מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקת עבודה של בעלים של קו חלוקה: 1. זוהי תביעה על סך של 1,371,380 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי התובע אשר חילק ושיווק חלב עבור הנתבעת, "חברת תנובה מרכז שיתופי לשיווק". (להלן: "תנובה"). רקע עובדתי 2. התובע עבד כמחלק מוצרי תנובה החל מיום 23.11.99. טרם עבודתו זו, עבד כמחלק מוצרים בחברת "טנא-נגה", חברה אשר נרכשה ע"י הנתבעת. (להלן: "טנא נגה"). 3. התובע, יליד שנת 1950, הועסק במוקדי חלוקת חלב באזור באר שבע-ערד-ים המלח, ופעל ב - 33 מוקדי חלוקה. 4. התובע קיבל עמלות מן המכירות וזאת כ - 21 שנה. 5. בשנת 2008 הודיעה הנתבעת כי הינה מפסיקה העסקתו כיוון שמצאה פגמים בעבודתו מבחינת יושרו, אמינותו ואי תשלום חובותיו למעבידה, כמוטל עליו. 6. עקב הפסקת עבודתו נגרמו לו הפסדים כספיים בגובה דמי התביעה, כנטען על ידו, וזאת עקב העדר תשלום עמלותיו והעדר תשלומים הקשורים למשאית המובילה שהיתה ברשותו, באמצעותה עבד. ראיות הצדדים ראיות התובע 7. התובע העיד בתצהירו ת/1 כי הינו בעליו של קו חלוקה של מוצרי הנתבעת מאז 23.11.99 וטרם לכך עבד כמחלק מוצרי חברת "טנא-נגה" אשר נרכשה על ידי הנתבעת בשנת 1999. 8. לדבריו, צבר במהלך 21 השנים בהן עבד, כ - 33 מוקדי חלוקה באזור באר שבע-ערד-ים המלח. 9. בשנת 1999 רכשה חברת תנובה את חברת טנא-נגה, אשר למיטב ידיעתו, היתה כבר בשליטת תנובה. 10. לאחר רכישת טנא נגה, הודיעה תנובה כי על מנת שיוכל להפיץ מוצרי החלב, עליו לחתום על חוזה הפצה עימה. 11. לאור דרישה זו, חתם על חוזה מיום 23.11.99 בליווית כתב ערבות בנקאית. (להלן: "ההסכם"). 12. ביום 13.9.06 הועבר מרכז ההפצה השיווקי מבאר שבע לקריית מלאכי. 13. עקב ההעברה שונתה שעת יציאתו לחלוקה מהשעה 04:00 ל - 05:00 בבוקר, דבר שעיכב בשעה שלמה ההגעה ללקוחות. 14. כתוצאה מהעתקת מרכז ההפצה, החלה, לטענתו, הדרדרות במצבו הנפשי עד שביום 29.3.07 אושפז בשל חשש לאבדן זיכרון ולתשישות. 15. בשנת 2007 עזר לו בחלוקה בנו ולאחר מכן הודיע כי יעדר מן החלוקה ואת מקומו יתפסו שני מחלקים אחרים. 16. ביום 3.9.08 הודיעה הנתבעת כי היא מפסיקה את ההתקשרות עמו, וזאת, לטעמו, באופן חד צדדי וללא התרעה נאותה. 17. עוד, ציין, כי בעבר קיבל בהשכרה משאית שערכה בסך שבין 18,000 ₪ ל - 26,000 ₪ אשר לא כללה מזגן וחגורות בטיחות. סכום זה שילם בפרק זמן של שישה חודשים כך ששילם 113,384 ₪ בסך הכל, אולם לא קיבל השבתו של סכום זה לידיו. 18. הנתבעת לא שילמה לו עמלותיו עבור חדש אוגוסט 2008 ועבור 5 ימים לחודש ספטמבר 2008 - ובסך הכל לא שילמה לו סך של 62,327 ₪ עבור העמלות המגיעות לו כשכר עבודתו. 19. כאמור, ביום 3.9.08 הודיעה לו הנתבעת כי הפסיקה את ההתקשרות עמו וזאת בלא מתן כל פיצוי ותשלום שכרו האחרון. 20. הובטחה לו עמלה של שלושה חודשים, אך זו לא שולמה לו כלל. 21. הקו שנבנה על ידו ומתוכו 33 מוקדים של חלוקה היו מוקדים שהוא צירף לקו החלוקה, והנתבעת היא זאת שנהנית מהם כיום, ומניב הוא כ - 500,000 ₪ לחודש. 22. על עובדות דומות העידה אשתו של התובע גב' מרגלית שלי, בתצהירה ת/2, שסייעה בהעמדת עובדים במקומו בקו החלוקה, וכן העיד מר אפרים אביגדור בתצהירו ת/3 כי רכש קו החלוקה עם התובע אך לאחר שנים מספר מכר את חלקו בקו לתובע, שהפך לבעליו היחיד של קו החלוקה. 23. התובע גורס כי אלה הפסדיו הכספיים עקב אי עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה החוזיות כלפיו: "א. בגין עלויות משאית - 98,000 ₪; ב. בגין החזר אריזות - 50,000 ₪; ג. בגין עמלות המגיעות לתובע - 62,327 ₪; ד. התחייבות עמלות 3 חודשים - 150,000 ₪; ה. הפסד שווי החלוקה - 590,000 ₪; ו. חובות לקוחות (התחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת) - 20,000 ₪. ז. קיצוץ הנתבעת באחוזים המגיעים לתובע - 201,144.5 ₪; ו. עוגמת נפש- 200,000 ₪." (ראה: סעיף 109 לכתב התביעה). ראיות הנתבעת 24. מטעם הנתבעת העיד מר ציון גבע בתצהירו נ/3 כי החל מחודש ספטמבר 2000 ועד לחודש אפריל 2003 שימש כמנהל סניף באר שבע בתנובה. 25. ביום 19.2.87 התקשרה טנא נגה, למיטב ידיעתו עם חברת "טוב אל חברה לשיווק בע"מ" בהסכם להפצת מוצרים בדרום הארץ. (להלן: "טוב אל"). 26. טוב אל התקשרה עם מפיצי משנה, ובהם התובע, להפצת מוצרי טנא נגה. עם זאת, בין תנובה או טנא נגה לבין מפיצי משנה אלה לא היה כל קשר חוזי. לתנובה לא היה כל קשר עם התובע והיא כלל לא הכירה אותו. התובע רכש המוצרים מטוב אל וביצע כל ההתחשבנות הכספית הנדרשת מולה. 27. ביום 24.10.99 נחתם הסכם המסדיר את סיום היחסים בין טנא נגה לבין טוב אל. עבור התחייבות טוב אל להעברת הקו שילמה טנא נגה לטוב אל סך של 1,600,000 ₪. 28. כן כלל התשלום המוסכם תשלומים עבור הפסקת עבודה של מפיצי משנה מטעמה. לאור ההסכם מהיום דנן הרי שעל טוב אל היה לפצותו בגין זכויות שנותרו לו - וממילא, לעמדתו, תביעה בגין תקופה זו - התיישנה. 29. עם סיום ההתקשרות עם טוב אל, ניתנה לתובע אפשרות להתקשר עם תנובה בהסכם לחלוקת מוצרי חלב. עד לחתימה על ההסכם, לתובע כלל לא היה קשר עם תנובה כך שלא נפתח לו כל כרטיס מחלק והוא לא היה קיים במערכת כמחלק ואף לא שולמה לו כל עמלה ע"י תנובה. 30. ביום 23.11.99 חתם התובע על ההסכם עם תנובה לפיו חילק התובע, כעצמאי, מוצרים של תנובה ללקוחות שפורטו בנספח א' להסכם, ובתמורה היה זכאי לעמלה בשיעור של 6% מהתשלומים המגיעים לתנובה תמורת המוצרים שהופצו על ידו. 31. ההסכם בין תנובה לבין התובע לא היווה המשך של יחסי ההפצה בין התובע לטוב אל. 32. בסעיף 16(א) להסכם זה נקבע כי לא תהיינה למחלק טענות בגין תקופת העבר טרם חתימת החוזה ואין ביחסי הצדדים כל הסכמים אחרים או נוספים מלבדו. 33. סעיף זה נוסח, להסברו, על מנת למנוע כל טענות ומענות מצד התובע כלפי תנובה ואין בו כל הודאה, כביכול, כי היה קשר כלשהו בין התובע לתנובה, טרם חתימת ההסכם. 34. עם החתימה על ההסכם החל לחלק מוצרי תנובה אותם לא חילק בתקופת ההתקשרות עם טוב אל. 35. לגישתו, החוזה אינו מהווה חוזה אחיד שהינו מקפח, כנטען על ידי התובע, שכן מדובר בהסכם שהיה אמור לשמש כהסכם בין תנובה לבין שישה אנשים מסויימים בלבד. כמו כן, ההסכם אינו מקפח את זכויות התובע ביחס לזכויותיו כערב או על פי הדין הכללי. 36. התובע לא העלה מעולם כל טרוניה או טענה כלפי ההסכם ואף לא הודיע על ביטולו. 37. על פי ההסכם, סוכם כי יפיץ הסחורה רק ללקוחות אשר שמם פורט בנספח א' דנן להסכם או בהתאם לשינוי מעת לעת ע"י הנהלת תנובה, כאשר התובע אחראי לתמורה עבור התוצרת שמשך ממחסני תנובה והפיץ ללקוחות. את התמורה אשר גבה מלקוחות אמור היה להעביר לידי תנובה על חשבון החוב בגין הסחורה אשר משך. 38. התובע לא רכש את קו החלוקה ולא שילם לנתבעת מאומה עבורו. קו החלוקה לא היה בבעלות התובע ולא היה רכושו הפרטי. 39. משאית התובע אליה התייחס היתה בבעלותו והוא היה אחראי לתקינות הרכב. במקרה של השבתת הרכב, הוסכם כי על המחלק לדאוג לרכב חילופי המתאים לקירור מוצרי חלב. 40. תנובה לא מסרה משאית מקולקלת לתובע, כנטען על ידיו, שכן כל המשאיות בתנובה עמדו בכל התקנים הנדרשים של משרד התחבורה ומשרד הבריאות. 41. המשאית הושכרה בתעריף שכירות של 600 ₪ ליום, תעריף נמוך מזה של חברת ליסינג. 42. כן העיד מטעם תנובה מר שמעון כהנא, בתצהירו נ/2 כי שימש כעובד באגף הבטחון אצל הנתבעת החל משנת 2003. 43. לדבריו, התובע היה מחלק עצמאי, במרכז הפצה דרום. במהלך תקופת התקשרותו של התובע עם תנובה התגלו בפעילות עובדו של התובע מר יאסר אלעקובי אירועים חריגים וחמורים של מרמה והונאה. 44. מר אלעקובי הודה בפני חוקרי הבטחון של תנובה כי ביום 19.8.07 לא הוריד את כל התוצרת שהוזמנה ללקוח מר אלהישמלה ולא סיפק ללקוח זה 24 יחידות של חלב עמיד. 45. כן הודה זה כי במהלך השנה האחרונה נהג לחייב את הלקוח עבור 2-3 קרטונים, לאמור, 24-36 יחידות חלב עמיד, וזאת מבלי שסיפק לו אותם בפועל. בהמשך הודה כי מכרם למר אלהישמלה תמורת 57 ₪ במזומן וללא חשבונית. 46. כן מסר מר אלעקובי כי במהלך חמש שנות עבודתו היו ברשותו עודפי תוצרת שהתקבלו בידיו בטעות במחסני תנובה. מר אלעקובי הודה כי נהג למכור את חלקה של התוצרת ללא חשבונית וחלקה נהג לקחת לביתו, כגון גבינה לבנה, קוטג', פרילי וגבינות צהובות. 47. לעיתים אף ביקש השלמות תוצרת, אף שלא היו חוסרים, ותוצרת זו נהג למכור ללא חשבונית או לקחת לביתו. לעיתים אף נהג לקבל ממחסני הנתבעת עודפי תוצרת מבלי שדיווח לכל גורם שהוא אודותיה אצל הנתבעת. 48. הלקוח בשם אלעטאונא שילם על סחורה זו ממחסני תנובה ללא חשבונית, וכן חייבו על תוצרת אשר לא סיפק לו כלל. על כן, אסרו על כניסת זה למחסני תנובה והאחריות למעשיו מוטלת על התובע, במידה שהלקוח דנן ידרוש פיצוי, אף שהתובע גרס כי לא היה מודע למעשים אלה. 49. עוד העידה על נסיבות פיטורי התובע מהיותו מחלק בקו תנובה גב' רונית נמט בתצהירה נ/1 כי התובע הפר נאמנותו על פי הקבוע בהסכם הצדדים בסעיף 14 א'(1) לו, שכן היה עליו להפיץ הסחורה ולמסור התמורה עבורה לנתבעת, דבר שלא עשה, אלה נהפוך הוא, הפר חובות נאמנותו ולא העביר את שגבה מלקוחות הנתבעת. 50. המחלק היה אחראי בלעדית לגביית כספים ולתשלומם בפועל מהלקוחות. 51. התובע לא הפקיד את מלוא התמורה בגין מכירת התוצרת ללקוחות בקופת תנובה מדי יום ויתרת חובו עמדה על סך של 85,174 ₪. 52. על אף התראה בכתב מיום 12.11.08 לא פרע חובו ולפיכך פעלה תנובה על פי ההסכם וביום 8.3.10 שלחה לבנק "מסד" פנייה לחילוט שתי ערבויות בנקאיות עליהן חתם התובע בעת ההתקשרות ואלה חולטו. 53. כן קוזז מחובו סך של 62,327 ₪ מתוך סכום העמלות, קרי, משכורת אוגוסט 2008 ו - 6 ימים בחודש ספטמבר. הכרעה טיב הסכם ההפצה 54. בין התובע לנתבעת "תנובה" נחתם הסכם לחלוקת מוצרי מזון ביום 23.11.99. 55. טרם לכך עבד התובע כמחלק אצל חברת טוב-אל. על פי סעיף 16(א) להסכם נקבע כי תקופת העבר אינה נמנית על תקופת ההסכם, כדלקמן: "המחלק מצהיר בזאת כי אין לו טענות ו/או תביעות כנגד תנובה או מי ממנהליה ו/או מי ממעבידיה בגין ועקב התקופה שעד לחתימת הסכם זה וכי אין ביחסים שבין הצדדים כל הסכמים אחרים מלבד הסכם זה". 56. התובע דורש בתביעתו פיצויים מסוגים שונים לאחר שהנתבעת הפסיקה עבודתו אצלה מטעמים של פגיעה באמונה ובצוע תרמית כנגדה וכנגד לקוחותיה, ואולם זכות ההפצה שבפנינו אינה, כפי עמדתו, זכות קניינית אלה חוזית, זכות אשר היצרן רשאי לבטלה בהתאם להסכם ולנסיבות, בכל עת, ללא כל תשלום או פיצוי למפיץ. 57. לעניין היות זכות לחלוקה בקו מזון זכות חוזית ולא קניינית, נקבע בע"א 2953/04 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' חכם, פ"ד נט(6) 529, כדלקמן: "סיווגה של זכות ההפצה נדון בהרחבה בפסיקתו של בית-משפט זה. יש הרואים בזכות ההפצה זכות חוזית, ויש הרואים בה זכות קניינית. "...סיווגה ומיונה של הזכות יוכרעו בכל מקרה לגופו על רקע מאפייניה של הזכות בהקשר הקונקרטי הנדון". ובהמשך נקבע: "על-אף הקביעה כי מהות זכות ההפצה וטיבה מצביעים על אופייה החוזי של הזכות, אין להתעלם גם ממאפייניה הייחודיים. כך, בעניין אחר שבו נדונה מערכת היחסים שבין תנובה לבין מחלקי החלב, ובו הושתת הקשר על חוזי חלוקה ועל חוזי הפצה שבעיקרם זהים לענייננו, סיכם השופט (כתוארו אז) מ' חשין את אפיונה של הזכות: "אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכול מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג 'זכות קניין'. בה-בעת ניתנו בה באותה הזכות סימנים של 'מעין-קניין'". אכן, אם בע"א 2850/99 הנ"ל [3] קבע בית-המשפט כי סיווגה של הזכות אין בו כדי לעצב פניה של מערכת הזכויות והחובות בין הצדדים במקרה קונקרטי, הרי שבענייננו ברי כי אין צורך להידרש לכך באשר המערערת עיגנה את זכויות המפיץ-המשיב ואת זכויותיה שלה בהסכם מפורט, כתוב וחתום על-ידי הצדדים. המסגרת לקביעת הפיצוי הינה אפוא ההסכם. ההסכם קובע כי על המערערת "לרכוש" את קו החלוקה לפי שוויו. " (ההדגשות אינן במקור - ח.י.). כן ראה: ע"א 7338/00 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שרעבי ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 761 (2003), שם נקבע כדלקמן: "ההלכה נדרשה לא-אחת לאפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכול מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג ,זכות קניין'. בהבעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של ,מעין קניין'...". עוד ראה: בע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, בעמ' 856, כדלקמן: "מקורה של זכות ההפצה הוא בהסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר ממנו. לפי מודל אופייני להסכמי הפצה, אמור המפיץ לקבל את המוצרים מן היצרן (או הספק) ולמכור אותם ללקוחות. תמורת הפצת המוצרים ללקוחות נהנה המפיץ מבלעדיות באזור ההפצה ומעמלה בשיעור מסוים מהתמורה המתקבלת בעבור מכירת המוצרים. בדרך-כלל מתחייב המפיץ להשקיע משאבים ומאמץ על-מנת להגדיל את מכירות המוצרים ולרכוש לקוחות בעבור מוצרי היצרן. הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים, אך בכולם מתקיים מאפיין משותף, והוא - שהמפיץ הוא בעל מעמד משפטי עצמאי ואיננו בחזקת שלוחו של היצרן (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ (להלן - עניין טרבנול [6]), בעמ' 677). סיווגה המשפטי של זכות ההפצה הבלעדית נדון בכמה פסקי-דין של בית-משפט זה. על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית-המשפט, זכות ההפצה הינה זכות חוזית, ולא קניינית, וטיב הקשר של המפיץ עם היצרן אינו יוצר זכויות קנייניות, אלא זכויות חוזיות המבוססות על יחסי אמון, ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיום הקשר או אכיפתו. בפסק-הדין ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ (להלן - עניין ליבוביץ [8]) שעניינו ביחסים בין מפיץ למתחרה, נקבע, כפי שנקבע בפסקי-הדין הנזכרים לעיל, כי זכות הפצה היא זכות חוזית ואיננה זכות קניינית. עוד הוסיף בית-המשפט וקבע, כי כל כוחה של זכות זו הוא ביחסים בין היצרן למפיץ בעל זכות הבלעדיות, וכי אין היא כובלת את כולי עלמא. וכך שומעים אנו מפי הנשיא שמגר: "זכות ההפצה הבלעדית היא זכות חוזית, ועיגונה הוא בחוזה ההפצה שבין היצרן למפיץ... זכות ההפצה הבלעדית אינה זכות קניינית. היא אינה כובלת את כולי עלמא. אין פירושה כי המפיץ הבלעדי יכול למנוע מכוחה צדדים שלישיים מלהפיץ את המוצר בתחום בו הוענקה לו הבלעדיות. כל כוחה הוא ביחסים שבין היצרן לבין המפיץ, בעל זכות הבלעדיות". ובהמשך נקבע: "לא בכדי נקבע בפסיקה כי זכות ההפצה איננה זכות קניינית, שכן קביעה זו מתבקשת ממהותה, מאופייה ומטבעה של הזכות. זכות ההפצה, שמקורה בהסכם בין צדדים, כרוכה מעצם טיבה ביחסי תלות מתמשכים בין המפיץ ליצרן. מימושה של זכות ההפצה על-ידי המפיץ מותנה בקשר קבוע, יומיומי ומתמשך עם היצרן האמור לספק למפיץ מוצרים להפצה במשך כל תקופת הקשר. ללא אספקת מוצרים למפיץ לא יוכל הוא להפיק כל תועלת מזכות ההפצה. בזכות ההפצה בכלל, וגם בזכות שניתנה למערער, אין מתקיימים כמה מן המאפיינים החשובים המהווים את גרעינה הקשה של זכות קניינית. אין לראות בזכות המוענקת למפיץ זכות שלמה הנתונה בידי המפיץ ללא צורך להזדקקות לאחר לשם הגשמתה, שהרי ההנאה או השליטה המוענקות למפיץ טעונות מימוש באמצעותו של היצרן, ספק המוצרים. זאת ועוד, זכות קניינית מאופיינת בכך שהיא פועלת כלפי כולי עלמא ...זכות ההפצה אינה פועלת כך. כך גם אין מתקיימת בה תכונת הייחודיות, שהרי אין המפיץ הבלעדי יכול למנוע ממפיץ מתחרה להפיץ את מוצרי היצרן, שאותם רכש המתחרה מגורם שאינו היצרן, בתחום שבו הוענקה לו בלעדיות." וכן ראה: ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 681-682 (1990) כדלקמן: ,,[...] כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או עלֿ ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן [...]. אילו הייתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, הייתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי.'' (ההדגשות אינן במקור - ח.י.). עוד ראה: ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ ; ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625, 634 [2000]. סיכומו של דבר, זכות החלוקה אינה קניינית אלא חוזית במובהק, ויחסי הצדדים נקבעים על פי ההסכם בו התקשרו. העדר פיצוי בסיום ההסכם על פי המקרים הקבועים בסעיף 14 ג' לו 58. הצדדים סברו והסכימו בחוזה כי לא יהיו זכאים לכל תשלום שהוא בגין סיום ההסכם בהתקיים אחד התנאים המפורטים בו, והנתבעת תוכל לסיים ההסכם לאלתר, ללא כל התראה, כגון, מקרה של הפרת חובת הנאמנות כלפי האחרונה. להלן לשון סעיף 14 להסכם: "א. בהתקיים אחד התנאים המפורטים להלן, תהיה תנובה רשאית לבטל את ההסכם לאלתר, ללא התראה מוקדמת כלשהי. 1. הפרה של המחלק את חובת הנאמנות. 2. הפרת הסכם זה, בידי המחלק, שלא תוקנה בתוך 3 ימים. 3. היעדרויות חוזרות ונשנות של המחלק מבלי שידאג כי ההפצה תבוצע כסדרה. 4. היעדרות של המחלק, מסיבה כלשהי, במשך למעלה מ- 3 חודשים תמימים. 5. שלילת רישיון הנהיגה של המחלק לתקופה של יותר מ - 6 חודשים. 6. הגשת כתב אישום בפלילים נגד המחלק בבית משפט מוסמך במדינת ישראל. 7. אי פרעון חוב של המחלק לתנובה במשך 14 יום מיום שנדרש לפרעו. ב. כל צד רשאי להביא הסכם זה לסיום בהודעה בכתב של שלושה חודשים מראש. ג. מוסכם כי הצדדים לא יהיו זכאים לכל תשלום שהוא בגין סיום ההסכם". 59. על פי תצהירי הצדדים יחדיו, התובע צבר חוב גבוה בחשבונו אצל תנובה בסך של 84,174 ₪, אשר לגביו קיבל התראות מספר לסילוקו, אך לא פעל לעשות כן. 60. בכך הפר חובת הנאמנות והזהירות שלו כלפי תנובה, בניגוד להסכם דלעיל, אף שהכיר היטב תנאיו ועודכן בהדרגה בכתב לגבי עליית חובו. 61. יתר על כן, נתפס התובע במעשי תרמית, אודותיהם הודה בפני חוקרי תנובה. 62. להלן דברי עדותו בחקירתו הנגדית על נסיבות עזיבתו את תנובה: "ש. זה נכון שאתם ביקשתם מתנובה שיבגני ובחור בשם ג'אבר יעבדו על הקו ? ת. כן. ש. מתי הפסקת להעסיק את יבגני? ת. אני לא זוכר. ש. אני מפנה אותך לנספח 4 לתצהירך. זה סיכום פגישה מיום 18.8.08. כתוב שיש תלונות של לקוחות בנוגע לתפעול הקו, אתה יודע על מה מדובר? ת. לא. ש. אתה זוכר מה היו הסיבות שהביאו לסיום ההסכם ? ת. לא זוכר. ש. אתה זוכר האם באיזה שלב רצית למכור את הקו ? ת. כן. ש. אתה זוכר למי רצית למכור? ת. לבחור ערבי. ש. זה נכון שאמרו לך שאתה לא יכול למכור את הקו הזה? ת. לא זוכר. ש. אתה יודע להגיד לנו מה היה החוב שלך לתנובה ביום שהפסקת לעבוד? ת. לא יודע, אני התנתקתי מתנובה מזמן. ש. אני מציג לך את החשבוניות היומית למחלק, ליום 12.1.09? ת. אני לא זוכר שום דבר". מדברים אלה עולה, כי התובע מודה בפה מלא כי הותיר חוב כלפי תנובה, ואולם כל תשובותיו מסתיימות במשפט "איני זוכר" שאינו מעורר אמוני. 63. יתר על כן, הודה התובע בפני חוקרי הביטחון שפעלו אצל הנתבעת כי ביום 19.8.07 לא הוריד התוצרת שאמור היה לחלק ולא סיפק 24 יחידות חלב מהסחורה שנטל מהמחסן. 64. כן הודה כי נהג לחייב לקוח בכ - 36 יחידות חלב מבלי שסיפק לו אותם בפועל, אלא מכרם עבור 57 ₪ - כעדות מר שמעון כהנא לעיל בתצהירו נ/2. (ראה: סעיפים 40 - 45 לפסק דין זה לעיל). 65. עוד העיד מר כהנא כי התובע העביר משך 5 שנות עבודתו עודפי תוצרת שהתקבלה בידיו במחסני תנובה למר אלעקובי ומכר ללא חשבונית חלק מן הסחורה. 66. כן התברר כי נהג לקחת סחורה לביתו, כגון גבינות ומכלי קוטג', בלא הרשאה וללא תשלום. 67. עוד ביקש השלמת תוצרת אף שלא היו חוסרים ומכרה מבלי שדיווח על כך לנתבעת. 68. לקוח בשם אלעטאונא שילם על סחורה שכזו ללא חשבונית וכן חייבו על תוצרת שלא סיפק - דבר שהוביל להטלת איסור על כניסתו של הלקוח למחסני הנתבעת. 69. אף לפי עדות גב' רונית נמט, בה נותנת אנכי אמוני, הרי שעל רקע מעשי התרמית דנן והצטברות חובו הודיעה לו הנתבעת על סיום עבודתו, בהתאם לנקוב ולמפורט בסעיף 14 לעיל, להסכם. 70. הנתבעת לא פעלה, לטעמי, באופן שרירותי או בכוונה להרע לתובע במזיד, אלא שראתה וסברה כי לא יהא לאל ידו של התובע לפרוע חובו המצטבר וכן עמדה על טענותיו השונות שבעיניה לא היו מוצדקות בכל הנוגע למשאית ולתחזוקתה, וכן גילתה מעשי המעילה החמורים בהם נתפס, אשר, לדידי, מהווים תשתית לנקיטת הליכים בפלילים. פסקי הדין בבית הדין האזורי לעבודה ובערעור 71. בין הצדדים התקיימו שני הליכים בבית הדין לעבודה. ביום 16.6.09 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בתיק בל 002720/08 שם הוכרע בטענת התובע כי ההודעה על מעבר מוקד ההפצה מבאר שבע לקריית מלאכי גרמה לו נזק נפשי ודיכאון ונקבע כי: "לא הוכחה תשתית ראייתית לקיומו של אירוע חריג ואף לא ראיות סובייקטיביות. מהמפורט לעיל עולה כי התובע לא ראה במפגש כאירוע חריג שאחריו חייו השתנו לבלי הכר והובילו למצב הנפשי ממנו סובל היום". בעקבות אלה, נדחתה התביעה בבית הדין האזורי לעבודה. הערעור 72. ביום 5.9.10 ניתן פסק דין בערעור על פסק דין זה בתיק עב"ל 415/09 בבית הדין הארצי לעבודה. 73. בית הדין דחה הערעור בציינו כי פסק הדין דלמטה נומק היטב והוסיף דברים אלה: "פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבות בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מהכלל. עם זאת, ועל מנת לצאת ידי חובת ההנמקה, נעמוד להלן בקצרה על נושאים אחדים שעלו בערעור. על פי ההלכה, על מנת שהפגישה מיום 13.9.06 תוכר כפגיעה בעבודה, על הנפגע להוכיח קיומו של אירוע מיוחד, ומצב של מתח נפשי מתמשך בעקבותיו. בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג ... במקרה הנדון עולה בבירור מן התשתית העובדתית שנפרשה בפני בבית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח קיומו של אירוע חריג. על פני הדברים עולה כי המערער ידע זמן רב לפני הפגישה כי מרכז החלוקה בבאר שבע יועבר לקריית מלאכי, אף אם לא ידע מתי ההסדר החדש יתחיל לפעול. בפגישה קיבל המערער את ההודעה על מועד המעבר ועל השינוי הארגוני בכעס, אך הוא המשיך לעבוד כהרגלו. בית הדין האזורי דן בראיות שהוגשו בפניו והתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות, לרבות עדות המערער ומנהל מרכז ההפצה של החברה. על סמך האמור, שוכנע בית הדין כי המערער לא ראה במפגש המדובר אירוע מיוחד שאחריו השתנו חייו עד כדי התדרדרות מצבו הנפשי". 74. משום אלה, דחה בית הדין הארצי את ערעור התובע בהליך דנא. סיכום 75. הנתבעת פיטרה את התובע בהתאם לאמור בסעיף 14 להסכם, לאחר שלא קיבלה סכום כספי גבוה שהצטבר כחוב התובע אצלה, בסך של 85,174 ₪. 76. אירוע נפשי לו טוען התובע לא ארע לו עקב התנהגות הנתבעת בהעבירה מוקד ההפצה מבאר שבע לקרית מלאכי. 77. הנתבעת לא היתה אמורה לשלם מאות אלפי ₪ לתובע לשיפוץ משאית, שכן זו היתה בבעלותו ובאחריותו של זה. 78. התובע נתפס בשורת מעשים של העלמת סחורה, מכירתה ללא העברת חשבוניות מס, נטילתה לכיסו ולביתו או העברתה ללקוחות שלו בלא דיווח כיאות לנתבעת. 79. בשל כל אחד ממעשים אלה, ובמיוחד בשל מעשים הנמצאים במישור הפלילי של העברת סחורה בגניבה ובתרמית, רשאית היתה הנתבעת לסיים חוזה התובע באופן חד צדדי, כפי שעשתה, ללא כל פיצוי. 80. אף אם תמצי לומר כי התובע רשאי היה לנהוג כפי אלה מחמת אי הבנה של מעשיו או כי סבר שמגיעים לו תגמולי עבודה, הרי שעשה מעשיו במישור הפלילי פעמים כה רבות וחוזרות, כפי שהוסבר לו ע"י אנשי מחלקת הביטחון של תנובה, עד שאין לקבל כל טענה או סברה כי לא עמד על הפסול במעשיו דנן ועל אורח התנהגותו שהווה דפוס קבוע ונמשך של רמאות ותרמית כלפי הנתבעת. 81. אין המדובר בענייננו בחוזה אחיד המקפח את התובע על פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, שכן נערך, על יסוד הראיות, עם שישה אנשים מסוימים בלבד בתנובה. 82. לאור אלה, יש להצדיק החלטת הנתבעת להפסיק עבודתו אצלה, והנובע מכך הינו כי תביעת התובע נדחית. 83. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפסקת עבודהקו חלוקה