכחה חתימת הנתבע על התצהיר:
11. לטענת הנתבע, משלא הוכיח התובע כי חתם על התצהיר, יש לדחות את התביעה. על פי הטענה, מושתתת עילת התביעה על התצהיר בלבד, ולפיכך בנפול הראיה נופלת התביעה כולה.
בסיכומיו המשלימים, מרחיב הנתבע וטוען, כי מעיון בהסכם המכר, ניתן ללמוד כי לא נזכרה בו ההתניה שביקש התובע להעביר לנתבעים, לפיה אין הם מופטרים מיתרת החוב שיוותר לאחר מכירת הדירה, וכי התצהיר או מכתב הכוונות של התובע לא צורפו להסכם. כן טוען הנתבע, כי מחקירתו השניה של עו"ד גבע לא ניתן ללמוד כי מכתב הכוונות הוצג בפני הנתבע או כי תוכנו הועבר אליו.

לטענת התובע, אף אם לא הצליח להוכיח כי החתימה על גבי התצהיר חתימת הנתבע היא, אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה. לטענתו, התצהיר אינו יוצר חבות כלשהי, וכל מטרתו היא להבהיר נתון מסוים לנתבעים, לפנים משורת הדין.

12. מקובלת עלי עמדת התובע לפיה, אף אם לא הוכחה חתימתו של הנתבע על התצהיר, אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה.
בניגוד לטענת הנתבע, עילת התביעה אינה הפרת התחייבותו של הנתבע בהתאם לתצהיר (נ/1) אלא הפרת התחייבויותיו על פי הסכם ההלוואה. המסמך יוצר החבות הינו הסכם ההלוואה עליו חתמו הנתבעים בעת נטילת ההלוואה. עיון בכתב התביעה מלמד כי ההסכם צורף לכתב התביעה, כנספח א', והתובע ביסס את תביעתו על אותו הסכם. אנמק מסקנתי זו בהמשך, אך לפני כן יש להכריע בטענת הנתבע בדבר מעמדו כלפי התובע.

מעמדו של הנתבע כלפי התובע:
13. לטענת הנתבע, ידע הבנק על הסכם הגירושין שלו ושל הנתבעת והסכים לו, כלומר, הסכים לכך שהנתבעת תישא בתשלומי החזר ההלוואה לבדה, והוא יופטר מהתחייבויותיו בהסכם ההלוואה, או לחלופין, יהפוך מחייב לערב.
לטענתו, עותק מהסכם הגירושין הועבר לתובע, מתוך כוונה ברורה לקבל את הסכמתו להסכם. ככל שהתובע התנגד להסכם היה עליו להודיע זאת לנתבע.
מוסיף וטוען הנתבע כי מאותו מועד הפסיקו התשלומים באמצעות הוראת קבע מחשבונו והתשלומים בוצעו מחשבון הנתבעת. לטענתו, עובדת גירושיו מן הנתבעת היתה ידועה היטב לתובע, והדבר עולה ממסמכים רלוונטיים המצויים בתיק ההלוואה, שהתובע נמנע מלהציג, כגון הפנייה במכתב שצורף לתצהיר התובע, למכתב אחר ממנו עולה כי הנתבעת 2 יידעה את התובע בדבר נסיבותיה האישיות בעקבות הגירושין. לטענתו, הובטח לבדוק את תיק ההלוואה אך לא הוגשה הודעה בעניין.

14. לטענת הנתבע, ניתן להסיק מהתנהלות פקידי התובע כי היתה ידיעה והסכמה לראות בנתבעת לבדה בעלת דברו של הבנק לעניין המשך תשלום יתרת ההלוואה. בין היתר מצביע הנתבע על כך שההתכתבות ביחס לפרעון חוב הפיגורים נוהלה מול הנתבעת בלבד, על כך שהנתבעת חזרה לשם נעוריה, ועל מכתבה אל התובע חתמה לבדה, ואף לכך שתשובת התובע הופנתה אל הנתבעת לבדה. בנוסף, טוען הנתבע, תשלומי החזר ההלוואה בוצעו מחשבונה של הנתבעת. לטענת הנתבע, הפעם הראשונה בה פנה אליו נציג מטעם התובע היתה בשיחת טלפון בחלוף שנה מאז החלה להצטבר יתרת חוב, וגם בשיחה זו חזר והדגיש הנתבע כי התגרש מהנתבעת וכי היא מחויבת להמשיך לפרוע את תשלומי המשכנתא.

15. מטעם התובע העידה הגב' אליס כהן שהצהירה כי בשיחת טלפון שקיימה עם הנתבע ביום 11.09.07 נודע לה לראשונה על הסכם הגירושין, ובאותה שיחה הבהירה לו שאין בהסכם הגירושין כדי לגרוע מהתחייבויותיו כלפי הבנק. כאמור, הנתבע מאשר קיומה של שיחת טלפון במועד זה בקירוב.

16. בנוסף, טוען התובע, אין תימוכין לכך שההסכם הומצא לו ואין בנמצא הודעה ששלחו הנתבעים בה יידעו את התובע כי הם נמצאים בהליכי גירושין. תימוכין לכך ניתן למצוא בעדות הנתבע שהסביר כי ביקש מהנתבעת 2 ליידע את התובע.
על כן, מכיוון שבהסכם ההלוואה, החיובים שנטלו על עצמם הנתבעים כלפי התובע הם ביחד ולחוד, יש לדחות טענת הנתבע לעניין הפטור שניתן כביכול ע"י פקידי הבנק. עוד טוען התובע, כי הנתבע מעלה טענות סותרות שכן בהזדמנות אחת טוען כי הופטר לחלוטין מחיוביו בחוזה ההלוואה, ובהזדמנות אחרת טוען כי הפך לחייב משני, בהסכמת התובע.

17. אין בראיות שהוצגו, כדי להוכיח את טענת הנתבע לפיה הבנק ידע על ההסכמות שהושגו בין הנתבעים והסכים להן. נהפוך הוא, מעדותו של הנתבע עולה, בבירור, כי הנתבע לא שלח לתובע כל הודעה בכתב ביחס להסכם הגירושין, ואף לא עדכן את הבנק בדבר כתובתו החדשה, כלומר לא יידע אותו שאינו מתגורר עוד עם הנתבעת.
אציין כי הסכם הגירושין לא הוצג כראיה, ולא הוכחו תנאיו, אך אניח כי טענות הנתבע לגביו נכונות.

18. טענת הנתבע לפיה "הבנק ידע" על הסכם הגירושין לא הוכחה. הנתבע מאשר כי לא הודיע
לבנק בכתב על גירושיו מהנתבעת, לטענתו היה נסער מאוד, ולפיכך נכנס לסניף הבנק ודיבר
עם פקיד בשם ערן. אף לשיטתו, לא הסכים ערן לקבל את דבריו שנאמרו ללא כל תימוכין:
"...אמרתי לערן שהוא חייב לשמוע אותי והראיתי לו את פסק הדין ואמרתי לו שמרגע זה אני מסיר את אחריותי לתשלום המשכנתא. אמרתי לו שאני נותן לה כמה שבועות והיא חייבת להעביר את הזכויות על שמה כי אני כבר לא צד...מסרתי לו את הטלפון הנייד שלי ואמרתי לו שאני יושב בחוסן, אמרתי שחזרה אחת חוזרת שיתקשר אלי..."
ובהמשך העיד:
"ערן לא רצה לקבל את המסמך. אני שמתי לו העתק. לא שמתי חותמת "נתקבל" (בעמוד 39 לפרוטוקול שורות 1-9).
אף אם הייתי מקבלת את הדברים כלשונם, הרי שמעדותו של הנתבע עולה כי גם לשיטתו, סירב ערן לקבל את המסמך, וכי הוא עצמו אמר לערן, כי בתוך כמה שבועות על הנתבעת "להעביר את הזכויות על שמה". אף אם היה המסמך מתקבל על ידי ערן, ואיני קובעת כי אכן התקבל, לא היה בכך כדי להשפיע על המערכת החוזית שבין התובע לנתבע, עד אשר היה אותו הסכם גירושים מתורגם לשינוי הסכם ההלוואה שנחתם עם הבנק.
19. מעדותו של הנתבע, עולה כי הבין זאת היטב, וכי לא סבר כי די בהצגת הסכם הגירושין לפקיד הבנק, כדי לפטור אותו מהסכם ההלוואה.
הנתבע העיד כי אמר לערן, שהנתבעת צריכה "להעביר את הזכויות על שמה" היינו, כך משתמע, לחתום על המסמכים הדרושים בבנק על מנת לשחררו מהסכם ההלוואה.
בהמשך עדותו, העיד הנתבע כי ידע שהנתבעת לא פעלה לשינוי מעמדו מול התובע:
"כשהסכמתי לתת את הגט בגלל הילדים וכדי שלא יהיה סכסוך בגלל הילדים למרות שהיא לא הסירה אותי כלווה הסכמתי שהיא תגור בבית. ניגשתי לבנק לצורך ההסרה. אני לא יכולתי לבטל את הגט. איזה פעולות יכולתי לעשות? לשלוח אנשים שיאיימו עליה? הדבר היחיד שהרגיע אותי שלא קיבלתי טלפון מערן שיש בעיות בהלוואה...."(בעמ' 41 לפרוטוקול שורות 23-26).
משמע, הנתבע מודה שהנתבעת לא פעלה אצל התובע לצורך הפטרתו מחיוביו כלווה, וטוען כי לא היה באפשרותו לעשות דבר כדי לגרום לה לפעול בנדון. הטענה לפיה הדבר היחיד שהרגיע אותו היה שלא קיבל טלפון מערן אינה יכולה להישמע. הנתבע לא רשאי היה לעצום עיניו למתרחש, ולהטיל על פקיד הבנק את החובה לפעול לשמירת זכויותיו בהתאם למערכת החוזית שלו עם הנתבעת, זאת כאשר הוא יודע שלא קיימה את התחייבויותיה והוא עצמו ויתר על זכותו לאכוף עליה את קיומן.

20. לטענת הנתבע, העובדה שהתובע לא זימן פקיד הבנק, ערן, לעדות, צריכה לפעול לרעתו. אין בידי לקבל את הטענה.
מדובר בטענת הגנה של הנתבע שהנטל להוכיחה רובץ עליו. היה על הנתבע לזמן את ערן לעדות מטעמו, ולא לסמוך על התובע שיזמנו.
הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה, למשל בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמוד 1648 ואילך.

21. מוסד בנקאי אינו יכול לפעול על סמך טענות בעל פה המועלות בפניו, ללא כל תימוכין, ואף לא חלה עליו חובה לחקור בדבר יחסיהם של שני לווים שחתמו על הסכם הלוואה, וחיוביהם מכוחו הינם ביחד ולחוד. לא הוכחה הסכמה מצד הבנק לשחרורו של הנתבע מחובותיו על פי הסכם ההלוואה.
על מנת להפוך מחייב עיקרי לערב, היה צורך בחתימת הסכם חדש עם התובע, בו הנתבעת הינה לווה יחידה. משלא נחתם הסכם חדש ולא נערך שינוי להסכם ההלוואה, המשיך הנתבע להיות חייב עיקרי, למרות ההסכמות שלטענתו היו לו עם הנתבעת במסגרת הליך הגירושים שלהם. כאמור, מעדותו עולה כי הבין זאת היטב, וכי הדבר היחיד שהרגיע אותו היה שלא קיבל שיחת טלפון מפקיד הבנק.

22. טענת הנתבע, לפיה היה בכוחו של הסכם הגירושין שנחתם בינו לבין הנתבעת לשנות את מעמדו כלפי התובע, מחייב עיקרי לערב, חסרת כל בסיס, ואין לי אלא לדחותה.

מידת הידיעה שיש לייחס לנתבע במועד החתימה על הסכם המכר:
23. בהסכם המכר בין הנתבעים לרוכשי הדירה, צוין כי כונסת הנכסים של הבנק הסכימה לסלק את השעבוד ולבטל את הליך הכינוס בתמורה לקבלת סך של 595,000 ₪ מתמורת המכר. לטענת הנתבע, זהו התנאי היחידי במישור היחסים בינו לבין התובע שהיה ידוע לו ומוסכם על ידיו, והוא סבר כי עם השלמת המכר והעברת אותו סכום לבנק, יסולק החוב במלואו.
לטענתו, בעת חתימת הסכם המכר לא הועלה כל תנאי נוסף ולא נתבקש לחתום על מסמכים נוספים מהם ניתן להבין כי אין בסכום שיועבר לבנק, לאחר השלמת המכר, בכדי להביא לסילוק מלוא החוב.

24. לטענת התובע, הסכמת כונסת הנכסים היתה כי כנגד קבלת התמורה יסולק השעבוד שרבץ
על הדירה. כונסת הנכסים מטעם הבנק לא הסכימה לקבל את תמורת המכירה לשם כיסוי
מלוא החוב.
לטענת התובע, הדבר הובהר היטב אף במכתב הכוונות שהומצא לנתבעים ע"י הבנק (נספח ד'2 לתצהירה של גב' ליטל הרוני) ובמכתבים שנשלחו אל הנתבעים באמצעות בא כוחם עו"ד גבע (נספחים י'2 ו- י'3 לתצהירה של רוני).
כן טוען התובע, כי הנתבע היה מודע לגובה החוב, שכן קיבל אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, ואף העיד כי סבר שיתרת החוב תמחק, כך שידע והבין שגם לאחר המכירה תיוותר יתרת חוב.

25. אין ממש בטענת הנתבע, לפיה מדובר בהרחבת חזית של התובע, לאחר שנוכח כי לא יוכל להסתמך על התצהיר. הטענות לא הועלו בכתב התביעה, משום שהן מהוות תגובה לטענות הנתבע, אך לכל אורך הדרך טען התובע כי הנתבע היה מודע לגובה החוב, כי היה עליו להיות מודע לו, וכי טענתו עולה כדי עצימת עיניים. כן טען התובע, מלכתחילה כי התצהיר נועד רק להוכיח ידיעה של הנתבע, ואם זו הוכחה בדרך אחרת, די בכך.

26. הנתבע אישר, בחקירתו הנגדית, כי קיבל את האזהרה עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו
ונגד הנתבעת, טרם מכירת הדירה.
כך העיד:
"אני קיבלתי אזהרה של הוצל"פ ואמרתי שקיבלתי....לשאלתך מה עשיתי כשקיבלתי את האזהרה, אני משיב שהתקשרתי אליכם...שאלתי מה זה והוא אמר שגרושתי מטפלת בזה מול כונס הנכסים – ברלינר, ובזה הסתיימה השיחה. מאז לא שמעתי כלום ולא פנו אלינו. את האחריות שלי, הבן שלי הגדול תמיד עדכן אותי, אמרתי לו שאם תהיה בעיה מיד נמכור את הדירה." (בעמוד 39 לפרוטוקול שורות 18-16).

27. הדברים מלמדים על כך שגם לאחר שהנתבע ידע על פתיחת תיק המימוש, המשיך לנקוט ב"שב ואל תעשה" והעדיף לתת לנתבעת לנהל את ההליכים מול בא כח התובע לבדה. גם הפעם לא פנה בעצמו אל ב"כ התובע ואפילו לא אל הנתבעת אלא לבנו, שאמר לו כי אמו מטפלת בזה. יש בכך כדי לסתור את טענתו לפיה אילו היה התובע מעדכן אותו במועד מוקדם יותר, היה פועל לפרעון החוב, ואף חוסך שכר טרחת עו"ד וכינוס נכסים, טענה שאדון בה בהמשך.
אך חשוב מכך, הדברים מעידים על כך שהנתבע ידע, עת קיבל את האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, כי סכום החוב שלו ושל הנתבעת לתובע מסתכם ב- 827,000 ₪, וכי הדירה נמכרה בסכום של 608,000 ₪ מתוכו הועבר סך של 595,000 ₪ אל התובע, באמצעות כונסת הנכסים.

28. לטענת הנתבע, אין כל חשיבות לעובדה שידע מהו גובה החוב במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, שכן הבין במעמד החתימה על הסכם המכר שהתובע יגיש בקשה למחיקת יתרת החוב (בעמוד 42 לפרוטוקול שורות 17-19).

29. עיון בהסכם המכר, שנחתם בין הלווים לבין ה"ה בייגלמן ביום 30.1.09 במשרדו של עו"ד
גבע מלמד כי נוסח ה"הואיל" האחרון שהופיע בו היה בזה הלשון:
"וכונסת הנכסים הסכימה למכור את הדירה עפ"י מכתב מיום 30.12.08 אשר לפיו התחייבה כונסת הנכסים לסלק את השעבוד ולבטל את הליך כינוס הנכסים בתמורה לקבלת הסך של 595,000 ₪ מתוך התמורה שעל פי ההסכם."
אמנם, אין בהסכם אזכור למכתב הכוונות ששלח התובע, אך אין בו גם כל התייחסות ליתרת החוב. נכתב בהסכם כי הבנק הסכים לבטל את הליך הכינוס, אך לא נכתב כי הנתבעים יופטרו מיתרת חובם. לא ניתן ללמוד מהעובדה שבהסכם לא נזכרה יתרת החוב, כי הבנק החליט לוותר על גבייתה, שכן ברור כי לא היה כל צורך באזכור עובדה זו בהסכם המכר, שנערך בין הנתבעים לבין רוכשי הדירה.

30. התובע הציג מספר רב של מכתבים ובהם הצהרת כוונות מצדו, עובר למכירת הדירה. כך נשלח אל הנתבעים מכתב, בתאריך 30.11.07, בו מבהיר הבנק כי יסכים למכירת הדירה תמורת 550,000 ₪ אך לא יהיה בכך כדי להוות סילוק מלא של החוב (נספח ד'2 לתצהיר הרוני). התכתבויות אלה נשלחו כולן אל הנתבעים, בכתובת שנמסרה לבנק במועד החתימה על הסכם ההלוואה. הנתבע כאמור לא התגורר בה, אך גם לא עדכן את התובע בדבר שינוי כתובתו.
בתאריך 30.12.08 שלחה ב"כ התובע מכתב לעו"ד גבע, אשר ייצג את הנתבעים לצורך הסכם רכישת הדירה, ובו הובהר שוב, כי השעבוד יוסר עם העברת סך של 595,000 ₪, אך אין בסכום התמורה כדי לכסות את החוב לבנק וכי במידה ולא תוסדר יתרת החוב, ימשכו הליכי הגביה בגין היתרה (נספח י'2 לתצהיר רוני).

31. במהלך עדותו השניה של עו"ד גבע, שאלתי אותו מה הבהיר לנתבעים ביחס ליתרת החוב. עו"ד גבע השיב כי הראה להם את מכתב הכוונות של ב"כ הבנק (נספח י'2 הנ"ל) וכי הסביר להם מהם התנאים שבהם ניתנה הסכמת הבנק (ראו בעמוד 47 לפרוטוקול שורה 28 ובעמוד 48 לפרוטוקול שורות 10-11).
עו"ד גבע נשאל עוד, האם הקריא לנתבעים את תנאיו של הבנק כפי שעולים ממכתב ההסכמה מיום 30.12.08 והשיב כי אין הוא זוכר אם הקריא להם את המכתב, אך וודאי הציג בפניהם את המכתב. תשובתו ניתנה, לדבריו, לא מתוך זיכרון שיש לו ביחס לאירוע המסוים, אלא מתוך היקש אותו הוא עושה מהנוהג במשרדו. לדבריו: "...זה חלק מהליך רגיל ואני עושה זאת הרבה זמן." (בעמוד 48 לפרוטוקול שורה 10).

32. ממכלול הראיות שהובאו בפני, ובפרט מחקירתו של עו"ד גבע, שוכנעתי כי מסמך הכוונות אכן הוצג לנתבע ע"י עו"ד גבע, וכי תוכנו הובא לידיעת הנתבעים. כאמור, הדברים הובהרו עוד קודם לכן, במכתבים שנשלחו אל הנתבעים. אף אם המכתבים לא הובאו לידיעת הנתבע על ידי הנתבעת, הרי לכל המאוחר הובאו הדברים לידיעתו במועד החתימה על ההסכם.
מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה שעו"ד גבע לא הביא את עמדת התובע בפני הנתבע, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי הסופית. אנמק.

33. כאמור, הוכח כי הנתבע ידע שגובה החוב לבנק במועד מכירת הדירה גבוה ב- 230,000 ₪ מן המחיר בו נמכרה הדירה. לפיכך, היה עליו לברר עם עו"ד גבע, או עם בא כח הבנק, ברחל בתך הקטנה מה יהיה על יתרת החוב.
הנתבע לא יוכל להישמע בטענה כי מלשון ההסכם, או מכך שלא הוצג לו מסמך הכוונות, הבין כי התובע ימחל על יתרת החוב. על מנת שיוכל הנתבע להישמע בטענה כי הבנק הסכים לפטור אותו מיתרת חובו, היה עליו להראות מסמך המעיד על כך, אך הוא אינו מעיד אפילו על דברים שנאמרו לו בעל פה, מהם עשויה להשתמע כוונה כזו של הבנק. רק על סמך העובדה שיתרת החוב לא נזכרה בהסכם לא ניתן לקבל את טענת הנתבע בדבר מצג שיצר כלפיו הבנק. האם מתקבל על הדעת שהתובע יוותר על יתרת חוב כה משמעותית? ועבור מה? מהו הרציונל העסקי היכול לעמוד מאחורי ויתור כזה?

מצג שווא:
34. לטענת הנתבע, התובע הציג בפניו מצג שווא לפיו יופטר מיתרת החוב, עם החתימה על ההסכם למכירת הדירה. על מנת להוכיח טענת הגנה המבוססת על עילת מצג שווא רשלני, היה על הנתבע להוכיח כי שינה מצבו לרעה בעקבות העדר הידיעה, או כי הסתמך על מצג השווא שיצר לטענתו התובע כלפיו. זאת לא עשה.

35. הליך הכינוס נועד לממש את המשכון, הא ותו לאו. אם היה ההליך מתנהל עד תומו, היתה
הדירה נמכרת במסגרת הליך הכינוס, על ידי כונסת הנכסים. גם במקרה כזה, היתה נותרת
יתרת חוב לתשלום. הסכמת התובע לאפשר לנתבעים למכור את הדירה בעצמם נועדה
להטיב עימם, שכן ברור כי במסגרת מכירה מרצון ניתן לקבל בדרך כלל תמורה גבוהה יותר
עבור הדירה, ובמידה רבה נחסכות לחייב הוצאות נלוות האופייניות למכירה כפויה.
המסקנה היא, כאמור, כי הבנק הוא זה שהטיב עם הנתבעים ולא להיפך. בנסיבות אלה, אין כל רציונל כלכלי לכך שהבנק ייטיב עימם פעם נוספת, וימחל להם על יתרת חובם.
בנסיבות אלה, ברור כי החתימה על התצהיר לא יצרה כל חבות שלא חלה על הנתבעים
ממילא עוד קודם לכן.

36. אניח, לטובת הנתבע, כי התובע לא הצליח להוכיח שעמדתו לפיה יעמוד על גביית מלוא
יתרת החוב לאחר מכירת הדירה, הובאה לידיעת הנתבע בדרך כלשהי.
נשאלת השאלה, איזו נפקות יש לכך שהנתבע לא ידע כי התובע יעמוד על גביית מלוא יתרת
החוב? לטעמי, אין לדבר כל נפקות.

37. הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי אילולא סבר שעם המכירה יופטר לחלוטין מיתרת חובו, היה נוהג אחרת. האם לא היה נותן הסכמתו למכירת הדירה? הרי בכך היה פוגע באינטרס שלו עצמו, שכן יתרת החוב לאחר המימוש היתה גדלה. מה היה הנתבע עושה אחרת, לו היה יודע שהבנק אינו מוותר על יתרת החוב? לא נשמעה מפיו כל טענה בנדון.
משכך, הנתבע לא הוכיח כי נפגע אינטרס ההסתמכות שלו, או כי שינה מצבו לרעה על סמך המצג שיצר התובע – בהנחה שאכן יצר מצג כאמור.


התרשלות התובע במתן הסכמה למכירת הדירה באופן עצמאי:
38. טענה זו של הנתבע אינה ראויה להישמע. הנתבע הינו חייב עיקרי. התובע היטיב עמו ועם הנתבעת, שעה שנעתר לבקשתם למכירת הדירה באופן עצמאי. העובדה שהנתבעת היתה הרוח החיה בפניה אל הבנק, והנתבע נמנע מלברר את מצב יתרת ההלוואה לאשורו, ובחר להסתמך על אינפורמציה שקיבל מבנו, אינה יכולה לאיין את הסכמתו. כאשר הבנק מסכים לבקשה המטיבה עם לווה, אין הוא יכול לטעון אחר כך כנגד הבנק כי התרשל כשנענה לבקשתו שלו עצמו.
כאשר פועל הבנק לבקשת הלווים, לא קמה חובת זהירות קונקרטית כלפיהם, ביחס לפעולות שלהן הסכים לבקשתם.

39. בנוסף, הנתבע אף לא הוכיח את טענתו. הטענה כי התובע לא פעל לקבלת חוות דעת שמאית
עובר להסכמתו למכירה, אין בה כדי להוכיח התרשלות או נזק. על מנת להוכיח כי נגרם לו
נזק בעקבות אותה הסכמה של התובע, היה על הנתבע להביא חוות דעת שמאית מטעמו,
לפיה בהליכי מימוש המשכון בהוצאה לפועל היה מתקבל מחיר גבוה יותר לדירה.

הטענה כי התובע לא יידע את הנתבע באופן שוטף בעניין ההלוואה, ובפרט באורכות שניתנו לנתבעת, ולא המציא לו לוחות סילוקין:
40. הנתבע אישר כי ידע את פרטי ההלוואה, שעור הריבית ומועדי ההחזר, כך שאף אם לא הוכח כי נמסר לו לוח סילוקין, ברי כי הפרטים היו בידיעתו בעת נטילת ההלוואה.

41. לטענת הנתבע, כל מכתבי ההתראה ודפי החשבון נשלחו אל הנתבעת בלבד למרות שלמנהל
סניף התובע היה את מספר הטלפון הנייד של הנתבע באמצעותו לא היה קושי לברר את
כתובתו העדכנית. לטענתו, משכך הפר התובע את חובותיו כלפיו וגרם לו נזקים, שכן אילו
ידע הנתבע יכול היה למנוע הצטברות יתרות חוב.

42. לטענת התובע, על פי סעיף 23 להסכם ההלוואה רשאי הבנק לשלוח כל הודעה בדואר לפי כתובת הנכס לכל אחד מהלווים, ומשלוח לאחד מהם יחשב כאילו נשלח גם לשני. מסעיף 35 לתצהיר הנתבע ניתן להסיק כי הנתבע מודה שלא טרח להודיע על שינוי כתובת לתובע. לא מוטלת על התובע חובה לברר כתובת עדכנית של חייב. מתצהיר הנתבע עולה עוד כי הוא שינה כתובת מגוריו מספר פעמים מבלי שטרח להודיע לבנק.

43. מעדותו של הנתבע עצמו, עולה כי אף שנותר חייב עיקרי, לא טרח להתעדכן ביחס למצב
ההלוואה. הנתבע שב והעיד כי פנה לבנו מדי פעם, על מנת לבדוק אם הנתבעת עומדת
בתשלומי ההלוואה, אך לא פנה אל הבנק, וכך העיד:
"לשאלתך אם לא היה יותר טוב מלפנות לבן לפנות לבנק ולשאול, אני משיב שלא." (בעמוד 42 לפרוטוקול שורה 3).
עוד קודם לכן, בדיון בבקשת רשות להתגונן העיד הנתבע:
"לאחר שהתגרשנו עזבתי את הבית לבית הוריי בעכו, מי שהיה אחראי מבחינתי היה הבן הבכור שלי...." (בעמוד 2 לפרוטוקול שורה 21).
ובהמשך:
"הבן אמר לי שאני צריך לחתום על יפוי כח כדי שיוכלו למכור את הדירה...לשאלתך אם בדקתי את יתרות החוב, אני משיב שלא בדקתי את יתרות החוב..." (בעמוד 3 לפרוטוקול שורות 2,5).

44. הדברים מדברים בעד עצמם. הנתבע לא פנה אף לנתבעת עצמה, אלא לבנם על מנת ללמוד ממנו האם אמו משלמת את החזר ההלוואה. הדבר מלמד הן על כך שהנתבע חשש לכך שהנתבעת אינה עומדת בהחזרי ההלוואה, משום שהבין כי יש לכך השלכה גם עליו כחייב נוסף, והן על כך שלא עשה די על מנת לבדוק בעצמו את מצב ההלוואה באופן אחראי ועצמאי, אצל התובע בעצמו.

45. בתצהיר עדותה הראשית של עדת התביעה גב' הרוני, מפורטת ההתכתבות הענפה בין התובע לנתבעים החל מראשית שנת 2007. מעיון בהתכתבויות עולה כי מכתבי התובע הופנו אל שני הנתבעים, לכתובתם ברחוב השקד 28 בנהריה. רק אחד המכתבים, הנושא תאריך 22.7.07
הופנה אל הנתבעת לבדה. המכתב נשלח בתשובה לפניה עליה חתמה לבדה.
אין חולק, כי הנתבע לא מילא אחר חובתו בהתאם להסכם ההלוואה, להודיע לתובע על שינוי כתובתו.
לא ניתן לקבוע כי היה על התובע להסיק מהעובדה שהנתבעת חתומה לבדה על מכתביה אל הבנק, שהנתבע אינו מתגורר עוד בדירה או שהנתבעים התגרשו. לא ניתן להטיל על הבנק חובה לחקור את יחסיהם של לווים שהינם בני זוג, ולוודא שאינם גרושים.

46. לטענת התובע, נודע לו לראשונה על גירושי הנתבעים ביום 11.9.07, עת התקשרה אל הנתבע פקידת הבנק אליס כהן. בהעדר ראיה הסותרת את הטענה, ומעידה על ידיעת הבנק לפני אותו מועד, אני מקבלת את הטענה. לא הוכחה הטענה לפיה בתיק ההלוואה היו מסמכים נוספים, שהוסתרו על ידי נציגי הבנק, ושיש בהם כדי ללמד על כך שהבנק ידע על גירושי הנתבעים עוד לפני כן. הימנעות הנתבע מלזמן לעדות את הנתבעת לצורך הוכחת מכתבים ששלחה, לכאורה, צריכה לפעול לרעתו.


47. תיק המימוש בהוצאה לפועל נפתח ביום 15.7.08.
בתאריך 1.9.08 אותרה כתובתו של הנתבע, לבקשת התובע, על ידי משרד חקירות, לצורך מסירה של האזהרה בתיק ההוצאה לפועל. האזהרה נמסרה לו באותו יום.
מהתכתובת שהוצגה, עולה כי כבר ביום 22.7.07 השיב הבנק לנתבעת כי לא יוכל להאריך את המועד למכירת הדירה (נספח ג/3 לתצהיר הרוני) משמע, לאחר המועד בו נודע לבנק לראשונה כי הנתבעים גרושים, לא ניתנה לנתבעת אורכה נוספת.

בתאריך 9.10.07 אישר הבנק במכתב המופנה אל הנתבעים, כי הנכס ישוחרר כנגד תשלום סך של 550,000 ₪ לא יאוחר מיום 30.10.07 (נספח ד/1 לתצהיר הרוני), אין המדובר באורכה, אלא בהסכמה לבקשה קונקרטית של הנתבעים לאפשר להם למכור את הדירה בעצמם.

48. מחקירתו הנגדית של הנתבע, עולה כי לכל המאוחר, לאחר שקיבל את האזהרה בתיק המימוש, ידע על האורכות שניתנו לנתבעת לשם מכירת הדירה בעצמה, והסכים להן. כאשר נשאל מה עשה לאחר קבלת האזהרה השיב:
"התקשרתי לבן שלי והחלטתי שזו הפעם האחרונה כי הוא לא היה מרוכז בלימודים, הוא אמר לי שהיא הלכה לעו"ד ברלינר ושהוסכם שיתנו לה זמן שהמחיר שיתקבל יכסה את כל המשכנתא והבטיחו לה שברגע המכירה יכסו את הסכום...ידעתי שהדירה תימכר ואתם נתתם זמן כדי לקבל מחיר יותר טוב..." (בעמוד 42 לפרוטוקול שורות 10-13).

משמע, הנתבע ידע שהנתבעת מטפלת בניסיונות הסדרת החוב בעצמה, וכי התובע נתן להם אורכה לצורך מכירת הדירה בעצמם, והסכים לכך משום שהבין כי יהיה בכך כדי להגדיל את תמורת המכירה.
משכך, לא יכול הנתבע להישמע בטענה כי האורכות שניתנו לנתבעת היו שלא בידיעתו, וכי נגרם לו נזק כלשהו. נזק, כאמור, אף לא הוכח.

49. בסיכומיו המשלימים, מפנה הנתבע לפסק דין שניתן בת.א 9819/00 בנק ירושלים בע"מ נ' סיסטר שמעון ואח' וטוען כי באותו מקרה נדונה שאלה זהה לזו הנדונה כאן. אין ממש בטענה, שכן מלבד העובדה שבמקרה שבפני הנתבע לא עדכן את הבנק בדבר שינוי כתובתו, באותו מקרה נדחתה תביעת הבנק נגד ערבים.
בנוסף, עמדת בית המשפט כפי שהיא מובאת בפסק דין סיסטר הנ"ל שונה מהעמדה הרווחת בפסקי דין אחרים. בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי אף אם הבנק לא מילא את חובת ההודעה כלפי הערב, על הערב להוכיח, בראיות ברורות ומפורטות אילו פעולות היה בכוחו לנקוט כדי להקטין את חובו, אילו ידע, והאם היה בהן כדי לשאת פרי. ת"א (ת"א) 1950/01 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' שמשון קרליץ (14.7.08); ת"א (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דותן חיים ואח' (20.3.12); ת"א (י-ם) 6121/05 הנ"ל. ע"א (חי') 2454/01 בנק דיסקונט נ' עמר (17.1.02).
מכל מקום, בענייננו כאמור, אין המדובר בערב ולפיכך הנדון אינו דומה לראיה.

זכותו של הבנק לגבות עמלת פירעון מוקדם בעת העמדה ההלוואה לפרעון מיידי:
50. לטענת הנתבע, הוסיף התובע לחובו עמלת פרעון מוקדם בסכום כולל של 50,921 ₪, שלא כדין. הנתבע מפנה לסעיפי ההסכם, מהם לטענתו לא ניתן ללמוד על זכותו של הבנק לגבות עמלת פרעון מוקדם במקרה של העמדה לפרעון מידי, וכן ללשונו של צו הבנקאות (עמלת פרעון מוקדם) התשס"ב – 2002 (להלן:"הצו").
לטענת התובע, עמלת פרעון מוקדם, המוסדרת בצו, חלה גם על מכר כפוי.

51. לטענת התובע, יש ללמוד מהצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – עמלת פרעון מוקדם בעת מימוש נכס), התשס"ט – 2009, שלא אושרה, כי הדין הממשיך לחול הינו הדין שביקשה הצעת החוק לשנות, ולפיו ניתן לגבות עמלת פרעון מוקדם בעת מימוש נכס על ידי תאגיד בנקאי, בשל פיגורים בהחזר ההלוואה.
אין בידי לקבל את הטענה.
מדברי ההסבר להצעת החוק, עולה כי נועדה לשרש נוהג קיים בקרב בנקים למשכנתאות, או חלקם, על פיו נגבית עמלת פרעון מוקדם גם במקרה של העמדת ההלוואה לפרעון מידי על ידי הבנק. יחד עם זאת, אין בכך כדי להעיד על הדין הקיים. העובדה שהצעת החוק לא התקבלה, אין בה להכשיר את הנוהג.
התובע, ככל תאגיד בנקאי אחר, אינו רשאי להצדיק את הנוהג לגבות עמלת פרעון מוקדם בטענה כי הדבר טרם נאסר עליו בחוק – עליו להצביע על המקור הנורמטיבי המתיר לו לגבות עמלת פרעון מוקדם במקרה כגון זה, שהרי לא כל מה שלא נאסר על הבנק בחוק מותר לו. השאלה המצריכה הכרעה, הינה האם הוכיח הבנק מקור נורמטיבי לגביית העמלה האמורה.

52. התשתית הנורמטיבית, לגביית עמלת פרעון מוקדם מצויה בסעיף 13 לפקודת הבנקאות,
1941 ובצו שהוצא מכוחו של סעיף זה, צו הבנקאות (עמלת פירעון מוקדם) התשס"ב - 2002
(והצו שקדם לו).
לשונו של סעיף 13(א) לפקודה, הנקרא "פדיון מוקדם של הלוואה" הינה כלקמן:
"מי שקיבל מתאגיד בנקאי הלוואה לשם רכישת דירת מגורים או המשכון של דירת מגורים, רשאי, על אף כל הסכם הקובע אחרת, לפרעה לפני המועד שנקבע לפרעונה בתנאים אלה:

  1. סכום הפרעון המוקדם לא יפחת מעשרה אחוזים מהסכום המקורי של ההלוואה....
  2. התאגיד הבנקאי רשאי להתנות פרעון מוקדם כאמור בתשלום עמלה בתנאים ובשיעור שקבע הנגיד בצו לאחר התייעצות עם הועדה ובאישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת."

בסעיף 1 לצו, מוגדר המונח "פירעון מוקדם" כך:
"של ההלוואה או חלק ממנה, לפי סעיף 13 לפקודה".
לשון הצו עוסקת כולה באופן בו יש להגיש לבנק בקשה לפרעון מוקדם, ובאילו תנאים רשאי הוא להתנותה. לא ניתן למצוא בצו כל התייחסות לגביית עמלת פרעון מוקדם במקרה של העמדת ההלוואה לפרעון מיידי על ידי הבנק או מימוש משכון.

53. מקור אחר, עליו יכול היה התובע לבסס את טענתו בדבר זכותו לגבות עמלת פרעון מוקדם במקרה של העמדה לפרעון מידי, או מימוש משכון, הינו הסכם ההלוואה.
דא עקא, עיון בהסכם ההלוואה עליו חתמו הנתבעים, מלמד כי סעיף 15 להסכם מקנה ללווה אפשרות לסלק את ההלוואה שנטל מן הבנק מוקדם מן הצפוי, ובו נכתב, ברחל בתך הקטנה, כי פרעון מוקדם כאמור יותנה בתשלום עמלת פרעון מוקדם בהתאם לצו.
לעומתו, הסעיף המסדיר את זכותו של הבנק להעמיד את מלוא ההלוואה לפרעון מידי, הינו סעיף 9 להסכם, ובו מפורטים כל התשלומים בהם רשאי יהיה הבנק לחייב את הלווה. בסעיף זה, אין כל אזכור לזכותו של הבנק לגבות עמלת פרעון מוקדם במקרה של העמדת ההלוואה לפרעון מידי.
מקובלים עלי, בהקשר זה, דברים שנכתבו על ידי בית המשפט במקרה דומה, אם כי לא בתביעת תאגיד בנקאי, בת"א (ת"א) 103175/01 מגדל ליסינג בע"מ ואח' נ' ניר על חברה לבנין ופיתוח בע"מ (15.7.04).

54. הרציונל המונח בבסיס זכותו של הבנק לגבות עמלת פרעון מוקדם ברור. הבנק, ובפרט הבנקים למשכנתאות, מתקיימים מתשלום הריבית על ההלוואות, ועצם הסילוק המוקדם של ההלוואה מסב נזק לבנק, ללא קשר לנסיבות שהובילו לסילוק המוקדם. מסיבה זו, פסק לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי אין מקום "להעדיף" לווה שנפטר על פני כל לווה אחר המבקש סילוק מוקדם של ההלוואה.
ראו: ת"א (ת"א) 1619/09 לאה רייז נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (21.5.12).
לעמדה הרואה בגביית העמלה הגנה על אינטרס לגיטימי של הבנק ראו גם: ת"א(ת"א) 69467/94 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' מרכדיס ברוך (26.9.05).

55. מקריאת נימוקי פסק הדין בענין לאה רייז הנ"ל, עולה כי שיקול מרכזי בהחלטת בית המשפט בעניין רייז היה שכאשר נפטר לווה, מוטלת חובת התשלום על חברת הביטוח
שביטחה אותו בביטוח חיים המשועבד לטובת הבנק – ביטוח שהבנק דורש על מנת להבטיח
עצמו בין היתר מפני סיכון של פטירת הלווה ופרעון מוקדם בגין הפטירה. בנסיבות אלא,
ברור כי אין מקום לפטור את המבטחת מתשלום עמלת פרעון מוקדם, המהווה ביטוי לנזק
שנגרם לבנק.

56. המקרה הנדון שונה ממקרה בו נפטר לווה, שכן במקרה של פטירת לווה, התוצאה היא
העמדת מלוא יתרת החוב לפרעון מוקדם ומידי, היינו, חיובי הריבית נפסקים לאלתר, שכן
מלוא החוב מוחזר באופן מידי. שונה הדבר במקרה של העמדה לפרעון מידי מחמת הפרת
החוזה על ידי הלווה, שכן במקרה כזה ממשיך החוב לשאת ריבית לכל אורכו של ההליך
המשפטי, שלעיתים נמשך זמן רב.

57. מכל מקום, אף אם הרציונל המונח בבסיס דרישת הבנק לגבות עמלת פרעון מוקדם קיים
גם במקרה של מימוש כפוי והוא מובן ולגיטימי, אין הבנק רשאי לגבות עמלה כאמור, כל
עוד לא הוסדר הדבר בחקיקה, או בהסכם ההלוואה.

58. הנתבע הפנה, בסיכומיו, לפסק הדין שניתן בת"א (ת"א) 20143/05 משה הרבט נ' בנק
דיסקונט בע"מ.
באותו מקרה פסק בית המשפט כי בהעדר התייחסות מפורשת בהסכם ההלוואה, לזכותו של הבנק לגבות עמלת פרעון מוקדם במקרה של העמדה לפרעון מידי, אין הוא רשאי לגבותו והוסיף:
"אין צורך לומר שהבנק אינו יכול לגבות מלקוחו כספים ככל שיחפוץ. הבנק כמו הלקוח, פועלים במסגרת הסכמית ומחויבים לה, ונימוקים כלכליים או אחרים, אינם יכולים לשמש צידוק לגביית כספים שאינה מגובה בהסכמים או בחוק." (בעמוד 11 לפסק הדין).

אין לי אלא להצטרף לעמדה זו של בית המשפט, אם כי עלי לציין שאיני מסכימה עם הנימוק הנוסף שנתן בית המשפט לעמדתו, לפיו מדובר בעמלה הנגבית בגין שירות. לדעתי, למרות שמו של החיוב, אין המדובר בעמלה הנגבית בגין שירות, אלא בפיצוי חוזי מוסכם, בגין הפסד שנגרם לבנק, פיצוי שהזכות לגבותו הוכרה בחקיקה ראשית, אך יוחדה למקרה של פרעון מוקדם.

59. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי התובע לא היה רשאי לחייב את חשבונו של הנתבע בעמלת
פרעון מוקדם, ויש להפחית מסכום החוב את העמלה.

גביית ריביות פיגורים, עמלות ודמי טיפול ביתר:
60. טענות הנתבע ביחס לריבית פיגורים שנגבתה ביתר, חיוב בעמלות שונות ובדמי טיפול, לא הוכחה. הטענה כללית, ובלתי מבוססת.
הנתבע נחקר בחקירתו הנגדית ביחס לתנאי ההלוואה, וידע לומר מה היתה הריבית, מה היתה תקופת ההלוואה ומה היה סכום ההלוואה (ראו עמודים 37 ו- 38 לפרוטוקול).
חובת הפירוט גבוהה היא במיוחד, כאשר מעלה הנתבע טענה בדבר חישוב ריבית מופרזת.
כלל הוא כי טענות כלליות ביחס לאופן חישוב החוב, אין בהן כדי להוות הגנה.
ראו לעניין זה: ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5) 133; ע"א
688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי פ"ד מה(3) 188 ; ע"א 424/86 נאות
מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מג(2) 355 שם נפסק כי בהעדר ביטוי
חשבוני לטענות המערערים נותרת הגנתם סתמית ובלתי מפורטת.

תשלום חוב הארנונה מתמורת מכירת הדירה:
61. לטענת הנתבע, לא הסכים לתשלום חוב הארנונה שרבץ על הדירה מתוך תמורת המכירה. אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, הנתבע הביע הסכמתו לתשלום חוב הארנונה מתמורת המכירה, שכן חתם על הסכם המכר, בו נכתב במפורש כי הדירה נמכרת במחיר של 608,000 ₪ וכי מתוך התמורה יועבר סך של 595,000 ₪ לב"כ הבנק, לאחר שסך של 13,000 ₪ ישולמו לעירייה לשם פירעון חוב ארנונה על הדירה.
שנית, ברור כי לצורך העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, היתה חובה לסלק את חוב הארנונה. לו היתה הדירה נמכרת במסגרת הליכי ההוצאה לפועל היתה ממילא כונסת הנכסים מחויבת לשלם את חוב הארנונה, ומנעשתה המכירה מרצון, יש להניח כי אם לא היה החוב משולם מתוך התמורה, היתה התמורה המוסכמת קטנה בדיוק בערכו של החוב. משכך, יש לדחות את הטענה.

שכר טרחת הכונס:
62. לטענת הנתבע, נודע לו לראשונה על נקיטת ההליכים נגדו ונגד הנתבעת עם קבלת האזהרה בתיק המימוש. משום כך, יש לטענתו לפטור אותו מתשלום שכר טרחת עורך דין וכונס הנכסים, שכן ניתן היה למנוע אותו לו אך היה התובע מקיים את חיוביו כלפיו ומביא לידיעתו את קיום הפיגורים בתשלום מיד עם היווצרותם.
אין ממש בטענה. עצם העובדה שהנתבע לא שילם את חובו עד כה, היא הנותנת שלא ניתן היה לחסוך את שכר טרחתו של הכונס. בנוסף, הוכח כי לאחר קבלת האזהרה בתיק ההוצאה לפועל המשיך להמתין לכך שהנתבעת לבדה תסדיר את החוב.
כאמור, הנתבע אינו ערב אלא חייב עיקרי, וככזה חלה עליו חובה להתעדכן ביחס להלוואה שנטל.
שכר טרחת הכונסת חושב בהתאם לתקנות ההוצאה לפועל (שכ"ט עורכי דין וכונסי נכסים) תשס"ב – 2002 ולא נמצא כל דופי בחישובו.


סיכום:
63. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ברובה המכריע, ומורה כדלקמן:
הנתבע ישלם לתובע את חובו בסך 121,052 ₪ בניכוי עמלת הפרעון המוקדם במלואה. הסכום יישא ריבית בנקאית מיום 15.6.10 ועד מועד התשלום בפועל.
בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 3,116 ושכר טרחת עורך דין בסך 13,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תגמולי ביטוח משכנתא

  2. עיכוב בגרירת משכנתא

  3. ביצוע משכנתא בשטחים

  4. תביעה לביטול משכנתא

  5. הקלה על פרעון משכנתא

  6. ערעור על מימוש משכנתא

  7. ביטול חתימה על משכנתא

  8. אימות חתימה שטר משכנתא

  9. סילוק משכנתא עקב פטירה

  10. שחרור משכנתא לטובת הבנק

  11. אי עמידה בתשלומי משכנתא

  12. תניית שיפוט בשטר משכנתא

  13. החלפת חברת ביטוח משכנתא

  14. ריבית גבוהה מדי במשכנתא

  15. נתבע שלא גרר את המשכנתא

  16. בקשה לביטול מימוש משכנתא

  17. טענת פרעתי במימוש משכנתא

  18. קיזוז חוב משכנתא ממזונות

  19. משכנתא כחלק מתשלום מזונות

  20. צו מניעה זמני מימוש משכנתא

  21. ביטול משכנתא של אישה קשישה

  22. אגרת הוצאה לפועל של משכנתא

  23. תביעת רשלנות - פרעון משכנתא

  24. חתימה על משכנתא עקב אי הבנה

  25. תביעה לרישום משכנתא על דירה

  26. הגנה על נוטלי משכנתאות לדיור

  27. הקבלן פשט רגל - מה עם המשכנתא

  28. פיצוי מוסכם על אי סילוק משכנתא

  29. פסק דין הצהרתי – ביטול משכנתא

  30. רשלנות בנק בהליכי מימוש משכנתא

  31. צירוף צד ג' להליך מימוש משכנתא

  32. נושה מובטח במשכנתא - חוב לעיריה

  33. תביעה להחזר מחצית תשלומי משכנתא

  34. חוק ערבות למשכנתאות, תשי"ב-1952

  35. הצעת חוק הגנה על נוטלי משכנתאות

  36. תקנות ערבות למשכנתאות, תשט''ו-1955

  37. אגרת הוצאה לפועל חוב משכנתא בפיגור

  38. הסכם שמטרתו למחזר הלוואת משכנתא קיימת

  39. תביעת בנק לאומי למשכנתאות נגד ערבים

  40. עיכוב מימוש משכנתא עד להחלטה בערעור

  41. הצעת חוק משכנתאות לזכאי משרד השיכון

  42. חוסר מודעות למהות התחייבות והשלכותיה

  43. אי עמידה בהסדר תשלומים - מימוש משכנתא

  44. פיצוי בשווי התמורה ממכירת דירה במשכנתא

  45. סיכול אפשרות לקבלת משכנתא בעסקת מכר דירה

  46. פקודת חוק המשכנתא (חברות מאושרות), 1940

  47. נקודות זיכוי למשכנתאות בגין לימודים אקדמיים

  48. סיוע בתשלום משכנתא לוותיקי מלחמת העולם השניה

  49. ויתור על יתרת החוב לאחר מכירת דירה - מימוש משכנתא

  50. היום שבו נולדה התביעה מקום בו מדובר בחוב מובטח במשכנתא או במשכון

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון