מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הבטחה של משרד הביטחון: לפני תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכמים, הסכמות והבטחות שלטוניות של משרד הביטחון (להלן: "הנתבע") בעניין ביצוע עבודות או אי מסירת עבודות לתובעת. סכום התביעה (לצרכי אגרה) הועמד על סך 3 מיליון ₪. רקע כללי 1. התובעת הינה חברה בע"מ ועיקר פעילותה מתרכזת בעבודות תשתית, פיתוח ובניה ולדבריה רכשה לעצמה מוניטין וניסיון רק בעבודות אלו, דבר שאיפשר לה לקבל עבודות רבות, בהיקפים גדולים וכן להשתתף ולזכות במכרזים שהוצאו ע"י משרדי הממשלה, ובכללם הנתבע. במהלך שנת 2003 הנפיק הנתבע באמצעות אגף הבינוי, מספר מכרזים ל"עבודות", לאורך קו התפר. התובעת זכתה בשני מכרזים גזרתיים לביצוע עבודות לאורך קו התפר - האחד מיום 11.12.03 והשני מיום 28.4.04 (להלן: "החוזים"). מדובר בעבודות כמפורט להלן: (א) עבודות בטון למבנים שונים במחנות. (ב) עבודות עפר, חפירה, מילוי ומצעים, הקשורות למבנים הנ"ל. (ג) תשתיות של מתקני חשמל ותקשורת. (ד) תשתיות של מתקני תברואה, ביוב וניקוזים. (ה) מתקני איוורור ומיזוג אויר למבנים הנ"ל. (ו) עבודות עפר, מצעים, אספלט וניקוז לכבישים, מדרכות ורחבות. (ז) גידור ושערים למחנות. (להלן: "העבודות"). גירסת התובעת 2. התובעת מפנה לסעיף 00.02 שבנספח ג' 1 לחוזים שם נאמר: "... כי לכל גזרה יהיה קבלן זוכה אחד בלבד". לשיטתה, תקופת החוזה הינה לשנה אחת, כאשר יש לנתבע אופציה להאריך את התקופה, בשתי תקופות נוספות בנות שנה אחת, כל אחת, ובסה"כ - 3 שנים. על פי סעיף 00.05 (ז) לחוזים הוסכם כי הקבלן הזוכה חייב לבצע בו זמנית עד 10 עבודות שאת ביצוען יש להשלים במקביל וללא קשר בי ן הזמנה להזמנה. התובעת מפנה אף לסעיף 00.07 ג1 לחוזים שם נאמר: "אין לחוזה מסגרת כספית כלשהי..." ובסיפא נכתב: "... כי בתקופת ביצוע העבודות בגזרה זו תיתכן אפשרות שהמנהל יוציא הזמנות עבודה נוספות אצל קבלנים נוספים וזאת במידה והקבלן לא יעמוד בדרישות החוזה או שצרכיי המנהל יהיו מעבר לנדרש בחוזה זה". לתובעת הובטח ביצוע העבודות או חלק מהן באיזור ז' ובאזור ח' וכי על התובעת לעמוד "הכן" ו/או "בכוננות" לכל קריאת עבודה מצד הנתבע, על כל המשתמע מכך, בכל רגע נתון בתקופת ההתקשרות וכי הנתבע מנוע מליתן ולהוציא הזמנות עבודה נוספות לקבלנים אחרים, אלא במידה והתובעת לא תעמוד בדרישות החוזה. התובעת הסכימה למכלול התנאים. היא ביצעה את העבודות שהוטלו עליה בהתאם להזמנת הנתבע, עמדה "הכן" לכל קריאה וסברה לתומה כי גם הנתבע ימלא התחייבויותיו. הנתבע הוציא הזמנות עבודה לקבלנים נוספים באזורים הנ"ל. התובעת טוענת כי לאור ההיקף הגדול של העבודות והדרישות המיוחדות אותן התווה הנתבע היא נדרשה להערכות מיוחדת, תוך מתן עדיפות בכל הפרמטרים לעבודות אלו ודחיית כל עבודה אחרת בשוק. התובעת נערכה כלכלית, רכשה ו/או שכרה ציוד נוסף, גייסה כוח אדם מקצועי נוסף, וכל זאת על מנת להתמקד ולהשקיע את מיטב ומירב המשאבים העומדים לרשותה בכדי לבצע ולקדם את הפרויקטים שקיבלה והיתה אמורה לקבל לביצוע מהנתבע. התובעת העמידה עצמה לטובת הנתבע, כשהיה צורך בכך גם 24 שעות ביממה. התובעת טוענת כי הנתבע מסר לקבלנים נוספים את העבודות שהיו מיועדות לה: מעבר סוואחרה; מעבר מזמוריה; מעבר המנהרות; מעבר ראס בסיטאן בהר הזיתים; מעבר כביש מעלה אדומים - גבול גזרה בין אזורים ז' ו-ו; מעבר תרקומיה; מעבר מצודות יהודה ומעבר מיתר. בעניין "מעבר תרקומיה" הובטח לתובעת בכתב כי עבודות תשתית מתוכננות באתר זה יימסרו לה, במסגרת החוזה הקיים אך בפועל נמסרו העבודות (שהיקפן עשרות מיליוני שקלים) לקבלנים אחרים. התובעת התריעה על מסירת עבודות המגיעות לה על פי החוזים לאחרים. התובעת לא היתה מוכנה להבליג על מסירת עבודות לקבלנים נוספים בגזרה בניגוד לחוזים, ועל התנערותו של הנתבע מהסיכום המפורש ליתן לה עבודה גדולה ב"מעבר ביתר". בין הזמנות העבודה שהוציא הנתבע ואותה ביצעה התובעת, נכלל גם "מעבר 300 רחל" (להלן: "מעבר 300"). עבודה זו בוצעה במקצועיות, באיכות, במהירות ולשביעות רצון הנתבע. 3. ביום 2.11.05 עם גמר העבודות במעבר 300, התקיימה פגישה בנוכחות נציג התובעת מר אפי מגל, ראש מנהלת מרחב התפר מר נצח משיח, ראש אגף בינוי במשרד הביטחון מר לוי גולן וסגנו מר יהושע פרוכטמן, שמטרתה היתה בחינת מצב הדברים עד כה וסיכום פרויקטים אשר יבוצעו בעתיד על ידי התובעת. ביום 6.11.05 שלח מר נצח משיח את סיכום הנקודות שהועלו במהלך הפגישה: "... לאור ניסיונה סוכם על דעת כל הצדדים כי העבודות שימסרו לחברת אפי מגל הם כדלהלן: [...] 3) מעבר ביתר - צפי לא ידוע לאור אילוצים סטטוטוריים אולם תוכן ההזמנה מבעוד מועד. הביצוע מותנה באי שינויים שאינם תלויים בנו". ביום 6.3.07 שלחה התובעת לנתבע מכתב בדרישה להיכנס לעובי הקורה ולנסות למצוא פתרון למצב העגום אליו נקלעה התובעת לפיו במשך כ-15 חודשים ביצעה עבודות על פי הזמנת עבודה אחת בלבד ובהיקף סכומים נמוך מהמצופה. בתגובה למכתב הנתבע נשלח ביום 25.3.07 מכתב ממר לוי גולן (ראש אגף הבינוי בפועל במשרד הביטחון) בו נאמר: "... ד. טענתכם כי ביצעתם עבודה רק במעבר 300 (רחל) אינו נכון שכן, קיבלתם הזמנות כדלהלן: [..] 4. מיועדת לכם עבודה במעבר "ביתר". ה. סיכום החלוקה שבוצעה בפגישה עם מר פרוכטמן היה מקובל עליכם". כן נאמר שם שכדי ליתן "הצדקה" נוספת, לכאורה, להתנערות הנתבע, כי "כפי שידוע כל אחד מהחוזים... מוגבלים ל-14.5 מש"ח ויחדיו 29 מש"ח, כבר עתה בצעתם עבודות ב-33 מש"ח, ואתם צפויים לבצע עבודות בעוד כ-25 מש"ח". התובעת טוענת כי הסך של 14.5 מ' ₪ הוא שנתי, העבודות נמשכו כשנתיים ובמקום 14.5 מ' ₪ שנתי X 2 אזורים X שנתיים 58.0 מ' ₪, קיבלה התובעת פחות משני שליש. 4. ביום 30.11.08 נשלח מכתב נוסף למר גולן, בניסיון להבהיר את מצב הדברים, שתוכנו הבעת התנגדות למסירת העבודות בגזרות ז' ו-ח' לקבלנים אחרים וכן מסירת העבודות במעבר ביתר לתובעת. בתשובה למכתב הנ"ל, כתב היועץ המשפטי של הנתבע במכתב מיום 18.3, כדלקמן: "[..] על אף שמרשתך לא זכתה בחוזה לעבודות בינוי במעברים ובתוואי מכשול התפר ומבלי שתהווה כל חובה שבדין של משהב"ט לעשות כן, נמסרו לביצועה גם עבודות להקמת מעברים (מעבר גב'ע ומעבר 300). כאמור, עבודות אלו אינם חלק מתחולת החוזים שבנדון אך נמסרו למרשתך בשל שיקולים מבצעיים של משהב"ט לסיים את העבודות הדרושות להקמת המעברים בגזרה מהר כל שניתן". שלושה חודשים טרם תום תקופת החוזים ניהל מנהלה של התובעת שיחות טלפוניות עם מר ערן אופיר ראש מנהלת מרחב קו התפר ובו הובטח לו כי העבודות במעבר ביתר, לכשיוצאו אל הפועל יוגשו לועדת החריגים של הנתבע על מנת להכשיר מסירתן, כמובטח, לתובעת. 5. ביום 7.10.10 שלחה התובעת מכתב למר דב גולדפינגר בדרישה להארכת החוזים, שכן תוקפם עמד לפוג, נוצלו תקופות האופציה וטרם מומשו ההסכמות דלעיל להוצאת הזמנת עבודה למעבר ביתר. בטרם התקבלה התגובה מצד הנתבע למכתב מטעם התובעת, שלחה התובעת, באמצעות ב"כ, ביום 14.10.10 מכתב נוסף למר גולדפינגר, בתוכן זהה למכתב התובעת דלעיל. במענה העלה הנתבע במכתבו לעו"ד פולמן מיום 14.10.10 טענה לראשונה לעניין סמכות ותוקף אותן הסמכות דלעיל שנעשו עם ראש אגף בינוי וראש מנהלת מרחב התפר וציין כי: "1. [..] הסכמות אלו רלוונטיות כל עוד החוזה עם מרשתך בתוקף.". כן הוסיף וכתב: "ככל שמערכת הביטחון היתה נדרשת לבצע את מעבר ביתר בתקופה בה החוזה עם מרשתך היה בתוקף אנו מניחים שהעבודה היתה מתבצעת באמצעות מרשתך [התובעת]". הבטחותיהם ואמרות נציגי הנתבע מצביעות, לדעת התובעת, על כך שההסכמות אליהן הגיעו הצדדים הן בבחינת הבטחות מחייבות. התובעת הסתמכה עליהן ונמנעה מפניה מוקדמת לערכאות, זאת מתוך אמונה כי ההסכמות יצאו לפועל והעבודות במעבר ביתר יימסרו לה לביצוע. 6. ביום 13.3.11 פנתה התובעת שוב אל הנתבע במכתב אליו צורפה גם טיוטת כתב התביעה. בעקבות המכתב זימן ראש אגף הבינוי הנוכחי מר ד' גולדפינגר, ישיבה במשרדו, ובו חזר הנתבע על הטענה שלראש אגף בינוי במשרד הביטחון לשעבר (מר גולן) ולראש מנהלת קו התפר לשעבר (מר משיח), מי שעסקו בעבודות במיליארדי שקלים בקו התפר אין ולא היתה סמכות להתחייב כלפי הנתבעת כפי שהתחייבו וכלשונו: "ההבטחות הקודמות לא מחזיקות מים". בפגישה ובסיכום בעקבותיה נדחו כל ההצעות החלופיות שהעלתה התובעת, ולדעתה התנהלות זו של הנתבע מאפיינת שרירות וקלות ראש תוך התעלמות משינוי מצבה של התובעת לרעה, וכן גרימת נזקים ממוניים ולא ממוניים כבדים. התובעת מפנה לדברי כב' השופטת ד' דורנר בבג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, כדלקמן: "חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי". (שם, 860). לטעמה, הנתבע המהווה רשות מינהלית, פועל בניגוד לחוזה שהוא עצמו ניסח, ואף מתנער מהסכמות מאוחרות שנתן בכתב, פעמיים, ופעל בחוסר תום לב. עוד טוענת התובעת, כי מסירת העבודות לקבלנים אחרים וכן התנערות הן מההסכמים והן מההסכמות גרמו לתובעת לנזקים כבדים, הנאמדים במיליוני שקלים, בגין אבדן רווחים. התובעת טוענת כי החוזים עליהם חתומים שני הצדדים הינם בגדר חוזים מחייבים, ועל כן יש לפרש את סעיפיהם כפי המובא בלשונם, וככל שניתן לפרש את הסעיף בשתי פרשנויות שונות, יש להעדיף את הפרשנות לטובת התובעת, ולרעת הנתבע, המנסח. מכאן טענת התובעת שהיא נפגעה קשה כלכלית, ומשאביה הכספיים מוגבלים. התובעת צמצמה את תביעתה מטעמי אגרה בלבד - לסך 3,000,000 ₪. גירסת הנתבע 7. הנתבע טוען כי מעולם לא התחייב כלפי התובעת, במסגרת חוזה מחייב, למסור לה עבודות אלה. על אף חילופי דברים שהתקיימו בין נציגיו ובין התובעת לא השתכללו אלה לכדי חוזה מחייב, בהעדר תנאים מקדמיים לשכלולם - החל מאי קיומו של חוזה בר תוקף עם התובעת שבמסגרתו ניתן היה למסור לה עבודות במועד הרלוונטי לביצוען, המשך באי התאמתה של התובעת לביצוע העבודות הנדרשות בהיבטים מקצועיים ומשפטיים וכן בהעדר אישורים של גורמים מוסמכים על-פי דין למתן התחייבויות וביצוע העבודות. לא ניתנה לתובעת כל הבטחה שלטונית. התובעת לא העמידה כל תשתית לנזקים, שנגרמו לשיטתה, מאי ביצוען של עבודות שמעולם לא נמסרו לידיה, לא הייתה זכאית לקבל ולא הייתה כל התחייבות פוזיטיבית וברורה למסור לידיה. הסכום שננקב בתביעה נטען בעלמא, בלא שיונח כל מסד עובדתי, משפטי וחשבונאי, לביסוסו. מה גם שלאור ההתחייבויות שבחוזה שנחתם בין הצדדים (ותוקפו פג) ובהעדר התחייבויות תקפות אחרת ביניהם למסית העבודות הנוספות הנטענות הרי שלא ברור על מה נשענת תביעת הפיצוי בסכום שננקב. לצורך הקמתו ובנייתו של מכשול קו התפר שהתקשר משרד הביטחון עם קבלנים שונים בהתאם לשלבים של הפרויקט ולעבודות הנדרשות במסגרתו. ההתקשרות עם הקבלנים בכל אחד מהשלבים שאושרו נעשתה ע"י פרסום מכרז להסכם מחירים, שהינו מעין מחירון הכולל מאות סעיפים המקיפים את כלל העבודות הנדרשות לצורך הקמתו של מכשול קו התפר. 8. בהמשך הוקמה מנהלה מיוחדת 'מנהלת מרחב התפר' (להלן: "המנהלת") המשותפת למשרד הביטחון ולצה"ל. המנהלת אחראית לקביעת תוכנית עבודה להקמתו של מכשול קו התפר בהתאם לסדרי העדיפויות שקבעה מערכת הביטחון ואשר מוכתבים, בין היתר, ע"י איומים ביטחוניים ידועים, קיימים וצפויים וכן ע"י התקציב שעמד לרשותה. אגף הביצוע במשרד הביטחון הוא הגוף האחראי להתקשרות החוזית עם הקבלנים לאחר ביצוע הליכי המכרז או במסגרת הליכים של פטור ממכרז, ככל שנדרשו. הפרויקט היה מאופיין באי וודאות גבוהה, המושפעת מגורמים ביטחוניים, מהפרות סדר, החלטות בג"צ המשנות את גבולות תוואי קו התפר, החלטות וועדת ערר הפועלת מכוח חוק להסדר תפיסת מקרקעין בשעת חירום, התש"י-1949, שיקולי תקציב, תנאי שטח חריגים כגון: מציאת עתיקות או נתוני קרקע בעייתיים. כל אלה מחייבים היערכות לשינויים בלתי צפויים ומתן מידה גדולה של מרחב תמרון למשרד הביטחון בהחלטות הנדרשות במהלך הקמתו של קו התפר. היקף העבודות כמו גם היקפו הכספי של הפרויקט הינם גדולים מאוד. אלו חייבו אף הם היערכות מיוחדת בשל הצורך להתקשר עם מספר רב של קבלנים בו זמנית, בהתאם לשלבי הביצוע ולמומחיותם של אותם קבלנים, וכן ליתן מענה מיידי לבעיות שהתגלו תוך כדי ביצוע, אשר חייבו שינויים בהתאם. לפיכך, ארע לא פעם, כי עבודות שתוכננו במקטע מסוים ואף הוחל בהליך הזמנה לביצוען, לא בוצעו לבסוף ובמקומן בוצעו עבודות במקום אחר ובעיתוי אחר, אם בכלל. 9. משרד הביטחון פרסם במועדים שונים ובאמצעות אגף הבינוי אצלו, מכרזים להסכמי מחירים שעניינים, בין היתר: א. הסכמי מחירים לבניית מתקנם במחנות קיימים ובניית חנות חדשים באזור יהודה ושומרון (להלן: "הסכם מחירים למחנות"). ב. הסכמי מחירים לעבודות עפר ודרכי מערכת ולביצוע עבודות ניקוז ושכבות סלילה במעברים יבשתיים, תשתיות לגידור ודרכי מערכת כולל עבודות בטון, פיתוח שטח, סלילה וריצוף, עבודות ניקוז, גידור, שערים ותשתיות לתאורת חוץ במספר גזרות (להלן: "הסכם מחירים למעברים"). ג. הסכמי מחירים לעבודות עפר ותשתיות לצורך הקמת מכשול התפר. ד. הסכמי מחירים לפריסת גדרות טלטלית. ה. הסכמי מחירים לחומות מבטון. ו. הסכמי מחירים לעבודות לאלקטרוניקה על-גבי הגדר. ז. הסכמי מחירים לשערים ומחסומים ועוד. בנוסף למכרזים וחוזים ייעודיים אלה, השתמש משרד הביטחון אף בחוזים קיימים אחרים שנחתמו קודם לכן במסגרת אחרת עם קבלנים שונים וזאת ככל שהיה בסעיפים מסוימים בהם כדי להתאים לביצוע העבודות בקו התפר. כך למשל: החוזים שנחתמו עם התובעת הינם חוזים לבניית מחנות בגזרת יהודה ושומרון ומשרד הביטחון פעל לביצועם - בחלקים המתאימים - אף במסגרת עבודות קו התפר, כפי שיפורט ביתר הרחבה בהמשך. המציעים במכרזים להסכמי מחירים אלו נדרשו ליתן הנחה או לדרוש תוספת למחירים שנקבעו ע"י המשרד ופורטו בכתב הכמויות שהיווה חלק בלתי נפרד ממסמכי המכרז. כתב הכמויות כלל עשרות סעיפים בהם מפורט מכלול העבודות הנדרשות לצורך הקמת מכשול קו התפר. ההנחות או התוספות המוצעות צריכות היו להתייחס לפרקים או לקבוצות של תתי פרקים ו/או כהנחה/ תוספת כללית לכתב הכמויות בהתאם לתנאים המפורטים במסמך ג-1 למסמכי המכרז - תנאים כלליים ומיוחדים ונספחי ביטחון (צורף כנספח א' לכתב התביעה). תנאי הסף שבו נדרשו לעמוד כל המציעים במכרזים הוא, שעל כולם להיות "ספקים מוכרים" של משרד הביטחון, כהגדרתם בסעיף 10 לתקנות חובת מכרזים (התקשרויות מערכת הביטחון), התשנ"ג-1993. יצוין, כי על-פי רב ולאור מהות העבודות והיקפן הכספי הגבוה, היו אלה קבלנים גדולים הרשומים תחת סיווג ג-5 (בלתי מוגבל) בתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סיווג קבלנים רשומים), התשמ"ח-1988. 10. תכליתם של המכרז וההסכמים שנחתמו בעקבותיו הייתה ליצור מאגר של קבלנים לצורך ביצוע עבודות באופן שוטף במהלך תקופת ההסכם, בזמינות גבוהה ומיידית, לעיתים במספר מקטעים בו זמנית ובעלות הכדאית ביותר מבחינה כלכלית למשרד הביטחון. יחד עם זאת, זכייה במכרז לא כללה התחייבות של משרד הביטחון להזמנה בפועל של ביצוע עבודות במלוא ההיקף שהוערך במכרז, או להיקף מסוים של החוזה, כאשר מטעמים שונים - ביטחוניים, משפטיים, תקציביים וכד' - לא יידרש ביצוע של עבודות בגזרה בה זכה הקבלן או לא ניתן יהיה לבצען. 11. ההסכמים שנחתמו עם הקבלנים בעקבות המכרזים הם הסכמי מחירים. הסכם המחירים נועד למקרה שבו, אם וכאשר תוצא ע"י משרד הביטחון הזמנה לקבלן לבצע עבודות בגזרה שבה זכה, על הקבלן לבצע את העבודות שבהזמנה בהתאם לתמורה בה נקב בכתב הכמויות עבור היחידות המרכיבות את ההזמנה, ובלבד שלא יידרשו במהלך העבודות שינויים או תוספות. הסכם זה, להבדיל מ"עבודה ייעודית" הינו הסכם להוצאת הזמנות הבנויות על מחירונים מוסכמים בין המזמין לקבלן לביצוע כל הזמנה שתוטל על הקבלן בגבולות המתווה שנקבע בחוזה ובתקופת זמן נתונה. אין בהסכמי המחירים הללו התחייבות כלשהי למסירת עבודות בהיקף כזה או אחר או התחייבות להיקף כספי של סך כל ההזמנות שתוצאנה במסגרתו בתקופת ביצוע העבודות בגזרה שבה עובד הקבלן הזוכה. הסכם המחירים נועד לאפשר למשיב את ביצוע העבודות הכרוכות בהקמתו של מכשול קו התפר - הכוללות בין היתר עבודות עפר, הקמת מחנות חדשים, מעברים, גדרות וחמומות - באופן מיידי, ותוך הגמישות המרבית הדרושה למשרד הביטחון לביצוע הפרויקט בתנאים המשתנים באופן תדיר במרחב קו התפר. 12. אשר לתובעת, זו זכתה בשני מכרזים בפרויקט "גאות ושפל" שמספרם 361/1580/601/0 ו- 360/1274/801/0. בעקבות הזכייה במכרזים אלו נחתמו עימה הסכמים תואמים לבניית מתקנים ומחנות חדשים באזור ז' ובאזור ח', מדרום לירושלים. הסכמים אלה נחתו ביום 11.12.03 וביום 28.4.04 בהתאמה. ההסכמים עם התובעת לא נחתמו במסגרת פרויקט מכשול קו התפר אלא במסגרת פרויקט אחר, ויועדו להקמת מחנות ולא להקמת מעברים במכשול קו התפר. יצוין, כי עניין הקמתם של מעברים נולד בשלב מאוחר יותר, עת הוחלט על הקמתה של גדר ההפרדה בקו התפר, אשר כללה אף הקמה של מעברים לאורכה וכן עבודות תשתית שונות. לצורך בנייתם של המעברים והמחנות לאורך קו התפר הוצאו מכרזים ייעודיים. בשל היקפם הכספי הגדול של המעברים, לא יכלה התובעת, ע"פ סיווגה, להשתתף במכרזים אלה, היא לא השתתפה במכרזים אלו ולא זכתה בהם. ההסכמים שבהם התקשר משרד הביטחון עם התובעת, איפשרו לו להזמין עבודות הכוללות עבודות בטון למבנים שונים במחנות, עבודת עפר, מילוי וחפירה הקשורים למבנים אלה, תשתיות של מתקני חשמל, תקשורת ותברואה, כמו גם גידור והצבת שערים למחנות. התקופה שנקבעה לתחולתם של ההסכמים היא שנה אחת בלבד החל מהתאריך שנקבע על ידי המנהל להתחלת ביצוע העבודה, כאשר קיימת אופציה להאריך את התקופה עד 3 שנים, כל פעם בשנה אחת. בהקשר זה יצוין כי המנהל השתמש באופציה שניתנה לו ע"פ שני הסכמים אלה והאריך את התקופות לביצוע עבודות ע"י התובעת, באופן זה שחוזה ראשון הוארך עד לנובמבר 2006 ואילו חוזה שני עד אפריל 2007. יתרה מזאת, היות והמכרזים שאמורים היו להחליף את המכרזים שבהם זכתה התובעת לא יצאו מיד לאחר המועד שבו פג תוקפם של ההסכמים עם התובעת, נתקבל אישור של וועדת פטור ממכרז להאריך את ההסכמים לתקופה נוספת ועד ליום 31.8.07. במועד זה פג תוקפם של הסכמים אלה ומכרזים חדשים פורסמו תחתם. לתובעת ולקבלנים דומים הובהר במסמכי המכרז ואף מהתנהלות המשרד בפועל, כי משרד הביטחון שומר לעצמו את הזכות להוציא הזמנות עבודה נוספות אצל קבלנים נוספים בגזרה שבה זכו בהתאם לצרכיו וכי לתובעת לא תהיה בלעדיות על ביצוע עבודות אלה, גם אם זכתה במכרז באותה גזרה. בהמשך לכך, וע"פ סעיף 00.05 ה-ו למסמך ג'1, קיימת התחייבות של הקבלן להיות ערוך לקבלתן של עד 10 עבודות במקביל ולדאוג להשלמתן ללא קשר בין הזמנה להזמנה. על אף האמור ולמרות שהתובעת זכתה במכרזים להקמת מחנות ולא להקמת מעברים, נמסרו לתובעת, כמו גם לקבלנים נוספים שאינם קבלני מכשול קו התפר, עבודות להקמת מעברים. שכן, בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון. באשר לפרמטרים לקביעת אופייה ודרך הקמתה של הגדר ועל מנת לצמצם עד כמה שניתן את פגיעתה במרקם החיים של התושבים באזור, התעורר צורך בהגדלת מספרם של המעברים המתוכננים בגדר. במקביל - לאור הערכות מצב אקטואליות באותה עת ומשיקולים מבצעיים של משרד הביטחון לקידום הקמתם המיידית של 24 מעברים, בו זמנית, לאורך הגדר - עלתה הדחיפות בהשלמת הקמתם של אותם מעברים ליצירת רצף בטוח ובלתי פרוץ של הגדר. לפיכך הוחלט בשנת 2005 כי יגויסו לצורך העניין קבלנים נוספים לבניית המעברים, בפטור ממכרז או קבלנים שיש עמם כבר הסכמים בתוקף באזור ואשר כתבי הכמויות באותם הסכמים מאפשרים שימוש גם לצורך מעברים, וזאת בנוסף לקבלנים הייעודיים שזכו במכרזים להקמת מעברים בקו התפר. הנתבע סקר בכתב הגנתו את ההתנהלות עם התובעת, וכן מציין הוא בסיכומיו, כי לפי רישומי משרד הביטחון נמצא, כי הוצאו לתובעת בסך הכל במסגרת ההסכמים עמה ובמסגרת העבודות החריגות של בניית מעברים מסוימים בקו התפר 25 הזמנות לביצוע עבודות. ההיקף הכספי הכולל של עבודות אלה הסתכם בכ- 66 מיליוני ₪. התובעת לא קופחה במסירת עבודות לביצועה ובצעה עבודות בהיקפים גדולים בהרבה מאלה שיועדו לה ע"פ ההסכמים עמה ועל הצד הגבוה, גם לאור סיווגה הקבלני. הצדדים המשיכו בהתכתבויות בשנת 2010 וכן בשנת 2011. בסופה של הישיבה האחרונה ולאחר שנשמעו טענותיה של התובעת הודע לה כי פג תוקפו של ההסכם עמה ולא ניתן למסור לה עבודה המצויה בחוזה של קבלן אחר, שזכה בה במכרז כדין. עבודות מעבר ביתר לא תוקצבו ולא היו בתוכנית העבודה של מרחב התפר במועדים שבהם היה ההסכם עם התובעת בתוקף ולכן לא ניתן להיעתר לבקשותיה בעניין. מכאן ועל כך התביעה דנן. כן טוען הנתבע להעדר עילה שכן ההסכמים שנחתמו עם התובעת ולהם מחויב משרד הביטחון הם חוזים לבניית מתקנים במחנות קיימים ולבניית מחנות חדשים באזור יהודה ושומרון במסגרת פרויקט "גאות ושפל". התובעת מעולם לא זכתה במכרזים ייעודיים במסגרת פרויקט מרחב התפר להקמתם של מעברים. לפי ההסכמים החתומים עמה אין ולא הייתה למשרד הביטחון כל התחייבות באשר להיקף הכספי הסופי של סך כל ההזמנות שתוצאנה לקבלן במסגרתם. משרד הביטחון שמר לעצמו את הזכות להוציא הזמנות עבודה לכמה קבלנים במקביל באות גזרה במידה והקבלן הגזרתי לא יעמוד בדרישות החוזה עמו או אם צורכי משרד הביטחון ידרשו זאת. הנתבע טוען, כי לא התקיימו התנאים הפרילימינריים להתגבשותה של הבטחה מחייבת במקרה זה ובין היתר, עצם הינתנה על ידי בעל הסמכות הרלוונטית ומתוך כוונה ליתן לה תוקף משפטי מחייב. בנוסף, ועל פי ההלכה הפסוקה, קיימת אפשרות לבטל הבטחה, ככל שניתנה, מהטעם שקיים אינטרס ציבורי הגובר עליה. הסיכומים עם התובעת לעניין מסירת עבודות במעבר ביתר, אינם עולים כדי הבטחה שלטונית, הם סוייגו והותנו בתנאים רבים ושונים, כך שלא ניתן לקבוע על יסודם, בקורלציה למציאות המתהווה בפועל, כי קיימת התחייבות שרירה ברורה ובת ביצוע, במועדים הרלוונטיים לעריכת סיכומים אלה, למסירת עבודות לתובעת. במועד שבו ניתן היה לפעול ע"פ אותם סיכומים לא היו הסכמים בתוקף עם התובעת שמכוחם ניתן היה למסור לביצועה עבודות כלשהן. מסירת עבודות אלה לתובעת במצב שנוצר הייתה בבחינת פעולה המנוגדת לדין ופוגעת בצדדים שלישיים שלא כדין. משרד הביטחון פעל כנדרש וכמצופה מרשות שלטונית לאורך כל הדרך ואין ולא יכולות להיות לתובעת טענות כלפיו בעניין זה. התובעת לא פעלה במועד המתאים לתקיפת ההחלטה למסור את עבודות הקמת מעבר ביתר לקבלן זכיין אחר על-פי מכרז כדין ובדרכים הפתוחות בפניה לצורך העניין. השיהוי בהעלאת טענותיה במועד גרם נזק לנתבע בכך שכבר מסר עבודות לקבלן אחר ובתמורה מלאה. בסופו של יום התובעת לא הצביעה על תשתית עובדתית-תחשיבית-משפטית כלשהי לנזק הנטען על-ידה, יסודו או דרך גיבושו. לפיכך דינה של תביעתה לפיצוי כלשהו אינה אלא להידחות. דיון 13. ראשית אסיר מעל הדרך טענה שהועלתה בפתח סיכומיו של ב"כ נתבעים 2-4 לפיה לא צורפו כתובעים כל יורשי המנוח עיסא ומכאן שלא ניתן להעתר לסעדים המבוקשים, לאור האמור בסעיף 122 לחוק הירושה והפסיקה הרלוונטית. אולם משקיבל ב"כ נתבעים 2-4 מסמכים בנדון מב"כ התובעים, הודיע ביום 23.5.12 כי הוא מוותר על הטענה. אשר לטענת השיהוי, הרי שאין מדובר בהליך מינהלי שעניינו מכרזים, אלא תביעת נזיקין, ולגביה השיהוי אינו מעלה ואינו מוריד, מה גם שמדובר בתקופה לא משמעותית. טרם נבחן את הפן העובדתי בתיק זה ואת הטיעונים בדבר הפרת התחייבויות של הנתבע, אדון בטענה המרכזית של תקפות ההתחייבות כהבטחה שלטונית, והאם זו ניתנת לביטול. לדעת התובעת העדויות המפורשות של נציגי הנתבע בבית המשפט מייתרות את הצורך בדיון בשאלה זו, שכן אחד לאחד חזרו ואישרו אלו את תוקפה של ההתחייבות שניתנה לתובעת למסירת "מעבר ביתר" לביצועה. לטעמה של התובעת עסקינן בהתחייבות שללא ספק מהווה "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי" (בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 עמ' 676 (1975)) (להלן: "פרשת "סאי-טקס"). ההתחייבות ניתנה על-ידי ראש מנהלת מרחב התפר וראש אגף בינוי במשרד, אשר העידו בהליך זה כי ראו בהתחייבות שנתנו כהתחייבות בעלת תוקף מחייב, הן משום שהיו בעלי הסמכות לתיתה והן משום שהייתה להם כוונה להקנות להתחייבות תוקף משפטי. מה גם שהנתבע היה בעל יכולת למלא אחר התחייבותו, ללא כל קושי מעשי. הראיה, "מעבר ביתר" נמסר לביצוע, אלא שנמסר לקבלן אחר שאינו התובעת. לעניין המעברים טוענת התובעת כי הנתבע כבר היה כבול אז בחוזה להקמת מעברים עם חברת עמירם סיון בע"מ וכתשובת מר פרוכטמן לשאלת עו"ד מזרחי, האם היה מקום להאריך את החוזה עם מגל, או להוציא פטור ממכרז, לאחר שקבלן זכה בעבודות ייעודיות למעברים כמו עמירם סיון?: השיב: "בהחלט לא. מתן פטורים לפני כן היה בגלל כי לא היה פתרון אחר". לשאלה מהו אותו "פתרון אחר" במקרה זה - נטען כי זהו ההסכם הסותר שנחתם עם עמירם סיון (פרו', 51). עוד טוענת התובעת כי עיקרון ההגינות הציבורית דורש כי רשות מנהלית תקיים התחייבויות שנתנה, במיוחד כאשר ברור שבכוחו של הנתבע המבטיח היה למלא אחר ההתחייבויות, במאמץ קל ביותר (בג"ץ 142/86 "דישון כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523 (1986)), (להלן: "פרשת דישון"). לטענת התובעת לא יעלה על הדעת שרשות מנהלית תבטיח הבטחות ולאחר מכן תתחמק מלקיימן. כפי שהבהיר המשנה לנשיא מ' אלון, בבג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, (1990): "אלה כאלה המה עקרונות היושר, הצדק והשלום של מורשת ישראל במשפט הציבורי העברי. הציבור, ונציגיו הפועלים בשמו, אין דרכו להשתטות ואין הוא חוזר מההתחייבות שקיבל על עצמו. ביטוי מאלף לרעיון זה הוא העיקרון שנקבע בתלמוד כי מלכותא לא הדרא ביה (המלכות אינה חוזרת בה מהבטחתה - בבא בתרא, ג, ב [יג]; ערכין, ו, א [יד] (הואיל ותחילתו לטובה נכון - שוב אינו חוזר" (רש"י, ערכין, ו [טו]). זוהי, בלשוננו, הבטחה מינהלית..." (שם, 783). וכן, בלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק, בבג"צ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441 (1993): "מחובת נאמנות זו (של הרשות) נגזרת ההלכה - הלכה כללית, החלה על כל רשות שלטונית, לרבות ממשלה, ראש ממשלה ושרים - כי שיקול דעת המוענק לרשות ציבורית חייב להיות מופעל בהגינות, ביושר, מתוך שיקולים ענייניים בלבד ובסבירות". (שם, 461). על יסודותיו של מוסד ההבטחה השלטונית ניתן ללמוד מן האמור בפרשת סאי-טקס הנ"ל, כדלקמן: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים… חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה… כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה". (שם, 676). ניתן אפוא לסכם את התנאים לחיובה של הרשות המנהלית מכוח הבטחה, לפי הפסיקה הנ"ל, כך: ההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לתיתה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב ומקבל ההבטחה קבל אותה ככזו. בכוחו של נותן ההבטחה לקיים את הבטחתו וכי אין לרשות סיבה מוצדקת לסטות ממנה. ההבטחה חייבת להיות חוקית, מפורשת, חד משמעית וברורה. 14. הסמכות הנתונה לרשות שלטונית בתחום העשייה המנהלית כוללת גם את הכוח להתלות או לבטל מעשה מינהלי שעשתה מכוח סמכותה ופועל יוצא מכך: לבטל הבטחה שנתנה ככל שהאינטרס הציבורי מחייב זאת. ביסוד סמכות זו עומד העיקרון שלא לכבול את ידיה של הרשות באופן כזה שלא יהא באפשרותה למלא תפקידיה לטובת הכלל עם שינוי העיתים, הנסיבות והצרכים (בג"צ 580/83 אטלנטיק חב' לדייג ולספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד לט(1) 29) (להלן: "פרשת אטלנטיק"), על הרשות, לבין האינטרס בקיום הסמכות לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולת הרשות, לעומת העניין שיש בהקפדה על יציבות פעולתו של המינהל הציבורי (בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עירית הרצליה, פ"ד מו (447, 455, 454). הנתבע, כאמור, סבור כי אין מקום לדיון בעניין חזרתה של הרשות מהבטחה שניתנה כיוון שזו לא נולדה כלל לעולם. לגוף העניין, בהתייחס לסיכום הדברים בישיבה מיום 6.11.05, בה רואה התובעת הבטחה שלטונית לבצע את עבודת הקמתו של מעבר ביתר, טוען המשיב כי הבטחה זו שונתה מאוחר יותר, לטענתה, בהתכתבויות שקיימה עם גורמים שונים במשרד הביטחון בעניין זה. אולם לשיטתו, כל התכתבות המאוחרת לאותו סיכום דיון נשענת עליו, ואינה מצמיחה הבטחה חדשה. זאת, הן נוכח לשונם של המכתבים המפנים לאותו סיכום והן נוכח עדותו של מר לוי גולן, ראש אגף בינוי בפועל בחלק מהמועדים הרלוונטיים לתביעה שלא נסתרה (פרו', 22). לטענת הנתבע, טענה זו אין לה על מה שתסמוך, שכן לא התגבשו כלל התנאים לקיומה של הבטחה שלטונית בנדון. סיכום הדיון אינו מהווה, לטענת הנתבע, הבטחה שלטונית מפורשת וברורה שאינה מוטלת בספק- ההבטחה על פי הפסיקה צריכה להיות ברורה ומפורשת, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה הצהרת כוונות גרידא או רק נכונות ללכת לקראת הצד השני, כאמור בפרשת אטלנטיק הנ"ל. המשיב טען כי ניתן אף ללמוד מלשון הסיכום, בוודאי בכל הנוגע למעבר ביתר, כי אין מדובר בהבטחה ברורה וחד משמעית. שם נאמר: "מעבר ביתר- צפי לא ידוע לאור אילוצים סטטוטוריים. אולם תוכן הזמנה מבעוד מועד. הביצוע מותנה באי שינויים שאינם תלויים בנו". לשיטת הנתבע, נוסח זה מלמד כי זהו סיכום דיפוזי ועמום, מותנה בתנאים מתלים רבים- משפטיים ואחרים, תלוי בגורמים אחרים ובשינויים בלתי ידועים או מתוכננים, שעלולים לסכל את ביצועו. אתייחס לכך להלן. עוד טוען הנתבע כי העדר גמירות דעת ומסוימות בסיכום- הכלל הנהוג הוא כי הבטחה שפרטיה אינם מגובשים ולא מוכחת מתוכה גמירות דעת וכוונה ליתן לה תוקף משפטי מחייב, לא ניתן לחייב את הרשות לקיימה. הבטחה כזו איננה אלא בגדר הצהרת כוונות בלבד הנושאת אופי עקרוני גרידא (ע"א 394/82 מייזלר נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לז(4) 42). כדי לכבול את הרשות להבטחה זו יש צורך להוכיח התחייבות שלמה, מחייבת ומגובשת על פרטיה החשובים. גם לאופן ניסוח המסמך מושא ההבטחה נודעת חשיבות. ציון העובדה כי אין במסמך כדי לחייב והדגשת הסייגים להתחייבות כלשהי מעידים על כך כי לא גובשה התחייבות וכי זו ניתנת לשינוי ולסטייה ממנה (בג"צ 5496/97 אשר מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נח(4) 540, 550-551). אשר לסוגיית סמכות נותן ההבטחה, טען המשיב כי תנאי נוסף לתקפותה של הבטחה מנהלית הוא קיומה של סמכות בידי המבטיח ליתן את ההבטחה, כאשר בידו אף למלא אחריה. בפסיקה הודגשה, לא אחת, חשיבותו של יסוד זה בהיותו נובע מעקרון חוקיות המנהל, אשר נועד להבטיח הגנה על: "...אינטרס ציבורי מובהק- למנוע מצב שבו אדם הנושא בתפקיד ציבורי יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחויב לעמוד מאחרי הבטחתו ותחויב לשאת בעולה של הבטחה זו". (בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 594 (שם, פסקה 17). בפסיקה הובהרה אף נחיצות מעורבותו וחתימתו של חשב המשרד הרלוונטי על מסמך המתיימר לחייב את המשרד וזאת לאור ההשפעה המהותית של התחייבויות מעין אלו על תקציב המשרד ודרך חלוקתו (ראה ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' מדינת ישראל, משרד השיכון ( 2.12.08). הבטחה של פקיד ציבור, תהא מעלתו רמה ככל שתהא, איננה בת תוקף כל עוד אין בידיו את הסמכות ליצירת התחייבות בשם המדינה ומבלי שקבל את הגיבוי המלא של הגורמים המקצועיים המתאימים ואישורם של הגורמים הנדרשים על פי דין (לפי חוק יסוד: משק המדינה, חוק נכסי המדינה, התשי"א- 1951 וכן החלטת ממשלה מיום 24.6.60 ילקוט פרסומים 774, עמ' 1754- חיוב בחתימת חשב משרד לצורך בצוע עסקה). הנתבע טען כי בענייננו ניתנה אותה הבטחה לכאורה על ידי משיח, ראש מנהלת פרויקט מרחב התפר באותה עת. היא שונתה במכתביו של גולן לתובעת. שני בעלי תפקידים אלה אינם הגורמים המוסמכים ליצור התחייבות בשם המדינה, מבלי אישורם של מורשי החתימה המוסמכים והמורשים להתחייב בשם המדינה על פי דין והם: מנכ"ל משרד הביטחון, ראש אגף בינוי, ראש אגף הכספים וחשב משרד הביטחון. גורמים מורשים אלה נדרשים לצורך קביעת תוכניות לביצוע עבודות, תקצובן והוצאתן לפועל, ולא ניתן להסתפק באישורו של אחד מהם על מנת לחייב את המדינה. גורמים אלה הינם אף הגורמים החתומים על ההסכמים עם התובעת. העדר סמכות פרסונאלית למשיח או לגולן ליתן הבטחה המחייבת את משרד הביטחון במסירת עבודות לתובעת ללא אישורם של כל הגורמים הנדרשים משליכה אף על יכולתם, או למעשה על העדרה, לבצע את תוכן ההבטחה מבחינה טכנית או כלכלית. ללא אישור מנכ"ל וחשב משרד לתכנון ולתקצוב לא ניתן להוציא הבטחה זו אל הפועל. על כן הותנתה ההבטחה באותם תנאים למען הסר ספק בעניין. מכאן, לכאורה, לשיטת הנתבע, לא ניתן לומר כי ניתנה לתובעת הבטחה מנהלית מחייבת לבצע את עבודות הקמתו של מעבר ביתר. לא ניתן לראות בסיכום המדובר או בהתכתבויות מאוחרות עם גורמים שונים במערכת הביטחון על יסוד אותו סיכום משום הבטחה מחייבת. סיכום זה אינו בגדר הבטחה מפורשת, חד משמעית וברורה שניתנה ע"י גורם בעל סמכות להתחייב ובעל יכולת לבצע, מתוך כוונה ליתן להבטחה תוקף משפטי מחייב (ע"א 9073/07 משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ( 3.5.12). בהעדר הבטחה מנהלית מחייבת ממילא אין צורך לדון, לשיטת הנתבע, בצידוק חוקי לשנות מן ההבטחה או לבטלה. ועוד לשיטת הנתבע, גם אם היתה מוכחת הבטחה שלטונית כאמור, הרי שמהבטחה כזו, על פי ההלכה הפסוקה, רשאית הרשות להשתחרר מקום שקיים לכך צידוק חוקי או מקום שבו עומדת ההבטחה בניגוד לאינטרס הציבור כצורך לאומי בעל חשיבות או ערכי יסוד של השיטה. (בג"צ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נח(5) 639; בג"צ 5277/96 חוד, חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נ(5) 854 ). לא אוכל לאמץ את טיעוני הנתבע. אפרט. אכן, כפי שמציינת התובעת בסיכומיה, המחלוקת בתיק זה הינה מצומצמת מאוד, והיא: האם למרות שניתנה לתובעת התחייבות מפורשת, חוזית ושלטונית, לביצוע "מעבר ביתר", יכול היה הנתבע לחזור בו ממנה, רק מאחר שהסכם המסגרת ("הסכם המחירים") שנחתם בין הצדדים, כבר הסתיים? יש אכן לבחון האם התחייבות הנתבע למסור לתובעת את ביצוע "מעבר ביתר", ניתנה במסגרת הסכם עצמאי בין הצדדים, לאחר משא ומתן, וכי מדובר בהתחייבות עצמאית שלא הותנתה בקיומו של כל חוזה מסגרת בתוקף. התובעת טענה כי הנתבע התקשר בהסכם נוגד, לביצוע כל המעברים ב"גזברות התובעת", עם חב' עמירם סיוון, והוא נאלץ "לבחור" איזה מני ההסכמים יפר. כן טוענה כי הנתבע, סטה מכל נוהל, חוק וחוזה, כשהסטייה כזו שירתה את צרכיו. שני הצדדים האריכו בטיעוניהם, ואיש איש ומסקנתו, כי מדובר בפרויקט לאומי, בעל חשיבות עליונה לסיכול איומים ביטחוניים קיומיים, בהיקף של מיליארדי ₪ לשנה והנתבע נאלץ לנתב דרכו באופן המועיל למדינה. נטען כי התובעת כלל לא יכולה הייתה לבצע מעברים (כ"מעבר ביתר"), הן מכיוון שהחוזה עימה הינו לבניית מתקנים במחנות בלבד והן מכיוון שאין לה את הסיווג הקבלני הנדרש. אשר לטענת המשיב כי ת/1, הוא הסכם קבלני קו התפר כפי שנטען בתצהירו של פרוכטמן כ"הסכם מחירים למעברים", הרי שבחקירתו הנגדית אישר עד זה, כי ת/1 אינו הסכם למעברים (פרו', 37) וכן שהסכם למעברים קיים במשרד רק משנת 2009 (פרו', 36). גם העד נצח משיח הודה, כי בתקופתו (עד 2007), לא היה הסכם לביצוע מעברים וכי הוא יודע שמשנת 2009 יש "הסכם חדש" כזה (פרו', 25, 30). למעשה אף הנתבע טוען כי צרכי הפרויקט עמדו מעל לכל מגבלה, דבר שקיבל חיזוק מפי העדים (ראו: פרו', 33). אשר לבעיית הסיווג הקבלני התובעת טוענת שזו לא הייתה אבן נגף כשנמסרו לה לביצוע פרויקטים כמו "מעבר 300" או "מעבר ג'בע", שניהם סביב ה- 20.0 מ' ₪ (כ"א), שעה שסיווגה אפשר לה לבצע תחילה, עבודות בכ- 4.5 מ' ₪ ובהמשך - כאשר עלתה לסיווג ג-3- עבודות בכ- 10.0 מ' ₪, בלבד. לטענתה של התובעת, הנתבע "התגבר" על "בעיה" זו בהוצאת הזמנות אחדות באותו פרויקט, כל אחת מהן, בנפרד, בגובה הסיווג המותר של התובעת (פרו', 14, 40). כך גם לגבי הענף (100- בניה או 200- עפר) בו רשום הקבלן שנבחר לביצוע לא היווה בעיה, שוב כמובן - כשצרכי המשרד הכתיבו זאת (ראו סעיף 30 לתצהיר פרוכטמן; פרו' 28). 14. אשר ללשון ההסכם המסגרת, עליו חתמה התובעת בסוף שנת 2003, ומחדש בשנת 2007, לטענת הנתבע, מותר היה לו להכניס לגזרות ז', ח', בהן זכתה התובעת כל קבלן, ככל שימצא לנכון, לפי צרכיו אותה עת (תצהירי פרוכטמן ומשיח). בס"ק 00.02 (א') של "מסמך ג- 1 תנאים כלליים מיוחדים" נאמר: "לכל גזרה יהיה קבלן זוכה אחד בלבד". בס"ק 00.05 (ז'), נאמר: "על הקבלן לקחת בחשבון כי במקביל תוזמנה אצלו, במסגרת הסכם מחירים זה, עד 10 עבודות, שאת ביצוען יש להשלים במקביל וללא קשר בין הזמנה להזמנה".(שם, 6). ובס"ק 00.07, נאמר: "אין לחוזה מסגרת כספית כוללת כלשהי... ובסייפא - מודגש כי בתקופת העבודות בגזרה זו תיתכן אפשרות שהמנהל יוציא הזמנות עבודה נוספות אצל קבלנים נוספים, וזאת במידה והקבלן לא יעמוד בדרישות החוזה או שצרכי המנהל יהיו מעבר לנדרש בחוזה". (שם, 8). מכאן ניתן להסיק שהנתבע יכול היה להכניס קבלנים נוספים לגזרת "קבלן זוכה" (כמוהו יש "אחד בלבד", בכל גזרה), רק במידה והקבלן הזוכה לא עמד בדרישות או שצרכי המשרד הם מעבר לנדרש מהקבלן הזוכה (מעבר לדרישה לביצוע "עד 10 עבודות במקביל וללא קשר בין הזמנה להזמנה"). העד גולן אימת פרשנות זו של החוזה (פרו', 10) וכך אף העיד ופרוכטמן (פרו', 43). כן הפנתה התובעת להסכם עמירם סיון, שם שונה נוסח ההסכם לחלוטין, ונאמר בו: "00.02 הפעלת קבלנים/גורמים נוספים בגזרה המזמין שומר לעצמו את הזכות ועל-פי שיקול דעתו הבלעדי להטיל על קבלן או קבלנים ו/או גורמים נוספים, לבצע עבודות הנכללות במסגרת מכרז/חוזה זה באותה גזרה של הקבלן אשר עמו נחתם חוזה זה (להלן הקבלן הגזרתי) וזאת מבלי שהמזמין יצטרך לנמק את החלטתו בדבר הפעלת הקבלן או הקבלנים או הגורמים הנוספים ומבלי שלקבלן הגזרתי יהיו כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות מכל סוג שהוא בשל כך כלפי המזמין". התובעת בסיכומיה מדגישה כי הנתבע לא קיים את הקבוע בהסכמי המסגרת, גם לאחר פניות התובעת ואף לאחר שכבר נתן לתובעת התחייבות מפורשת, בכתב, של ראש האגף - הוא לא קיים אותה התחייבות, ומביאה דוגמאות. ביום 7.12.04 נשלח אליה המכתב ממר גולן: "הנדון: עבודות במחסום תרקומיה ..... עבודות התשתית המתוכננות להתבצע באתר הנ"ל יימסרו לכם במסגרת החוזה הקיים. לוי גולן - ראש אגף בינוי בפועל" (נספח 2 לתצהיר התובעת). פועל יוצא מן האמור, ולאור דברי הנתבע עצמו כי הפרוייקט היה מאופיין באי וודאות גבוהה, כמפורט בפסקה 7 לעיל, הרי שבנסיבות המיוחדות של הפרוייקטים הנדונים, היה על הנתבע לקיים את ההבטחה כפי שנקבע ב'פרשת עמירם שקד' שלהלן. ועוד, כאמור לעיל, עלינו לבחון האם התקיימו התנאים לקיומה של הבטחה מנהלית. מר משיח ומר גולן העידו ואף הודו כי ראו עצמם מחויבים להתחייבות שנתנו לתובעת. מחויבות זו היא הנותנת תוקף משפטי לקיום ההתחייבות כלפי התובעת. התובעת אינה מתכחשת לעובדה שהיתה צריכה לצאת הזמנת עבודה פורמאלית לביצוע "מעבר ביתר", כבכל עבודה, עם זאת למר משיח ולמר גולן היתה הסמכות לקבוע אילו עבודות יבצע כל קבלן בתוך הגזרות והללו אף לא הכחישו זאת בעדותם. אם לא כן, הכיצד למר משיח היתה סמכות להעביר לביצוע התובעת את "מעבר ג'בע" ו"מעבר 300" וזאת במסגרת אותה התחייבות וכפי שאכן בוצע בפועל, אך אין בידו את הסמכות למסור את "מעבר ביתר" לתובעת? נראה בעיני, כי מנכ"ל התובעת הבין את ההבטחה כהתחייבות משפטית לכל דבר, בהתאם לדרך בה הדברים נאמרו, בהתאם למספר הפעמים בהם נאמרו ונכתבו ובהתאם לכוונת אומרם. לא אוכל לקבל הטענה בדבר העדר גמירות דעת ומסוימות בהתחייבות. אף הנתבע אינו טוען כי במהלך פגישת הסיכום או לאחריה, תוקפה של ההתחייבות הותנה בחתימה על חוזה או מסמך פורמאלי אחר. אולם מבקש הוא לשכנע שלא התקיים במקרה דנא "מפגש רצונות" המעיד על מסוימות וגמירות דעת. מבחן גמירות הדעת של צד לחוזה, הוא מבחן אובייקטיבי והינו כיצד מתפרשת התנהגותו בעיני האדם הסביר המתקשר עמו בחוזה ושאליו מופנית ההצעה. (ראו: ע"א 5511/06 אמינוף נ' לוי השקעות ובניין בע"מ, (אתר נבו, 10.12.08)). מן הפן המשפטי בנסיבות המקרה דכאן נראה בעיני, כי הולם להסתמך על דברי כב' השופט א' רובינשטיין עמד על הסוגייה בעע"מ 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 נ' עמירם שקד (נבו, 29.11.11) (לעיל: "פרשת עמירם שקד"), בציינו: "עקרון ההגינות השלטונית הוא יסוד מוסד במשפט המינהלי, וראו זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב', מח' 2, תשע"א) 997 - 1002 והאסמכתאות המרובות שם. עיקרון זה מחייב כי הרשות הציבורית תקיים הבטחות מחייבות שנטלה על עצמה כדין. וכדברי  פרופ' זמיר שם (עמ' 997), "עקרון ההגינות אומר, שרשות מינהלית חייבת למלא את תפקידה, ובכלל זה להפעיל סמכות שהחוק הקנה לה, לא רק על פי הוראות הדין אלא גם באופן הוגן כלפי כל מי שנוגע בדבר, ובמיוחד כלפי מי שעלול להיפגע מהפעלת הסמכות".  כידוע, כדי שהרשות תיקשר בהבטחתה, נדרש כי יתמלאו מספר תנאים (בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673, 676 (1975) (להלן ענין סאי-טקס); אלכס שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד (2) 255, 263, 269 (תשמ"ה)). כדי שהבטחה מינהלית תחייב את נותנה, יש להוכיח, בראש וראשונה, כי היא אכן ניתנה. שנית, עליה להיות מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מינהלית בת תוקף הם כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה (ענין סאי-טקס, בעמ' 676; בג"ץ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד לט(1) 29, 36 (1985); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706 (2003); בג"צ 142/86 דישון, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523, 528 (1986)). הנטל להוכחת קיומה של הבטחה שלטונית מוטל על הטוען לה (בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צבא הגנה לישראל, בפסקה 14 ( 29.6.2008)). אם מבקשת הרשות לטעון כי קיים צידוק חוקי לסטות מן ההבטחה, הנטל לבססו מוטל על הרשות הציבורית (בג"ץ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות, פ"ד לב(3) 742, 748 (1978)). כאשר מתכוונת הרשות להקנות תוקף משפטי מחייב להתבטאויותיה, וכך מובנים דבריה על-ידי מקבל ההבטחה, קם האינטרס שהרשות תעמוד בדיבורה ותמלא את התחייבויותיה". (שם, פסקה ל"ה). על הנתבע היה להראות כי חזר בו מהבטחתו בשל אינטרס ציבורי. יתכן שנעשה כן לגבי "מעבר ביתר" בשל אילוצים תקציביים, משפטיים או אחרים, אלא ש"מעבר ביתר" בוצע, אולם על ידי קבלן אחר. לאור העובדה שכל הנתונים במועד מתן ההתחייבות היו ידועים לנתבע ולא נשתנה דבר בשלב מאוחר יותר, לא נוצר כל צידוק חוקי או אינטרס ציבורי לבטל את ההבטחה. מכאן יש לקבוע, כי על הנתבע היה לקיים ההבטחה בנושא תובענה זו. הנזק 15. אשר לטענת הנתבע שהתובעת לא הוכיחה את נזקה, משיבה התובעת בסיכומי תשובתה כי הרווח הקבלני המקובל בשוק אשר עומד על 12%-10% הינו מסוג הדברים אשר בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. לא אוכל לקבל טענה זו ואין הדבר בגדר ידיעה שיפוטית. כל מקרה יש לדון לגופו. התובע נדרש להוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה בלבד ובמקרים בהם לאור טיבו של הנזק ישנו קושי להוכיח בדייקנות את מידת הנזק ושיעור הפיצוי אין בכך להכשיל את תביעתו של הנפגע (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800), אולם לא ניתן להתייחס לרווחי התובעת על בסיס היקף מחזור העבודות שהתובעת ביצעה (66 מ'). לטענת הנתבע התובעת "השיאה לעצמה רווחים עצומים", כאשר זכתה ("מן ההפקר") לבצע עבודות ב-66 ₪ למ', על כן הנתבע מושתק מלטעון עתה כי התובעת מנועה מלהתבסס על היקף עבודות שנמנעו ממנה (מעבר תרקומיה ומעבר ביתר), בסדר גודל של כ-60 מ' לצורך הוכחת נזקיה. אולם אין באמור אף בתשובה זו כדי להוות הערכת הנזק שהרי לצורך כך היה על התובעת להמציא חוות דעת של מומחה שיציג את ההכנסות הצפויות מול ההוצאות הכרוכות בביצוע אותן עבודות והרווח הצפוי. הנה כי כן, הגם שהגעתי למסקנה כי על הנתבע היה לקיים את הבטחתו וכי נתמלאו התנאים, כמפורט לעיל, הרי שלא הוכח כלל הנזק הנטען בכתב התביעה. עדות מנהל התובעת אינה מועילה, שכן היה עליה, כאמור לעיל, להגיש חוות דעת של מומחה בתחום החשבונאות להוכיח הנזק ודבר זה לא נעשה. עם זאת, לאור הפרת ההבטחה, אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום גלובלי 180,000 ₪ כפיצוי בגין אי קבלת העבודות כאמור לעיל. לאור התוצאה, אין צו להוצאות.צבאמשרד הביטחון