בית המשפט ציין כי, מקום בו משיב הנחקר מרצונו החופשי לשאלות שמציב בפניו חוקר בתחום האזרחי - אפילו הציג עצמו החוקר כ"סוכן" מטעם חברת הביטוח - ספק אם יש מקום - בהיעדר נסיבות נוספות - לטענה כי בעצם הקלטת השיחה יש משום פגיעה בפרטיות הנחקר. ##להלן פסק דין בנושא הקלטת שיחה עם חוקר פרטי של הביטוח:## 1. עסקינן בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע (יליד 3/1/67), לטענתו, בתאונת דרכים מיום 23/8/05 (להלן "התאונה"). 2. הצדדים חלוקים באשר לעצם אירוע התאונה כמו גם בסוגית הנזק. נסיבות התאונה: 3. בתצהיר עדות ראשית מיום 29/8/11 (הוצג וסומן ת/1) מתאר התובע את אופן התרחשות התאונה כדלקמן: "7. בתום ארוחת הבוקר, נסעתי לכיוון תחנת הדלק בעין חרוד, החניתי את הרכב והמתנתי לאישתי והבנות בחנייה, מחוץ לרכב. 8. תוך כדי המתנה, פגע בי רכב מסחרי מסוג סיטרואן, באזור הירך, שעה שנסע לאחור (רוורס). דפקתי על חלקו האחורי של הרכב הפוגע, צעקתי לו לעצור, ונפלתי לרצפה. 9. הרכב הפוגע, נעצר כאשר פלג גופי התחתון כוסה על ידו והנהג סייע לי לקום". התובע הוסיף והעיד לפני (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 4-13) כדלקמן: "ש.האירוע קרה ליד משאבות הדלק? ת. בחלק האחורי של התחנה בין המשאבות לבין החניון. ... איזה חלק של הסיטרואן פגע בך. ת. הפגוש האחורי. ש. איפה בגוף פגע בך? ת. בחלק הימני (מצביע על סוף ירך ימין, עכוז ימין). את המיקום המדויק איני זוכר. ברגל ימין חלק עליון.". ובהמשך (שם, בשורות 20-26): "ת. ... יש אפשרות תדלוק משני צדי המשאבות. היכן סימנתי את הסיטרואן זה הצד של המשאבות בו היה רכב הסיטרואן. אני לא זוכר היכן היה הרכב שלי. אני לא הייתי ברכב בעת האירוע. ... הסיטרואן עשה רברס בניגוד לכוון התנועה. הפנים שלי היו לכוון תל-יוסף. כשהרכב פגע בי נפלתי הצידה ובלמתי עם יד שמאל (מדגים). הוא פגע בי ברגל ימין באזור של מעל הברך. הוא פגע בי בקטע העליון שמעל הברך מהצד, לא מאחור. אני עמדתי עם פני לכוון תל-יוסף הוא נסע אחורה וכך פגע בי. כשהרכב פגע בי נפלתי הצידה ובלמתי עם יד שמאל (מדגים). הוא פגע בי ברגל ימין באזור של מעל הברך. הוא פגע בי בקטע העליון שמעל הברך מהצד, לא מאחור. אני עמדתי עם פני לכוון תל יוסף הוא נסע אחורה וכך פגע בי". ויאמר מיד - לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שלפניי מצאתי כי אכן התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד אשר התרחשה בתחנת דלק ביום 23/8/05. 3.1 בתעודת מחדר המיון מרכז הרפואי העמק מיום 23/8/05 שעה 12:38 (צורף כנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1) נכתב "לדבריו היום קיבל מכה מאוטו...". לתיאור זה בסמוך למועד האירוע יש ליתן משקל יתר (ראה: ע"א 8388/95, הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 688; ע"א (חיפה) 2618/04, שלזינגר נ' זידאן (2005); י. קדמי "על הראיות" חלק רביעי, תש"ע-2009, עמוד 1853), הגם שלא נעלם מעיני כי מידת הסיוע של הגרסה הנמסרת בחדר המיון על ידי בעל הדין אינה גבוהה במיוחד מאחר ו-"... המדובר ב"סיוע עצמי" בבחינת "הבור מתמלא מחולייתו"..." (ראה: ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008)). זאת ועוד. בבדיקת התובע, נמצאו, בין היתר, שפשופים במרפק שמאל ובברך ימין. ממצאים אלה מתיישבים עם אופן נפילת התובע ופגיעתו כפי שתוארו והודגמו לפניי (וראה גם: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 24-26). 3.2 הנתבע מס' 1 (נהג כלי הרכב הפוגע) הודה כי עמד ליד המשאבות ובסיום התדלוק נסע לאחור על מנת לצאת מהתחנה. כך בתצהירו מיום 29/10/12 (הוצג וסומן נ/11): "2. ביום 23.8.05 בסביבות השעה 10:00 עצרתי לתדלק בתחנת הדלק "פז הגלבוע" בעפולה. סיימתי לתדלק את הרכב שלי (רשום ע"ש אבי) מסוג סיטרואן ברלינגו ורציתי לצאת מתחנת הדלק. מכיוון שהיו רכבים לפני רכבי, הייתי חייב לנסוע לאט אחורה כדי לצאת מהתחנה. הכנסתי להילוך אחורי והתחלתי לנסוע לאט תוך כדי שאני מסתכל עם כל הגוף ובמראות אחורה כדי לראות שאין גורם מפריע כלשהו. ...". וכן במענה לשאלת בית המשפט (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 26-27): "... היה רכב לפניי. עשיתי רברס קטן כדי שאוכל לצאת לסובב ימינה ולצאת. רברס כמו מחנייה. זה היה אחרי התדלוק. ...". בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע מס' 1, אשר היה בן 17-18 בעת התאונה (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורה 12), וציין כי נהג ברכבו המסחרי של אביו בדרכו, יחד עם בן דודו, לבילוי בסחנה (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 16 לפרוטוקול שורה 3 וכן שורות 19-20). 3.3 הנתבע מס' 1 אמנם טען כי נסע לאט והסתכל אחורה עם כל הגוף ובשתי המראות וחוזר חלילה (וראה גם בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 23-27), אך הודה כי עצר את נסיעתו רק לאחר ששמע דפיקה על כלי רכבו. כך בתצהירו (ראה: ת/11): "3. פתאום שמעתי מישהו דופק לי על האוטו. מיד עצרתי ויצאתי מהרכב כדי לראות מה קרה ...". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. ובמענה לשאלת בית המשפט הוסיף הנתבע מס' 1 (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 29-31): "... שמעתי מכה ויצאתי מהאוטו, שאלתי האם להזמין אמבולנס ומשטרה והוא לא רצה שאזמין. נתתי לו פרטים ונסעתי...". ראשית, השימוש במילה "פתאום" אינה מתיישבת עם גרסת הנתבע מס' 1 בדבר נסיעה איטית וזהירה לאחור תוך הסתכלות רציפה לאחור הן פיזית והן במראות. שנית, טענת הנתבע מס' 1 כי הסתכל לאחור כל העת אינה מתיישבת עם הודאתו שלא ראה את התובע שגובהו 1.73 מטר (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורה 27). מכאן, או שהנתבע מס' 1 לא הסתכל לאחור או ששדה הראיה שלו היה חסום, יתכן על ידי ציוד שהיה ברכב המסחרי למרות שלשיטתו הראות ברכב זה לא מוגבלת יותר מאשר ברכב פרטי (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 11-12) ולמיטב זכרונו הרכב לא היה עמוס בציוד (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 21-22). שלישית, העובדה שהנתבע מס' 1 לא המתין שכלי הרכב שלפניו יסיים לתדלק אלא בחר לנסוע לאחור על מנת לצאת מהתחנה מעידה על שניים: האחד, כי הנתבע מס' 1 מיהר לצאת לדרכו; והשני, כי הנתבע מס' 1 נקט בפעולה לא צפויה לאדם הנמצא בקרבת מקום (או אף כלי רכב). כך או כך, העובדה שהנתבע מס' 1 עצר רק לאחר ששמע מכה על כלי רכבו מעידה כי הוא נסע לאחור בתחנת דלק בצמוד למשאבות הדלק מבלי לבחון שהשטח פנוי ותנאי הדרך מאפשרים זאת. 3.4 זאת ועוד. הנתבע מס' 1 הודה כי ראה את התובע לראשונה כשהוא על הרצפה, לשיטתו בצורת ישיבה (ואדרש לכך להלן), והוא ביחד עם בן דודו סייעו לו לקום (וראה גם סעיף 8 לתצהיר התובע בדבר נסיבות התאונה - נ/2 : "... והנהג סייע לי לקום".). כך בתצהירו (ראה: ת/11): "3. ... מיד עצרתי ויצאתי מהרכב כדי לראות מה קרה וראיתי את התובע יושב על הרצפה (לא מובן לי איך הגיע לשם או מה עשה שם). שאלתי אותו אם הכל בסדר, מה קרה ואם הוא מעוניין שאני אזמין משטרה או מד"א. התובע ענה שהכל בסדר, שלא קרה לו כלום ושהוא לא צריך אמבולנס, רק שאתן לו את פרטי הביטוח שלי. עזרתי לתובע לקום ביחד עם בן דודי שהיה איתי, ...". בחקירתו הנגדית שב הנתבע מס' 1 והעיד (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 4-10): "ש. ציינת שעזרת לתובע לקום, זאת אומרת שמצאתם אותו מאחורי הרכב או מתחת לרכב שרוע על הרצפה? ת. הוא היה מאחורי הרכב ישב על הרצפה. עם הרגליים בכוון הנגדי למשאבות. אני לא זוכר האם הידיים היו על הרגליים או בצידי הגוף. אבל ראיתי אותו בתנוחת ישיבה. ש. למעשה מצאת אותו כשהצד שלו פונה לכוון החלק האחורי של הרכב. ת. הוא ישב במקביל לטמבון. מאחורי הרכב כשהגוף שלו על הצד. הוא היה לא עם הפנים לרכב אלא על הצד (מדגים)." ". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש]. (וראה גם: עמוד 18 לפרוטוקול שורה 12). 3.5 עדותו של הנתבע מס' 1 תומכת, אם כן, בתיאור התאונה על ידי התובע בשלושה: כי כלי הרכב הפוגע עמד ליד משאבות הדלק ונסע לאחור; כי התובע נאלץ לדפוק על כלי הרכב הפוגע על מנת לעצור את נסיעתו; וכי התובע נמצא שרוע על הרצפה מאחורי הרכב ובסמוך אליו עם צאתו מכלי הרכב במצב שחייב סיוע של שני אנשים על מנת להרימו. אין בעובדה שהתובע סירב לבקשת הנתבע מס' 1 להזמין אמבולנס (ראה: סעיף 3 לתצהיר הנתבע מס' 1 - נ/11) ובחר להגיע לבית החולים באמצעות אשתו, כשלעצמה, כדי לגרוע מאירוע הנפילה. נהפוך הוא. יש בעובדה זו כדי ללמד שהנתבע מס' 1 סבר שמצבו של התובע מצדיק הזמנת אמבולנס או לכל הפחות בדיקה. 3.6 יתירה מכך. בעדותו לפניי התובע שב והדגים את אופן התרחשות התאונה לרבות אופן הנפילה באורח פיזי ("... נפלתי הצידה ובלמתי עם יד שמאל (מדגים)" - ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 24-26). תיאור זה תאם את תיאורו והדגמתו של הנתבע מס' 1 (הנהג) באשר למצב שבו מצא את התובע לאחר שיצא מרכבו. ויודגש - הנתבע מס' 1 הגדיר אמנם את המצב בו מצא את התובע ישיבה, אך בתיאור במהלך הדברים והדגמתם אישר הלה כי עת מצא את התובע על הכביש מאחורי כלי רכבו הוא היה שרוע על צידו ("... מאחורי הרכב כשהגוף שלו על הצד. הוא היה לא עם הפנים לרכב אלא על הצד (מדגים)" - ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 9-10). 3.7 זאת ועוד. שני הצדדים שרטטו את אופן אירוע התאונה, באופן התומך זה בזה (ראה: תשריט התובע - הוצג וסומן נ/8 ועמוד 11 לפרוטוקול שורות 14-23; ותשריט הנתבע מס' 1 - הוצג וסומן נ/12 ועמוד 17 לפרוטוקול שורות 25-27). בשני התשריטים הרכב הפוגע נמצא מימין למשאבות והתובע נמצא בצמוד במרכז חלקו האחורי של כלי הרכב הפוגע. לא נעלם מעיני כי הנתבע מס' 1 טען כי כיוון פני התובע היה למשרד תחנה /מסעדה בעוד התובע טען כי פניו היו לכיוון תל יוסף (הכניסה). ברם, התובע טען שעמד עם פניו לכיוון תל יוסף לפני התאונה (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-26); בעוד הנתבע מס' 1 התייחס לכיוון פני התובע לאחר הנפילה (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורה 16). מה גם שהנתבע מס' 1 טען באותה נשימה שאינו זוכר בדיוק את התחנה ואף לא את התובע (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 11-12, 17-18). 3.8 חיזוק נוסף (שלילי) ניתן למצוא באי זימון בן דודו של הנתבע מס' 1 שהיה עימו ברכב לעדות. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); ה"פ (ת"א) 125/08, ססבון נ' סולומון (2011); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865). ודוק: אין בכך כדי להפוך או להפחית את הנטל להוכיח את התביעה המוטל על כתפי התובע. 4. לעניין זה גם לא נעלמו מעיני הסתירות שנפלו בתיאור התובע את התרחשות התאונה, אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. 4.1 אמנם בכתב התביעה נאמר שהתאונה התרחשה בשעה 20:00 וכך גם נכתב באישור המשטרה המקורי, אך בהתאם לכל המסמכים והעדויות שלפניי התאונה התרחשה בשעות הבוקר. הן התובע והן הנתבע מס' 1 העידו על כך (ראה: סעיף 4 לתצהיר התובע - ת/1; וסעיף 3 לתצהיר התובע - נ/1; וסעיף 2 לתצהיר הנתבע מס' 1 - נ/11). עדויות אלה תואמות את תעודת חדר המיון מהמרכז הרפואי העמק מיום 23/8/05 לפיה התובע הגיע לבית החולים לכל היאוחר בשעה 12:38 (צורף כנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1). מטעם זה גם אין כל רבותא בעובדה שבתצהיר בדבר נסיבות התאונה (סומן נ/1) נכתב כי התאונה התרחשה בשעה 10:00 (וכן גם בתצהיר הנתבע מס' 1) בעוד בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) נכתב כי התאונה התרחשה בשעה 11:30. מה גם שהתובע טרח ותיקן את ההודעה למשטרת ישראל ואישור משטרה מתוקן לפיו התאונה התרחשה בשעה 10:00 צורף לתצהיר בדבר נסיבות התאונה מיום 15/2/10 (הוצג וסומן נ/1). יתירה מכך. התובע העיד, ועדותו בעניין דא לא נסתרה, כי המדובר במרחק של כ-20-25 ק"מ נסיעה ויתכן כי עבר דרך ביתו על מנת להשאיר את בנותיו בטרם נסע עם אשתו לחדר המיון (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 20-30). לעניין דא לא נעלמה מעיני הסתירה הלכאורית בין תיאור התאונה על ידי התובע לפניי לבין תאור מהלך הדברים מפי התיאור המופיע בחוות דעת המומחה (ד"ר ישראלי אמנון מיום 30/12/10): "ב-23/8/2005 נפגע מר שלזינגר בת"ד כהולך רגל. נחבל לדבריו באגן מימין ע"י רכב שנסע לאחור. חזר מאתר התאונה לביתו, אך נוכח כאבים גוברים סביב מפרק ירך ימין פנה לאחר מספר שעות לבדיקה בחדר מיון במרכז הרפואי העמק". ברם, נוכח מכלול הראיות שלפני אין בתיאור זה לפיו התובע הגיע לחדר המיון "לאחר מספר שעות" בהן שהה בביתו ולא באורח מידי או לאחר שהוריד את בנותיו בדרך, כשלעצמו, כדי לקבוע שהתאונה לא התרחשה, בפרט משעדות התובע נתמכת בעדות הנתבע מס' 1 ובתעודת חדר המיון. 4.2 כך גם אין בעובדה שבשיחת התובע עם מר שגיא ביום 11/5/09 אמר התובע שהוא אינו זוכר האם הוא נסע לתחנת הדלק על מנת לתדלק או לאכול או למטרה אחרת (ראה: עמוד 3 ל-נ/10 שורות 5-6), בעוד בתצהיריו (ת/1 ו-נ/2) הצהיר התובע כי הוא אכל במקום אחר ולאחר מכן הגיע לתחנת הדלק, החנה את רכבו והמתין לאשתו ולבנות בחנייה מחוץ לרכב - כדי לשנות ממסקנתי. תחילה אדרש לקבילות קלטת השיחה מיום 11/5/09 (להלן "הקלטת") ותמליל השיחה (להלן "התמליל"). הוכח כי בעת ביצוע החקירה (11/5/09) מר שרון שרגא לא היה חוקר מוסמך, והאחרון הודה בכך (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורות 15-19 וכן ת/2). ברם, יש להבחין בין הפרת איסור הקבוע בחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן "חוק החוקרים הפרטיים") - וזאת מבלי שאביע דעתי לעניין זה - לבין קבילות עדותו של מר שגיא בהעדר הוראת חוק ברורה (והשווה למשל סעיף 22 לחוק ועדות חקירה התשכ"ט-1968; ודוקטרינת הפסילה הפסיקתית - ע"פ 5121/98, יששרכוב נ' התובע הצבאי הראשי (2006); דנ"פ 5852/10, מ"י נ' שמש (2011); רע"פ 10141/09, בן חיים נ' מ"י (2012)). כפסיקת כבוד המשנה לנשיאה (בדימוס) הש. א. ריבלין ב-רע"א 7219/11, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בויראת (11/6/2012): "... גם אם אניח כי החוקר מטעם המבקשת פעל בניגוד להוראות חוק החוקרים הפרטיים בעת השגת ממצאי החקירה - ואיני נדרש להכריע בעניין זה - אין הדבר כשלעצמו מוביל למסקנה כי פירות החקירה פסולים מלשמש כראיה במשפט. כשרות הראיה נבחנת בנפרד מחוקיות האופן שבו הושגה (ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1) 197 (1984)). לאמור: אין הראיה נפסלת אך משום שלצורך השגתה הופר דבר חוק. אמנם, כלל זה אינו חזות הכל ונקבעו לו בחקיקה מספר חריגים. כך למשל, סעיף 13 לחוק האזנות סתר פוסל ממצאים שהושגו תוך הפרת החוק מלשמש כראיה בבית המשפט. הוראה דומה ניתן למצוא בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. אלא שלא כך בחוק החוקרים הפרטיים, בגדרו לא נמצאה כל הוראה הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין. משום כך סבורני כי לא היה מקום להורות על פסילת הקלטת והתמליל מטעם זה, ואף לא מן הטעם כי הן הושגו תוך הפרה לכאורה של כללי האתיקה החלים על חוקרים פרטיים. 12. מדברים אלה אין להסיק כי הפרת חוק החוקרים הפרטיים נותרת לעולם ללא מענה וכי איש הישר בעיניו יעשה. אלא שהתרופה להפרת חוק החוקרים הפרטיים אינה מצויה במישור הראייתי, כי אם במישור המשמעתי והפלילי (וראו לעניין זה סעיפים 25 ו- 30 לחוק החוקרים הפרטיים).". [ההדגשות אינן במקור- ב.ש.]. במקרה דא (בשונה מהמקרה שצוטט על ידי ב"כ התובע - 2176/08, טוויל נ' אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (2010)), לא נטען להפרת חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 ולמצג שווא. התובע אישר את שיחתו עם מר שגיא (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 20-21; ועדות מר שגיא בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 9-10), במסגרתה אף אישר התובע כי הוא יודע שהשיחה היא למטרת חקירת נסיבות התאונה (ראה: בעמוד 2 לתמליל נאמר אחרת - "אתה ועדת חקירה של איש אחד, אני מבין ...") למרות שבעדותו טען אחרת. מכל מקום, גם לעניין דא יפה לענייננו אמור ב-רע"א 7219/11 (שם, שם): "... יאמר כבר עתה כי מקום בו משיב הנחקר מרצונו החופשי לשאלות שמציב בפניו חוקר בתחום האזרחי - אפילו הציג עצמו החוקר כ"סוכן" מטעם חברת הביטוח - ספק אם יש מקום - בהיעדר נסיבות נוספות - לטענה כי בעצם הקלטת השיחה יש משום פגיעה בפרטיות הנחקר. ..... מכל מקום, המשיב בענייננו לא הראה כיצד נפגעה פרטיותו בעת שהשיב הנהג לשאלות החוקר.". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש].  מעבר לכך, התמליל הוצג יחד עם הקלטת והתובע זיהה את קולו (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורה 5) ואף קיבל לידיו עותק מהקלטת (דיסק). התובע לא טען לאי התאמה בין התמליל לבין הקלטת או כל טענה בדבר תקינות ההקלטה ומר שגיא אף לא נחקר באשר לאופן ההקלטה (ולתנאים ראה: ע"פ 869/81, שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169). משכך, אין מניעה לקבל את הקלטת והתמליל, אך אין בתוכנם כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, עצם העובדה שבשיחה עם מר שגיא התובע לא זכר בדיוק לאיזו מטרה נכח בתחנת הדלק והביא בדבוקה אחת את כל שלושת האופציות אינה מהווה סתירה מובהקת לתיאור בתצהיריו ולמצער, סתירה השומטת את כל גרסת התובע. שנית, גם בשיחה זו התובע מציין "הייתי שם, הייתי בתחת [צ"ל "תחנת" - ב.ש.] דלק. החניתי את הרכב, ו... " (ראה: עמוד 3 ל-נ/10 שורות 7-8); וממשיך ומתאר את התאונה באופן המתיישב עם תיאורה לפניי (ראה למשל בעמוד 3 שורה 12 עד עמוד 5 שורה 3): " שלזינגר דורון: אני... אני לא הייתי ברכב, אני עמדתי. ועמדתי ב... מאחורי הרכב המתדלק, היה את הרכב המתדלק לפני... ... ... כאילו, בתחנת דלק אבל מאחור. והסיטרואן פתאום... עמד לפניה רכב שתדלק גם כן... היה בחור צעיר בתוך הסיטרואן, ולא רצה לחכות, לא רצה להמתין, כאילו שהרכב שלפני יסיים לתדלק. ופתאום לתדהמתי, הוא נסע רוורס. כאילו במקום... בניגוד לכוון התנועה. שרון - חוקר: אהה. שלזינגר דורון: נסע רוורס. נסע רוורס ונתן לי חבטה, העיף אותי. ... שלזינגר דורון: עמדתי מחוץ לרכב. שרון - חוקר: (כותב ומקריא) "לא רצה ל..." שלזינגר דורון: נסע לפתע בניגוד לכוון התנועה, רוורס. שאסור לו בכלל לנסוע משם רוורס. ... שלזינגר דורון: ואז עפתי לאחור. שרון - חוקר: אהה. שלזינגר דורון: והרכב ממש הוא לא... או שהוא לא שם לב, או שהוא לא... איבד את העשתונות, אני לא יודע מה קרה לו... שרון - חוקר: אהה. שלזינגר דורון: אבל אני ממש נתתי מכה, לא יודע, כי הייתי מתחת לאוטו, נכנסתי כבר... כאילו, האוטו חג מעלי, ואז נתתי לו מכה על הפגוש, ו... ואז הוא עצר... עכשיו, אני לא יודע, אולי גם המתדלק צעק לו, אני לא יודע מה. שרון - חוקר: או קיי. שלזינגר דורון: והוא... הוא חבט בי כאן בקטע האחורי ימני, באזור הזה של המותן, או הכרס...". שלישית, גם בחקירתו הנגדית - ועוד בטרם עומת עם הקלטת והתמליל - העיד התובע כי הגיע לתחנת הדלק במטרה לתדלק (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 10-17): "ש. מה עשית בתחנת הדלק באותו יום? ת. באתי לתדלק. ש. תראה לי היכן בשני התצהירים היכן כתוב שבאת לתדלק? ת. באתי לתדלק, תדלקתי וסיימתי. איני יודע היכן זה כתוב. לאחר עיון - לא כתוב שתדלקתי אבל לא חשבתי שזה מהותי. תדלקתי, והמתנתי לאשתי היתה אמורה לבוא עם הבנות כדי לנסוע לסחנה וגם הלכתי לשירותים אבל גם את זה לא ציינתי. ש. התאונה ארעה לאחר שתדלקת או לפני? ת. אם זכרוני לא מטעה אותי אחרי שתדלקתי.". 4.3 אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים לפיה לא ניתן לקבל מכה באזור בו נחבל התובע, לשיטתו, בשים לב לסוג הרכב שבו נהג הנתבע מס' 1. על הנתבעים מוטל הנטל להוכחת טענת הגנה זו והם כשלו בכך. אמנם הנתבע מס' 1 טען כאמור כי לכלי הרכב בו נהג יש טמבון נמוך המגיע לגובה ברך ומטה (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 18-19), אך לא הוצגה לפני כל ראיה לעניין דא - אף לא תמונת כלי הרכב או דגם הרכב. מה גם שהמדובר בכלי רכב מסחרי ולא ברור כלל שאינו יכול לפגוע בתובע, שגובהו 1.73 מטר (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורה 27) בקצה שוק הירך. כך או כך, אופן פגיעה מכלי רכב תלוי בסוג הרכב ומאפייניו, בתנאי הסביבה לרבות השיפוע של המקום ואופן עמידת התובע עובר לאירוע התאונה ומידותיו, כמו גם פרמטרים נוספים אשר כולם כאחד לא הוכחו לפני. לעניין דא אין להסתפק בטענתו, הגם המלומדת, של ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי לא ניתן לקבל מכה באזור זה כדי להפריך את התרחשות התאונה (ולעניין העדפת עדות ראיה על עדות תיאורטית של מומחה - ראה: ע"א 541/63, רכס נ' הרצברג, פ"ד י"ח (2) 120 בעוד לפני לא הוצגו שניהם גם יחד). 4.4 בכתב התביעה נטען כי התובע "הועף" (וכך גם טען התובע בשיחה עם מר שגיא) בעוד בתצהיריו (ת/1 ו- נ/2) נטען לנפילה. ראשית, המילה "הועף" משמעה "נזרק" או "הוטל" ואכן, הוכח כי התובע נפל לכביש ממכה שקיבל מהרכב הפוגע. מכאן, לכל היותר, יש כאן בחירת מילים לא מוצלחת. שנית, השימוש במילה "הועף" בכתב התביעה מתיישבת היטב עם התרשמותי הן מעדות התובע והן מאופן ניהול התביעה שמגמתה האדרת הנזק, ואדרש לכך להלן בעת הדיון בסוגיית הנזק, אך אין בכך כדי לגרוע מהעובדה כי התאונה התרחשה ובמהלכה נפגע התובע, הגם שלא בעוצמה הנטענת על ידו. 4.5 כך גם לא נעלם מעיני כי בשיחה עם מר שגיא משיב התובע (ראה: עמוד 39 לתמליל - נ/10- שורה 6): "שלזינגר דורון: זה קרה במסגרת שעות עבודה.". ובהמשך (בעמוד 20 ל-נ/10 שורות 1-2): "זה היה במהלך שעות הפעילות שלי. אבל לא, לא הגשתי תביעה כנגד אף מוסד...". בעוד בחקירתו הנגדית שלל זאת (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 18-19): "ש. יכול להיות שהגעת לתחנת הדלק לצורך פגישה בענייני עבודה? ת. לחלוטין לא". ובהמשך, משעומת עם האמור בקלטת שיחתו עם מר שגיא, השיב (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 22-319): "ש. אני אומר לך שאמרת לו שהאירוע היה "זה היה במהלך שעות הפעילות שלי..." וענית לו "זה קרה במסגרת שעות העבודה...". ת. יש פה הצגה לא נכונה שאמרתי. השאלה כפי שהבנתי אותה אז ואני מבין כעת זה האם במסגרת שעות העבודה המקובלות שלי. באותו יום קבעתי, זה היה סוף חופשת הקיץ קבעתי עם אשתי והבנות שאפגוש אותם בתחנת הדלק לקראת נסיעה לסחנה. .... ש. כשאתה אומר לחוקר "זה היה במהלך שעות הפעילות..." כוונתך שזה שעות הפעילות שלך אך באותו היום לא? ת. כן.". גם בספק זה - האם המדובר בתאונת עבודה אם לאו (ואין מחלוקת כי לא הוגשה תביעה למל"ל) - כשלעצמו, אין במקרה דא כדי לשנות ממסקנתי נוכח מכלול הראיות שלפני כמפורט לעיל. יחד עם זאת, אדרש גם לכך להלן במסגרת הדיון בדוני בסוגיית הנזק. 4.6 מכל מקום, הסתירות או אי הדיוקים בגרסת התובע, עליהם מבקשים הנתבעים להתבסס, אינם במסגרת ה"גרעין הקשה" של העדות ולכן מצאתי לקבלה. כאמור ב-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302: "בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה ...". (ראה גם: ע"פ 71/76, מכלוף נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813; ד"נ 3081/91, קוזלי נ' מ"י, פ"ד מה(4) 441; והשווה: ע"א (ירושלים) 9592/06, עאצי נ' עאצי (2007); תפ"ח (חיפה) 17649-10-09, מ"י נ' מיכאלוב (2011); ת.א. (מחוזי חיפה) 677/08, א. כ. נ' מדינת ישראל (2012)). בענייננו - מצאתי כי אין בסתירות אלה כדי לגרוע מהעובדות העיקריות הדרושות לענייננו כפי שהוכחו. כדברי כבוד השופט י. עמית ב-ת.א. (חיפה) 1130/05, סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008): "לעיתים האמת העובדתית מסתתרת בתוך הפרטים, וידועה האמרה כי "השטן נמצא בפרטים הקטנים". אך לעיתים ים של פרטים וסתירות משניות ומלאכותיות עלול לערפל את התמונה...". המקרה שלפנינו נופל בגדר החלופה האחרונה, בפרט משהעובדות העיקריות נתמכו כאמור בעדות הנתבע מס' 1. 4.7 כך גם לא נעלם מעיני כי התובע לא זימן לעדות את אשתו. אך, משאין מחלוקת כי אשתו לא נכחה בעת התאונה, הרי שעדותה בעניין דא היא עדות שמועה. מה גם שכאשר המדובר בבני זוג אנו מצווים בזהירות על פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א-1971 (להלן "פקודת הראיות") בפרט מש"יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע" (ראה: ע"א ,761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; וראה גם: ת.א. (ת"א) 1710/05, הלר נ' כהן (2009); ע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (2000); ת.א. (ת"א) 1950/01, בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' קרליץ (2008); ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008); ע"א (חיפה) 4367/07, ש.א.ח.פ הנדסה בע"מ נ' אלדין (2008); ת.א. (חיפה) 669/98, מתקאל נ' מ"י (2005); ת.א. (באר שבע) 7162/99, ד"ר אלן נ' ביטוח ישיר (2002); והשווה: ע"פ 10357/06, טאהר אבו דיב נ' מדינת ישראל (2007), על האסמכתאות הנזכרות בו). 4.8 משכך, אני קובעת כי התובע נפגע כהולך רגל מכלי הרכב בו נהג הנתבע מס' 1 בעת נסיעה לאחור. מאחר והכיסוי הביטוחי אינו מוכחש, נפנה לבחון את הנזק שנגרם לתובע עקב התאונה. סוגיית הנזק 5. ואלה העובדות אשר הוכחו לפניי באשר לנזק שנגרם לתובע עקב התאונה: 5.1 התובע, יליד 3/1/67, בן 38.5 בעת התאונה (23/8/05) ו-46 כיום. 5.2 בהתאם לתעודה מחדר המיון המרכז הרפואי העמק מיום התאונה (צורף כנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1): התובע התלונן, בין היתר, על כאבים בפרק ירך ימין, כף רגל ימין וברך ימין ושמאל. בבדיקה נמצא, בין היתר, נפיחות ושפשופים במרפק שמאל וברך ימין; אין רגישות למישוש בעמוד שדרה צווארי, גבי או מותני; לא נמצאו נוזלים בברכיים; ירכיים יציבות; צילום אגן, פרק ירך שמאל וכף יד ימין - ללא עדות לנזק חבלתי גרמי, יש שינויים ניווניים. התובע שוחרר בו ביום עם הוריה למעקב אצל רופא מטפל ולטיפול תרופתי. 5.3 ביום 24/8/05 קיבל התובע אישור מחלה למשך 8 ימים, החל מיום 24/8/05 ועד ליום 31/8/05 (צורף כחלק מנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1 לעניין קבילות המסמך ראה לעיל; וכן ראה להלן חוו"ד המומחה). 5.4 בצילום פרק ירך וירך ימין מיום 10/4/06 (צורף כחלק מנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1) - נצפו שינויים ניווניים לא גסים בפרק הירך ומבנה גרמי תקין של הירך. ב"כ הנתבעים התנגד להצגת מסמכים אלה. ויאמר מיד - יש לאבחן בין קבילות מסמך לבין משקלו. בכל הקשור לקבילותם, המדובר במסמכים בעניינו של התובע אשר ניתנו בנוכחותו ו/או לאחר בדיקתו על ידי רופא ו/או עריכת בדיקות נוספות. לפיכך, אין מניעה לקבל מסמכים אלה באמצעות התובע ולו כראיה לבדיקות שנערכו לו. מטעם זה, גם אין מניעה לקבל את התיעוד הרפואי אותו ביקש ב"כ הנתבעים להגיש באמצעות התובע (ראה: נ/1, נ/3 עד נ/6) ואף לא את תעודת חדר המיון ביחס אליה לא נטען הדבר. לעניין זה יוער כי לבקשת הנתבעים (מיום 25/1/12) הומצא לתיק בית המשפט מלוא תיקו הרפואי של התובע עובר לישיבת ההוכחות, אך אף אחד מהצדדים לא ביקש להציגו כראיה. 5.5 בהתאם ל-CT אגן ופרקי ירכיים מיום 19/11/06 נמצא מבנה גרמי תקין של עצמות האגן והפרקים; שינויים אוסטאוטריטים בעצמות מפרק ירך ימין; היצרות פרק ירך שמאל - ללא סטייה (צורף כחלק מנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1 - ולעניין קבילות המסמך ראה לעיל). 5.6 ביום 11/12/06 התלונן התובע על כאבים בפרק ירך ימין עם הגבלה בסיבוב. אין איזכור לתאונת דרכים. לאור תוצאות הצילום (שינויים אוסטאוטריטים מתקדמים) הומלץ על טיפול פיזיותרפי ושחיה לחיזוק שרירי חגורת הירך (צורף כחלק מנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1 -ולעניין קבילות המסמך ראה לעיל). 5.7 בביקור אצל רופאת המשפחה מיום 5/5/10 התלונן התובע על הגבלה בתנועות של ראש מפרק ירך ימין, צליעה וכאבים מאז התאונה, בעיקר בלילה. בבדיקה נצפו כאבים בתנועות רגל ימין (עמוד 1 מתוך שניים צורף כחלק מנספח ת/2 לתצהיר התובע - ת/1- ולעניין קבילות המסמך ראה לעיל). 5.8 עובר לתאונה סבל התובע מבעיות רפואיות רבות ובכללן: נזק ניווני במפרק ירך ימין החל משנת 2004 בגין כך הומלץ לתובע עוד ביום 28/4/04 - לא לרוץ, לא לקפוץ, להוריד עומסים ולעשות פיזיותראפיה לחיזוק השרירים (ראה: נ/4; נספח ת/2 ל-ת/1; עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 31-32; וכן להלן בחוו"ד המומחה); שינויים ניווניים בחוליות L5-S1 וכאבי גב תחתון החל משנת 2001 (ראה: נ/4 ונספח ת/2 ל-ת/1); לחץ דם גבוה החל משנת 2000 (ראה: נ/3); השמנת יתר בגינה עבר התובע בשנת 2003 ניתוח בקיבה (ראה: נ/7; נספח ת/2 ל-ת/1; וכן עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 12-13 ושורות 31-32); ביום 29/1/04 הגיע התובע לחדר מיון עקב לחץ בקדמת החזה כשברקע סיפור משפחתי של מחלת לב איסכמית. התובע שוחרר בו ביום (ראה: נ/6; וכן עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 25-27). 5.9 לאחר התאונה, ביום 28/4/07, עבר התובע ניתוח להחלפת מפרק הירך במרכז הרפואי העמק (ראה: נ/5) אשר לפי קביעת המומחה אינו קשור לתאונה (ראה להלן). עוד עבר התובע לאחר התאונה ניתוח קטרקט (ראה: עדותו בעמוד 11 לפרוטוקול שורה 32 עד עמוד 12 לפרוטוקול שורה 1). 5.10 בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר א. ישראלי מיום 30/12/10 (לעיל ולהלן "המומחה" ו-"חוו"ד המומחה", בהתאמה) התובע סבל מנזק ניווני משמעותי למפרק הירך הימני, כפי שמתואר בבדיקתו מיום 28/4/04, כשנה לפני התאונה. בהתאם לתצלומי הרנטגן מיום התאונה מתברר כי אכן היה נזק ניווני משמעותי לפרק הירך הימני עם עיוות ראש עצם הירך, ללא כל שינוי חבלתי. לשיטתו, נוכח עוצמת התהליך הניווני במפרק שקדם תאונה אין ספק שהנזק הניווני בו היה מתקדם באופן עצמוני עד כדי שקילת טיפול ניתוחי להחלפתו בשתל מלאכותי. בהעדר עדות ברורה לנזק חבלתי למפרק אין לייחס לתאונה תרומה כלשהי להיקף ההליך הניווני במפרק ממנו סובל התובע אלא אך החרפה זמנית בכאבים. בהתאמה, מצא המומחה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה. עוד המליץ המומחה לאשר את ימי המחלה שניתנו לתובע (8 ימים), כאשר לדידו גם חופש המחלה הקצר (8 ימים) שולל נזק חבלתי למפרק במהלך התאונה; וכן נכות זמנית בשיעור של 10% למשך חצי שנה בגין החרפה זמנית בכאבים לפי סעיף 35 (1) ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 מותאם. לא מצאתי מקום לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט. הלכה פסוקה היא כי משממנה בית המשפט מומחה, ממצאיו יאומצו על ידו אלא אם קיימת "סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" או אם נפלה שגיאה גסה בחוות הדעת עד כדי שבית המשפט, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת (ראה: ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו(2) 936; ע"א 323/85, מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185; ע"א 558/96, חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563; ע"א 5602/03, סגל נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (2005); ע"א 293/88, חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (1990); ע"א (חיפה) 5124/07, אנגל ג'נרל דובלופרס בע"מ נ' רמת חביב בע"מ (2008) והאסמכתאות המצוינות בה; ע"א 9323/04, מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (2006); ע"א 2099/08, עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (2010); ת.א. (י-ם) 3177/09, פלוני נ' לוי (2012)). הצדדים בחרו שלא לשלוח למומחה שאלות להבהרה ולא לזמנו לחקירה. להיפך, שני הצדדים ביקשו להסתמך, כל אחד לשיטתו, על ממצאי חוות הדעת. לפיכך, ומשלא נטען כי נפלה טעות בחוו"ד, קל וחומר הוכחה - אני מאמצת את מכלול קביעות המומחה. 5.11 עובר לתאונה וגם כיום התובע עובד כסוחר בשר, מנהל ובעלים של חברות בתחום זה. עובר לתאונה וגם כיום התובע מנהל ובעלים (99%) של חברת דורון שלזינגר בע"מ (ראה: עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 3-4 - להלן "החברה"). בשנים 2004 ו- 2005 עבד התובע הן בחברה והן כשכיר בשותפות "בקר תנובה" (ראה עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 14- 19; וכן נ/9). החל משנת 2006 עבד כשכיר בחברת ירון שיווק בקר בע"מ למשך 30 חודש עד לחודש יולי 2009 (ראה: נ/9). התובע גם בעלים של 33% בחברה נוספת בשם שלזינגר צוריאל בע"מ בה עבד כשכיר בשנים 2010-2011 (ראה: ראה עדות התובע בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 7-9; וכן נ/9). 5.12 משכורתו של התובע בשנים 2000-2011 היא כדלקמן: בשנת 2000 - סכום חודשי ממוצע של 21,468 ₪; בשנת 2001 - סכום חודשי ממוצע של 22,460 ₪; בשנת 2002 - סכום חודשי ממוצע של 22,761 ₪; בשנת 2003 - סכום חודשי ממוצע של 21,924 ₪; בשנת 2004 - סכום חודשי ממוצע של 15,851 ₪; בשנת 2005 - סכום חודשי ממוצע של 13,982 ₪; בשנת 2006 - סכום חודשי ממוצע של 18,832 ₪; בשנת 2007 - סכום חודשי ממוצע של 11,215 ₪; בשנת 2008 - סכום חודשי ממוצע של 7,525 ₪; בשנת 2009 - סכום חודשי ממוצע של 6,675 ₪; בשנת 2010 - סכום חודשי ממוצע של 12,108 ₪; ובשנת 2011 - סכום חודשי ממוצע של 14,923 ₪ (ראה: נ/9; וכן נספח ת/4 לתצהיר התובע - ת/1). 5.13 התובע צירף לתצהירו גם מאזן בוחן של החברה לשנים 2005 ו- 2006 (כחלק מנספח ת/4 ל-ת/1). ב"כ הנתבעים התנגד להצגת המאזנים שלא באמצעות עורכם והדין עימו. לא הייתה כל מניעה לזימון רו"ח מטעם החברה לעדות. הדברים אמורים במיוחד נוכח הטענה לקיטון ניכר בהכנסות החברה. טענה עליה ויתר התובע בסיכומיו (וטוב שכך). מעבר לדרוש יצוין שניים: האחד, התובע בחר לצרף אך חלק מהמסמכים ולא את מכלול המסמכים ובכלל זה לא הוצגו דו"חות מס הכנסה של החברה בשנים הרלבנטיות ו/או בכלל וחשוב מכך - לא הוצגו תלושי השכר של התובע במועדים הרלבנטיים או בכלל, מבלי שאף נטען כי קיימת מניעה לעשות כן (וראה גם: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 9-18). כשל זה יפעל לחובתו. הדברים אמורים במיוחד משהתברר כי התובע בחר לא לגלות כלל הכנסות מסוימות. והשני, עיון במאזני הבוחן מעלה כי אין בהם כדי לסייע בידי התובע. בהתאם למאזן הבוחן של החברה לשנת 2005 - לחברה הכנסות בסך של 15,298,064.88 ₪ בעוד על פי מאזן בוחן של החברה לשנת 2006 - לחברה הכנסות בסך של 12,920,600.08 ₪. יחד עם זאת, בהעדר מאזן בוחן לשנת 2004 לא ניתן לאמר כי חלה ירידה בהכנסות החברה עקב התאונה. יתירה מכך, שכ"ע ששולם על ידי החברה בשנת 2005 הוא 239,959.97 בעוד בשנת 2006 הוא 283,397.34 ₪. אי ההתאמה בין הכנסות החברה לבין שכר העבודה תומך, לכאורה, בדברי התובע בשיחתו עם מר שגיא ("אני שכיר בעל שליטה, אני קובע כמה אני אקח. החברה מרוויחה, אני יכול לקחת היום 20,000, מחר 50,000, וחודש לא לקחת כלום. בהתאם לרצוני. אני בעל חברה" (ראה: עמוד 34 ל-נ/10 - שורות 24-28; וראה גם עמוד 12 לפרוטוקול שורות 11-13). 5.14 עוד צרף התובע לתצהירו (כחלק מנספח ת/4 ל-ת/1) שני טפסי 106 של בן דודו, מר שפילקה ירון: האחד, לשנת 2008 - לפיו עבד הלה בחברה החל מחודש 3/2008 והרוויח שכר חודשי של 4,750 ₪; והשני, לשנת 2009 לפיו הרוויח במהלכה סך חודשי של 8,698 ₪. גם לעניין זה הדין עם הנתבעים כי אין להציג מסמכים אלה שלא באמצעות עורכם. התובע בחר, מטעמיו הוא, שלא לזמן לעדות את בן הדוד למרות שלא היתה כל מניעה לעשות כן ואף לא נטען לכך (וראה גם: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 4-8). מעבר לדרוש יצוין כי גם אם הייתי מקבלת המסמך כראיה לא היה בכך כדי לסייע לתובע. ראשית, המדובר בשנים 2008 ו-2009, קרי: כשנתיים לאחר תום תקופת הנכות הזמנית על פי קביעת המומחה (2/2006) ועל כן, אין למסמך זה כל רלוונטיות לענייננו. שנית, דווקא מסמך יחיד זה בכל הקשור לעזרת צד ג' אך מחדד את אי הוכחת עזרת צד ג' או הוצאה או הפסד כלשהו במועדים הרלבנטיים. שלישית, עדות התובע בעניין דא היא בבחינת 'עדות יחידה' כמשמע בסעיף 54 לפקודת הראיות שלא נתמכה בכל ראיה. משכך, לא הוכח כדבעי הקשר בין העסקת בן הדוד לבין מצבו הרפואי של התובע להבדיל משיקולים עסקיים (ביחס אליהם רב הנסתר על הגלוי) או שיקולים אחרים שטיבם לא הוברר עד תום. רביעית, גם אם אקבל את טענת התובע כי בן דודו נשכר כנהגו נוכח מצבו, הרי שהמדובר בסיוע על ידי בן הדוד שנים לאחר התאונה שלא הותירה בו כל נכות והסיוע עשוי, לכל היותר, להיות קשור למצבו הרפואי הכללי של התובע אך לא למצבו עקב התאונה והכל כמפורט בתיעוד הרפואי ובחוו"ד המומחה. 6. נוכח נתונים אלה נחשב להלן את הנזק שנגרם לתובע עקב התאונה: 6.1 כאב וסבל עקב התאונה לא נותרה לתובע נכות צמיתה. אמנם, המומחה מצא לנכון להכיר ב-8 ימי מחלה ובהחמרה זמנית בכאבים עקב פגימה קודמת למשך 6 חודשים (10%). ברם, מתוך מכלול החומר הרפואי שהוצג לפני רק תעודת חדר המיון וביקור בודד אצל הרופא מיום 24/8/2005 קשורים לתאונה. יוער כי בביקור מיום 5/5/10 מצוין אמנם "תאונת דרכים", אך המומחה בבדיקתו מיום 31/12/10 לא ראה את מצבו זה של התובע כקשור לתאונה. ממצא אותו אמצתי והעולה גם בקנה אחד עם התיעוד הרפואי שלפני. יתירה מכך, לא הוכח כי התובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה או כל טיפול אחר בתקופה הרלוונטית או בכלל (ראה: גם האמור בביקור מיום 5/5/10 "לא מקבל טיפול"). לעניין דא יושת אל לב כי בשיחתו עם מר שגיא מודה התובע כי בעקבות התאונה הלך רק לחדר המיון ולרופא לקבל ימי מחלה והוא לא ייחס לכך חשיבות - "קיבלתי מכה" ו-"לא קרה כלום" (ראה: עמודים 20-21 לנ/10). אין כל תלונה על כאבים בתקופה הסמוכה לתאונה. לשיטתו, אחר כך "לאט לאט אתה רואה שנזק הולך ומחריף ואשכרה כואב לי" והומלץ לו להחליף את המפרק (ראה: עמודים 20-22 ל- נ/10), ניתוח אותו עבר ביום 28/4/07, אלא שלהחמרה זו במצבו הרפואי הכללי של התובע אין קשר לתאונה. לפי קביעת המומחה, אותה אימצתי, אין קשר (גרימה או החמרה) בין ההליך הניווני המשמעותי במפרק ממנו סבל התובע עוד קודם התאונה לבין התאונה. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון להפעיל, אך באופן חלקי, את תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן "התקנות") ולהעמיד רכיב זה על סך של 5,000 ₪. 6.2 הפסד שכר לעבר כל שיש לפני הוא תעודת מחלה ל-8 ימים אשר אושרה על ידי המומחה. יחד עם זאת, אין לפני עדות כי בחודש זה (8/05) או במחצית השנה לאחר מכן חלה ירידה בהכנסות התובע. ב"כ התובע הודה, ברוב הגינותו, כי אכן לא ניתן ללמוד מהראיות שלפני כי חלה הפחתה בשכרו (ראה: עמוד 21 לפרוטוקול שורה 15), אך לדידו יש מקום להכיר בהפסד שכר מלא ל-8 ימים וכן בהפסד שכר בשיעור של 10% למשך 6 חודשים והכל על-פי חוו"ד המומחה. קביעות המומחה לרבות באשר לנכות הרפואית הזמנית, אכן מאומצות על ידי, אך המדובר בנזק מיוחד אותו על התובע להוכיח והוא כשל בכך. לא היתה כל מניעה לתובע להמציא הנתונים כדבעי, לרבות הצגת תלושי השכר הרלבנטיים, אך כאמור, התובע בחר שלא לעשות כן תוך הצגת מידע חלקי ואף הסתרת מקורות הכנסה נוספים ומטעם זה בלבד הרחבתי בעניין דא בסעיף 5 לעיל. חזקה היא כי התובע עשה כן מאחר והנתונים לא סייעו בידו. כך או כך, התובע לא עמד בחובת ההוכחה המוטלת עליו. זאת ועוד. על פי הנתונים שלפני אכן בשנת 2005 חלה ירידה בשכר הממוצע של התובע לעומת שנת 2004 (13,982 ₪ לעומת 15,851 ₪); אך אין כל דרך לייחס ירידה זו דווקא לחודשים אוגוסט 2005 עד דצמבר 2005. מנגד, מהנתונים שלפניי עולה כי בשנת 2006 חלה עליה ניכרת בשכר החודשי הממוצע של התובע הן לעומת שנת 2005 (18,832 ₪ לעומת 13,982 ₪); והן לעומת שנת 2004 (18,832 ₪ לעומת 15,851 ₪). כך גם התובע הגדיל מקורות הכנסתו ונכנס לשיתופי פעולה בחברות נוספות. יתירה מכך, קבלת גרסת התובע כי אין המדובר בתאונת עבודה אלא כי בעת התאונה הוא לקח חופשה על מנת לבלות את סוף חופשת הקיץ (השבוע האחרון של חודש אוגוסט 2005) עם אשתו ובנותיו (ראה: ת/1; נ/1; עמוד 10 לפרוטוקול שורות 14-15, שורות 24-31; וכן טענת בא כוחו בסיכומים בעמוד 27 לפרוטוקול שורה 9 ושורה 13) מתיישבת אף היא עם העדר הפסד שכר בתקופה זו, כאשר ימי החופשה שתכנן התובע בשבוע האחרון של חודש אוגוסט 2005 לכל היותר הפכו לחופשת מחלה וחלף טיולים הוא נח בבית. ודוק: התובע אף לא טען, וממילא לא הוכיח, להפסד בגין ניצול ימי מחלה. חיזוק נוסף למסקנה זו יש למצוא בעובדה שבמהלך כל תקופה זו (6 חודשים) אין עדות לביקור נוסף אצל הרופא (מעבר ל-24/8/05) או אף טיפול אחד שנטל התובע. העדר נתונים זה משליך גם על רכיב זה. זאת ועוד. בשיחה עם מר שגיא התובע מוסיף ואומר: "... גם בהתחלה לא חשבתי להגיש תביעה בכלל. אמרתי "אז מה, לא קרה כלום, קיבלתי מכה וזה חבלה ..." והלכתי לבית חולים. אמרתי "יאללה נעבור והכל יהיה בסדר". אבל זה הלך פשוט המצב והחריף. ונעשה יותר ויותר קשה. ואז אמרתי, הלכתי להתייעץ, ..." (ראה: עמוד 20 ל-נ/10 שורות 13-23). מכאן, התובע מודה כי בהתחלה גם הוא לא ייחס משמעות יתירה לתאונה וחזר לתפקוד בימים שלאחר מכן אלא שמאוחר יותר מצבו החריף. כאמור, על פי קביעת המומחה שאומצה על ידי מצבו החריף ללא קשר לתאונה. זאת ועוד. בפרט נוכח חוסר המהימנות שהקרין התובע בכל הקשור לנזק וניסיונות האדרת הנזק מזה והסתרת הנתונים מזה - לא מצאתי גם כי זהו המקרה לפיצוי על דרך האומדנא. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. 6.3 עזרת צד ג' לא הוכח כי המדובר בפגיעה בעוצמה שחייבה סיוע צד ג', גם לא בתקופה הסמוכה לתאונה או במשך 6 החודשים לאחר מכן. התובע בחר, מטעמיו הוא, שלא להביא לעדות את אשתו או כל אדם אחר שלשיטתו סייע בידו בימים אלה, למרות שיכול היה לעשות כן על נקלה וכשל זה יפעל לחובתו. מה גם, שכאמור, התובע הודה כי בהתחלה חזר לתפקוד ורק אחר כך החמירו כאביו. החמרה שכאמור, קשורה למצבו הרפואי הכללי ולא למצבו עקב התאונה. מעבר לכך - טענת התובע בקשר לכך מתמצית בסיוע לעבודה על ידי עוזר ונהג (ראה: סעיפים 22 ו-24 ל-ת/1). מסמך היחיד שבחר התובע להביא בעניין דא הוא כאמור טפסי 106 לשנים 2008-2009 של בן דודו אותם לא קיבלתי כראייה ומכל מקום, אין למסמכים אלה המתייחסים לשנים לאחר התאונה ותם תקופת הנכות הזמנית כל רלבנטיות. לעניין דא, אין די בטענה כללית בסיכומים כי עד אז נעזר התובע באדם אחר. כך גם התיעוד מיום 11/12/06 ואילך כמו גם ניתוח החלפת הפרק אינם קשורים לתאונה אלא למצבו הכללי של התובע. אמנם התובע שב וטען בסיכומיו כי התאונה החמירה מאוד את מצבו אך הדבר נסתר בממצאי המומחה. התובע כאמור בחר התובע שלא לזמן את המומחה לחקירה ואף הסתמך על ממצאי חוו"ד המומחה בסיכומיו. משכך, אין בידי לקבל טענה זו הנטענת בעלמא ובניגוד לחוו"ד אות אמצתי ולתיעוד הרפואי שלפני. מטעם זה גם דין טענת התובע לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד נוכח החמרה במצבו, כאשר על פי חוו"ד המומחה לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה - להידחות. לפיכך, לא מצאתי לפסוק בגין רכיב זה. 6.4 הוצאות עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)). התובע לא הביא כל מסמך בגין הוצאות נסיעה או הוצאות רפואיות, למעט הוצאות בגין אגרת בית משפט ושכ"ט המומחה (ת/3), אשר תושמנה בנפרד. ברם, הוכח לפניי כי בעקבות התאונה התובע הגיע לחדר המיון ואחר כך הגיע ביום 24/8/05 לרופא. נהיר כי בגין כך נגרמו לתובע הוצאות. לפיכך, ובשים לב כי מדובר בהוצאות עבר ביחס אליהן הגישה ליבראלית - אפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג-2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)) - בסך של 250 ₪. כאמור, ניתוח החלפת הפרק אינו קשורים לתאונה אלא למצבו הכללי של התובע ועל כן אין מקום להכיר בהוצאה זו. 6.5 לפיכך, נזקו של התובע עומד על סך של 5,250 ₪. 7. סוף דבר 7.1 דין התביעה להתקבל. 7.2 אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 5,250 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד תאונות דרכים על-פי חוק הפלת"ד. הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 7.3 עוד אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע את אגרת בית המשפט וכן, בנסיבות, להשיב מחצית משכ"ט המומחה בו נשא והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד תשלומם על ידו ועד להשבתם בפועל לידי התובעת. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. הקלטהחוקר פרטיתאונת דרכים