השתלטות על רכוש משותף

התובעים טוענים שהנתבע נוהג ברכוש המשותף כאילו היה נחלתו הפרטית. כך השתלט על שטח מהרחבה שבקדמת הבית בשטח של 10 מ"ר וסגר אותו, יצר כניסה מהחלקות שבבעלותו לחלל חדר המדרגות של הבית, השתלט על חלקים מן הרכוש המשותף כגון חדר ההסקה והמקלט. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא השתלטות על רכוש משותף: כללי 1. לפניי תביעה למתן צו מניעה וצו עשה שהוגשה על ידי התובעים, בעלי דירות בבית המשותף, כנגד הנתבע, שהוא הבעלים של שתי חלקות משנה שעל פי צו רישום הבית המשותף, נרשמו כמוסכים. הבית נמצא ברח' הרצוג 9 בירושלים וידוע כחלקה 43 בגוש 30024 (להלן: "הבית"). הבית נרשם בפנקס הבתים המשותפים על פי צו מיום 21.10.66. כמו כן נרשם תקנון מוסכם המתייחס לרצועת קרקע שהוצמדה לאחת הדירות ואינה במחלוקת בתיק זה. הבית כולל 3 דירות למגורים וכן 2 מוסכים, אשר משמשים את הנתבע למשרד תיווך ושיווק נדל"ן (להלן: "המשרד"). הזכויות בתת חלקה 3 בבעלות משפחת מגדר, תת חלקה 4 בבעלות התובעים 2 ו-3 ותת חלקה 5 בבעלות התובע 1 (העתק נסח הרישום צורף כנספח א' לכתב התביעה). התובעים טוענים שהנתבע נוהג ברכוש המשותף כאילו היה נחלתו הפרטית. כך השתלט על שטח מהרחבה שבקדמת הבית בשטח של 10 מ"ר וסגר אותו, יצר כניסה מהחלקות שבבעלותו לחלל חדר המדרגות של הבית, השתלט על חלקים מן הרכוש המשותף כגון חדר ההסקה והמקלט. הנתבע טען מנגד, כי מעולם לא ביצע שינויים ברכוש המשותף, הוא מציית להוראות תקנון הבית המשותף ככתבן וכלשונן ודואג לאחדות ושיתוף עם הדיירים האחרים בבית. בתביעתם מבקשים התובעים להורות לנתבע כדלקמן: א. להסיר את הדלת שהתקין בכניסה לבניין, מול הכניסה לחדר ההסקה, ולסגור את הפתח בקיר המשותף של הבית, ולהשיב את המצב לקדמותו באופן שלא יהיה פתח כניסה מהמוסכים לכניסה לבית. ב. לסלק ידו מהשטח שסיפח לעצמו ברחבה שבקדמת הבית הפונה לרח' הרצוג, בשטח של כ- 10 מ"ר, ולהשיב את המצב לקדמותו באופן ששטח זה יחזור ויתווסף לשטח הרחבה המשמשת את כל דיירי הבית. ג. להימנע מכל שימוש בתת חלקות 1 ו-2 שאינו למוסכים, היינו חניה סגורה לכלי רכב, ולהימנע משימוש בהן כמשרד. ד. להשיב את המצב בחדר ההסקה לקדמותו ובכלל זה להסיר את הקיר שבנה, את חדר השירותים וכיור הרחצה, ואת דלת הפלדלת ולהימנע מלעשות בחדר ההסקה כל שימוש שאינו לצורך זה, וכן לסלק את חפציו מחדר ההסקה. ה. להימנע מלעשות כל שימוש במקלט, פרט לשימושו כמקלט, ובכלל זה לסלק מן המקלט כל חפץ. ו. להשיב את העמודים התוחמים את הגבול בין החניה המיועדת, לפי הסדר הפשרה שהושג בוועדה המקומית, לשימוש הנתבע, לבין שביל הכניסה לבית. ז. להימנע מלעשות כל שימוש בחניות בחזית הבית המסומנות 2 ו- 4 בנספח ג לכתב התביעה ולהימנע מהעמדת כלי רכב באופן החוסם או מפריע לחנית כלי רכב בחניות אלה. טענות התובעים 2. התובעים טענו, כי הנתבע עשה שימוש חורג במשרד מאז שנת 97' ועד שנת 2007, אז סיים הליכי שינוי תב"ע. אמנם בסופו של דבר הייעוד למשרד אושר בתב"ע 8846 (להלן: "התב"ע"), אולם במשך 10 השנים הקודמות לכך השתמש במוסכים כמשרד בניגוד להגדרתם כ"מוסך" בפנקסי המקרקעין, על אף האיסור וללא הסכמת התובעים. שנית טענו התובעים, כי הנתבע פרץ דלת ממשרדו לחדר המדרגות, המשמשת למעבר למשרד והופכת את חייהם לבלתי נסבלים. פריצת הדלת מהווה שינוי ניכר ברכוש המשותף שלא ניתן לעשותו ללא הסכמת כלל הדיירים. עוד נטען, כי הנתבע בנה קיר בחדר ההסקה המשותף של הבית ובנה בו שירותים המשמשים את המשרד. בנוסף, הנתבע סיפח שטח של כ- 10 מ"ר מהרכוש המשותף למשרד ברחבה שבחזית הבית, בנה וניצל זכויות בניה בניגוד לדין. ב"כ התובעים הפנה לפסקי דין על פיהם כל שימוש ברכוש המשותף, מחייב הסכמה מפורשת של כל הדיירים בבית. לבסוף טענו התובעים, כי הנתבע השתלט על החניה בחזית הבית. בין הצדדים, יש הסכם ביחס לחניה שקיבל תוקף של החלטה אצל הוועדה המקומית ובו יש חלוקה של המקומות של החנייה, אולם הנתבע אינו מקיים את ההסכם אלא משתלט על כל החניות של הבית המשותף. לפיכך, ביקשו התובעים לחייב את הנתבע להשתמש במוסכים אך ורק לייעודם, לבטל את ההרחבה וההשתלטות על הרכוש המשותף ולהחזירו לדיירים, לבטל את הקיר שנפרץ בין המוסכים לבין הכניסה לבניין, לבטל את השירותים ואת הקיר שנבנה בחדר ההסקה, ולאכוף את ההסדר שקיבל תוקף של החלטה בצו אשר יורה כי כל אחד מבעלי הדירות בבית יכול להשתמש אך ורק בחניה שסומנה על פיו. טענות הנתבע 3. הנתבע טען, כי בפועל לא שימשו החלקות כמוסכים מעולם, אלא לעסקים שונים כפי שנקבע גם בהחלטת הוועדה המחוזית מיום 24.11.05. על כן, התובעים באים למעשה לשנות מצב קיים בפועל של שימוש במוסכים כמקום מסחרי, מצב שקיים בפועל משך עשרות שנים, כפי שעלה גם מן העדויות. מאז שכר את החלקות בשנת 1997 הוא מפעיל במקום משרד תיווך מהוותיקים בירושלים, ובמשך 13 שנה, עד אשר הגיעו התובעים להתגורר בבית, שררו בבית יחסי שכנות תקינים. בשנת 2002 רכש הנתבע את החלקות והבעלות עברה על שמו. באותה שנה, או בסמוך לכך, הנתבע ביצע הרחבת בנייה בחזית הבית בשטח של 9 מטרים ברכוש המשותף והחל בהליכים רלוונטים לשינוי תב"ע לשינוי ייעוד המוסכים למשרדים וכן לקבלת היתר בנייה להרחבת הבנייה שביצע (תב"ע 8846). בשנת 2008 ניתן היתר בניה (נספח ז' לתצהיר הנתבע). לטענתו, התב"ע מיטיבה עם כלל דיירי הבית, שכן היא מעניקה לכל אחד מהם אחוזי בניה בשיעור 35 מטרים ומכשירה עבירות בניה שביצעו. לגבי הדלת שנפרצה לחדר המדרגות והקיר שנבנה בחדר ההסקה והשירותים, טען הנתבע, כי לא הוא זה שביצע את העבירות הללו, אלא קודמו במשרד. הנתבע הוסיף כי בשנת 2002 עת הגיש את הבקשה לאישור תב"ע 8846, אף אחד מהתובעים לא התגורר עדיין בבית. כאשר רכשו התובעים את דירותיהם כבר פעל בבית משרד התיווך וכן הייתה כבר הרחבת הבניה. כך גם הדלת, הכיור, חדר השירותים והקיר בחדר ההסקה היו קיימים כעניין שבעובדה. התובעים לא הביאו כל עדות לכך שהנתבע הוא שפתח את הפתח בקיר שבין המשרד לחדר המדרגות וכך גם ביחס להתקנת הכיור והשירותים ובנית הקיר בחדר ההסקה. הנתבע טען, כי כל מטרתה של התביעה היא להפעיל עליו לחץ על מנת שיאפשר לתובעים לבנות על גג הבית. לטענתו, התנגדות התובעים לתב"ע נידונה בכל ערכאה תכנונית אפשרית ונדחתה. בקשות התובע 1 לבניה על הגג נדחו על ידי הוועדה. הנתבע טוען כי על פי סעיף 71(ב) לחוק המקרקעין בעל דירה שהורחבה ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה באותו בניין (לנקודה זו- ב"כ התובע טען כי מדובר על הרחבת דירה, מה שאין בענייננו וכן דרוש רוב של 75% מהדיירים מה שלא היה כאן). הנתבע טען עוד כי הסכם בכתב עליו חתמו הצדדים לאחר משא ומתן מהווה הסכמה מפורשת בכתב לתוכנית, שאם לא כן, אין ספק שספיריה לא היו מסירים את התנגדותם ומעת שניתנה הסכמתה, להגשת התכנית, אין הם רשאים לחזור בהם מהסכמתם. דיון והכרעה 4. תשעה עדים נשמעו במשפט זה. מטעם התובעים העידו בתו של התובע 1, הגב' ליאורה רבינוביץ' ובעלה מר דוד אטיאס המתגוררים בדירה שבבעלות התובע 1 אשר ייפה כוחם לעניין תביעה זו, וכן התובעים 2 ו-3 מר וגב' ספיריה ומר רוני רקח. מלבד הנתבע העידו מטעמו הגב' שרלי מגדר, בעלת הזכויות בתת חלקה 3, בנו מר נועם שריקי, ומר אלי וקנין. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים ובחנתי את הראיות שהגישו הצדדים ולאחר שמיעת העדויות הנ"ל, נתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם שנשמעו בעל פה בסיומה של ישיבת ההוכחות בה נשמעו העדים כולם, מצאתי לנכון לקבל את מרבית הסעדים המבוקשים ולדחות מקצתם, מהטעמים שיובהרו בהמשך. הרכוש המשותף והשימוש בו 5. רכוש משותף מוגדר בסעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 כך: "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסוימת". הרכוש המשותף הוא קניינם של כל בעלי הדירות בבית המשותף, ואין למי מהם זכות לעשות בו שימוש ייחודי. אשר לשימוש שרשאים השותפים במקרקעין לעשות ברכוש המשותף, מורה סעיף 31(א) לחוק המקרקעין, אשר חל גם על בית משותף, באין הסדר אחר: "באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים- (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;". המלומדים והפסיקה עמדו על טיבו של ה"שימוש הסביר" ברכוש המשותף, והגדרה ממצה לשימוש זה הובאה בספרו של עו"ד פ' נרקיס: "שימוש כזה יהא סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה מבעלי דירות אחרים. "שימוש סביר" הינו סוג של שימוש ברכוש המשותף שעונה על הצרכים הלגיטימיים של בעלי הדירות הבית המשותף והן של האפשרות הקיום בו בצורה נאותה ומתקבלת על הדעת. שימוש שכזה צריך שיהיה סביר ורגיל לפי תנאי הזמן והמקום" (ר' פ' נרקיס, הבית המשותף, מהדורה רביעית, הוצאת אוצר המשפט, בעמ' 152). בהתאם לתפישה זו של הרכוש המשותף, פסק בית המשפט העליון כי זכויות הבניה אינן חלק מהרכוש המשותף, והן שייכות מכוח בעלותן המשותפת בקרקע לבעלי כל הדירות בבית, וניצולם על ידי בעל דירה מותנה בהסכמת יתר בעלי הדירות וביחס לעצם הזכות לבנות על השטח הצמוד, אין להסתפק בפחות מהסכמה מפורשת של יתר בעלי הדירות (כך כב' השופט א' מצא בפסק הדין בע"א 1756/96 שואעי נ' בכרך, פ"ד נג (1) 469, בעמ' 476). בהגנתו, מנסה הנתבע לבסס את הבניה והשימוש שהוא עושה ברכוש המשותף, כפי שיפורט להלן, על היתר בניה שניתן לו. כבר בשלב זה ייאמר, כי היתר בנייה אינו מאפשר פגיעה בזכויותיהם הקנייניות של בעלי הדירות בבית המשותף, כפי שנכתב בספרו של המלומד א' איזנשטיין: "היתר בניה שניתן לבעל דירה המבקש את ההרחבה, כוחו יפה לעניים האישורים שעליו לקבל לפי חוק התכנון והבנייה, אולם אינו מכשיר את פעולת ההרחבה. דבר זה ניתן למצוא גם במסמך ההיתר בו נאמר: " מתן היתר זה אינו משחרר את בעליו מחובותיו לפי כל דין כלפי דיירים וכלפי בעלי זכות אחרים ואינו מהווה הכנה מפני תביעה אזרחית נגדו" (א' איזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, בתים משותפים, בורסי הוצאה לאור, בעמ' 219). מכאן, שאין בכוחו של היתר בניה שניתן על ידי רשויות התכנון לגרוע או להוסיף זכויות קנייניות והליכי תכנון אינם מכשירים פגיעה בזכויות קניין שלא כדין. העדים 6. התובע 2, מר ג'פרי יוסף ספיריה טען, כי תת חלקות 1 ו-2 שבבעלות הנתבע מיועדות ל"מוסך", היינו חניה סגורה על פי התוכניות המקוריות ועל פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין. הכניסה למוסכים היא מרחוב הרצוג ואין כניסה ישירה מן המוסכים לכניסה לבית ולחדר המדרגות של הבית. במשך שנים עשה הנתבע שימוש במוסכים כמשרד ללא אישור הרשויות, עד שבשנת 2008 קיבל לכך אישור מרשויות התכנון לשינוי הייעוד במוסכים. אולם, לטענת התובע, רשויות התכנון דנו במישור התכנוני בלבד ולא עסקו בפן הקנייני והנזיקי של המקרקעין, כפי שעולה גם מהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה (נספח ה' לתצהיר התובע). התובע העיד, כי הנתבע ועובדיו משתלטים על החניה המשותפת ולא מכבדים החלטה של אסיפת דיירי הבניין בעניין. עוד העיד התובע על דרכו האלימה והמאיימת של הנתבע ובנו, אשר איימו על אשתו, התובעת 3, ירקו עליה, שפכו שמן על מדרגות הבית, זרקו פצצות עשן וריח מספר פעמים בחדר המדרגות. עדות התובע הייתה מהימנה ומקובלת עלי וניכר היה בדבריו הצער והסבל שהוא חווה נוכח פועלו של הנתבע ומי מטעמו בבית המשותף. 7. התובעת 3, הגב' אסתר ספיריה, רעיית התובע 2, מסרה בעדותה דברים דומים לאלה שמסר הוא. התובעת העידה, כי היא מפחדת מהאלימות הפיזית שנוקטים בה הנתבע ובנו, שירק עליה שלוש פעמים ושפך שמן על מדרגות הבניין ואף היכה את בנה כאשר ביקש לחנות בחניה השמורה להם. עוד מסרה, כי הם לא מחזיקים עוד ברכב, כיוון שהם עייפים מהמלחמה למצוא מקום חניה או לקבל את מקום החניה שלהם. 8. הגב' ליאורה רבינוביץ', בתו של התובע 1 העידה, כי אביה רכש עבורה את הדירה בשנת 2004 לקראת נישואיה והיא מתגוררת בה יחד עם בעלה וילדיה. עובר לרכישת הדירה, היה ידוע לה כי במקום פועל משרד תיווך באופן לא חוקי אך נאמר לה שניתן צו לפינויו, והיא חשבה שכך יהיה. לאחר שהדירה נרכשה, החל הנתבע לאיים עליה שלא תחנה במקומות החניה בחזית הבית, הפריע לבעלי המקצוע שהזמינה לשיפוץ הדירה וכן החנה את אופנעו בתוך חדר המדרגות. כאשר גילה בעלה, כי הנתבע הגיש תכנית להפוך למשרד את המוסכים, הגישו התנגדות לכך יחד עם כל יתר בעלי הדירות. חלקם הסירו את ההתנגדות לאחר מכן, אך לבסוף אושרה התוכנית על אף התנגדותם. על פי עדותה, הנתבע "הבטיח" לה שימרר את חייה בבית עד שתאלץ לעזוב ואכן הוא עושה כל שביכולתו כדי לעשות כן. מדי יום היא ובני משפחתה חווים הטרדות בלתי פוסקות מצדו, מצד בנו ועובדיו. הגב' רבינוביץ תיארה את האלימות שנהג הנתבע כלפיה, כאשר מנע ממנה לפתוח את הדלת כדי לצאת מהבניין, נשף בפניה עשן סיגריות, והוא ובנו צפרו בצופר חזק בחדר המדרגות, שהבהיל את ילדיה. משירותי המשרד עולים ריחות לא נעימים לחדר המדרגות, עובדי המשרד מנהלים שיחות טלפון בחדר המדרגות והנתבע משאיר באופן מכוון את דלת המשרד פתוחה, דבר שגורם רעש ומטרד של עשן סיגריות בכל קומות הבניין. פניות כל הדיירים לנתבע לשם הפסקת המטרד העלו חרס. 9. מר דוד אטיאס, העיד שעל אף שחלק מהחניה שבחזית הבית מוצמד לדירתם, כמתואר בצו רישום הבית המשותף, פנה אליהם הנתבע באיומים כאשר הגיעו להתגורר בדירה וטען שאסור להם להחנות בחניית הבית. מר אטיאס הציג בבית המשפט סרטונים שצולמו במצלמת האבטחה של הבית, בהם נראה הנתבע לוקח אופנוע למרכז החנייה ומונע ממשפחת ספיריה לחנות בחניה שלהם (כך לפי הערת בית המשפט בהתאם לסרטון שנצפה בדיון, בעמ' 35 לפרוט'). כאשר מגיע מאן דהוא למשרדו, מפנה בנו של הנתבע את האופנוע ומאפשר לו לחנות. 10. עוד העיד מטעם התובעים מר רוני רקח, אשר עסק בעבודות ניקיון בכניסה ובחדר המדרגות של הבית המשותף, מאז שנת 2006. בעדותו מסר, כי דלת משרד התיווך פתוחה והעובדים בה מעשנים וכל בכניסה לבנין יש דרך קבע עשן וריח סיגריות. באחת הפעמים שהגיע לבית, ביקש להחנות את רכבו, הנתבע תפס את אחת החניות באמצעות חניית אופנוע בה. מר רקח חיכה עד אשר החניה תתפנה, וכאשר הגיע רכב אחר, הזיז הנתבע את האופנוע שהיה בחניה ואפשר לרכב האחר לחנות בחניה. גרסת הנתבע 11. הנתבע העיד כי התובע 1, בתו וחתנו הגישו את התביעה כחלק ממסע חורמה נגדו, לאחר שסרב למכור להם את זכויותיו בגג הבית. הנתבע העיד, כי כאשר שכר את המשרד, רק דירת משפחת מדגר שימשה למגורים, וכל יתר הדירות בבית שימשו לעסקים, משרדים ומסחר. בשנת 2002 רכש את המשרד ממשפחת חריס, ועם העברת הבעלות בנכס על שמו, הגיש תכניות לשינוי תב"ע לצורך שינוי יעוד המוסכים למשרדים. דבר הגשת הבקשה לשינוי תב"ע היה בידיעת ובהסכמת דיירי הבית. התנגדות התובע 1 לתוכנית נדחתה, ובחודש 2.07 אישרה הוועדה המחוזית את תב"ע 8846/א ובהמשך הוגשה בקשה להיתר בניה שמספרה 63238.1 אשר אושרה אף היא בחודש 1/08. לטענתו, על פי היתר הבניה אושרה תוספת בניה למשרד בשטח של 9 מ"ר ברחבה שבחזית הבית המצויה מתחת למרפסת משפחת מגדר. לטענתו, מאחר שרבינוביץ פגעו ברכוש המשותף, בגג הבית ובקירות החיצוניים וגזלו זכויות בניה של כלל הדיירים במסגרת שיפוצים שביצעו, ובנוסף כל דיירי הבית נהנים מתוספת אחוזי בניה בשטח של 35 מ"ר לכל דייר בעקבות התכנית שהגיש, הרי שלכל היותר יש לבצע טבלת איזון בין הדיירים ואין מקום ליתן נגדו צו עשה להשבת המצב לקדמותו. הנתבע חזר שוב ושוב על כך שהתב"ע שהוציא לפועל ושאושרה לבסוף מאפשרת תוספת בניה של 35 מטרים לכל אחת מהדירות בבית. במהלך עדותו צעק הנתבע לא אחת ובית המשפט נדרש להעיר לו על כך מספר פעמים. בעדותו ניכרה הצגה מגמתית של הדברים וחוסר עקביות בהתייחס לדין ודברים שהיה בינו ובין התובע 1. 12. בנו של הנתבע, מר נועם שריקי, העיד דברים דומים לדברי אביו. בעדותו נמצאו סתירות לעדות אביו ומגמה להעיד על אירועים שלמעשה לא היה מעורב ובקיא בהם. כך, העיד שקיר הגבס שנמצא בתוך חדר ההסקה "תמיד היה שם", אך כאשר עומת עם רישום התאריך 2003 על גבי הקיר, לא היה בידו להסביר וכן סתירות נוספות שיובאו בהמשך. 13. עוד העידה מטעם הנתבע, הגב' שרה שרלי מגדר, בעלת הזכויות בדירה בתת חלקה 3 שבקומה הראשונה. על פי עדותה, במהלך 20 השנים שבהן היא בעלת הדירה, שימשה קומת הקרקע בבית למסחר, משרדים ובתי מלאכה זעירים ולמעשה כל הדירות שימשו למשרדים למעט דירתה. לדבריה, בינה ובין הנתבע קיימים יחסי שכנות תיקנים למעט מחלקות שהתעוררו מפעם לפעם, מעולם לא נהג כלפיה בבריונות. עוד העידה, כי זכור לה שמאז היא מתגוררת בבית, היה קיים פתח סגור בדלת בקיר הבית המפריד בין המשרד לבין הכניסה לחדר המדרגות, וכן היה קיר בין חדר ההסקה של הבניין למקלט, כיור ואסלה במבוא לחדר ההסקה. עוד מסרה, כי הרחבה בחזית הבית שימשה את דיירי הבית השונים על בסיס מקום פנוי. על אף שעדה זו העידה מטעם הנתבע, הרי שפרטים רבים בעדותה תמכו דווקא בגרסת התובעים. כך עומתה עם חתימת בעלה על התנגדות לשינויים שעשה הנתבע עליה חתם בעלה, ומסרה שלא נתנה הסכמה לנתבע להתקין מזגנים בפתח הבניין או להתקנת וונטה. 14. לבסוף, העיד מטעם הנתבע, מר אלי ועקנין, חתנו של מר יצחק חריס ז"ל, שהיה הבעלים הקודמים של המשרד. מר ועקנין העיד, כי הוא מכיר את הבית לפחות 25 שנה מאחר שהוא טיפל בהשכרת המשרד לשוכרים שונים עבור חמו במהלך השנים ולאחר פטירתו בשנת 99', טיפל גם במכירתו לנתבע. לדבריו, במשך השנים הושכר המשרד לבתי עסק שונים, בין היתר, לאלקטרוניקה ואזעקות לרכב. יתר הדירות בבית היו מושכרות גם הן לעסקים שונים. בשנת 97' הושכר הנכס לנתבע ובשנת 2002 לאחר פטירת מר חריס ואשתו, נמכר הנכס לנתבע. גם הוא העיד כמו הגב' מגדר, כי במשך 25 השנים האחרונות, היה קיים פתח סגור בדלת קיר הבית לבין המושכר, היה בנוי קיר בחדר ההסקה של הבית, וכן היה קיים כיור במבוא לחדר ההסקה. עד זה העיד שנשפט בגין שימוש חורג במשרד ובהכרעת הדין נקבע שאכן נעשה בנכס שימוש חורג, אולם הוא קיבל ארכה לבקשת שינוי תב"ע ולאחר מכן מכר את הנכס לנתבע אשר המשיך עם הליך שינוי התב"ע. 15. הסעדים המבוקשים א. ייעוד המשרד על פי נסח הרישום מפנקס הבתים המשותפים שבלשכת רישום המקרקעין, תת חלקות 1 ו-2 במקרקעין מתוארות כ- "מוסך". התובעים מבקשים לדבוק בייעוד החלקות כפי שהוא מופיע במרשם המקרקעין ולהורות לנתבע להימנע מכל שימוש שלא לצורך זה. ואולם, בידי הנתבע היתר בניה על פיו אושרה לו הפיכת ה"חניה המקורה", קרי המוסכים למשרדים, על פי החלטת ועדת משנה מיום 18.9.06 (היתר מס' 63/028.1, צורף כנספח ד' לכתב ההגנה). אופיו של הרחוב בו מצוי הבית, הוא כזה שעל פי רוב בקומת הקרקע של הבניינים בחזית הפונה לרחוב הרצוג, מצויים עסקים זעירים שונים ואילו הקומות העליונות משמשות לדירות מגורים. כך עולה גם מהחלטת הוועדה המחוזית מיום 24.11.05 בה צוין בסעיף 5: "בהתאם למדיניות הוועדה ותכנית מתאר לרחביה המתגבשת, ציר רחוב עזה (לרבות רחוב הרצוג) מיועד למסחר בקומת הקרקע. השימוש המותר יהא משרדים..." ( החלטה מיום 5.12.05, נספח ב' לתצהיר הנתבע). ממכלול הראיות שהוצגו והעדויות שנשמעו התרשמתי כי גם בבית משותף זה, שימשו המחסנים בקומת הקרקע לבתי עסק עוד עובר למתן ההיתר, ולמעשה בחלקות הנתבע התנהלו במשך שנים עסקים שונים. כך העיד מר אלי וקנין, אשר השכיר חלקות אלה בטרם נמכרו לנתבע, לעסקים שונים וכן הגב' מדגר. כך עולה גם מתמצית רישומי יחידת הגזברות העירית ירושלים, כי בחלקות פעלו עסקים שונים לפני הנתבע(נספח י' לתצהיר הנתבע). גם התובעים 2 ו-3 העידו שטרם רכשו את הדירה ידעו שמתנהל בקומה הראשונה משרד תיווך אך קיבלו זאת כעובדה וחשבו שהדבר תקין. בשנת 2005 הגישו התנגדות לתב"ע של הנתבע, אך לאחר מכן הסירו אותה לבקשת הנתבע על מנת להגיע להסכמה עמו. גם מר אטיאס וגב' רבינוביץ' העידו, שכאשר ביקרו בבית עובר לרכישת הדירה על ידי התובע 1, ראו שקיים בו משרד תיווך, אך בירור שעשו בעיריית ירושלים העלה שניהול המשרד והשתלטות על הרכוש המשותף היו מטופלים כבר ובדרך לפינוי והשבת במצב לקדמותו. כך התרשמו, בין היתר, מכתבי אישום שהוגשו נגד הנאשם, בהם הואשם בביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר, בשל הפעלת משרד תיווך בשטח המיועד למחסן חנייה פרטית (נספחים ב'1 ו-ב'2 לתצהיר אטיאס). בנסיבות אלה, משניתן היתר לשינוי הייעוד, באופן המכשיר את השימוש שנעשה במשרד במשך שנים רבות, וההולם גם את אופיו של הבניין אשר שימש בעבר לבתי עסק שונים וכן את אופי הרחוב בו מצוי הבית, שוכנעתי, כי אין מקום לשנות את ייעוד המשרד כפי שאושר ברשויות התכנון. על כן נדחה הסעדה המבוקש בעניין זה. ב. הרחבת המשרד לעבר הרחבה שבקדמת הבית על פי תשריט הבית המשותף, וכן העתק נסח הרישום של הבית המשותף (נספח ב' לתצהיר התובע), תת חלקה 1 היא בשטח 15 מ"ר ותת חלקה 2- בשטח של 17 מ"ר. חזית הבית המשותף, היא חלק מהרכוש המשותף על פי התשריט וכפי שנראה בתמונה שצירף התובע 2 לתצהירו (נספח ח'). בתמונה נספח ח', נראית חזית הבית כפי שהייתה בעבר, כאשר מרפסת הקומה הראשונה, שבבעלות הגב' מגדר, בולטת מעל החזית הפנויה והריקה. בתמונה מתקופה מאוחרת יותר, המייצגת את המצב בבית עד היום נראית הרחבת המחסנים/ המשרד אל עבר חזית הרחוב, עד לקצה המרפסת של הקומה הראשונה. על פי היתר הבניה שניתן לנתבע מיום 18.9.06, אושר לנתבע להרחיב את חזית המשרדים כפי שביקש וכפי שעשה בפועל (ר' נספח ז' לתצהיר הנתבע). התובעים טענו, שבשנת 2004 הנתבע השתלט על חלק מן הרחבה שבקדמת הבית ו"סיפח" שטח זה לעצמו כדי להרחיב את שטח המוסכים בכ- 10 מ"ר. מדובר בהרחבה בחזית הבית, המשמשת חלק מהחניה ואשר נעשתה שלא כדין וללא הסכמת מי מהדיירים. התובע 1 הגיש התנגדות להרחבה זו אך ההקלה אושרה בהיתר הבניה שניתן לבסוף. הנתבע העיד מנגד, כי ביצע את הרחבת המשרדים בשנים 2002-2003, וזו אושרה בהיתר הבניה ונעשתה באישור ובהסכמת הדיירים שניתנה בעל פה וכן על פי הסכם בכתב עליו חתמו חלק מהתובעים (הסכם מיום 21.9.05, נספח ג' לתצהיר מר אטיאס, להלן: "ההסכם"). הרחבת המשרד נעשתה על גבי רחבה שנמצאת בחזית הבית שהינה חלק מהרכוש המשותף. הרחבה שכזו, טעונה אישור מפורש של בעלי הדירות בבית המשותף. הנתבע ניסה לבסס טענתו, כי ניתנה לו הסכמת בעלי הדירות להרחבה זו, על היתר הבניה שניתן לו, בהיעדר התנגדות מקצת התובעים ובדחיית התנגדותם של אחרים. עם תום שמיעת הראיות שוכנעתי, כי הנתבע כשל בהוכחת טענתו שיתר בעלי הדירות בבית נתנו הסכמתם להרחבה זו של המשרדים. מעדויות התובעים עלה כי איש מהם לא הסכים לסיפוח שטח הרחבה למשרד הנתבע. גם העדה מטעם הנתבע, הגב' מדגר, על אף שהעידה על הנתבע ואורחותיו באור חיובי מסרה, כי התנגדה לצעדים שונים שביצע הנתבע בבית, ולא העידה שהסכימה להרחבת חלקותיו לעבר הרחבה שבחזית הבית. התובע מר ספיריה העיד שתחילה, התנגד לתכנית שהגיש הנתבע, בכללה ההרחבה, אך לאחר מכן מתוך כוונה להגיע לשלום והסדר חזר בו מהתנגדותו. התובע 1 באמצעות בתו וחתנו אשר העידו, התנגדו לתכנית, אך התנגדותם נדחתה וההיתר ניתן לבסוף. משיכת התנגדות התובע 2 מהבקשה להיתר, לא יכולה להיחשב כהסכמה לגריעת שטח משותף של כלל דיירי הבית. עיון בהסכם עליו חתמו הנתבע, התובעים 2 ו-3 וכן הגב' מגדר, מעלה כי אמנם במסגרתו התחייבו האחרונים להסיר את התנגדותם לבקשת ההיתר שביקש הנתבע, אך אין במשיכת התנגדותם כדי ליצור הסכמה אקטיבית לכל השינויים שביצע הנתבע ברכוש המשותף. להיעדר הראיות לעניין הסכמת התובעים להשתלטות הנתבע מצטרפת חוסר הקוהרנטיות בגרסת הנתבע לנושא זה. בעוד הנתבע עצמו טען שההרחבה האמורה נעשתה בשנת 2003, העיד בנו כי מהלך זה בוצע בשנת 1990, ומסר עדות שלא תמכה בגרסת אביו הנתבע. עדות מר ועקנין, גם היא לא סייעה לנתבע בעניין זה. מר ועקנין ביקש להראות שגם השוכר שקדם לנתבע במושכר עשה שימוש בחלק זה של ההרחבה, אולם מחקירתו הנגדית עלה, שעובר לשימוש שעשה הנתבע בשטח זה, ניצבו קירות תמך צדדיים בלבד, ללא סגירת הזכוכית והחלונות כפי שמופיע כיום. מראיות אלה, שוכנעתי כי הנתבע הרחיב את המשרד על גבי הרחבה שהיא ללא ספק רכוש משותף של הבית, שלא על דעת בעלי הזכויות בדירות בבית המשותף, ומשכך אני מורה לנתבע להשיב את המצב לקדמותו בחזית הבית, לחזור לקווי הבניין כפי שהיו במקור, עד אשר בוצעה הרחבה זו ולסלק ידו משטח זה. ג. דלת המעבר ממשרד הנתבע לחדר המדרגות של הבית המשותף בתשריט הבית המשותף, כפי שצורף לנסח הרישום, לא מופיעה דלת מעבר בין החלקות שבבעלות הנתבע לחדר המדרגות שברכוש המשותף. התובעים העידו בכאב רב על עוגמת הנפש שנגרמת להם כתוצאה מהמעבר המתאפשר ממשרד הנתבע לחדר המדרגות, הודות לדלת הפתוחה ממשרדו לחדר המדרגות. המעבר גורם לכך שכל באי המשרד נכנסים דרך חדר המדרגות, משוחחים בטלפון בסמוך לדלת, ריח עשן סיגריות חריף עולה מהדלת ומציף את הבית כולו וכל אלה פוגעים קשות באיכות חייהם. התובע העיד, כי פריצת כניסה זו פגעה ברכוש המשותף ובזכויות הקניין של כל בעלי הדירות בבית בכך שבמקום כניסה שקטה המיועדת ל- 3 דירות מגורים, הכניסה הפכה להיות סואנת ומדי יום עוברים בה הנתבע, עובדיו הרבים וקהל לקוחותיו המבקרים במשרדו. הנתבע משאיר את הדלת שפרץ פתוחה לרווחה וריח עשן הסיגריות שנודף ממשרדו, מהווה מטרד חמור וסיכון בריאותי לדיירי הבית. בקשות התובעים לסגירת הדלת, נענו בשלילה ולמעשה הנתבע משתמש בה ככלי נשק נגד התובעים. התרשמתי, כי הדלת מאפשרת חיכוך תמידי בין הנתבע והתובעים, במסגרתו אירעו אירועים אלימים עליהם העידו התובעים, ועל כך מעידות גם פניות בכתב מאת התובעים לנתבע ותלונות שהגישו למשטרה נגדו(נספחים ו- ח' לתצהיר מר אטיאס, ו- א4 -א8 לתצהיר הגב' ברקוביץ). התובעים היו ישרים דיים כדי להעיד שהדלת לא נפערה לאחרונה, וכי הבחינו בקיומה כאשר הגיעו לגור בבית. כך, העידה התובעת 3 שבשנת 2005, כשבאו לראות את הדירה עובר לרכישתה, ראו שיש דלת בין המשרד לחדר המדרגות. בעדות הגב' רבינוביץ', ביקשה ב"כ הנתבע להראות כי למעשה אין בידה להראות שהנתבע הוא אשר פתח את הדלת בקיר הבית המשותף, אך העדה השיב תשובה הגיונית ומקובלת כי לאף אדם אחר בבית לא היה אינטרס להתקין דלת רב בריח דקורטיבית עם שלט המשרד על גבה. מר אטיאס, תמך בדברי התובעים כאשר העיד שבהתנגדות שהגיש לבקשה להיתר ציין את פריצת הדלת על ידי הנתבע, והפנה להחלטת ועדת התכנון מיום 31.10.5, בה נקבע כי הכניסה לשטח הנתבע, תתואם עם כל דיירי הבניין וכן עם הג"א על מנת לא לפגוע בכניסה למקלט וחדר המדרגות (עמ' 46). בעדויות התובעים ביחס למתרחש בחדר המדרגות בשל הדלת הפתוחה, תמכה עדות הגב' מדגר מטעם הנתבע אשר העידה, כי בכניסה לבית יש עשן של סיגריות והדבר מהווה בעיה. אל מול עדויות התובעים ביחס לדלת, הייתה גרסת הנתבע בלתי אחידה וניכר כי הוא מבקש להכשירה תוך אי מסירת העובדות כהווייתן. הנתבע העיד, כי ככל הידוע לו כבר מעת בנייתו נבנה הבניין עם פתח ברוחב של 90 ס"מ מהמוסכים אל חדר המדרגות וכך היה המצב לפחות משנת 97', עת שכר את המשרד לראשונה. טענת התובעים לפיה הוא פרץ את פתח היציאה אל חדר המדרגות, אינה נכונה, שכן כל שנעשה על ידו הוא החלפת דלת ישנה בדלת חדשה. בנו של הנתבע, ביקש לחזק את עדות אביו לעניין הדלת והעיד שהדלת הייתה קיימת "מאז ומעולם...אותו דלת, אותו סוג הכול אותו דבר....הכול אותו דבר אחד לאחד" . ואולם, עיון בתמונות שצירפו התובעים מעלה כי מדובר בדלת פלדלת שלא סביר שהייתה קיימת בעבר, ומכל מקום הנתבע עצמו העיד שהפתח היה קיים, והוא רק החליף את הדלת. פתיחת פתח בקיר חדר המדרגות, לכל הדעות מהווה פגיעה ברכוש המשותף. היא מאפשרת כניסה נוספת וחדשה למשרד הנתבע ובכך, כפי שעלה מעדויות התובעים, מהווה שינוי ניכר, משנה ופוגעת בחדר המדרגות וברכוש המשותף. צעד כזה של שימוש ברכוש המשותף, שאינו מהווה שימוש סביר בו, אינו יכול להתקיים בהתחשבות בשיתוף הדיירים בבית המשותף. יחד עם זאת, משהתרשמתי מעדויות התובעים עצמם, כי הדלת הייתה קיימת בשנים עברו, וככל הנראה נפערה על ידי קודמיו של הנתבע במשרד, הרי שאינני מורה על הסרתה, אלא אוסר את השימוש בה ומורה על הותרתה נעולה דרך קבע באופן שלא יתאפשר מעבר אדם מחדר המדרגות למשרד. ד. חדר ההסקה טענת התובעים היא, כי הנתבע בנה קיר בתוך חדר ההסקה ובכך יצר חדר נוסף המשמש לשירותי המשרד. מטעם התובעים, העיד מר דוד אטיאס כי לאחר שעבר לגור בדירה, גילה שהנתבע בנה שירותים בחדר ההסקה המשותף, לשימוש המשרד שכן במשרד אין שירותים אחרים. לדבריו, השירותים מעלים ריחות ויוצרים מפגע בחדר המדרגות והנתבע בבקשתו לאישור התב"ע לא ציין שהוא משתמש בשירותים שנמצאים בחדר ההסקה ולא בשירותים במשרד (עמ' 44). במשרד אין שירותים אחרים, והשירותים בחדר ההסקה משמשים את המשרד בלבד. כך עולה מראיות ועדויות שני הצדדים. אין חולק, כי חדר הסקה מהווה רכוש משותף, בהיות מתקן הסקה אחד הרכיבים המופיעים בהגדרת "רכוש משותף" בחוק המקרקעין, כפי שהובאה לעיל. מהעדויות כולן עולה, כי חדר השירותים משמש את הנתבע, עובדיו ולקוחות משרדו בלבד. הנתבע טען שקיר ההפרדה הבנוי בחדר ההסקה קיים מימים ימימה וכך גם הכיור והאסלה המצויים במבואת הכניסה למקלט הותקנו מעת בניית הבניין כמתחייב בכל מקלט תקין. ואולם, מהסכם עליו חתם הנתבע עם התובעים 2 ו-3 וכן הגב' מדגר, עולה כי הנתבע התחייב במסגרתו : "להוציא את החפצים שלו מחדר ההסקה...להזיז את הקיר שבנה בין הדוד לבין השירותים" (הסכם מיום 21.9.05, נספח ג' לתצהיר מר דוד אטיאס). כאשר נשאל מדוע נכתב בהסכם זה שהוא זה שבנה את הקיר, אם לא כך היה, לא הייתה בידו תשובה המניחה את הדעת. כן הודה שהוסיף דלת בחדר ההסקה. עוד עלה מהעדויות, כי הקיר המפריד הינו קיר גבס ועליו מוטבעת השנה "2003". מכאן שאין מדובר בקיר שנבנה מקדמת דנא ולכל הפחות, הנתבע הקימו מחדש. כך גם מעדות הגב' מדגר, שכזכור העידה מטעם הנתבע, עלה כי הקיר בחדר ההסקה נבנה לפני 5 שנים, וכי השירותים המצויים בחדר ההסקה משמשים את הנתבע ועובדיו בלבד. גם מר וקנין שהעיד מטעם הנתבע טען שאת השירותים בנה מר חריס, חותנו הבעלים הקודם של המשרד. אך משעומת בחקירה הנגדית עם הסכם השכירות אשר נערך בין מר חריס ז"ל לנתבע (מוצג ת/2) בו התחייב להקים שירותים בתוך המשרד, לא עלה בידו ליישב מדוע התחייב מר חריס לבנות שירותים בתוך המשרד אם אלה היו קיימים בחדר ההסקה כבר אז, כטענתו. נוכח היעדר חדר השירותים בתשריט הבית המשותף, הימצאותם בשטח הרכוש המשותף, והמפגע והכיעור שהם יוצרים, כפי שעולה הן מעדויות התובעים והן מהתמונות שהוגשו לבית המשפט שוכנעתי, כי אין לאפשר המשך השימוש באלה, לפיכך, אני נעתר לבקשת התובעים ומורה בזאת לנתבע להשיב את המצב בחדר ההסקה לקדמותו, להסיר את הקיר בו בנה ואת חדר השירותים. ה. מקלט הבית מקלט הבית מהווה רכוש משותף. ככזה, על כל אחד מהדיירים לעשות בו שימוש סביר המאפשר ליתר הדיירים שימוש דומה. התובע 2 העיד, כי הנתבע משתמש במקלט כמחסן ומאחסן חפצים של המשרד שהוא מנהל, ארונות ארגזים, מחשבים, ריהוט וכדומה. בדבריו תמך גם מר רוני רקח שהועסק בניקיון הבית והעיד שכאשר ביקש לנקות את הכניסה למשרד הנתבע, איים עליו הנתבע וגידפו והורה לו לא להתקרב לעולם למקלט הבית. לדבריו, במקלט הבית היה מצוי ציוד, חמרי בניה ושלטים של המשרד, ולכן את חומרי הניקוי של הבית הניח בחדר ההסקה. הנתבע טען מנגד, כי במסגרת הגשת תכנית ההרחבה לדירתו, נדרש על ידי עיריית ירושלים לצרף אישור הג"א לפיו מקלט הבית המשותף תקני. מאחר שהמקלט לא היה כזה, פעל לאחר שנערכה חוות דעת מהנדס מטעם הג"א, שיפץ את המקלט בסך של 9,468 ₪. אולם התובעים סרבו להשתתף בעלויות אלה. בגין כך הגיש תביעה נגד התובעים למפקח על הבתים המשותפים. כיום, לכל אחד מדיירים הבית מפתח למקלט, ומצויים בו חומרי ניקוי וכלים המשמשים לתחזוקת הבית, כמו גם חפצים מועטים של הנתבע ושל דיירים נוספים. הנתבע טען, כי כבר בהסכמה שהושגה בין הצדדים ביום 9.12.05 הוסכם במפורש שהוא יצמצם את חפציו במקלט ויאפשר גם ליתר הדיירים לאחסן חפצים שלהם במקלט. לדבריו, לכל בעלי הדירות בבית יש מפתח למקלט ומעולם לא נמנע מהם להשתמש בו ולאחסן את חפציהם. לגרסתו, הוא עושה במקלט שימוש סביר ומאחסן בו סך הכול שני ארונות שירות משרדיים ותו לא. מקלט הבית המשותף הוזכר כאחד מרכיבי ה"רכוש המשותף" בהגדרתו בחוק המקרקעין. המקלט מיועד לשימוש כלל הדיירים בבית בעת חירום להגנתם ושמירה על שלומם ובטחונם. סבורני, כי הנחת ארונות משרדיים וציוד כפי שנראה בתמונות שצירפו התובעים (נספח ט' לתצהיר מר אטיאס), פוגעת במטרה זו ולא מאפשרת את השימוש לשמו נועד המקלט. רק לאחרונה דווחנו על מקלטים אשר בעת חירום לא היו ערוכים לשימוש, שכן שימשו לאחסון חפצים וצרכים אחרים. בהנחת רהיטים דוגמת ארונות במקלט הבית יש פגיעה ברכוש המשותף וכן בבטחון דיירי הבית. לפיכך, אני מורה לנתבע לסלק מהמקלט את החפצים שהניח בו ולהמשיך ולאפשר גישה חופשית לכל אחד מדיירי הבית. ו. החניה התובעים מבקשים להורות לנתבע להימנע מלחנות בחניות המסומנות 2 ו-4 בנספח ג' המצורף לכתב התביעה ולהימנע מחסימת רכבים בחניות אלה. התובע 2 העיד, כי הנתבע משתלט במשך רוב שעות העבודה של המשרד על רוב ולעתים על כל מקומות החניה ובכך משיג את גבולם של יתר דיירי הבית. בהחלטה של אסיפת דיירי הבניין בה נוכח גם הנתבע, הוחלט לחלק את שטח הרחבה ל-4, כך שכל אחד מבעלי הדירות ישתמש בחניה והנתבע ישתמש בחניה הרביעית. אולם הנתבע לא מכבד החלטה זו, וכן את ההסכם שכרת עם התובע ומשפחת מגדר בו התחייב להימנע מלהפריע ליתר דיירי הבניין להחנות את מכוניותיהם, כל אחד בחניה נפרדת. הגב' רבינוביץ' העידה שהנתבע ואנשיו חוסמים את רכבה שחונה בחניה, על ידי חניה כפולה במדרכה או חונים בחניה שלה. לכל אחד מששת העובדים במשרד ישנם רכבים והם תופסים את מקומות החניה ללא היסוס. גם כאשר הייתה בהריון, או חזרה לביתה וילדיה נרדמו ברכב, לא הואילו הנתבע ואנשיו לפנות את החניה. הנתבע טען מנגד, כי בחזית הבית קיימים ארבעה מקומות חניה, כאשר החניה השמאלית הקיצונית אינה תקנית מאחר שהרכב החונה בה בולט למדרכה, ועל כן ניתנים לחונה בה דוחות חניה. בין הדיירים היה הסכם שעל פי הגרלה נקבע מקומו של הנתבע דווקא במקום הזה, אבל הוסכם שזה יהיה בכפוף לכך התובעים ישאו בהוצאות הכשרת מקום החנייה. עובר לאישור התכנית על ידי עיריית ירושלים, נבדק השטח על ידי נציג מחלקת החניה בעיריה, אשר נתן אישור לתוספת הבניה, ובמסגרת ועדת הערר, שדנה בהתנגדות שהגישו רבינוביץ, הוסכם שיוכשר מקום חניה נוסף במימון כל דיירי הבית. בהסכמת כל דיירי הבית הוזמן קבלן על מנת להכשיר מקום חניה נוסף, אולם תוך כדי ביצוע העבודה, הודיע הקבלן כי עקב קיומו של סלע מוצק במקום לא ניתן להשלים את העבודות. קבלנים אחרים שהגיעו מסרו שניתן לעשות כן, אולם עקב העלויות הגבוהות, משכו התובעים ידיהם מהעניין, וכך עד היום נשאר נושא החניה לא פתור ובפועל קיימים 3 מקומות חנייה בלבד, בעוד שבבניין 5 חלקות משנה (3 דירות ו-2 היחידות שבבעלותו). לעניין הטענה שהוא תופס מספר מקומות חניה בו זמנית, הרי שגם התובעים עושים כן והדבר נובע ממצוקת החניה באזור. בהסכם מיום 21.9.05, הוסכם כי הנתבע מתחייב לעניין החניה: "(ו) מתוך הכרה מפורשת בכך שרצועת הקרקע בין חזית הבניין לבין המדרכה (להוציא פס הצמוד לדירה בתת חלקה 5 ומיועד לצרכי ציבור) הוא רכוש משותף של כל בעלי היחידות בבניין-להימנע מלהפריע ליתר בעלי היחידות בבניין להחנות את מכוניותיהם במקום, כך שיהיה מקום חנייה אחד לכל אחד מבעלי הדירות בבניין ולמר שריקי עצמו". בתום דיון בועדת הערר לתכנון ובניה מיום 27.2.07(נספח טו לתצהיר מר אטיאס), הודיעו הצדדים שם, משפחת רבינוביץ והנתבע, כי הגיעו להסכמה לפיה הנתבע יוותר באופן קבוע על זכותו לחנייה בחנייה הנמצאת בסמוך לשביל המדרגות, בצד המערבי של המדרגות, לטובת רבינוביץ. ואילו רבינוביץ יוותרו באופן קבוע על זכום לחנייה עדיפה בחניה מס' 1 לטובת הנתבע. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה על ידי יו"ר ועדת הערר. אל מול הסכמה זו שקיבלה תוקף של החלטת ועדת הערר, לא מצאתי תימוכין לגרסתו של הנתבע, לפיה על התובעים היה לשאת בעלות הכשרת החניה הרביעית בשטח הרכוש המשותף של הבית, לפיכך, שוכנעתי כי יש לקבל את טענות התובעים לעניין החניה ואני מורה לנתבע לחנות במקום החניה שיועד לו בלבד, להימנע מלחנות בחניות התובעים או לחוסמם בכל דרך שהיא. ז. השבת העמודים התוחמים את הגבול בין החניה המיועדת לשימוש הנתבע התובעים טענו, כי על מנת להרחיב את שטח החניה בה הוא אמור להשתמש, הסיר הנתבע את העמודים שהפרידו בין חניה זו לבין שביל הכניסה לבית. בכך הצר את שביל הכניסה לבית, שרוחבו לפני הסרת העמודים היה 1.2. מ"ר, רוחב מינימלי הדרוש למעבר אדם. הנתבע טען מנגד, כי העמודים שהיו ממוקמים בכניסה לבניין הוצבו על ידו בעבר, עוד בטרם רכשו התובעים את דירותיהם, על מנת למנוע מעוברי אורח לחנות במקום. אך לאחר שלא נפתר עניין החניה הנוספת, הסיר את העמודים על מנת לאפשר באופן זמני חניה נוספת. הסרת העמודים לא פגעה לדבריו בשביל הכניסה לבית, שרוחבו 150 ס"מ. לא מצאתי בתשריט הבית או בראיות הצדדים עדות לכך שהעמודים הינם חלק מתוכנית קיימת או מחוייבת. לא מצאתי ראיה לכך שהעמודים הוצבו על ידי בעלי הדירות בבית, ונוכח מצוקת החניה לא מצאתי לנכון להורות לנתבע, בנסיבות הקיימות, על השבת עמודים אלה למקומם הקודם. 16. סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל אני מורה לנתבע: א. לסלק ידו מהשטח שסיפח ברחבה שבקדמת הבית הפונה לרח' הרצוג, בשטח של כ-10 מ"ר ולהשיב את המצב לקדמותו באופן ששטח זה יחזור ויתווסף לשטח הרחבה שבבעלות כל דיירי הבית. ב. לנעול את דלת הכניסה שבין המשרד לחדר המדרגות ולא לאפשר דרכה מעבר. ג. להשיב את המצב בחדר ההסקה לקדמותו ובכלל זה להסיר את הקיר שבנה, את חדר השירותים וכיור הרחצה ולהימנע מלעשות בחדר ההסקה כל שימוש שאינו לצורך זה. ד. להימנע מלעשות כל שימוש במקלט, אלא למטרה לה נועד, ובכלל זה לסלק ממנו את כל חפציו. ה. להימנע מלעשות כל שימוש בחניות בחזית הבית המסומנות 2ו- 4 בנספח ג לכתב התביעה ולהימנע מהעמדת כלי רכב אופן החוסם או מפריע לחניית כלי רכב בחניות אלה. אשר להוצאות משפט- אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. רכוש משותף