התחמקות מתשלום לעורך דין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחמקות מתשלום לעורך דין: לפניי תובענה של עו"ד לתשלום שכר טרחה מוסכם ולחילופין, שכר טרחה ראוי, בגין שירותים משפטיים שנתן התובע לנתבעת. סכום התביעה הוא 20,355 ₪. כתבי הטענות על פי כתב התביעה, התובע הוא רופא ועו"ד במקצועו ובעלים של משרד עורכי דין. הנתבעת פנתה לתובע על מנת שייצג אותה בתביעה לפיצויים, בגין הפרת הסכם ובשל נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מטיפול שנעשה לה במכון לרפואה בלייזר. על פי כתב התביעה, הצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה ועל כך אין מחלוקת. על פי ההסכם, הנתבעת התחייבה לשלם לתובע סכום של 1,500 ₪, בתוספת מע"מ, בגין לימוד התיק, הערכתו וכיו"ב, וזאת בתום ההליך המשפטי. כן התחייבה הנתבעת לשלם לתובע עבור טיפולו בתביעה סכום נוסף בשיעור של 25% בתוספת מע"מ מכל סכום אשר ייפסק או ישולם בפועל. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת התחייבה לשלם את שכר הטרחה הנ"ל, גם בכל מקרה שבו היא תחליט להפסיק את טיפולו של עורך הדין בתביעה, ובשלב כלשהו. מוסיף התובע וטוען בכתב התביעה, כי התובע ביצע פעולות רבות לשם ייצוגה של הנתבעת, הוא הגיש את התביעה בשמה, הוא נסע לבית המשפט באשדוד לישיבות שהתקיימו בתיק. בשלב מסוים, הודיעה הנתבעת לתובע, שהיא נוסעת לניו-יורק והיא מסרה את מספרי הטלפון של אחיה ואביה לצורך יצירת קשר. ביום 13.4.08, התקיימה ישיבת קדם משפט ובישיבה זו התיק נקבע להוכחות ליום 27.1.09. התובע טוען שביום 17.4.08 הנתבעת הופיעה במשרדו של התובע, שילמה 800 ₪ עבור יתרת אגרה של בית המשפט, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת ותיק מוצגים. עוד על פי כתב התביעה, בתחילת ינואר 09', כל ניסיונות התובע להשיג טלפונית את הנתבעת על מנת להכינה לדיון הראיות כשלו, התובע פנה לאביה של הנתבעת ורק אז נודע לתובע שהיא נסעה שוב לארה"ב והאב לא ידע את מועד חזרתה לארץ. ביום 12.1.09, יצרה הנתבעת קשר עם משרד התובע ומסרה שהיא לא רצתה "לפספס" את חג המולד בארה"ב, והיא לא ידעה להסביר מדוע היא נסעה ללא תיאום עם התובע, ביודעה, כך נטען בכתב התביעה, כי ביום 27.1.12 היא אמורה להתייצב בבית המשפט. נטען בכתב התביעה, כי ביום 12.1.09, התובע הגיש לבית המשפט בקשה בהסכמה לדחות את הדיון וכי הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 21.1.09, שהתקבלה במשרד התובע ביום 25.1.09. טוען התובע, כי לאור אי סבירות ההחלטה בעיניו, הוא פנה בבקשה לעיון חוזר, אך גם בקשה זו נדחתה והתובע התייצב לבדו לישיבת ההוכחות. בהחלטה מיום 12.2.09, לאחר שהצדדים לא הגיעו לפשרה, מחק בית המשפט באשדוד את התביעה וחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות בסך 2,500 ₪ + מע"מ, זאת במידה ותרצה להגיש את התביעה מחדש. מוסיף התובע וטוען, שלא נחה דעתו מהחלטה זו וכי בתיאום עם הנתבעת, הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהתחשב במצב הנתבעת, הוסכם על תשלום של 1,500 ₪ כשכר טרחה עבור הגשת הערעור וכן כי על מנת להקל על הנתבעת, הוא הסכים לממן כמימון ביניים את אגרת הערעור בסך 1,248 ₪. בית המשפט המחוזי קבע עירבון להבטחת הוצאות בסכום של 7,000 ₪ לתשלום תוך 21 יום, שאם לא כן, הערעור יידחה. טוען התובע, שהנתבעת ביקשה לערב את אחיה, שהיה מתמחה בעריכת דין, והתובע העביר לו את הדרישה בעניין העירבון. הואיל והנתבעת לא הפקידה את העירבון, הגיש התובע בקשה למתן אורכה להפקדתו וניתנה אורכה עד ליום 10.5.09. בהמשך, טוען התובע, לא ניתן היה לאתר את הנתבעת ובשיחת טלפון נוספת הוא הסביר לאח ארז על דרכי התשלום וזה הבטיח לשלם למחרת. סכום הפיקדון לא שולם וארז ביקש מן התובע לשלם הערובה מכיסו וכי במקביל, יישלח לתובע שיק עירבון שלא ייפרע. התובע טוען שהוא דחה בקשה זו של האח ארז ולמחרת בבוקר, הוא קיבל שיק בסכום של 7,000 ₪ לפקודת התובע, עם שני "קרוסים", למוטב בלבד ולביטחון בלבד. התובע הסביר באותו יום לארז שהמחאה זו אינה מקובלת עליו וגם לא בבית המשפט והיא נשלחה לארז חזרה. עוד כותב התובע, כי לאור המחדל באי הפקדת הערובה, הוא הגיש בקשה נוספת למתן אורכה להפקדת העירבון וניתנה אורכה עד ליום 20.5.09. התובע הודיע על כך לארז ואילו ארז שלח לו מכתב זועם על התנערות מאחריות ובו הוא מודיע שהוא דואג לשלם את הפיקדון. ניתנו לארז תזכורות נוספות והנתבעת וארז ביקשו שוב לתת שיק עירבון בלבד. ביום 19.5.09, הודיעה הנתבעת לתובע בכתב על הפסקת הייצוג. התובע טוען, כי על פי הסכם שכר הטרחה, הוא זכאי לתשלום עבור פתיחת התיק, עבור אגרת ערעור לבית המשפט המחוזי, וכן הוא זכאי ל- 25% מסכום התביעה בבית המשפט באשדוד. לחילופין, טוען התובע, שהוא זכאי לשכר טרחה ראוי, על פי פירוט הפעולות שנרשמו בכתב התביעה. בכתב הגנתה טוענת הנתבעת, כי שכר הטרחה היה תלוי בתוצאות, והואיל והתובענה נמחקה, לא מגיע לתובע שכר טרחה. כן נטען, שהנתבעת מעולם לא הסכימה להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת המחיקה. עוד טוענת הנתבעת טענת קיזוז, בשל הפגמים במהלך הייצוג המשפטי בתובענה שהוגשה באשדוד: התובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית, התובע ידע שהנתבעת נמצאת בחו"ל והגיש את הבקשה לדחיית הדיון באיחור והוא גם התרשל בכך שלא ווידא שביהמ"ש קיבל את הבקשה במועד. כן טוענת הנתבעת, שהתובע התרשל בכך שהגיש ערעור במקום בקשה לביטול פסק דין. ככל שהסכימה הנתבעת להגשת ערעור, הרי היא עשתה זאת על סמך המלצה משפטית רשלנית והיא לא הסכימה לשלם לתובע כל סכום בגין הערעור. הסכם שכר הטרחה אין מחלוקת בין הצדדים כי הם חתמו על הסכם שכר הטרחה. אכן, כטענת התובע, הוסכם על תשלום סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ וכי סכום זה ישולם "בתום התביעה". תשלום זה כונה בהסכם בשם "דמי פתיחת תיק". עוד הוסכם, כי עבור "דמי טיפול בתביעה", ישולם סכום של 25% בצירוף מע"מ, "בנוסף לכל סכום אשר ייפסק ו/או ישום (צ"ל: ישולם) בפועל כשכר טרחת עו"ד". סעיף זה אינו ברור כלל ועיקר, אך נראה שאין מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה היא לתשלום שכר טרחה נוסף, בשיעור של 25% בתוספת מע"מ מכל סכום שייפסק בתובענה. על פי סעיף 3.5 להסכם שכר הטרחה, התחייבה הנתבעת לשלם את שכר הטרחה הנ"ל גם במקרה של פשרה או אם ייגבו תשלומים כלשהם מן הצד שכנגד על ידי הלקוח באופן ישיר, או "בכל מקרה שבו יחליט הלקוח להפסיק את טיפולו של עורך הדין, בכל שלב". עובדות שלא שנויות במחלוקת הנתבעת שכרה את שירותיו של התובע לייצגה בתובענה נגד מכון הלייזר והתובענה הוגשה בבית המשפט באשדוד; בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה, כאמור לעיל; ביום 13.4.08, התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק בפני כב' השופט גיל דניאל והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 27.1.09; הנתבעת הופיעה במשרדו של התובע ביום 17.4.08 ושילמה 800 ₪ עבור אגרת בית משפט; התובע הכין תצהיר עדות ראשית של הנתבעת ותיק מוצגים; מעיון בעותק של התיק בבית המשפט באשדוד, עולה כי ביום 13.1.09 הגיש התובע בקשה בהסכמה לדחיית מועד ההוכחות. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 21.1.09. התובע הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה וגם בקשה זו נדחתה. התובע התייצב לדיון ועל פי הפרוטוקול, מסר התובע לבית המשפט כי משפנה לנתבעת כדי להכין את התיק, נתגלה לו שהיא טסה לארה"ב באופן פתאומי; ביום 9.2.09, הגיש התובע הודעה לבית המשפט באשדוד, שם הוא מסר שלאחר שיחה טלפונית עם הנתבעת, התברר לו שבכוונתה לחזור לארץ בחודש יולי 09' וכי לטענתה היא נמצאת "בהליכים משפחתיים קשים", שלא פרטה את מהותם, וכי ההליכים יסתיימו ביוני 09'. בהחלטה מיום 12.2.09, קבע בית המשפט שהנתבעת זנחה את תביעתה, כי לא ניתן הסבר להימצאותה בחו"ל וכי אין ביטחון שהיא תשוב לארץ. לאור זאת, הורה בית המשפט על מחיקת התובענה ותשלום שכר טרחה בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת במקרה והנתבעת תגיש בקשה חדשה; התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת המחיקה, הנתבעת שילמה סכום של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ לתובע והתובע מימן את אגרת הערעור בסך 1,248 ₪. בית המשפט המחוזי קבע פיקדון להבטחת הוצאות בסך 7,000 ₪, הפיקדון לא שולם ובסופו של דבר הערעור נדחה. התובע קיבל שיק בסך 7,000 ₪ עליו שני שרטוטים וכיתובים: "לפקודת עו"ד ד"ר בלבד" ו"שיק לביטחון בלבד"; ביום 19.5.09, הודיעה הנתבעת לתובע על הפסקת הייצוג המשפטי וביקשה לקבל את מסמכי התיק. במכתב זה, מאשימה הנתבעת את התובע בהגשה מאוחרת של הבקשה לדחיית הדיון, בשימוש במילים גסות כנגד אחיה בשיחת טלפון ובגרימת נזק כספי לנתבעת בסכום של אלפי שקלים. טענות התובע טוען התובע, כי הנתבעת לא הייתה זכאית להפסיק את הייצוג בטרם הסתיים הטיפול בעניינה וכאשר היא עשתה כן, עדיין התובע זכאי לשכר הטרחה המוסכם או לשכר טרחה ראוי. הסכם שכר הטרחה אינו הסכם מותנה והנתבעת הייתה רשאית להתיר את הקשר החוזי רק במתן הודעה בכתב ובכפוף לתשלום שכר ראוי. עוד מוסיף התובע וטוען, תוך שהוא מפנה לפסיקה של בית המשפט העליון בעניין זה, כי כל עוד לא מועלות על ידי לקוח טענות המבוססות עובדתית, כי הוא איננו שבע רצון מהטיפול המקצועי של עורך הדין, וכאשר הסיבה להפסקת הייצוג איננה סיבה הוגנת, זכאי עורך הדין ל"פיצויי ציפייה". טוען התובע, כי הסיבה לביטול ההתקשרות עם הנתבעת, לא הייתה סיבה הוגנת. התובע טוען, שהנתבעת ידעה על מועד הדיון ביום 27.1.09 ולא התייצבה. לטענתו, לנתבעת נמסר על מועד ההוכחות בעת ביקורה במשרדו של התובע באפריל 08'. לתובע נודע שהנתבעת נמצאת בחו"ל רק ביום 12.1.09, משלא הצליח להשיג אותה בטלפון ושוחח עם אביה ומיד לאחר מכן, הוא הגיש את הבקשה הראשונה לדחיית דיון ההוכחות. מוסיף התובע וטוען, שהנתבעת לא הפקידה את סכום העירבון בבית המשפט המחוזי ובשל כך נמחק הערעור. מעולם לא הוסכם, כך טוען התובע, על כך שהתובע יקבל שיק כבטוחה וכי הוא ישלם מכיסו את סכום העירבון בסך 7,000 ₪ לבית המשפט המחוזי. התובע מכחיש שהוא קילל וגידף את אחיה של הנתבעת והוא טוען כנגד אמינותם של הנתבעת ואחיה ארז בעדותם בבית המשפט. על כן, טוען התובע, כי בשל ההשקעה שלו בתיק בבית המשפט באשדוד במשך כ- 5 שנים, מגיע לו שכר הטרחה הנתבע על ידו. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי המדובר הוא בתביעה חסרת תום לב. היא טוענת כי התובע אמר דברים שאינם אמת, במספר הזדמנויות, הן בבית משפט זה והן בבית המשפט באשדוד. כן נטען, שהתובענה באשדוד נוהלה באופן רשלני, החל מכך שהנתבעת ביקשה להגיש תובענה להשבת כספים, שסכומה פחות מ- 3,000 ₪ והתובע ניתב זאת להגשת תובענה בסכום של 60,000 ₪, תוך "ניפוח" של הסכום, בטענה של כאב וסבל. התובע לא צרף באותה התובענה חומר רפואי ולא חוו"ד רפואית והמדובר הוא בתובענה שנופחה לצורך פשרה. התובע לא מסר לנתבעת על מועד ההוכחות והמועד נודע לה רק בסמוך לפני הדיון בינואר 09'. הערעור הוגש שלא בהסכמתה של הנתבעת. יש לקבל את טענת הקיזוז בסך 4,000 ₪, כפי שפורטה בכתב ההגנה. לתובענה באשדוד לא היה סיכוי לזכייה על פי המסמכים שהוגשו ודחיית התובענה היא באשמתו הבלעדית של התובע, כתוצאה משקריו בבית המשפט באשדוד, כך שהנתבעת, לא יכולה היום להגיש תובענה זו שוב. דיון והכרעה אין מחלוקת בדבר הוראות הסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובע לנתבעת ולגבי פרשנותו. שני הצדדים מסכימים שהנתבעת התחייבה לשלם את שכר הטרחה המוסכם, גם במקרה שבו היא תרצה להפסיק את הטיפול המשפטי, בכל שלב שהוא. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא, כפי שהציג זאת התובע בסיכומיו, האם הייתה רשאית הנתבעת להפסיק את הייצוג והאם ביטלה הנתבעת את ייצוגו של התובע מסיבה הוגנת. ראינו שלגרסת התובע, לנתבעת הודע שמועד ההוכחות נקבע ליום 27.1.09, עוד באפריל 08', לאחר ישיבת קדם המשפט ובעת שהיא הגיעה למשרדו של התובע ושילמה סכום של 800 ₪ בגין אגרת בית משפט. הנתבעת מצידה טוענת, שהתובע מעולם לא מסר לה על מועד ההוכחות וכי אם הייתה יודעת עליו, היא הייתה מתאימה את תאריכי נסיעתה וחזרתה לארה"ב. גם במהלך החקירות הנגדיות, החזיק כל אחד מן הצדדים בעמדתו. סבור אני, שההכרעה בשאלה עובדתית זו, הינה, למעשה, לב ליבה של ההכרעה בתיק זה, שהרי, מחד, אם ידעה הנתבעת על מועד הדיון, כ- 9 חודשים לפניו, ולא דאגה להגיע לארץ מבעוד מועד, אין לה להלין על התובע, אלא להיפך, עליה להעריך את מאמציו הרבים להביא לדחיית הדיון ולנסות למנוע את מחיקת התובענה. מאידך, אם לא הודיע התובע לנתבעת על מועד הדיון מבעוד מועד, אלא רק בסמוך ליום 12.1.09, הרי ספק אם ניתן היה לדרוש מן הנתבעת לשנות את תוכניותיה באופן פתאומי, ולחזור לארץ מייד ולקראת הדיון; ואם בעקבות אי חזרתה לארץ נמחקה התובענה, וזאת בשל מחדל של התובע להודיע לה מבעוד מועד על הדיון, הרי דרישתו של התובע לתשלום שכר הטרחה "המותנה" בתוצאות, היא דרישה שלא בתום לב, כטענת הנתבעת. בנסיבות כאלה ואם אכן יסתבר שהנתבעת לא ידעה על הדיון מבעוד מועד וכתוצאה מכך התובענה נמחקה, הרי ההודעה על הפסקת הייצוג ונוכח הצורך להפקיד סכום של 7,000 ₪ במסגרת הליכי הערעור, היא הודעה מסיבה הוגנת, אשר אינה מזכה את התובע בתשלום שכר הטרחה המוסכם. אינני מקבל את טענתו של התובע, שהסכם שכר הטרחה אינו הסכם מותנה. להסכם שכר הטרחה שני מרכיבים: מרכיב שאינו מותנה בתוצאות והוא מרכיב התשלום בסך 1,500 ₪, אשר כונה בידי התובע בהסכם שכר הטרחה "דמי פתיחת תיק". סכום זה על הנתבעת לשלם, בכל מקרה, בתום הליכי התביעה. החלק השני של שכר הטרחה, על פי סעיף 3.1ב להסכם, מותנה בתוצאות המשפט, שכן הוא נגזר מכל סכום אשר ייפסק או ישולם בפועל. נכון הדבר, כי על פי סעיף 3.5 להסכם, התחייבה הנתבעת לשלם את שכר הטרחה, גם אם היא תודיע לתובע על הפסקת הייצוג, ואולם, עניינו של סעיף זה אינו בהיותו של רכיב שכר הטרחה שנקבע באחוזים מותנה או לא, אלא כי סעיף זה בא להסדיר מצב שבו יפסיק הלקוח את שירותי עורך הדין, בטרם נודעו תוצאות המשפט. התשלום במקרה של הפסקת ייצוג הוא בבחינת "פיצויי צפייה" וגם התובע מסכים, בסיכומיו, כי הוא יהיה זכאי לשכר טרחה זה אם הטיפול המשפטי שלו הופסק מסיבה שאינה הוגנת (ראה סעיף 7 לסיכומים). אם כן, מונחות בפניי גרסאות התובע והנתבעת, לעניין השאלה, אם ידעה הנתבעת מבעוד מועד על מועד הדיון ביום 27.1.09, אם לאו. לאחר שבחנתי את הראיות שמונחות בפניי, הרי בנסיבות העניין מצאתי, שיש מקום להעדיף את גרסתה של הנתבעת בשאלה מהותית זו, על פני גרסתו של התובע. בסעיף 14 לתצהירה, מוסרת הנתבעת, כי ב- 15.4.08 היא חזרה לארץ לתקופה של 5 חודשים, בין היתר בשל הודעתו של התובע, כי אמור להתקיים דיון בתיק התביעה באשדוד, במהלך חודש אפריל. היא מצהירה שהיא שוחחה עם התובע בטלפון וכי מזכירתו אנה אמרה לה שהדיונים נדחו בשל שביתות ואין כל התקדמות בתיק. בסעיף 15 מצהירה הנתבעת, כי יומיים לאחר חזרתה לארץ, היא הגיעה לביקור במשרדו של התובע והיא נתבקשה לשלם 800 ₪ וכך היא עשתה. בהמשך מצהירה הנתבעת, כי שוחחה עם מזכירתו של התובע, ששמה דלאל, על עניינים אישיים, היא ווידאה שבידי התובע פרטי ההתקשרות ודלאל אמרה לה שאם יהיו עדכונים, היא תעודכן. עוד מצהירה הנתבעת, כי במהלך חודש יולי התקשר אליה התובע, אמר לה שעליה לחתום על תצהיר ונעשו תיאומים לצורך החתימה. בספטמבר 08' טסה שוב הנתבעת לארה"ב וחודש לפני כן, עדכנה את ב"כ התובע על כך, באמצעות המזכירה דלאל. לתובע היו כל פרטי ההתקשרות עם הנתבעת, לרבות כתובת דואר אלקטרוני ולא הייתה בעיה ליצור עמה קשר. בסעיף 20 לתצהיר מצהירה הנתבעת, כי הפעם הבאה ששמעה מן התובע, הייתה בתאריך 13.1.09 לערך, כאשר אחותה סיפרה לה שהתובע מחפש אותה. היא חזרה אליו מיד בטלפון למשרדו, הופנתה לתא קולי והשאירה הודעה. רק בדיעבד הסתבר לה, שקבוע דיון ליום 27.1.09, והתובע לא הודיע לה על כך ומסיבה זו הוא מחפש אותה. בסביבות התאריך 20.1.09, היא הצליחה ליצור קשר עם התובע, וזה שאל אותה אם היא תוכל להגיע לארץ תוך ימים ספורים, הנתבעת השיבה שאין כל אפשרות כזאת והתובע אמר לה שאין בעיה ושהוא מעריך שבית המשפט ידחה את הדיון. גרסתה זו של הנתבעת לא נסתרה בחקירה נגדית. הנתבעת עמדה באופן נחרץ על גרסתה, לפיה התובע לא מסר לה בחודש אפריל 08' כי נקבעה ישיבת הוכחות ליום 27.1.09 (עמ' 29, ש': 25 לפרוט'). הנתבעת עמדה על כך שלא פגשה כלל את התובע באפריל 2008 וכי הקשר שלה היה עם מזכירתו (עמ' 30, שו': 15-17 לפרוט'). גם התובע החזיק, בחקירתו הנגדית, בגרסתו, לפיה, לאחר ישיבת קדם המשפט שהייתה בבית המשפט באשדוד באפריל 08', הוא מסר לנתבעת על מועד הדיון ביום 27.1.09. יחד עם זאת, בחרתי לתת אמון בגרסתה של הנתבעת בעניין זה, וזאת מן הסיבות הבאות: בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.10.10, טען התובע שהנתבעת לא שילמה דבר וכלשונו "לא שולם כלום". במהלך שמיעת הראיות בפניי ועל פי המסמכים שבתיק בית המשפט, הסתבר שהנתבעת שילמה סכום של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, וכן סכום נוסף בסך 800 ₪ בגין השלמת אגרה. בבקשה שהגיש התובע לבית משפט השלום באשדוד, ביום 13.1.09, כותב התובע, שבאותו היום נודע לו מאביה של הנתבעת כי הנתבעת נסעה לחו"ל וכי בכוונתה לחזור לארץ בעוד חצי שנה. לעומת זאת, בסעיף 13 לכתב התביעה טוען התובע, שביום 12.1.09, יצרה הנתבעת קשר עם משרדו, ומסרה שהיא נמצאת בארה"ב, שכן לא רצתה להחמיץ את חג המולד. התובע לא מסר לבית המשפט באשדוד כי היה למשרדו קשר עם הנתבעת. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט גיל דניאל בבית המשפט השלום באשדוד, ביום 27.1.09, אמר התובע לבית המשפט, בין היתר, "אינני יודע מה הנסיבות לטיסה, אך להטיל עליה הוצאות, זה לא מן הראוי, וזאת כאשר אין לי עם מי לדבר, יש לי קשר רק עם אביה..." (עמ' 6, שו': 4-5 לפרוט' מיום 27.1.09, בת.א 1888/06). אמירתו זו של התובע לביהמ"ש, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע בפניי, לפיה הנתבעת התקשרה אליו ביום 13.1.09 מארה"ב (עמ' 21, ש': 12 לפרוט'). לא ברור מדוע מסר התובע לבית המשפט את הדברים שמסר, כאשר כשבועיים לפני כן הוא שוחח עם הנתבעת טלפונית. בהודעה שהגיש התובע לבית המשפט באשדוד ביום 9.2.09, כתב התובע, בין היתר, כי "לאחר שיחה טלפונית עם הנתבעת התברר שבכוונתה לחזור לארץ רק בחודש 7/09, שכן לטענתה היא נמצאת בהליכים משפחתיים קשים שלא פרטה את מהותן וכי הליכים אלו הסתיימו רק בסוף חודש 6/09 ורק אז יכולה לחזור לארץ". לדברים אלה ול"הליכים משפחתיים קשים" כלשהם, אין זכר בראיות שבפניי והדבר לא הוזכר על ידי התובע בכתב התביעה, המהווה גם את תצהירו של התובע. דברי התובע כי הוא אישית מסר לנתבעת על מועד הדיון שנקבע ליום 27.1.09 (עמ' 17, שו': 23-24 לפרוט') אינן עולות בקנה אחד עם דבריה של מזכירתו של התובע אלאגולישוילי אנה, בעדותה בבית המשפט. משנשאלה העדה מי מסר לנתבעת על מועד הדיון בינואר 09', היא השיבה: "וואוו. אני יכולה להתרענן. בדרך כלל אנו לא מתייקות, כל אחת מתייקת, אנו יודעות מה כל אחת עושה ואנו מתואמות בצורה קפדנית. אבל באותו זמן אני יודעת שהודיעו, אבל להצביע אם זו אני או היא, אני לא יכולה" (עמ' 25, שו': 7-11 לפרוט'). אם כן, על פי גרסת מזכירתו של התובע, מי מן המזכירות מסרה לתובעת על הדיון ולא התובע. לאור הנתונים שצוינו על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו והובאו על ידי בתמצית לעיל, הרי מקום בו גרסתו של התובע שונה בתכלית מגרסתה של הנתבעת, מצאתי לנכון להעדיף את זו האחרונה על פני הראשונה. לא רק זאת, אלא שבעניין השאלה המרכזית, והיא האם הודיע התובע לנתבעת על מועד הדיון בינואר 09' מבעוד מועד, אם לאו, מונחת לפניי עדותו היחידה של התובע, שהיא עדות בעל דין. לעדות זו לא מצאתי סיוע בראיות שבפניי. לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, אם פוסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה סיוע, על בית המשפט לנמק בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הנתונים בתיק שבפניי מצביעים על כך שאין נימוק אשר יצדיק הכרעה על פי עדותו היחידה של התובע, ללא סיוע, באופן שתועדף גרסתו של התובע על פני זו של הנתבעת. ההיפך הוא הנכון, אותן טענות שהעלה ב"כ הנתבעת בהתייחס לאמירות כאלה או אחרות של התובע, דווקא מצביעות על כך שאין הצדקה להסתפק בעדותו של התובע במקרה הזה. המסקנה העובדתית מן האמור לעיל היא, שהתובע לא הודיע לנתבעת, מבעוד מועד, גם לא בחודש אפריל 08', על הדיון לשמיעת ראיות שהיה קבוע ליום 27.1.09, ולנתבעת נודע על הדיון כשבועיים לפניו. כאשר הנתבעת שוהה בארה"ב מזה תקופה ארוכה ומתכננת לחזור כמחצית השנה לאחר מכן, לא ניתן לצפות ממנה שתשנה באופן כה פתאומי את תוכניותיה ותרכוש כרטיס טיסה לארץ, דבר הכרוך בעלות לא מבוטלת. העדר הודעה לנתבעת בדבר מועד הדיון, כאמור, היא שהולידה את הצורך בהגשת בקשות חוזרות ונשנות לדחיית הדיון ולאחר מכן, אף ערעור לבית המשפט המחוזי (אין צורך להתייחס לטענה של הנתבעת, כי לא היה מקום להגיש ערעור אלא בקשה לביטול פסק דין). במצב בו הנתבעת נדרשה להפקיד סכום של 7,000 ₪ כערובה להוצאות בתיק הערעור בבית המשפט המחוזי, מצאתי כי החלטתה להפסיק את שירותיו המשפטיים של התובע, הייתה החלטה הנובעת מסיבה הוגנת ובהתאם לפסק הדין אליו מפנה התובע, ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (פורסם במאגרים משפטיים), במצב זה, עורך הדין אינו זכאי ל"פיצויי ציפייה". ראינו כי שכר הטרחה בשיעור של 25% הוא שכר מותנה. מקום בו נמחקה תביעתה של הנתבעת, שלא באשמתה, ובנסיבות בהן היא נדרשה להפקדת סכום ניכר של 7,000 ₪ בהליך בבית המשפט המחוזי, הרי יש מקום לקבוע שהתובענה בבית המשפט השלום לא הניבה פרי, לנתבעת לא נפסק כל פיצוי וגם לא ישולם לו כל פיצוי והתנאי לתשלום שכר הטרחה, לא התקיים. מעבר לצורך, מצאתי שגם אם זכאי היה התובע, בפן העקרוני, לתשלום יתרת שכר הטרחה בשיעור 25%, הרי הוא לא הוכיח כנדרש את סיכוייה של התובענה בבית המשפט השלום, וממילא את הסיכוי הסביר שהוא היה זכאי לשכ"ט במידה וההליך שם היה נמשך. התובענה בבית משפט השלום הייתה מבוססת, בעיקרה, על טענה בדבר טיפול רשלני שביצע מכון הלייזר בנתבעת. נכון כי הייתה גם טענה להפרת הסכם, אך על פני הדברים, עיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט באשדוד, מעלה כי על מנת להגדיל הסיכוי לזכייה בססום הנתבע שם, הייתה נזקקת הנתבעת לחוות דעת של מומחה. חוות דעת כזאת לא נערכה ולא הוגשה לבית המשפט באשדוד. לא רק זאת, אלא שלא מונחות בפניי ראיות מספיקות שיהיה בהן כדי להצביע לכאן או לכאן, על סיכויי הזכייה בתובענה שהוגשה באשדוד. על כן, גם מסיבה זו, דין התובענה היה להידחות. ראינו, כי התובע תבע, לחילופין, שכר טרחה ראוי. בעניין זה יש מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בע"א 136/92 בייניש-עדיאלי ואח', עורכי דין נ' דניה סיבוס - חברה לבניין בע"מ פ"ד מ"ז (5) עמ' 114, שם נקבע, בין היתר, כי שכר ראוי ייפסק מקום בו אין הסכם בדבר שכר הטרחה במערכת היחסים בין הצדדים. במקרה שלפניי, ראינו כי קיים גם קיים הסכם שכר טרחה, בחלקו מותנה ובחלקו בלתי מותנה. על כן, לא יוכל התובע לבסס תובענה על שכר ראוי, שהרי הסכים עם הנתבעת על גובה שכר הטרחה. בנוסף, וגם זאת מעבר לצורך שכן הטענה לא נטענה על ידי ב"כ הנתבעת, נקבע בעניין בייניש-עדיאל, כי בתובענה לשכר טרחה ראוי, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה לגופו באמצעות מומחים, וזאת על פי ניסיונם ובהתייחס לנוהג הקיים במגזר המקצועי. חוות דעת מסוג זה לא מונחת לפניי. בנסיבות בהן הנתבעת שילמה לתובע שכר טרחה בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, אשר הוגש נוכח מחיקת התובענה בבית משפט השלום בנסיבות שפורטו לעיל, וגם נשאה בתשלומי אגרות, לא יהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת לשלם סכום זהה בגין החלק הבלתי מותנה של שכר הטרחה עבור ההליך בבית משפט השלום. סוף דבר אני דוחה את התובענה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪. זכות ערעור - תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי.עורך דין