הסכמת המנהל המיוחד בפשיטת רגל מול התנגדות נושה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכמת המנהל המיוחד בפשיטת רגל מול התנגדות נושה: פתח דבר החלטה זו, עניינה בקשת חייב להכריזו כפושט רגל, על רקע התנגדות הנושה - פארס מוחמד (להלן: "הנושה") ולצידה, הסכמת המנהל המיוחד להכרזה, כאמור. אין חולק כי החייב פעל להגיש תצהיר ומסמכים מטעמו, ובעקבות כך, נחקר החייב ארוכות על ידי ב"כ הנושה וכן, נחקרה הגב' ג'וסלין מועלמי. בתום החקירות, כאמור, פעלו הצדדים, ב"כ הנושה, החייב והמנהל המיוחד לסכם טענותיהם בכתב. הגיעה עת ההכרעה. הרקע והטיעון הדרושים להכרעה ביום 16.1.11 ניתן, לבקשת החייב, צו כינוס לנכסיו והמנהל המיוחד, מונה ככונס לנכסיו. בעת מתן צו הכינוס, הוטל על החייב תשלום חודשי בסך של - 500 ₪. בעת הגשת בקשת הכינוס, הצהיר החייב על חובות בסך של כ-2.1 מיליון ₪ לטובת 30 נושים. יצויין, כי נכון לחודש 07/2011, הוגשו נגד החייב 8 תביעות חוב, המייצגות היקף נשייה נטען, בסך של כ-713,000 ₪. החייב, נגר במקצועו, העובד, נכון להיום וע"פ הטענה, כשכיר בעסק הקרוי בשם "גיתוש עיצובים" ומשתכר, כך ע"פ הנטען, כ-2,500 ₪ לחודש. יצויין, כי בתחילת דרכו, היה החייב בעל עסק עצמאי זעיר לנגרות ולאחר מכן, אף בעלים של מחצית הזכויות בשותפות, שעסקה בממכר רהיטים, כאשר המחצית הנוספת היתה נתונה לאדם נוסף (בן קיבוץ איילות) וזו נקראה "רהיטי אמרון קיבוץ איילות". לטענת החייב, משמשך שותפו לעסק, כספים מן העסק, שלא בהתאם להסכמה בין השניים, החל החייב למשוך אף הוא כספים מן העסק, בניגוד להסכמות קודמות והעסק נקלע לקשיים כלכליים, בעטיים אף נצברו חובות גדולים לספקים. השותפים הסכימו לפרק את השותפות והחייב, אשר רכש את חלקו של שותפו, סבר כי יוכל להחזיק את העסק בעצמו ואף לשלם את החובות שנצברו. לימים, כך ע"פ הנטען, הופתע החייב לגלות, כי חובותיו של העסק גדולים מאלו שסבר ועקב כך, העמיק החייב ביצירת חובות לספקים ולרשויות. על פי הנטען, לשם הצלת עסקו, מכר החייב רכוש אשר היה בבעלותו ואולם, לא היה בכך כדי להביא לפירעון מלא של החובות, אשר הלכו וטפחו עם חלוף הזמן. לאחר קריסת העסק, החל החייב לעבוד בעבודות מזדמנות, אך ללא הועיל, לפרעון חובותיו. החייב בן 60, פרוד משנת 1993 (הגם שעניין זה שנוי במחלוקת), שוכר חדר בדירה ומשלם הוצאות שכירות חודשיות בסך של 1,300 ₪. על פי חוות דעתו של המנהל המיוחד שהוגשה טרם הדיון בבקשת החייב, עסקינן בחייב שהוצאות מחייתו סבירות בנסיבות העניין, הגם שלעיתים הן עולות על הכנסותיו החודשיות. צויין כי לדברי החייב, אין נכסים בבעלותו. המנהל המיוחד ציין בחוות דעתו, כי מחקירת החייב עולה, כי הרקע לכישלונו הכלכלי, הינו ניסיון עסקי כושל, כאשר חלק מהחובות נוצרו לאחר כישלון העסק, זאת בשל חוסר יכולתו של החייב להסדיר את כלל ענייני העסק. המנהל המיוחד, הוסיף וציין, כי החייב עומד בחובות התשלום והדיווח, כפי שנקבעו במסגרת צו הכינוס. בנסיבות אלה, סבור המנהל המיוחד כי לא נמצא חשד ליצירת חובות בחוסר תום לב וכל שכן במידה או בעוצמה, המצדיקים שלילת זכאותו של החייב לקבלת "כרטיס כניסה" להליך פשיטת רגל. סמוך למועד הדיון בהכרזה, פעל הנושה להגיש התנגדות סדורה ומפורטת מטעמו. לטענת הנושה, עסקינן בחייב, המתחמק מתשלום חובו למעלה מ-15 שנים, כאשר כל ניסיונות הנושה לגבות חובו במסגרת הליכי הוצל"פ, עלו בתוהו, ונמצא כי החייב מוסיף ומהתל בנושה ובמערכת ההוצל"פ, מפר באופן עקבי צווי חיוב בתשלומים וזה שלגביו נקבע כי המדובר ב"חייב המשתמט מתשלום חובו", כהגדרתו של מונח זה בחוק ההוצאה לפועל, ועל כן יש להורות על מאסרו." (החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 11.9.08). על פי הנטען, עניין לנו בחייב המנהל עסק משגשג לבניית רהיטים, המתנהל, פורמאלית בלבד, על שם זוגתו לחיים, הגב' ג'וסלין מועלמי. עוד נטען, כי החייב הודה בפני רשם ההוצאה לפועל, כי רשויות המס אינן מכירות בספרים אותם מנהל/ניהל החייב, ומשכך כך נטען, יש להסיק מכך כי החייב נמנע מהצהרות אמת בפני רשויות המס. הנושה סבור, כי יש להורות על ביטול צו הכינוס, אשר ניתן לנכסי החייב, זאת בשל חוסר תום ליבו של החייב, כפי שבא לידי ביטוי בהרחבה, במסגרת התנגדותו הכתובה. בהתאם להחלטתי, פעל החייב להגיש מטעמו תצהיר תגובה ומסמכים, ביחס לטענות הנושה. לטענת החייב, הנושה פועל ללא לאות, מזה 15 שנה כנגדו, בעודו מודע היטב לכך שאין לחייב נכס או אמצעי כלכלי אחר, שניתן באמצעותו לפרוע החוב לנושה וניסיונות הגביה מצד הנושה, אינם אלא ניסיון לא סביר ולא צודק לרדוף את החייב, עד כלות. החייב מוסיף ומשיג על עצם זכאותו של הנושה לקבלת כספים ממנו, שכן לטענתו הוא אינו חייב עוד לנושה כספים, מקום בו הנושה לא ביצע המוטל עליו ו/או לא השלים את חלקו, בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין השניים. יצויין כי טענה זו נטענת ביחס לפסק דין חלוט (מזה שנים רבות), אשר עומד כנגד החייב. אשר לחוב לרשויות המס - החייב טוען כי אין באפשרותו לנסות ולהקטין החוב לרשויות אלו, שכן מרבית המסמכים הרלוונטיים להוכחת טענותיו, מוחזקים בידי ב"כ הזוכה, מזה שנים רבות, במסגרת צווי עיקול שקיבל הנושה על מסמכים אלה. אשר לטענה בדבר היותו בעל עסק משגשג - החייב טוען כי איננו יודע על סמך מה מסיק הנושה כי החייב הינו בעליו של העסק וכי המדובר בעסק משגשג. לשיטת החייב, לו זה היה מצב הדברים, היה עולה בידו לשכור שירותיו של עו"ד, כבר בשלב הגשת התביעה ע"י הנושה וממילא, לא היה החייב חב כספים לנושים, כה רבים. אשר למהות יחסיו עם הגב' מועלמי, טוען החייב, כי זו אינה בת זוגו לחיים לכל היותר, המדובר בידידות אפלטונית, נעדרת יחסים אינטימיים. החייב מוסיף וטוען, כי אינו משתמט מתשלום חובותיו, אלא שאין ביכולתו לשלמם והוא אף היה מוכן להימצא מאחורי סורג ובריח, בשל העדר יכולת פרעון, כאמור. ביום 10.11.11 החייב נחקר בפניי אודות תצהירו וכן נחקרה הגב' מועלמי, הגם שזו לא נתבקשה, וממילא לא הגישה תצהיר מטעמה. אין ספק, כי חקירות אלו תרמו להארת התמונה, בכל הנוגע להתנהלות החייב עובר למועד מתן צו הכינוס , הכל כמפורט להלן. יצויין כי הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בסיכומיו מבקש החייב, כי אתן דעתי לכך שהמנהל המיוחד לא הצטרף להתנגדות הנושה, ואף סבר, כי התנהגות החייב אינה מעוררת חשש להתנהלות חסרת תום לב, וכל שכן, כזו המצדיקה שלילת זכותו של החייב להיכנס להליך ולחסות בצל ההגנות המוצעות במסגרתו. החייב שב וטוען, כי הוא הוצרך לנהל מול הנושה "מלחמת הישרדות" של ממש, שעה שהנושה מוסיף לרדוף אחריו במשך שנים רבות, מבלי שלחייב ניתנה הזדמנות אמיתית, להוכיח כי החוב הנטען, אינו משקף את ערכו הריאלי של החוב. החייב טוען כי ניסיונותיו להקטין חובותיו מול רשויות המס עלו בתוהו, הואיל וכל מסמכיו העסקיים מוחזקים בידי ב"כ הנושה, לצד כך, נטען כי החוב לרשויות המס הינו נמוך מזה שצויין במסגרת תביעת החוב. לטענת החייב, גם אם זכרונו בגד בו ביחס למועדים מדוייקים ופרקי זמן מוגדרים, עדיין יש בהתייחסותו ובתשובותיו משום מענה ראוי ואף למעלה מכך, לטענות הנושה. הנושה בסיכומיו, מציין כי הצהרות החייב, כפי שעלו במסגרת תצהירו שהוצג בתמיכה לבקשה לצו כינוס וכן במסגרת תצהיר התגובה להתנגדות, אינן עולות בקנה אחד, זאת בלשון המעטה, עם ממצאי החקירה. הנושה מפנה לפירכות ולאי דיוקים שעלו לטענתו, החייב שב ונכשל בלשונו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם גרסאותיו הקודמות שניתנו בהזדמנויות שונות (במסגרת הליך זה ובמסגרת הליכי ההוצל"פ). כך למשל, הנושה מפנה לשוני בגרסאותיו של החייב, ככל שהדבר נוגע לשווי החוב לנושה (פעם אחת נטען כי הוא אינו חייב לנושה כספים כלל ובפעם אחרת נטען, כי החוב איננו החוב הריאלי, הגם שהחייב לא חלק על עצם קיומו של חוב). בדומה, הנושה מפנה לאי דיוקים שנמצאו בגרסאות החייב, באשר למועד יצירת החובות לרשויות המס (פעם נטען כי החובות לרשויות הינן בגין שומות מס לשנת 2001 - 2007 או 2008, אלא שתביעת החוב של רשות המיסים הוגשה בגין חובות שנוצרו בשנים 1994 - 2002). כך גם בנוגע ליתרת החוב לרשויות המס. סתירות נוספות נמצאו, לטענת הנושה, בהצהרות החייב באשר לטיב יחסיו עם הגב' מועלמי (בהשוואה לגרסת החייב, עת נשאל לגבי טיב מערכת היחסים במסגרת הליכי ההוצל"פ) וכיוב', אי דיוקים וסתירות. לסיכום הנושה סבור, כי "גרסאותיו של החייב משתנות חדשות לבקרים, בהתאם לנסיבות ולצרכי השעה ועל כן, ברור כי אין לתת בהם אמון". המנהל המיוחד פעל להגיש התייחסותו לעולה מסיכומי החייב והנושה. על פי מסמך זה, המנהל המיוחד נותר איתן בדעתו, לפיה, אין לשלול מהחייב כרטיס כניסה להליך בכפוף לסייג "שיפור כושר ההשתכרות" ובהתאם לכך, הגדלת צו התשלום החודשי, מן הטעם כי החייב אינו מממש את כושר השתכרותו באופן מלא, אף לא קרוב לכך. המנהל המיוחד סבור כי השגות הנושה לא הוכחו במידה וברמה הנדרשת של ביסוס קיומו של חשד להסתרת הכנסות. המנהל המיוחד טוען, כי לא מצא בסיס לטענה, כי הכנסות החייב עולות על הכנסותיו המדווחות. אשר לחובות לרשויות המס נטען, כי ספק אם הנושה הינו בעל דין דרוש, רלוונטי ונכון לצורך העלאת טענות בדבר חוסר תום לב, בפרט, כאשר רשויות המס אינן טוענות לכך. באשר לחוסר מהימנותו וחוסר אמינותו של החייב נטען, כי גם אם נפלו "אי אלו דיוקים" בגרסתו של החייב, הרי שאין בכך כדי להצביע על חוסר תום לב, המצדיק שלילת הזכות ממנו. המנהל המיוחד סבור, כי יש להכריז על החייב כפושט רגל, בכפוף להגדלת צו התשלומים לכדי 1,000 ₪ (בתום תקופת "הסתגלות" של כ-3 חודשים) וכנגד, פנייה של החייב לרשויות המס, על מנת לנסות ולהקטין מצבת חובותיו, בפרט כאשר עיקר החיוב נובע מקנסות והיטלים שהוטלו על החייב, בחלוף השנים. עד כאן טענות הצדדים. דיון והכרעה הוראת החוק הרלוונטית לענייננו, היא זו המצויה בסעיף 18ה'(א)(2) לפקודה, הדנה, בבקשת חייב להכרזתו כפושט רגל. וכך מורה המחוקק: "(א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל, ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה: (1)...... (2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו." השופטים ש' לוין וא' גרוניס, בספרם פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 173, מדגישים, כי קביעת בית המשפט בדבר התנהגות תמת לב של החייב, המבקש את הכרזתו כפושט רגל, יכול ותתקבל על יסוד נתונים קונקרטיים שבכל מקרה ומקרה וכי המושג תום לב בהקשר זה, "הוא מושג רחב, שיכול לכסות סוגים שונים של התנהגויות". אין חולק, כי קיומו או העדרו של תום לב בהתנהגותו של חייב, כאמור, נבחנת ביחס לשתי תקופות שונות, האחת - טרם הגשת הבקשה והאחרת - משלב הגשת הבקשה. סוגיית תום הלב, עוברת כחוט השני לכל אורכה ורוחבה של הפקודה ויהיה זה נכון לומר, כי תום הלב מזכה את החייב ב"כרטיס כניסה" להליך פשיטת הרגל, כשם שהוכחת קיומו הינה הכרחית לצורך "זכייה בכרטיס יציאה" מהליך פשיטת הרגל (ראה בהקשר זה ע.א. 6021/06 דגנית פיגון נ' הכונ"ר (פורסם במאגר נבו)). אלא ש"תום לב", איננו ניצב לבדו ויש להעמידו אל מול התכליות המרכזיות העומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל. כפי שנאמר בשורה של פסקי דין, התכלית האחת, הינה כינוס נכסי החייב וחלוקתם בדרך שוויונית ויעילה בין נושיו השונים. תכלית זו מכוונת להגשים את זכות הקניין הנתונה לנושים וכידוע, זכות הקניין הוכרה כזכות על-חוקתית במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, הליכי פשיטת הרגל מבקשים לאפשר לחייב תם-לב, שאינו יכול לשלם את חובותיו, לפתוח דף חדש באמצעות קבלת הפטר ושחרור מהמשא הכבד הרובץ על צווארו. בכך יש ביטוי לזכותו הבסיסית של החייב לכבוד אנושי ולקיום מינימאלי בכבוד, שאף הם הוכרו כזכות על-חוקתית במסגרת זכותו של אדם ל"כבודו". אין כלל ספק, כי קיימת סתירה בין שתי התכליות האמורות, שהלוא, על פי זכותם של הנושים יש למצות את יכולת הפירעון של החייב לתועלת הנושים וזו, אינה מתיישבת עם זכותו של חייב לבלתי היותו נרדף "עד צוואר" על ידי נושיו, מקום שאין בידו היכולות והנכסים לשם פירעון חובותיו. הגם שחדשות לבקרים נדרשים בתי המשפט לצקת תוכן משפטי למונח "תום לב" בהקשר להליכי פשיטת רגל, אין לומר, כי קיימת רשימה סגורה של נתונים, העשויים להתאים לכל מקרה ומקרה וההכרעה נותרה קונקרטית ותלוית הצטברות של גורמים שונים, שיכול והמשקל שינתן להם בעניינו של חייב אחד, לא יהא זהה לזה, הניתן בעניינו של חייב אחר. יחד עם זאת, בבואי להתחקות אחר התנהלותו של החייב שבפניי, יהיה זה נכון לבחון את ניקיון כפיו, את הגינותו ואת יושרו, שכן, כפי שנאמר "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לביהמ"ש בידיים שאינן נקיות ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר." (מתוך ע.א. 7113/06 אביגדור ג'נאח נ' הכונ"ר, תק-על 2008(4), 2057). בעיני, אבני הנגף העיקריות העומדות בדרכו של החייב, הינן אלו הנוגעות לנסיבות עיסוקו והעסקתו (על-פי הטענה - מתנהל כעצמאי, במסווה של שכיר), לצד בחינת התנהלות החייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, עובר להליך זה (ע"פ הטענה - חייב המהתל בנושים ובמערכת ההוצל"פ וכי לגביו נקבע, כי המדובר בחייב המשתמט מחובותיו). אשר לנסיבות עיסוקו והעסקתו של החייב - כאמור, החייב עובד בחנות לממכר רהיטים בשם "גיתוש עיצובים". הנושה טען, כי אין המדובר בחייב העובד "כשכיר" בלבד, אלא כי המדובר בעסקו של החייב, הגם שזה רשום על שמה של הגב' מועלמי, ומנגד טען החייב כי הינו עובד שכיר בעסק, מקבל שכר חודשי, קבוע מהגב' מועלמי, אם כי בפועל, כל ענייני העסק, לפחות בחלקם, מנוהלים על ידי החייב, בעצמו. חקירת החייב בפניי, כמו גם חקירתה של הגב' מועלמי, מעוררות, אי אלו תמיהות בנוגע לבעלות האמיתית בעסק. אמנם, אין חולק, כי הגב' מועלמי היא הבעלים הרשום של העסק, הוצאות והכנסות העסק, רשומות על שמה וכי היא הגורם המפיק לחייב תלוש משכורת, מידי חודש. יחד עם זאת, כאשר נשאל החייב בחקירתו, לגבי רכיבי השכר שלו, כמו גם התחייבויותיו למעבידתו, בגינן "מקוזז" משכרו של החייב סכום כסף, השיב החייב כדלקמן: "ש. אתה משלם דמי שכירות וזה מקוזז לך מהמשכורת. ת. נכון. ש. תראה לי היכן בתלוש כתוב שזה יורד מהמשכורת. ת. זה לא מקוזז מהתלוש. ש. כל הטבה וכל דבר זה כסף שיורד לך מהתלוש משכורת. אתה אמור לשלם על זה מס. ת. זה לא מצוין בתלוש, זה לא מקוזז לי. אני מקבל את השכר במזומן. ש. יש לך טלפון סלולרי. ת. לא. יש לי מהעבודה. ש. איפה בתלוש כתוב שיש לך טלפון סלולרי. ת. מה שמופיע בתלוש זה מה שמופיע לי. לא אין לא מופיע." (פרוטוקול, עמ' 6, שורות 23-32). ובהמשך, עת נחקרה הגב' מועלמי, אמרה הנ"ל את הדברים הבאים: "ש. יש לחייב טלפון סלולרי. ת. כן. ש. של מי הטלפון. ת. שלי. ש. את מממנת לו את הטלפון הסלולרי. ת. כן זה חלק מהעסק שלי. זה לא כתוב בתלוש השכר זה לא מגולם בשכרו. ש. מה שכרו היום נטו להיום. ת. 2,980 ₪. ש. בתלוש זה כתוב 2,500 ₪. ת. שכרו עלה. ש. אז ממה הוא חי. הוא חי מ-1,500 ₪. ת. אותי זה לא מעניין ממה הוא חי. ש. אם נוציא תדפיסי בנק נראה כמה שילמת לו? ת. לא אתה לא תראה, כי הכל נעשה על בסיס מזומן." (פרוטוקול, עמ' 10, שורות 11-24). ובהמשך: "ש. מי נותן הצעת מחיר לגבי הריהוט בעסק. ת. הוא נותן כי הוא מבין יותר ממני. אני סומכת עליו בענייני עבודה. ש. זה לא משהו שולי. הנושא של הצעת מחיר זה משהו חשוב. ת. ובגלל זה הוא עושה את זה כי הוא מבין יותר ממני. ש. מי עושה את הבנייה של הרהיטים בפועל. ת. הוא בונה. ש. מי מתכנן את הרהיטים. ת. ביחד לפעמים, אבל ברוב המקרים הוא. ההבנה שלו טובה יותר. אני יודעת לצייר. ש. מי מופקד על הזמנה של החומרים מהספקים. ת. החייב." (פרוטוקול, עמ' 11, שורות 15-24). עיון במסמכים, אשר הוצגו מטעם החייב ובהם מסמך הנחזה להיות אישור מנהלת החשבונות של העסק, לפיו העסק בשנת 2009, נחל הפסדים, דו"ח מאזן בוחן לשנת 2009 וכן תלושי שכר של החייב בעבור שנה זו, מלמד כי מלבד היותם בלתי עדכניים, בייחוד כאשר ההחלטה המורה על המצאתם ניתנה ב-09/2011, הרי שאין בהם, כדי לאשש טענות החייב, לפיהן הינו שכיר בעסק של הגב' מועלמי, זאת גם אם בסמוך לציון שם החברה, רשום שמה של הגב' מועלמי כבעלים. הנושה הציג החלטות שניתנו בהליכי הוצל"פ שננקטו נגד החייב, מהן עולה, כי החייב הינו "הרוח החיה" מאחורי העסק ועקב כך, פעל הנושה להשגת צווי עיקול על זכויות החייב אצל צד ג'. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענת החייב, כפי העולה מתצהירו ומחקירתו בפניי, כי צווי העיקול הנזכרים, בוטלו מאוחר יותר, משהוכיחה הגב' מועלמי, כי היא הבעלים היחידי והמחזיק בעסק. אמנם טענה זו לא גובתה בעותק החלטה המבטלת את צווי העיקול, אלא טענה זו לא נסתרה ע"י הנושה, לא בכתב ולא בע"פ. בנותני דעתי לשלל המסמכים והטענות שבאו בפניי באשר למעמדו של החייב כ"שכיר", כי אז גם אם הצהרות החייב אינן חפות מסתירות, אי בהירויות וסימני שאלה, הרי שלגבי דידי, לא עלה בידי הנושה להוכיח וכל שכן ברמה הנדרשת, כי עניין לנו בחייב המנהל עסק עצמאי, בניגוד לקבוע בפקודה. למותר לציין, כי לא נעלמו מעיניי כל סימני השאלה הגדולים בנוגע ליכולת השתכרותו של החייב, בשים לב למקצועו, גילו, הכשרתו ומשכורתו הנוכחית של החייב. באשר לטענות הנושה בעניין טיב ומהות מערכת היחסים בין החייב לבין הגב' מועלמי - לדעתי אין בטענות אלה כדי להשליך על תום ליבו של החייב במסגרת הליך זה, לפחות לא באופן ישיר, ובמיוחד משלא נשמעה טענה הנוגעת להברחת נכס לידיה או רישום זכויות על שמה. ברי, כי ככל ותעלה טענה מטעם הנושה ובוודאי מטעם המנהל המיוחד בכובעו כנאמן, לפיה עניין לנו בעסק "רווחי" ממנו יוכלו נושי החייב להיפרע במסגרת הליך זה, יוכל הנאמן להעמיק חקור בנוגע לבעלים "האמיתי" של העסק. ככל ויתברר, בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת ובכל מקרה מעבר לזו שהונחה ע"י הנושה במסגרת התנגדותו, כי העסק שייך לאמיתו של דבר לחייב, ואילו הגב' מועלמי משמשת בו כ"אשת קש" בלבד, רשאי יהיה הנאמן, לעורר בקשה להתיר לו להתחקות אחר נכסי העסק, ולסווגם כנכסי החייב, הניתנים לחלוקה בין הנושים השונים. לפי שעה, ניסיונות הנושה להוכיח, במסגרת הליכי הוצל"פ, כי עניין לנו בעסק החייב - כשלו - ונראה כי מבחינתו של הנושה, כניסתו של הנושה להליך פשיטת רגל, תביא ולו בהכרח, להעמקת הבירור בכיוון זה. אשר לאופן התנהלותו של החייב במסגרת הליכי הוצל"פ - הנושה מגולל מסכת רבת שנים, במסגרתה ניסה, בכל מאודו, לבצע הליכי גבייה נגד החייב, הליכים, אשר כאמור לא צלחו ולמצער צלחו בחלקם. הנושה פעל לצרף לבקשת ההתנגדות, שלל פרוטוקולים מחקירות יכולת והחלטות שניתנו, אגב חקירות אלה, כמו גם החלטות על הוצאת צווי מאסר נגד החייב. עיון במסמכים אלה, וגם אם אין המדובר בתיעוד מלא ושלם של מסכת עניינים רצופה, בוודאי מעידים על "הלך רוח" והתנהלות, הנגועים באדישות ואף בשיוויון נפש מצד החייב כלפי נושיו וכלפי מצבו. בנוסף, החייב הוכרז כ"חייב המשתמט מתשלום חובו", כהגדרתו בחוק ההוצל"פ, ויש לחשוש כי פנייתו לנתיב זה של הכרזה כפושט רגל, נועדה לעקוף ולסכל את זכותם של הנושים בהליכי גבייה פרטניים. אכן מתן כרטיס כניסה לחייב, תוך התעלמות מהתנהלות החייב בהליכי ההוצל"פ בעניינו, עשויה לשדר לחייבים מסר לפיו, אין כל משמעות להתנהלות חסרת תום לב מצדם, אלא שלדידי, לא ראוי להפריד בין שיקולים של "תום לב" לשיקולים "תועלתניים", אשר בסופו של יום, עשויים לשרת דווקא את נושי החייב, אשר נואשו לנסות ולגבות חובם במסגרת הליכי ההוצל"פ, ואלה, כאמור, התבררו כבלתי יעילים בכל הקשור לחייב שבפניי. מעדכון שמסר המנהל המיוחד, לאחר הגשת סיכומי החייב והנושה, עולה כי החייב מקיים אחר צו התשלומים שנקבע לו במסגרת צו הכינוס, ולדעתו, ניתן וצריך להגדיל את צו התשלומים, מעבר לסך של -500 ₪. לשיטתי, המקרה דנן, נמנה על קשת המקרים, בהם יש ליתן עדיפות לשיקולי "תועלת", בייחוד כאשר לא מן הנמנע, כי ניתן יהיה לאזן זכותו של החייב אל מול זכותו של הנושה באמצעות הגדלה משמעותית של צו התשלומים ו/או הפקדה חד פעמית של סכום כסף, אשר יהא בו כדי להעשיר את קופת פשיטת הרגל באופן משמעותי. במקרה דנן, ניתן בהחלט לומר, כי הנושה עשה ימים כלילות לצורך גביית חובו אך ניסיון זה כשל ואין להכחיש כי תיתכן אפשרות שדווקא בהליך של פשיטת רגל, ניתן יהיה לרתום החייב לתהליך של הבראה ושיקום והשגת תוצאה כספית שתאפשר לו לפרוע ולו חלק מחובותיו ולצד זאת לשוב ולהתנהל כאחד האדם. בעיניי נכון וראוי להכניס החייב למסלול של פשיטת רגל, העשוי לגייס את החייב ולרתום אותו למהלך יעיל ואמיתי לסילוק חובותיו לנושים, תוך שזה "נהנה" מהגנות הפקודה ובתוך כך מ"אוויר לנשימה", אשר יאפשר לו לשפר את כושר השתכרותו ואף לפעול להעשרת קופת הנושים, מבלי שנושיו ינגסו ברווחים אלה בבחינת "כל דאלים גבר" ומאידך, תינתן לנושים אפשרות אמיתית להיפרע באופן חלקי מהחוב. בהקשר זה, ראוי לציין את יכולתו של החייב לקיים לאורך זמן את צו התשלומים ולעמוד בחובת הדיווח. אשר לסוגיית המס - היא אינה משמעותית ובוודאי לא עיקרית. הנושה מבקש להישמע בטענה, בשעה שאין בו פרטים מהותיים ורלוונטיים לגביה, ומסתפק בעובדה כי רשויות המס פסלו ספרים של החייב בשנים מסויימות, בהן התנהל כעוסק עצמאי. במצב דברים זה, לא ניתן להתעלם מכך שרשויות המס נמנעו מלפתוח בהליך נגד החייב ולמצער להגיש התנגדות במסגרת הליך זה. המנהל המיוחד סבור, כי אמנם המדובר בחייב, אשר ניהל עסקיו באופן רשלני, אשר הצדיק פסילת ספריו, לפחות על פני תקופה, אולם אין בכך בהכרח משום התנהלות חסרת תום לב, בפרט כאשר כישלון עסקי כרוך, כמעט תמיד, בחובות כלפי רשויות מס, כאשר לא כל חוב לרשויות, מתייג החייב כ"עבריין מס". יחד עם זאת, ולנוכח הצהרות החייב בחקירתו, כי זכה, לאחרונה, לקבל מב"כ הנושה מלוא המסמכים הנדרשים לו לשם הגשת השגותיו לרשויות המס, ראוי בעיניי כי החייב ירכז מלוא מאמציו על מנת לנסות ולהקטין החוב, בפרט כאשר עיקר החוב נובע מקנסות. באשר לכך, יינתנו הוראות בהמשך החלטתי. אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להורות כדלקמן: בתוך תקופה שלא תעלה על 6 חודשים מהיום, יפקיד החייב סך של 6,000 ₪, אשר יצטרפו לצו התשלומים השוטף הקיים בעניינו של החייב. עם הפקדת הסכום כאמור, יגיש החייב הודעה מעדכנת מטעמו בדבר הפקדת הסכום הנדרש, בצירוף אישור הכונ"ר, המעיד על כך. בתוך 4 חודשים מהיום, יוגדל צו התשלומים ויועמד על סך של -1,000 ₪ לחודש. שומה על החייב לפעול להגדלת כושר השתכרותו ולו בשים לב למקצועו ולניסיון המקצועי שרכש ברבות השנים. החייב יפנה באופן מיידי לרשויות המס על מנת לנסות ולהגיע עימם להסכמות בנוגע לשיעור החוב. ככל ויתברר כי החייב לא פעל לקיים אחר הוראות אלו, יבוטלו ההליכים והכרזתו של החייב כפושט רגל - תבוטל. מכריזה על החייב כפושט רגל. עו"ד אייל כהן, ימונה כנאמן לנכסי החייב. החייב יוסיף ויקים חיוביו החודשיים מדי חודש בחודשו. מעכבת יציאתו של החייב מן הארץ. על החייב להמשיך בתשלומיו החודשיים וכן בדיווח החודשי באופן שוטף ורצוף. פוסקת למנהל המיוחד שכר מימוש בהתאם לתקנות. כמו כן מורה כי בתום שנתיים ממועד ההכרזה וככל שההליך לא יסתיים, יהא זכאי הנאמן לשכר ביניים נוסף, בהתאם לתקנות. מנהל מיוחדנושהפשיטת רגל