הקצאת מגרשים לבדואים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקצאת מגרשים לבדואים: א. פתח דבר: בעתירה שבפניי מבקשים העותרים, להורות כי מכרז מס' צפ/106/2011, להקצאת 18 מגרשים לבניית 36 יחידות דיור בכפר זנגריה בטל. לקבוע כי התנאי הקובע כי ההרשמה למכרז מותנית בהגשת הצעה על ידי שני מציעים יחדיו, לכל מגרש בגודל של 500 מ"ר (למעט יוצאי או משרתי כוחות הביטחון הרשאים להירשם בנפרד), נגוע בהפליה ומהווה פגיעה קשה בזכות לשוויון. עוד מלינים העותרים כנגד ההחלטה לשווק במסגרת המכרז 18 מגרשים בלבד במקום לשווק את כל הקרקעות שבגוש 13563, 13564 אשר מיועדות לבניה. ב. הצדדים לעתירה: העותרים, בנים ובנות צעירים בני המיעוט הבדואי, מתגוררים בכפר זנגריה שבגליל העליון. המשיב 1 מנהל עפ"י חוק את קרקעות המדינה, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח (להלן יקרא - "המינהל"). המשיב 2 הוא השר הממונה על המינהל. המשיב 3 ממונה על חוק חובת מכרזים ועל התקנת תקנות על פיו. המשיבה 4 - ממשלת ישראל, היא הרשות המבצעת. המשיבה 5 מועצת מקרקעי ישראל מוסמכת לקבוע את מדיניות השימוש במקרקעי ישראל, על פי חוק יסוד: מקרקעי ישראל ועל פי חוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. היא קבעה את מדיניות הפטור ממכרז להקצאת קרקע למגורים למגזר הבדואי בישובי צפון הארץ (ראה החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1103 מיום 27.3.07 והחלטה 1024 מיום 2.5.05 שבוטלה מאוחר יותר). המשיבה 6 היא הרשות המקומית בתחומה מצויים המגרשים מושא עתירה זו. ג. העובדות הצריכות לעניין: הישוב טובא-זנגריה ישוב בדואי, מאז שנת 1988 מוגדר ומתנהל כמועצה מקומית אחת. הישוב מחבר בין שני שבטים בדואים: שבט טובא, הכולל כ-5,000 תושבים, ושבט זנגריה, כולל כ-600 תושבים. על מנת לאפשר לבני הישוב להמשיך את הפרקטיקה הבדואית המסורתית ולבנות את ביתם בסמוך לבית הוריהם, מפרסם המינהל מעת לעת מכרזים לשיווק מגרשי מגורים בטובא זנגריה, המיועדים לבני המקום בלבד. עד שנת 2005, מכרזי המינהל הנוגעים לאדמות כפר זנגריה, הציעו מגרשים המיועדים לבניה בשטח של 500 מ"ר. בשנת 2005 פורסם מכרז צפ/240/2005 להקצאת קרקע למגורים בכפר זנגריה למשרתים בכוחות הביטחון, וכן למחוסרי דיור, ואולם, בשל ההיענות הנמוכה, המכרז נכשל. בשנת 2009 פורסמו שני מכרזים להקצאת קרקע לבניה למגורים בשטח המועצה המקומית, האחד צפ/317/2009 בכפר טובא, והשני, צפ/322/2009, להקצאת 30 מגרשים בכפר זנגריה. המכרז בכפר טובא הוגבל לתושבי הכפר בלבד ואילו המכרז בכפר זנגריה נפתח לתושבי שני הכפרים. בנוסף, מכרז צפ/322/2009 הגביל את הקצאת הקרקע לשני מציעים יחדיו במגרש של 500 מ"ר (250 מ"ר ליחידת דיור). בעקבות פרסום המכרז צפ/322/2009, הגישו העותרים כאן עתירה לבג"ץ (בג"ץ 3445/10 זנגריה נ' מינהל מקרקעי ישראל). בתגובתם לעתירה בבג"ץ ציינו המשיבים כי המשיב 1 מתעתד לפרסם מכרזים נפרדים לכפר טובא ולכפר זנגריה, על כן, העתירה נמחקה. לאחר ההחלטה בבג"ץ פורסם המכרז מושא עתירה זו. מכרז זה אכן הוגבל לתושבי הכפר זנגריה בלבד, אולם נכלל בו גם התנאי להרשמה לשני מציעים יחדיו ביחס למגרש של 500 מ"ר. מכאן העתירה. ד. טענות העותרים: א. ההחלטה להגביל במסגרת המכרז את הקצאת הקרקע לשמונה עשר מגרשים בהיקף של 250 מ"ר ליחידת דיור מלמדת, כשלעצמה, כי בטרם פרסום המכרז לא נעשה על ידי המשיבים הליך של איסוף נתונים לעניין הצורך של בני הכפר זנגריה בהפשרת מגרשים לבניה (מאפייניה המיוחדים של העדה הבדואית). המכרז הוכן באופן שטחי והוא נגוע בפגם היורד לשורשו של עניין ודינו להתבטל. ב. התנאים שנקבעו במכרז מתעלמים לחלוטין מהמצב התכנוני אשר חל על הכפר זנגריה ומאפשר הקמת בתי מגורים חד משפחתיים על מגרשים ששטחם לא יקטן מ- 400 מ"ר (סעיף 13.5 לתכנית מתאר לטובא זנגריה ג/9687 מיום 14.3.00 וסעיף 3.1.1 לתכנית הרחבה מזרחית לטובא זנגריה, שינוי תכנית מתאר ג/12815 מיום 21.7.08). לפיכך היה על המשיבים לשווק את המגרשים בכפר בהיקף של 500 מ"ר ליחידים ולא לשני מציעים יחדיו כפי שעשו. ג. הקטנת היקף המגרשים המיועדים לבניה מהיקף של 500 מ"ר להיקף של 250 מ"ר יוצרת תוצאה בלתי צודקת, בעוד הקצאת קרקעות לבניה בגליל ובגולן נעשית במגרשים בשטח של 500 מ"ר לבניה ומעלה, הרי בכפר זנגריה, חרף צרכיה המיוחדים של האוכלוסייה הבדואית, נעשית ההקצאה במגרשים קטנים בני 250 מ"ר בלבד. תוצאה זו איננה צודקת ויש בכך כדי להפלות את תושבי הכפר הבדואי אל מול הישובים היהודים בסביבותיו. לפיכך דין המכרז, שאיננו שוויוני, להתבטל. ד. כך גם ההחלטה שלא לשווק את כל המגרשים המוכנים לבניה לאחר פיתוח, היא פסולה וככזו מפלה את העותרים הפליה אסורה ביחס לאחרים, ומביאה לכך שהעותרים, ו/או חלקם, אינם יכולים לבנות את ביתם בכפרם. ה. באשר לנימוקי המדינה לפיהם תחזית צמיחת האוכלוסייה בכפר זנגריה היא גדולה ובהתאם לכך מדיניות התכנון מתחשבת גם בצפיפות גדולה, כמו גם הנימוק לפיו שיווק הקרקע באופן המוצע במכרז נותן הזדמנות טובה יותר למועטי יכולת כלכלית לזכות במגרש הואיל ועלויות הפיתוח מתחלקות בין שני השותפים, וכן הנימוק לפיו שיווק בדרך זו מהווה ניצול הקרקע בצורה מיטבית ויעילה, הרי שאין לנימוקים אלה במה להיאחז. המצב התכנוני אשר חל בכפר זנגריה מאפשר הקמת בתי מגורים חד משפחתיים על מגרשים ששטחם לא יקטן מ-400 מ"ר, ובנוסף בדיקת מספר התושבים בישובים הנמצאים בתחום המועצות המקומיות והמועצה האזורית גליל עליון מלמדת כי מספר התושבים בישובים אלה דומה מאוד למספר התושבים בכפר זנגריה. ו. השארת עתודות קרקע בעוד שהדרישה המיידית בכפר הינה בהיקפים גדולים, אינה ראויה, אינה סבירה ואינה מידתית. יתרה מכך, נכון להיום קיימים עתודות קרקע בכפר זנגריה, כך ש- 85 מגרשים בני 500 מ"ר המתוכננים לבניה למגורים בכפר עד לשנת 2020, מאושרים לבניה כך שיש בהם די והותר לצרכי הכפר, ואף למעלה מכך. ה. טענות המשיבים 1-5: א. משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משב"ש") הוא שותף פעיל ומלא בשיווק ובתכנון המכרז, ואחראי על פיתוח התשתיות במגרשים מושא המכרז. המינהל ומשב"ש רשאים לשווק את המגרשים רק בהתאם למצב התכנוני המאושר, היינו כל שינוי בגודל המגרש או בייעודו, מחייב שינוי של תכנית בניין עיר אשר חלה במקום. לא ניתן לשנות תב"ע בדרך של שינוי תנאי המכרז. ב. מדיניות משב"ש, ביחס לפיתוח תשתיות יזומות ומתוקצבות על ידו, היא כי משב"ש מסבסד את הוצאות הפיתוח עבור שני שותפים במגרש בגודל 500 מ"ר, בישובים הבדואים. שיווק מגרשים בדרך בה מבקשים העותרים משמעה כי יתכן שהמדינה לא תתקצב את פיתוח התשתיות הציבוריות. ג. ההחלטה לשווק 18 מגרשים במכרז נעשתה בתיאום בין משב"ש לבין המועצה המקומית טובא-זנגריה, מתוך ניסיון העבר לפיו ההיענות למכרזים בשנים האחרונות נמוכה מאוד. ככל שהדרישה למגרשים במכרז תהיה רבה וכל המגרשים אכן ישווקו, משב"ש והמינהל ישקלו, אם יש מקום להוציא בתכוף לכך מכרז נוסף על מנת ליתן מענה לדרישה. ד. ההחלטה לשווק את המגרשים כפי ששוווקו במכרז נעשתה כדי לאפשר פיתוח תשתיות יעיל ומצומצם, ולמנוע מצב של פיתוח שטח גדול מדי תוך השקעת משאבים מיותרים ויצירת מצב המקל על פלישות למקרקעין, דבר המקשה ואף מונע שיווקם בעתיד. ה. ההחלטה לשווק 18 מגרשים בהתאם למצב התכנוני המאושר תוך ניצול מיטבי של אחוזי הבניה המותרים היא סבירה ואין מקום להתערב בה. ההחלטה גם נבעה מקבלת בקשתה של המועצה המקומית להותיר עתודות קרקע לשנים הבאות וכן מעמדת משב"ש שהעריך כי לא כל המגרשים ישווקו בפועל, וכך עלול להיווצר מצב בו ייעשה שימוש לא יעיל במשאבים ציבוריים. ו. באשר לטענת האפליה, הרי שאין בה ממש. תכנון הישוב טובא-זנגריה שונה לחלוטין מתכנון ישובים קהילתיים באותו אזור. בעת תכנון הישוב טובא-זנגריה נלקחה בחשבון הפרקטיקה הבדואית המסורתית של בנים אשר נשארים בתחום הישוב ובונים בתי מגורים בסמוך לבתי הוריהם. נוכח שיקולים אלו וכן שיקולים נוספים, בעת התכנון הושארו עתודות קרקע לבנייה עתידית בתוך הישוב. זאת להבדיל מהישובים הקהילתיים שבהם מספר בתי האב מוגבל, ולא נשמרות עתודות קרקע לבניה עתידית. ז. העותרים הסתמכו בסיכומיהם, בניגוד להסכמות ולהחלטת בית המשפט מיום 8.1.12, על מסמך הכולל התייחסות לעשרות מכרזים מהשנים האחרונות. התייחסות אל המסמך מצריכה הידרשות לתנאי המכרזים הללו, להחלטות המועצה מכוחן יצאו, למאפיינים השונים שבבסיס כל מכרז ומכרז ולתכניות הסטטוטוריות שחלות עליהם. לפיכך המדינה מתנגדת להגשת כל מסמך נוסף ומבקשת למחוק את כל הסעיפים בסיכומים על ראיות שהוגשו לבית המשפט שלא בהתאם להסכמות הדיוניות והחלטת בית המשפט. כאן המקום להדגיש כי בישיבת יום 8.1.12 קבעתי כי המשיבה 6- המועצה המקומית טובא-זנגריה פטורה מהגשת סיכומים, הואיל והיא משיבה פורמלית בעתירה, ולא נתבקש נגדה כל סעד. דיון ומסקנות: לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי הטענות מטעם הצדדים, לרבות נספחיהם, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, ונתתי דעתי לנטען בסיכומי טיעוניהם, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות מן הנימוקים שלהלן. הכלל הוא כי בית משפט לעניינים מנהליים אינו יושב לדין כטריבונל עליון לתכנון. הסמכות לתכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון השונים וכל עוד הם פועלים במרחב שיקול הדעת המסור להם, וכל עוד לא נפל פגם מינהלי בשיקול הדעת או בסבירות ההחלטות, לא יתערב בהן בית המשפט (ראה בג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004)). כך גם אין מקום להמיר את שיקול דעתן של ועדות התכנון בשיקול דעת בית המשפט במיוחד הדברים אמורים כאשר מדובר בגוף מקצועי שהינו בעל ידע ומופקד על נושאי תכנון ובניה. יפים לכאן דבריו של השופט אור, בבג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה (3) 678: "שופטים בתוך עמם הם יושבים, ובהתייחס למעשי המינהל, קורה לא אחת שנטיית לבם שונה מהדרך בה ראה המינהל לנהוג. ייתכן שבין האופציות שעמדו לפני המינהל היו בוחרים באופציה אחרת מזו שבה בחר המינהל. ייתכן שלו לבית המשפט הייתה הסמכות להחליט, היה מקבל החלטה אחרת מזו שנתקבלה. אך לא זה המבחן אשר על בית המשפט לפעול על פיו, כשהוא נדרש להתערב במעשי המינהל. השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסיבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הביקורת, בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות - במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות - לא יתערב בכך בית המשפט" (שם, בעמ' 688). (ההדגשות שלי- נ"מ). יודגש כבר כאן, כי לא נמצא כל פסול בשיקוליהן של רשויות התכנון, כאשר החליטו כי במסגרת התכנית ניתן לבנות שתי יחידות דיור במגרש בשטח של 500 מ"ר, מן הטעם שיש לשמור עתודות קרקע לבנייה עתידית. בענייננו, לא נמצא כל טיעון שיש בו כדי להצביע על עילה להתערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של הרשות, בהחלטתה לפעול ולשווק המגרשים בדרך של הגשת הצעה על ידי שני מציעים יחדיו, לכל מגרש בגודל של 500 מ"ר (למעט יוצאי או משרתי כוחות הביטחון הרשאים להירשם בנפרד). הכל כפי שיפורט להלן. בדיון שנתקיים בפניי ביום 8.1.12, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ההכרעה בעתירה זו תתייחס בעיקרה לטענת האפליה. עוד הוסכם כדלקמן: "... לאפשר לעותרים להגיש מסמכים נוספים בקשר לשני מכרזים נוספים שהתקיימו בכעביה וסלאמה ובלבד מסמכי המכרז יצורפו במלואם לרבות התב"ע. כך גם ביחס לטענות לגבי המכרזים ביישובים היהודים ובלבד שנבוא להסכמות עובדתיות ביחס להוראות התב"ע המתייחסות לכל אחד מן המכרזים שלגביהם נטען להפליה ביחס לעתירה זו. הסכמותינו אלה יעשו בתוך 15 יום מהיום ויהוו בסיס לסיכומים שיתייחסו לנקודת ההפליה וייתרו בכך את כל הטענות האחרות בעתירה ובתשובה". אלא שבמסגרת סיכומי העותרים, התייחסו אלה הן לשאלת ההפליה והן להחלטת המשיבות בדבר שיווק 18 מגרשים בלבד במכרז זה. לכן אדון בשאלות אלה כסדרן. תחילה אדגיש כי, צודקת ב"כ המשיבים בטענתה בסיכומיה כי העותרים צירפו לסיכומיהם, שלא כדין, מסמכים רבים בדבר מכרזים שונים מהשנים האחרונות. הסכמות הצדדים מישיבת יום 8.1.12 לא יושמו. לכן לא היה מקום לצירוף מסמכים ביחס למכרזים שונים. למעלה מן הצורך, אציין, כי כך או כך אין ממש במסמכים שצורפו, הואיל והם נוגעים למכרזים של יישובים בעלי מאפיינים שונים מהישוב טובא- זנגריה, ומשכך אין מקום לערוך השוואה ביניהם. עוד אדגיש, כי עפ"י סעיף 1 למכרז ברומת הייב, אשר צורף לסיכומי העותרים, המגרשים משווקים לשני מציעים יחדיו, על חלקם ניתן לבנות שתי יחידות דיור, על חלקם שלוש יחידות דיור ועל חלקם ארבע יחידות דיור. גם עפ"י תנאי המכרז באבו סנאן, בכל מגרש שתי יחידות דיור המשווקות לשני מציעים יחדיו. מכאן אנו למדים, כי כאשר עורכים השוואה בין שווים, מגלים כי אין כל הפליה כלפי העותרים כמו גם אין כל פגיעה בעיקרון השוויון. יחד עם זאת, אדרש לטענת ההפליה לגופה. א. שאלת ההפליה: החלטת המדינה לשווק את המגרשים כך שעל כל מגרש ניתן יהא לבנות 2 יחידות דיור, נעשתה על מנת לנצל את משאב הקרקע בצורה מיטבית כך שינוצלו במלואן זכויות הבניה בקרקע. בנוסף, טען המינהל, כי מדיניות פיתוח התשתיות על ידי משב"ש מחייבת ניצול מירבי של הקרקע, כפי שנעשה במכרז הנדון. סעיף 3.1.1 לתכנית מתאר מקומית מס' ג/9687 קובע: "תותר הקמת בתי מגורים חד או דו משפחתיים על מגרשים ששטחם לא יקטן מ-400 מ"ר", כך גם קובע סעיף 13.5 לתכנית מתאר מפורטת ג/12815 לפיו: "תותר הקמת בתי מגורים חד משפחתיים או דו משפחתי על מגרש ששטחו המינימלי לא יפחת מ-400 מ"ר". מכאן שההחלטה על שיווק המגרשים כמפורט מעלה, תואמת את תכניות המתאר שחלות בכפר טובא זנגריה. העותרים טוענים כי ברוב המכריע של הישובים שבאזור הגליל ורמת הגולן, משווקים מגרשים בגודל של 500 מ"ר ומעלה, ליחידת מגורים אחת. על כן, תוצאת המכרז, לפיה בכפר זנגריה ישווקו מגרשים בגודל של 250 מ"ר בלבד, אינה צודקת ומנוגדת לדין, ויש בה כדי להפלות את תושבי הכפר הבדואי, ובכלל זה את העותרים, אל מול הישובים היהודיים בסביבותיו. בבואנו להכריע בשאלה האם יש בתנאי המכרז משום אפליה פסולה, עלינו לחזור על מושכלות ראשונים. עקרון השוויון ואיסור האפליה, גלום בצווי: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה..." (ויקרא, כד, כב) שנתפרש בפי חז"ל כ"משפט השוה לכולכם" (כתובות, לג, א; בבא קמא, פג, ב). הזכות לשוויון היא מהחשובות שבזכויות האדם. היא מהווה את "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט מ' לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698).  ההפליה הינה פגיעה מן החמורות שיתכנו בזכויות האדם. היא עשויה להוביל להשפלה ולפגיעה בכבוד האדם (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132). בבג"צ 200/83 מוחמד וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3), 113 (להלן: "פרשת וותאד") נדונה השאלה אימתי עסקינן בהפליה פסולה, ונקבע כי: "מקובל לומר, שיחס שונה אל שווים הוא בגדר אפליה פסולה, וכי יחס שונה אל שונים אינו בא בגדרה של זו; אולם קביעה זאת שבסיפא מותנית בכך, שקיים שוני אמיתי בין השונים, וכי שוני זה רלוואנטי לשוני ביחס אליהם. לדוגמה, לא יימצאו חולקים על כך, שהכבדת נטל המסים על בעלי הכנסות גדולות בהשוואה לבעלי הכנסות קטנות, או הקלות במיסוי למשפחות מרובות ילדים, או הטבות שונות לחיילים משוחררים, ועוד כיוצא באלה, אין בהם משום אפליה פסולה, אלא כולם דוגמאות ליחס שונה, שניתן להצדיקו בטעמים של ייחודיות, או של שוני הנסיבות, שהם גם רלוואנטיים לשוני ביחס. עם זאת, השאלה, אם משקלם של טעמים כאלה או הרלוואנטיות שלהם יש בהם כדי להצדיק שוני ביחס - ובמיוחד כאשר ההבחנה בין הקבוצות המופלות חופפת, ברב או במעט, גם הבדלים כגון דת, לאום, גזע או מין - אין לה תשובה קלה או פשוטה, מטבע הדברים נמדדים המשקל והרלוואנטיות לפי השקפות העולם, הרווחות באותה חברה, לפי הערכים המקובלים עליה ועל-פי מידת רצונה להגן עליהם או לטפחם, ואלה שונים ואף משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן" (שם, בעמ' 119- 120). בנסיבות ענייננו הסביר המינהל, כי תכנון הישוב טובא זנגריה שונה לחלוטין מתכנון ישובים קהילתיים אחרים באותו אזור. בעת שבוצע התכנון בטובא זנגריה נלקחה בחשבון הפרקטיקה הבדואית המסורתית הנוהגת ולפיה נשארים הבנים בתחום הישוב ובונים בתי מגוריהם בסמוך לבתי ההורים. נוכח שיקולים אלו, לרבות שיקולים תכנוניים נוספים, הושארו, בעת התכנון, עתודות קרקע לבנייה עתידית בתוך הישוב. כל זאת בניגוד לישובים קהילתיים באזור שבהם מספר בתי האב מוגבל, ולא נשמרות עתודות קרקע לבנייה עתידית, במסגרת תכנון ארוך טווח. די בשוני בהווי החיים המסורתי אצל העותרים כדי להצדיק את המסקנה כי בפנינו דיון ביחס שונה אל שונים. אין בשיטת ההגרלה שבמכרז הנדון משום הפליה פסולה, אלא הבחנה מותרת. קיים הבדל אינהרנטי, בין ישובים קהילתיים באזור בהם מאפייני האוכלוסייה שונים לחלוטין כך שכאשר בני ובנות הישובים גדלים ומבקשים לרכוש בית משלהם, הם עושים זאת בהתאם להיצע הקיים, אם בישוב ואם בישובים סמוכים או אף מרוחקים, שכן מספר בתי האב בישובים הקהילתיים באזור מוגבל. לעומת זאת, העותרים, ובכלל זה בני ובנות הישוב טובא זנגריה מבקשים לבנות את ביתם בתוך הישוב ולהישאר להתגורר בסמוך להוריהם, כך על פי המסורת המקובלת אצלם. עובדה זו יש בה כדי להשפיע על שיקולים תכנוניים של רשויות התכנון ולהצדיק את הצורך להותיר עתודות קרקע לבנייה עתידית. לטעמי, שיקול זה לגיטימי וסביר בנסיבות אלה, ומשכך לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה בדבר הקצאת המגרשים לבניית בתים דו משפחתיים, כפי שנעשה בפועל במכרז מושא העתירה. יפים עוד לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בבג"צ 528/88 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(4) 297, כפי כב' השופט ת' אור: "עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון ה"טכני" או "הפורמאלי" הוא הראוי להגנה, אלא השוויון המהותי, דהיינו השוויון בין שווים. בני האדם, או קבוצת בני אדם, שונים לא אחת זה מזה או זו מזו בתנאיהם, בתכונותיהם ובצורכיהם, ולעיתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים כדי להגן על החלש או הנזקק לעודדו ולקדמו... מהאמור לעיל עולה, וכזו היא פסיקתו העקבית של בית-משפט זה, שכדי לבסס טענת הפליה בלתי מוצדקת, העשויה לשמש יסוד להתערבותו של בית-משפט זה, אין די להצביע על יחס שונה, אלא גם יש צורך להראות, שהיחס השונה ניתן למי ששווים במאפייניהם הרלוואנטיים, ומתוך שיקולים פסולים" (עמי 299) (ההדגשות שלי- נ"מ). ברור אם כן, כי עקרון השוויון נוגע בכל תחומי הפעילות השלטונית. גם מקום בו המדינה מקצה משאבים ציבוריים ומחליטה באיזה אופן להקצותם. לפיכך, לא כל שוני נכנס בגדרה של הבחנה פסולה. הבחנה המבוססת על נימוקים ענייניים אינה פוגעת בשוויון. שוויון אינו מחייב זהות ולא כל יחס שונה הוא יחס מפלה. הפליה היא הבחנה בין שווים מטעמים שאינם ענייניים. אך בהתקיים שוני רלוונטי לאבחנה עניינית, רשאית הרשות - לעתים אף נדרשת - להתייחס לאנשים שונים באורח שונה. כדברי הנשיא אגרנט (כתוארו אז): "תהא זו הבחנה מותרת, אם השוני בטיפול בבני אדם שונים ניזון מהיותם נתונים, בשים לב למטרת הטיפול, במצב של אי-שוויון רלוונטי" (ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים, פ"ד כה(1) 7, 35). במקרה הנדון, ראוי להדגיש כי ההחלטה להקצות את המגרשים באופן שניתן יהא לבנות שתי יחידות דיור על כל מגרש ששטחו 500 מ"ר, לעומת יישובים אחרים בהם ניתן לבנות יחידת דיור אחת במגרש בשטח 500 מ"ר, הינה פועל יוצא של מאפייניה הייחודיים של האוכלוסייה בישוב טובא-זנגריה, היינו, - מסורת של בניית בתי בני הישוב בסמוך להוריהם, וכן העובדה כי סחירות הקרקע בישוב נמוכה מאוד. לפיכך, כדי לבסס טענת הפליה המהווה פגיעה בזכות החוקתית לשוויון, יש צורך להצביע על קיומה של הבחנה בלתי מוצדקת בין קבוצות שוות, או על שיקולים בלתי רלוונטים שנשקלו והביאו לשוני בין קבוצות שונות. הבחנה בין קבוצות שונות אינה מהווה כשלעצמה הפליה, כפי שבענייננו (ראה: בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 141). תנאי המכרז, מובילים לכך שהקצאת הקרקע תיעשה ביעילות תוך התחשבות במאפייניה הייחודים של האוכלוסיה ובצורך להשאיר עתודות קרקע לדורות ההמשך. כב' השופט ר. ג'רג'ורה עמד על חובת היעילות וההגינות של הרשות המינהלית בבואה לקבוע תנאי מכרז, באומרו: "כללי המכרז חייבים היו להבחין בין אלה לבין אלה וליתן עדיפות, מוחלטת או יחסית, לנזקקים ואף בניהול המכרז חובה היתה להקפיד על אותה הבחנה. מסקנה זו נגזרת מחובת היעילות המוטלת על המשיבים, עורכי המכרז, מכוח מעמדם כרשויות מינהליות. מעמדם כנאמנים של הציבור הוא שהטיל על המשיבים את החובה להקצות את הקרקע ביעילות - רוצה לומר: להקצותה לזקוקים לה ולא לאלה שאינם זקוקים לה. ממעמדם האמור נגזרת אף חובתם של המשיבים לנהל את המכרז תוך הקפדה על כללי המינהל התקין, טוהר המידות ועיקרון השוויון, כפועל יוצא מחובת ההגינות המוטלת על עליהם; לחובת ההגינות כמקור הרעיוני לגזירת חובות שונות של רשויות המינהל כלפי הציבור ראו בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס והמע"מ ואח', פ"ד נב(1) 289, עמ' 319, 338 ו- 346" (ראה עת"מ 2331/04 ג'בארין עאטף נ' מינהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם, 6.4.06)). מחובתם של המשיבים, אם כן, להבטיח ולוודא את הגינות ואופן פעילותו של מנגנון הקצאה יעיל. יפים עוד לענייננו דבריו של כב' השופט זמיר, בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב' (תשנ"ו) לפיהם: "חובת ההגינות אינה חובה יחידה, ואפילו לא החובה הראשונית, המוטלת על הרשות המינהלית. הרשות לא הוקמה כדי לנהוג בהגינות, אלא כדי לתת שירות לציבור... לשם כך הוענקה לה סמכות, ועליה להפעיל אותה כדי לספק את השירות באופן הטוב ביותר, בהתחשב במשאבים ובצרכים... חובת היעילות אף היא, כמו חובת ההגינות, נובעת מן המעמד של הרשות המינהלית כנאמן הציבור. חובת ההגינות מורכבת על חובת היעילות כחובה משנית, כלומר, החובה לספק את השירות לציבור ביעילות כפופה לחובה לספק את השירות בהגינות" (שם, בעמ' 674 - 675). מכל האמור מעלה, אנו למדים כי קביעת תנאי המכרז, תוך התחשבות במאפייניה הייחודיים של האוכלוסיה בכפר טובא-זנגריה, מתחייבת נוכח החובה להקצות את המגרשים באורח יעיל, הצופה פני עתיד. ואולם, העותרים טוענים כי התנאים שנקבעו במכרז מלמדים מכשלעצמם כי המשיבים, בעת שקבעו את תנאי המכרז, לא הביאו בחשבון את האופי האתני המיוחד של העדה הבדואית ואינם מאפשרים למעשה לצעירים תושבי הכפר לבנות את ביתם. לטענתם, יש לייחס חשיבות רבה לחלוקה והקצאה צודקת ושיוויונית של המגרשים תוך חתירה לצדק חלוקתי. דין טענה זו להדחות. צדק חלוקתי הוכר כערך רב חשיבות במשטר החוקתי של החברה בישראל. כך קבע בית המשפט העליון בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, בעמ' 64- 65 (מפי השופט אור): "עניינו של ערך זה בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים, חברתיים ואחרים. החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים. חובה זו קיבלה ביטוי בפסיקתו הענפה של בית-משפט זה בסוגיות ההפליה, חופש העיסוק ושוויון בהזדמנויות על גוניהן השונים... לאחרונה ניתן מעמד מפורש לשיקול של צדק חלוקתי, בבחינת חוקתיותן של החלטות המינהל על חלוקת משאבים. ...הערך של צדק חלוקתי הינו ערך כבד משקל, אשר כל רשות מינהלית חייבת לתת לו משקל ראוי בכל החלטה שלה בדבר חלוקת משאבים ציבוריים". אין חולק כי אינטרס ציבורי חשוב מאוד קיים בצורך הבלתי מתפשר כי משאבי הקרקע העומדים לרשות המדינה יחולקו באופן הוגן, צודק וסביר (ראה: ד' ברק-ארז "מקרקעי ישראל בין ניהול ציבורי להפרטה: צדק חלוקתי בהליך המינהלי", בעמ' 203- 204). אלא שבעניין הנדון כאן, שיווק המגרשים בדרך בה הם משווקים מלמד באופן ברור על מיצויו וביטויו של עיקרון הצדק החלוקתי. שיטת ההקצאה שנקבעה במכרז אינה נוגדת את עקרונות הצדק החלוקתי, אלא אף מתיישבת נכונה עם עקרונות אלה ומביאה אותם לידי מיצוי ויישום נכון וצודק, דווקא בשל היותה גם צופה פני עתיד ביחס למנהגים המיוחדים של המגזר. עוד ראיתי להדגיש, כפי טענת ב"כ המשיבים, לפיה המגרשים במכרז זה משווקים בהתאם למצב התכנוני המאושר, היינו, בהתאם לתב"ע, משכך לא ניתן לשנות את תנאי המכרז באופן שינגוד את התב"ע. המשיבים פועלים עפ"י הדין, בכך שמתאימים את תנאי המכרז לתב"ע שחלה על המקרקעין. ב. ההחלטה לשווק 18 מגרשים במכרז: המשיבות טוענות כי ההחלטה לשווק 18 מגרשים בלבד במכרז, כאשר בפועל קיימים 31 מגרשים בתכנית, נעשתה בתאום בין משב"ש לבין המועצה המקומית טובא-זנגריה, ונבעה מניסיון העבר על פיו היענות למכרזים בשנים האחרונות הייתה נמוכה מאוד. המינהל הדגיש כי מאז שנת 2005 אינו מצליח להוציא אל הפועל מכרזים באזור טובא זנגריה, נוכח התנגדויות חוזרות ונשנות של תושבי המקום. עוד הודגש כי ההחלטה על שיווק 18 מגרשים בלבד נעשתה לאחר שבשנת 2010 פורסם מכרז ל- 30 מגרשים, זאת לאחר שראש הרשות המקומית הודיע, כי המצב בכפר מאפשר פרסום מכרז הן לתושבי טובא והן לתושבי זנגריה כאחד. לבקשת משב"ש ובהתאם לדרישות המועצה המקומית, בוטל המכרז. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשויות לשווק בשלב זה 18 מגרשים בלבד. החלטה זו לא נעשתה כלאחר יד, אלא מקורה בניסיון העבר אשר לימד כי ההיענות למכרזים במקום נמוכה, לכן לא מצאו הרשויות טעם מספיק לשווק את כל 31 המגרשים במכרז. המשיבים הדגישו כי ככל שהדרישה למגרשים במכרז תהא רבה וכל המגרשים במכרז הנוכחי ישווקו בפועל, ישקלו משב"ש והמינהל, אם יש מקום לצאת במכרז נוסף על מנת ליתן מענה לדרישה. בית המשפט לעניינים מנהליים, איננו מחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתו. הנטל על העותרים לשכנע, כי בהחלטת המנהל נפל פגם המצדיק התערבותו של בית המשפט בהחלטה, על פי העילות המוכרות בדין המנהלי. במקרה שבכאן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשויות לשווק, בשלב זה, 18 מגרשים בלבד. החלטה זו סבירה ומידתית בנסיבות העניין כאן. לפיכך, ולאור המפורט מעלה, דין טענות העותרים בעניין להדחות מכל. מכל המקובץ מעלה עולה כי, אין מקום להתערב בשיטת ההקצאה שנקבעה במכרז, אשר הינה עניינית, סבירה, מידתית ומבוססת כראוי על כל השיקולים התכנוניים והמיוחדים, החברתיים והכלכליים. סוף דבר, העתירה נדחית. העותרים, כולם יחד, ישלמו למשיבים 1-5 בנסיבות העניין, סך כולל של 25,000 ₪ ומע"מ כחוק בגין הוצאותיהם.קרקעותהקצאת מגרשיםהמגזר הבדואיהקצאת קרקעות