מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם שירותים משפטיים לגביית כספים בהוצל"פ: בתיק זה הגיש התובע שתי תביעות: האחת בדרך של המרצת פתיחה והשנייה בדרך של תביעה כספית רגילה. התיק הראשון נפתח בכתב תביעה בסדר דין מקוצר, כאשר סכום התביעה עמד על 1,321,950 ₪ ואילו בהמרצת הפתיחה נתבקש בית המשפט לקבוע שורה של קביעות ביניהן כי המבקש אינו חייב לנתבעים כל תשלום שהוא מעבר לתשלום חודשי בשיעור 25% מתקבולים חודשיים בתיקי הוצל"פ וכי קיים את הוראות ההסכם שבין הצדדים. רקע עובדתי התובע הוא עו"ד ואיש עסקים (ראו תצהירו מיום 31.7.08 - נ/3). הנתבעת 1 (להלן: "החברה") עסקה במתן שירותים משפטיים לגביית חובות בהוצאה לפועל עבור לקוחות רבים, ולאחר שנתבעה על ידי לשכת עורכי הדין לחדול מהשגת גבול המקצוע, הפסיקה פעילותה זו בשנת 2004, ותיקי הגבייה שלה הועברו לטיפול עורכי דין. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא הבעלים והמנהל של החברה. אין מחלוקת בין הצדדים כי בתאריך 15.2.2006 נחתם ביניהם הסכם (להלן: "ההסכם"). כאמור, הנתבעים עסקו במתן שירותים משפטיים לגביית כספים בהוצל"פ עבור גורמים וחברות עסקיות שונות. בעקבות הליכים שנקטה לשכת עוה"ד נגד הנתבעים במסגרת ת.א 4537/02 בבית משפט מחוזי בירושלים לא יכלו הנתבעים עוד להמשיך בפעילותם ולפיכך יצרו קשר, בין היתר, עם התובע שימשיך ויטפל בתיקי ההוצל"פ אשר יועברו אליו מן הנתבעים. ההסכם בין הנתבעים לבין התובע קבע, כי הנתבעים ימחו לתובע את זכויותיהם בתיקי ההוצל"פ והתובע מצידו התחייב לשלם לנתבעים סכום שנקבע בהסכם. במבוא להסכם נכתב, כי הנתבעים השקיעו כספים והוצאות בתיקי ההוצל"פ וכי הם מעוניינים להמחות לתובע את מלוא הזכויות בתיקי ההוצל"פ, וכן להעביר לתובע את מלוא האחריות וזאת בכפוף לקבלת התמורה המפורטת בהסכם. התיקים המועברים הופיעו כרשימה בנספח א' להסכם. עוד נקבע בין הצדדים כי החל ממועד חתימת ההסכם ואילך, יהיה התובע מחובר לכל תוכנות הנהלת החשבונות ותוכנות הצפייה בנתונים ביחס לכל התיקים המועברים (סעיף 5.1 להסכם). עוד נקבע בהסכם כי לצורך בדיקת קיומן של הוראות ההסכם מתחייב התובע לאפשר לנתבעים ו/או לרו"ח שלהם לבדוק את כל הנתונים ו/או המידע וכן את התיקים ולמסור כל מידע שתבקש. תמורת העברת התיקים נקבעה בסעיף 6 להסכם. סעיף 6.1 להסכם קבע: "בתמורה להמחאת זכויות המעביר בתיקים המועברים למקבל וכהחזר חלקי של ההוצאות שהוציא המעביר בקשר עם התיקים המועברים, ישלם המקבל למעביר את התמורה המוסכמת, כדלקמן: סכום שוווה ל-1,500,000 דולר בצירוף מע"מ ככל שחל על פי הדין (להלן: "תמורת הזכויות") שסכום זה צמוד לשינוי בשער היציג של הדולר בתוספת הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה בארצות הברית... הצדדים מעריכים את תמורת הזכויות כתמורה ראויה והוגנת עבור המחאת הזכויות בתיקים המועברים, בגין החזר חלקי של הוצאות והשקעות של המעביר בתיקים בעבר, וכל צד מוותר על כל תביעה, דרישה או טענה לגבי גובה תמורת הזכויות כלפי משנהו, באופן בלתי חוזר, יהא בסכום ההכנסות לחישוב בפועל אשר יהא. תמורת הזכויות תשולם על ידי המקבל למעביר בתנאים, בתשלומים ובמועדים כמפורט להלן: 6.2 מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 6.3 להלן, בקשר עם תשלום הסכום החודשי המינימלי, ישלם המקבל למעביר בכל חודש, תשלום חודשי כ-אחוז מההכנסות לחישוב בחודש שחלף, בהתאם למפורט להלן: 6.2.1. בגין הכנסות חודשיות בחישוב בסך של עד 400 אלף ₪ ישלם המקבל למעביר סכום בסך 25% מגובה ההכנסות לחישוב. 6.2.2. בגין הכנסות חודשיות בחישוב בסך של עד 500 אלף ₪ ישלם המקבל למעביר את הסכום הנקוב בסעיף 6.2.1 לעיל, בצירוף סכום בסך 35% על סכום ההכנסות לחישוב העולה על 400,000 ₪... 6.3 על חשבון תשלום הסכומים החודשיים המפורטים לעיל, ישלם המקבל למעביר תשלומים חודשיים קבועים ומינימליים בסך 30,000 לחודש (להלן: התשלום החודשי המינימלי") . על אף האמור כי במידה ובמשך 36 חודשי ההסכם הראשוניים, שילם המקבל למעביר יותר מ-24 תשלומים חודשיים בסכום השווה לתשלום החודשי המינימלי בלבד, אזי ..." 6.4 למען הסר כל ספק מובהר כי התשלום החודשי המינימלי ... הנם התשלומים המזעריים הנמוכים ביותר המובטחים שישולמו למעביר בכל מקרה בגין כל חודש בתקופת ההסכם, עד לתשלום תמורת הזכויות. על אף האמור לעיל, מוסכם בזאת כי במידה ומסיבה כלשהי שאינה תלויה במקבל, לא יועברו לטיפולו חלק יחסי מהתיקים האמורים לעבור לטיפולו על פי הסכם זה, אזי בנסיבות כאמורא יופחת התשלום המינימלי בהתאמה... 6.5 התשלומים החודשיים ישולמו למעביר בהתאם למפורט לעיל ולהלן ברצף, החל מהמועד הקובע, ... ועד לפירעון מלוא תמורת הזכויות (להלן: "תקופת התשלום"). מוסכם כי התשלום החודשי המינימלי הראשון ישולם ביום 10.8.06 בגין חודש יולי 06 .... 6.10 להקלת הגביה, ימסור המקבל למעביר במועד חתימת הסכם זה, 48 המחאות חודשיות מעותדות משוכות על ידו לגבי כל תשלומי המינימום ב- 48 החודשים הראשונים. 36 ההמחאות הראשונות יהיו על סך של 30,000 ₪ ויתרת 12 ההמחאות יהיו על סך 33,000 ₪. ההמחאה הראשונה תרשם ליום 10.8.06. בתום 48 החודשים האמורים ימסור המקבל 36 המחאות מעותדות נוספות המשוכות על ידו, למשך 36 החודשים הבאים... 6.11 מוסכם כי במידה ובתוך 48 חודשים החל מהמועד הקובע, ישלם המקבל למעביר סכומים המצטברים בסכום העולה על 1,350,000 $ (...) יהיה פטור המקבל מתשלום כל סכום שהוא נוסף על פי הסכם זה." התובע מסר לנתבעים המחאות על חשבון התמורה בגובה התשלום החודשי המינימלי, כאמור בהסכם, וכן מסר שטר חוב להבטחת התחייבויותיו בסכום השווה ל-500,000 ₪, כאמור בסעיף 9.1 להסכם. אין מחלוקת כי התובע שילם רק חלק מן התשלום, כ-700,000 ₪ מתוך התמורה הכוללת (כ- 23 תשלומים) והוא חדל בשלב מסויים לשלם את התשלומים ואף מסר לבנק הוראת ביטול לכל השיקים אשר מסר בידי הנתבעים מראש. יש לציין כי התובע בתצהירו ציין כי שילם לנתבעים עד מועד הגשת התצהיר סך של 813,950 ₪ (סעיף 14 לתצהיר). התובע הפסיק לשלם את התשלומים כסדרם החל מיוני 2008 (ראו מכתב ב"כ הנתבע מיום 16.3.09- נספח א' לתצהיר הנתבע), כשנתיים וחצי לאחר חתימת ההסכם וכשנתיים לאחר מועד פרעון ההמחאה הראשונה. בעקבות הפסקת התשלום פעלו הנתבעים והגישו בקשה למימוש שטרות: הן ההמחאות אשר בגינם ניתנה הוראת ביטול על ידי התובע, והן שטר החוב כאשר נמסר לנתבעים על פי ההסכם וזאת בתיק הוצל"פ ת"א 01-60324-09-05 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). התובע הגיש התנגדות לביצוע השטרות (נ/2), נחקר על התצהיר (פרוטוקול נ/1) ובתאריך 14.2.2010 דחה כב' הרשם נמרודי את ההתנגדות לביצוע שטרות והורה על הנמשך ביצוע ההליכי הוצל"פ, הליכים אלה עוכבו על ידי בית המשפט לאחר הגשת תביעות התובע כנגד הנתבעים. במקביל להליכים כנגדו בהוצל"פ, הגיש התובע את התביעות כנגד הנתבעים בבית משפט זה. התובע טען כי תיקי ההוצל"פ שהיו אמורים להיות מועברים אליו על ידי הנתבעים לא הועברו, וכן טען כי נספח א' להסכם, שאמור היה להיות רשימה של התיקים המועברים לתובע לא נערך. לטענת התובע בתצהירו, הסיבה לאי עריכת נספח א' קשורה להליכים המשפטיים בין הנתבעים לבין לשכת עוה"ד, וכי התיקים היו בעת חתימת ההסכם בטיפול משרד אחר (משרד כבירי, קידר, נבו ושות', להלן: "משרד כבירי"), ולכן רק בסיום חילוקי דעות בין משרד כבירי לבין הנתבעים הועברו אליו התיקים, וכן משום שהנתבעים התקשרו בהסכמים דומים גם עם עורכי דין נוספים לצורך העברת תיקים נוספים לכן לא היה ברור כמה תיקים יוכלו הנתבעים להעביר בפועל לתובע (סעיף 10 לתצהיר התובע). התובע טען עוד כי התיקים שהועברו אליו היו מעטים בהרבה מהתיקים שהיו אמורים להיות מועברים ושהיו אמורים להכניס מחזור תקבולים מכובד של 400 אלף ₪ לחודש, ואילו במציאות התברר לו שהתיקים שהועברו הם תיקים שמחזור התקבולים בהם אינו עולה על 47,000 ₪ בממוצע חודשי. התובע הציג טבלה מרכזת של מחזורי התקבולים לפי כל חודש על פי שמות הלקוחות (נספח ב' לתצהירו), אשר לטענתו מהווה ריכוז של מה שקיבל בכל חודש. לפיכך טען התובע כי זכותם של הנתבעים לקבל תשלומים עומדת על סך של כ-11,000 ₪ ממוצע לחודש (25% מההכנסות החודשיות) ובחישוב של 35 חודשים, הרי שסך הכל אמורים היו הנתבעים לקבל סך של 385,000 ₪ ולכן הוא שילם ביתר סך של 428,950 ₪. עוד הוא תובע תשלום של 110,000 ₪ בגין "עלויות העברת מידע באמצעות המדיה המגנטית". עוד הוא תובע סך של 282,993 ₪ בגין "סכומים חסרים" על פי סעיף 4.7 להסכם וכן 500,000 ₪ בגין "הוצאות שהוציא בתיקי ההוצל"פ". הנתבעת טוענת באמצעות הנתבע, שהוא, כאמור הבעלים והמנהל של החברה, כי במהלך המו"מ שהתנהל עם התובע הוצגה בפניו רשימת תיקי ההוצאה לפועל של הנתבעים אשר טופלה בזמנו באמצעות משרד כבירי. הנתבעים ביקשו להעביר את התיקים הללו לשלושה עורכי דין, עו"ד אלבאום, עו"ד פישל והתובע. לטענת הנתבע רשימת התיקים הייתה ידועה לשלושת עורכי הדין והוצגה להם וכך גם התובע ידע בדיוק אילו תיקים הוא מקבל. רשימת התיקים אשר הוצגה לתובע מנתה כ-8,700 תיקי הוצל"פ והכילה את שמות הלקוחות ומספר התיקים של כל לקוח ולקוח. לטענת הנתבע, התובע בדק את הרשימה, העריך את כדאיותה, ומצא אותה מתאימה לו מכל הבחינות. לפיכך טוען הנתבע, כי בניגוד לטענת התובע, נספח א' היה שריר וקיים ואף הוסכם על הצדדים והיה ברשותו של התובע עוד לפני חתימת ההסכם. העובדה שנספח א' לא נחתם באופן פורמלי הוא תוצאה של שכחה אבל משום שהחומר הועבר עוד קודם לחתימה על ההסכם לידי התובע, הצדדים ראו בכך פרט שולי וחסר חשיבות. עוד טוען הנתבע לעניין זה, כי במשך שנתיים וחצי לאחר מועד החתימה על ההסכם כאשר בוודאי היה ברור לתובע מה קיבל ומה לא קיבל הוא לא פנה לנתבעים מעולם, ולו פעם אחת בדרישות ולא דרש מעולם לקבל את נספח א' או העלה טענה כי קיבל תיקים מעטים יותר או תקבולים נמוכים יותר. הנתבע הצהיר בתצהירו כי לקוח גדול יחסית חברה ציבורית "שלמה א.אנג'ל בע"מ" נעדר כליל מהתביעה ומהתצהיר של התובע לאחר שהתיקים שלו נלקחו בעקבות הליך משפטי שנוהל כנגדו משום שהתובע לא פעל כלל לטפל במאות תיקי גבייה של חברת אנג'ל והתובע אף נדרש להשיב מחב' אנג'ל את תיקי הגבייה שהיו בידו. עוד ציין הנתבע כי ידוע לו שהתובע טיפל באלפי תיקים של לקוח גדול נוסף, מר אבי מולגה אשר הועבר לטיפולו של התובע וכי מר מולגה הגיש תלונה כנגד התובע בשל חוסר שביעות רצון מן הטיפול. לטענת הנתבע, התובע התחייב לשלם סך של 1,500,00 דולר בתוספת מע"מ כתמורה קבועה וידועה מראש, אשר אינה תלויה כלל בתקבולים אשר התקבלו בידי התובע מהתיקים שהועברו לטיפולו. הנתבע דוחה את טענת התובע כי הוסכם בין הצדדים על מנגנון של תשלום כאחוז מהתקבולים שהתקבלו בידי התובע. לטענתו אין כל היגיון עסקי לקביעה שכזו, משום שהגבייה היא תולדה של כישוריו, יכולתו ומאמציו של התובע בלבד, כאשר לנתבעים אין שום שליטה ביחס להיבטים אלה. לפיכך, לטענת הנתבע, אם אכן התובע לא הצליח לגבות את הסכומים להם ציפה הרי האחריות היא עליו בלבד. אשר לטבלה המרכזת את מחזורי התקבולים אשר התובע צירף לתביעתו טוען הנתבע כי היא מתייחסת רק לתקבולים שהתקבלו בחודשים יוני עד אוקטובר 2009, כאשר ההתקשרות בין הצדדים החלה בפברואר 2006 וכאשר התובע ערך את המסמכים בצורה חלקית ומגמתית וכך הסתיר מבית המשפט את מחזורי התקבולים שהתקבלו קודם לכן. עוד ציין הנתבע כי הוא יודע בוודאות שבתקופה שמיום 1.9.2006 ועד ליום 30.11.2007 התקבלו בידי התובע תקבולים גבוהים בהרבה מאילו שהוא מתאר. על פי דוחות אקסל עולה שבמשך 14 חודשים התובע גבה בפועל 1,784,525 ₪ הינו 127,466 ₪ בחודש. הנתבע טוען עוד כי התובע הצהיר והתחייב בהסכם כי הוא בעל הכישורים והידע והניסיון לצורך הערכת העסקה וכדאיותה (סעיף 3.2 להסכם) לעניין זה הוא ציין כי התובע הועסק במשרדה של עו"ד שרית פישל, אשר טיפלה בלקוחות הנתבעים בתיקי הוצל"פ כך שהתובע עצמו טיפל בתיקים של הוצל"פ וחלק מהתיקים שהועברו אליו במסגרת ההסכם היו תיקים שהוא טיפל בהם אצל עורכת הדין פישל. בבית משפט זה אוחדו בהוראת סגנית הנשיא, שני התיקים שניהל התובע כנגד הנתבעים. לאחר מכן הגישו הצדדים ראיות ונשמעו הוכחות. במסגרת הראיות העיד התובע בעצמו ונחקר חקירה נגדית על עדותו. התובע לא הביא עדים נוספים מטעמו. הנתבעים העידו את הנתבע וכן העידו הנתבעים את מר אברהם מולגה (להלן: "מולגה") אשר גם הוא נחקר נגדית על תצהירו. האם הועברו לתובע התיקים על פי ההסכם טענתו הראשונה של התובע כנגד תשלום הסכום על פי ההסכם היא שלא הועברו לידיו מלוא התיקים שהיו צריכים להיות מועברים על פי נספח א' להסכם, אשר כלל לא היה בידיו בעת החתימה על ההסכם. איני מקבלת טענה זו של התובע, אשר אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו במהלך השנתיים וחצי מאז חתימת ההסכם ועד להפסקת התשלומים על ידו. אמנם אין מחלוקת כי נספח "א" להסכם, שכלל את רשימת התיקים לא נחתם על ידי הצדדים, אולם הנתבע מסביר זאת בכך שהצדדים ראו בכך פרט שולי וחסר חשיבות ולכן שכחו לעשות זאת (סעיף 18 לתצהיר וחקירתו של הנתבע עמודים 26-28 לפרוטוקול), אך אין מחלוקת בין הצדדים כי נספח "א" היה מוכן קודם לחתימה על ההסכם (עמ' 27 שורה 24) ואני נותנת אמון בעדות הנתבע, אשר גם מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר, כי התובע קיבל לידיו את נספח "א" על רשימת התיקים והלקוחות המנויים בו, עיין בהם ולמד אותם היטב קודם שחתם על ההסכם. נספח "א" צורף כנספח "ג" לתצהיר הנתבע. נספח "א" כלל 27,984 תיקים וכ- 324 לקוחות. מתוכם סומנו הלקוחות שהועברו לתובע (כ- 37 לקוחות) וליד כל לקוח נכתב מספר התיקים המועברים. סך הכל על פי הרשימה הועברו לתובע 8,704 תיקים מפוזרים בין 37 לקוחות שונים. אין מחלוקת, כי בין הלקוחות הגדולים אשר הועברו לתובע היו "אנג'ל" עם 701 תיקים, "אבי מולגה" עם 2,559 תיקים, ש.ל.ה עם 1008 תיקים ו-שטראוס עם 1060 תיקים (ראו תשובת התובע בחקירה נגדית עמ' 64 שורות 6-11). אין לי ספק כי התובע עבר על רשימה זו היטב לפני שחתם על ההסכם, ביצע הערכה של הרשימה מבחינה כספית ורק לאחר מכן חתם על ההסכם. בחקירתו של התובע לפני הרשם נמרודי טען התובע כי רק מאות תיקים הועברו לטיפולו (עמ' 3 שורות 11-12 - נ/1). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, משום שרק תיקיו של מולגה, שהעיד מטעם הנתבעים, כי תיקיו לגבייה בהוצל"פ, אשר הועברו לידי התובע, היו בכמות של כ- 2,500 תיקים והיקף החובות הגלום בהם עמד על סך של מליוני ₪. מולגה צירף לתצהירו רשימה של תיקיו שהועברו לידי התובע כנספח "א". בחקירתו הנגדית של מולגה טען התובע כי רשימת התיקים קטנה בהרבה מ- 2,500 תיקים כיוון שברשימה יש שמות שלידם אין מספרי תיקים (עמ' 68 עד 69). מבלי להתייחס לגופה של טענה זו, הרי שעיון בנספח "א" לתצהיר מולגה מעלה כי תיקים שלידם רשום מספר הם בכמות של כ- 2,180 תיקים, כמות שעולה בוודאי על מאות תיקים, כפי שטען התובע. יתר על כן, התובע במשך למעלה משנתיים נהג על פי ההסכם, שילם את ההמחאות ולא הלין כלפי הנתבעים. אכן, צודקים הנתבעים בטענתם כי התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה (ראו ע"א 376/76 פקיד השומה, ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1) 436, 441 (1976); ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 292 (1988); אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי 469-467 (2001)). ההתנהגות לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו. אם צד לחוזה נהג בדרך מסוימת שיש בה כדי להצביע כיצד הוא מפרש את הוראותיו, יתקשה הוא לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה היא (ראו גם ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא, 10.6.08, פורסם במאגרים, סעיף 8 לפסק הדין). ביישום לתיק זה, הרי שעד למועד בו פנו הנתבעים להוצאה לפועל בבקשה למימוש ההמחאות והשטר, התובע מעולם לא הלין על כי הנתבעים הפרו איזו מהתחייבויותיהם על פי ההסכם ופרע את ההמחאות כסדרן במהלך שנתיים. מדובר בתקופה ארוכה וממושכת בנסיבות תיק שכזה ודי בה על מנת לקבוע כי התנהלות התובע מעידה על כך שקיבל את כל התיקים שהיה מעוניין בהם. מכאן שאני קובעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח כי לא הועברו לו כל התיקים אשר נקבע כי יועברו על פי ההסכם. מהי "התמורה" על פי ההסכם התובע טען כי התמורה הנקובה בסעיף 6.1 להסכם על סך מליון וחצי דולר אינה התמורה המחייבת, אלא יש לפרש את מכלול סעיף 6 להסכם כך שהתמורה על פי ההסכם תלויה בתקבולים שיתקבלו בידי התובע, ובכל מקרה לא תעלה על שיעור חודשי של 25% מן התקבול שהתקבל בידי התובע מתיקי ההוצל"פ שהועברו לידיו. פרשנותו של התובע נסמכת על סעיף 6.2 להסכם, אשר הובא במלואו לעיל בסעיף 4 לפסק הדין. לטענתו, מהאמור בסעיף זה עולה כי הנתבעים התחייבו כלפיו להכנסות מינימאליות בהיקפים של 400-500 אלף ₪ בחודש (סעיף 16 לתצהיר התובע) ומשלא הגיע להיקף הכנסות זה, אלא לסכומים פחותים בהרבה, הרי שאינו חייב לנתבעים על פי ההמחאות שהם מחזיקים בידיהם אלא סכומים נמוכים בהרבה. עוד טוען התובע בעניין זה כי היות והנתבעים גבו על פי ההמחאות במשך שנתיים וחצי, הרי שגבו ממנו ביתר 428,950 ₪. טענתו זו של התובע דינה להידחות. סעיף התמורה בהסכם, סעיף 6.1 הוא סעיף הקובע את סך כל התמורה במלואה ואילו סעיף 6.2 קובע את תנאי התשלום ואופן ביצועו, דהיינו תשלום חודשי הנובע מאחוזים מן התקבולים וסעיף 6.3 ביחד עם סעיף 6.4 קובעים סכום מינימאלי של 30,000 ₪ לחודש, כאשר נכתב בהסכם כך: "למען הסר כל ספק מובהר כי התשלום החודשי המינימלי ... הנם התשלומים המזעריים הנמוכים ביותר המובטחים שישולמו למעביר בכל מקרה בגין כל חודש בתקופת ההסכם, עד לתשלום תמורת הזכויות." לא זאת אף זאת, שכדי להבטיח את התשלום המינימאלי, מסר התובע 48 המחאות מעותדות לידי הנתבעים במועד חתימת ההסכם. סעיפי התמורה מבחינים בין סעיף מכלול התמורה שהוא סך של מליון וחצי דולר ובין הסעיפים הקובעים את תנאי התשלום. על פי התשלום החודשי המינימאלי אמורה הייתה התמורה להשתלם במשך שנים רבות. את סעיף 6.2 יש לפרש כסעיף שדן אך ורק בקצב פירעון התמורה החודשית כנגזרת התקבולים שהתקבלו בידי התובע. רוצה לומר כי במידה שיתקבלו בידי התובע תקבולים בסכומים גבוהים כי אז קצב פירעון התמורה יהיה מהיר ואילו במידה שיתקבלו בידי התובע תקבולים חודשיים נמוכים - קצב הפירעון יהיה איטי, אך בכל מקרה ובכל מצב לא פחות מהתמורה המינימאלית החודשית הקבועה בהסכם- 30,000 ₪. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי טענת התובע לפיה הוסכם בין הצדדים על מנגנון תשלום של 25% מהתקבולים שיתקבלו בידיו, אין לה אחיזה בהסכם והיא משוללת הגיון עסקי, משום שהגביה היא תוצאה של כישוריו, יכולותיו ומאמציו של התובע בלבד, אשר אין לנתבעים כל שליטה ביחס להיבטים אלה. יש לציין כי בהסכם נקבע במפורש בסעיף 7.1 כי "כל האחריות בקשר עם הטיפול בתיקים המועברים, גביית הכספים לפיהם והעברתם למעביר בהתאם להוראות הסכם זה, החל מהמועד הקובע, תחול אך ורק על המקבל...". פרשנותו זו של התובע מאיינת את הסעיף הקובע את התמורה הכוללת שקבעו הצדדים בסעיף 6.1 ואת הקביעה כי הסכום של 30,000 ₪ הוא סכום חודשי מינימאלי למשך 36 חודשים ראשונים (סכום שעולה בחודשים שלאחר מכן), כפי שנקבע בסעיף 6.4 להסכם. מאחר ולשון החוזה ברורה ומפורשת אין בית המשפט נדרש לפרשנות של הוראות ההסכם מתוך נסיבות חיצוניות או בחינת אומד הצדדים. לעניין זה ראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 לאחר התיקון תיקון מספר 2 לחוק (ראו: חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011) : "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון ברע"א 3961/10 המל"ל נ' סהר חברה לביטוח (פורסם במאגרים, 26.2.12) גישת הרוב תמכה בדעה כי התיקון מעגן את המבחן החד-שלבי של הלכת אפרופים, תוך הדגשת החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. כך הציג את הדברים המשנה לנשיא א' ריבלין, אליו הצטרף השופט ס' ג'ובראן: "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון [...]. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית". (פסקה 26). יש לציין כי כב' השופט הנדל בדעת מיעוט סבר כי "קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו - יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא - ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. [...] בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. [...] קיימות שתי אפשרויות. האחת, לפיה עשויות הראיות לתמוך, לחזק ואף לגלות שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה. או אז מילאו הנסיבות החיצוניות את תפקידן, והחוזה יוכרע על פי לשונו [...]. לפי האפשרות השניה, הראיות החיצוניות מובילות למסקנה שהסיפא אינה חלה ואומד הדעת אינו משתמע במפורש מלשון החוזה [...]. הנסיבות מקבלות תפקיד חדש - כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים, לצד החוזה עצמו (פסקה 8)." וראו גם דבריו בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2.8.12). ומן הכלל אל הפרט. במקרה זה לשון החוזה ברורה והתובע לא הביא בפני ראיות משכנעות כי מנסיבות שקדמו להסכם עלי לפרש את ההסכם אחרת מן הכתוב בו. לא זו אף זו, שאף אם היינו בודקים את נסיבות חתימת ההסכם הרי שגם בחקירת התובע הוא הסכים כי הסכום של מליון וחצי דולר משקף אגרות והוצאות שהשקיעו הנתבעים בתיקים אשר הועברו לתובע. וכך העיד התובע בחקירתו הנגדית: "הנתבעים כל ההסכם בא, למה הוא נולד, לא בשביל לעשות עסקת ביזנס. הם הוציאו במשך השנים אגרות ואחר כך התברר שהפעילות שלהם לא חוקית. כל ההסכם בא, כשאני אתחיל לעבוד על התיקים האגרות האלה אני אמור להביא להם. לא הייתה פה השקעה זה לא איזה נדל"ן. הם שילמו במשך שנים אגרות שמגיעות להם כי הלקוחות לא שילמו, הם שילמו, וכשבאה לשכת עורכי הדין ועשתה ככה, מגיע להם, ובדין ובצדק, מגיע להם האגרות שהם שילמו אותם במשך השנים... הם חשבו ש- 25% מהתקבול הכולל שמגיע כל חודש יש בו כדי לתת להם את אותו החזר אגרות." (עמ' 84 שורה 21 עד עמ' 85 שורה 8). ובהמשך: "למה קבענו 1.5 מליון דולר? כיוון שהנתבעת רצתה לתת לי עוד סוכריה. הרי אגרות, גבירתי, בכל התיקים שהועברו אלי בסופו של יום היו יותר מ- 1.5 מליון. המרכיב של האגרות. אמרו לי בגלל שהיית ילד טוב והצלחת להביא לנו יותר מ 1.5 מליון דולר, כל האגרות מעבר לזה הם שלך. מתנה." (עמ' 85 שורות 18-23). אמנם בהמשך מסביר התובע כי למרות שכך נכתב בהסכם, ולמרות שהנתבעים אכן שילמו מליון וחצי דולר אגרות בתיקים שהועברו לידיו, הרי שזו לא הייתה התמורה שהוא התחייב לשלם בגין התיקים, אלא "זה אותו קו גבול שקבענו אותו שאם אני מגיע למצב שאני מחזיר להם 1.5 מליון דולר, בהנחה שמעבירים לך תיקים שיש בהם 1.5 מליון דולר... והם אמרו לי קח סוכרייה, אחרי 1.5 מליון דולר הכל שלך." (ראו עמ' 86 שורות 2-5) לטעמי, הסבר זה תומך יותר בגרסת הנתבעים מאשר בגרסת התובע וממילא סוג זה של עסקה כלל לא נכתב בהסכם, כלומר לא הייתה התנייה כלשהי של סכום התמורה בגבייה שיבצע התובע. לא זו אף זו, שבתצהירו בפני בית משפט שלום בירושלים בתיק בעניין אנג'ל (ת.א. 13563/08) (נ/3) כתב התובע במפורש: "הלכה למעשה, רכש המבקש (התובע- ע.ר.) "עסק" שהיה בבעלותה של החברה, עסק אשר כל שיקים, שטרות, המחאות לגבייה, תיקי הוצל"פם רבים ואף את הזכות לקבל המחאות לגבייה מאת המשיבה (חברת אנג'ל- ע.ר.)... " (ראו סעיף 19 לתצהיר). מכאן שההסכם כפי שהוא מדבר בעד עצמו, וגם הנסיבות החיצוניות שמצביעות על רכישת "עסק" של תיקים בהוצל"פ בצירוף לסכום שהשקיעו הנתבעים בתיקים אלה, סכום שאינו שנוי במחלוקת, הרי שאני דוחה את בקשת התובע להצהיר כי התמורה הנקובה בסעיף 6.1 להסכם בסך 1.5 מליון דולר אינה מחייבת. ראיות התובע לעניין התקבולים תביעתו הכספית של התובע נשענה על הטענה כי מחזור התקבולים אשר התקבל לידיו היה נמוך בהרבה מזה שהובטח לו. לטענתו, הובטחו לו בהסכם תקבולים בסך של 400,000 ₪ לחודש, ומאחר והוא התחייב לשלם לנתבעים בכל חודש סך של 25% בלבד ממחזור התקבולים אשר התקבל בידו, הרי שהסכום החודשי נמוך בהרבה מהתמורה החודשית המינימלית אשר שילם לנתבעים (30,000 ₪ לחודש) בחודשים אותם שילם, ולכן הנתבעים אינם זכאים לסכום התמורה הנקוב בהסכם ובנוסף על הנתבעים להשיב לו 428,950 ₪ אשר שילם ביתר במהלך השנתיים שבהן נפרעו ההמחאות. טענתו זו נדחתה לעיל לגופה. יחד עם זאת יש לקבוע כי התובע אף לא הביא הוכחות משכנעות לתמיכה בטענותיו. לתמיכה בטענותיו אלה הגיש התובע מסמך, שסומן נספח ב' לתצהירו אשר הינו טבלה המרכזת לדבריו את מחזורי התקבולים לפי כל חודש. מדובר בטבלה שערך התובע לעצמו לצורך תביעתו כאשר ריכז את התקבולים בשלושה חודשים אותם בחר התובע מתוך תקופת ההתקשרות של 4 שנים. בדיון ההוכחות הראשון נחקר התובע על אותו נספח ב' לתצהיר ובמסגרת החקירה התברר כי נפלו טעויות רבות בטבלה (פרוטוקול מיום 21.3.2010 עמ' 10 שורות 28 - 29 וכך גם בשורות 8 - 13). הנתבעים טענו כי יש לפסול את הדוחות אשר התובע הגיש מאחר והוא כתב אותם לעצמו והם אינם מסמכים רשמיים המאומתים על ידי רו"ח או מאומתים על ידי מערכת העו"דכנית. בית המשפט נעתר לבקשת התובע ואפשר לו להגיש דוחות תקבולים מאת לשכת ההוצל"פ ולאחר דחייה, התובע הגיש דוחות תקבולים, אשר שוב נערכו על ידי התובע עצמו ולא על ידי שום בעל מקצוע ולא היו מאומתים על ידי מערכת ההוצל"פ או מערכת העו"דכנית. מדובר היה בדוחות אקסל שאותם ערך התובע לצורכי התביעה עצמה והם הוגשו בקלסר וכונו ע"י התובע "נספח ב' החדש" ונתבקש כי נספח ב' המקורי יוחלף בקלסר זה. בקלסר פרט התובע לטענתו את כל התקבולים שקיבל לפי תאריך, שם תיק, שם חייב, תקבול, ושם הזוכה. כמו כן הכין טבלאות מסכמות. אחד הקשיים בהסתמכות על דוחות אקסל אלה היא שהם אינם מאומתים על ידי לשכת ההוצאה לפועל או על ידי בעל מקצוע והוכנו על ידי התובע במיוחד לצורך התביעה. מלכתחילה ביקש התובע עצמו לאפשר לו להגיש את נספח ב' החדש, כאשר הוא מגובה בתדפיסים ממערכת העו"דכנית ומאושר על ידי לשכת ההוצאה לפועל (ראו פרוטוקול דיון מיום 21.3.10 והחלטתי בסופו), אולם כאשר הוגש נספח ב' החדש בסופו של יום, הוא הוגש ללא גיבוי פורמלי לא של תדפיסים מקוריים של העו"דכנית ולא אישור לשכת ההוצאה לפועל, כך שמדובר במסמכים שהתובע עצמו יצר, לטענתו בהסתמך על המערכת. כאשר מדובר בראיה שכולה נסמכת על מערכת ההוצאה לפועל, אך תדפיסים התומכים ברישומים או אישור ההוצל"פ כי הנתונים נכונים לא הובאו, הרי שהתובע לא טרח להביא בפני בית המשפט ראיות מאומתות ורשמיות, למרות שניתן היה להביא ראיות שכאלה, אלא חישוב שהוא עצמו עשה לצורך המשפט בלבד, ללא כל אסמכתא רשמית לחישוב זה. ככזה ערכו של החישוב אינו גדול. אמנם התובע טען כי פנה ללשכת ההוצל"פ לקבל את המסמכים אך הללו סרבו לתת לו, אך כאשר נתבקש להציג אסמכתה לכך ענה שאין בידיו (עמ' 6 שורות 13-18). לכך יש להוסיף כי התובע עצמו העיד בתחילה כי אין לו את הידע והמקצועיות הנדרשים להפקת הדוחות שהגיש. בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה האם הוא יודע להפיק מסמכים ודוחות ענה: "חלק כן וחלק לא. אם תבקש ממני תדפיס של תיק פרטני אני אוכל להוציא. אם תבקש ממני תיקי לקוח אני אולי אוכל להוציא, אך דוחות שכוללים מספר פרמטרים שונים והשוואה ביניהם בתקופות מסויימות ולגבי לקוחות מסויימים, אלו דוחות שאני לא יודע להפיק אותם ואני פונה לעו"דכנית, זה אני עושה לגבי כל דוח שאני לא יודע והם שולחים איש טכני שלהם שהוא כנגד תשלום מסוים מפיק דוח". (עמ' 3 שורות 22-27). מכאן שכאשר הדוחות הופקו בסופו של דבר על ידי התובע עצמו ללא סיוע של מומחה, הרי שערכם מועט ומקצועיותם מוטלת בספק. אם לא די בכך, הרי שבחקירה הנגדית של התובע עלה כי בדוחות התקבולים יש טעויות רבות. התובע נחקר על הדוחות והודה שוב ושוב בטעויות שנפלו בנתוני הדוחות. (ראו עמודים 20 עד 29 לפרוטוקול). הטעויות היו הן בשמות הלקוחות, שחלקם הופיע בדוחות הקודמים שהגיש כנספח ב' ולא הופיעו עוד בדוחות החדשים, והן בסכומי התקבולים, שמן השאלות שנשאל עלה כי הסכומים שנכתבו בדוח הקודם לעומת החדש שונים לחלוטין. התובע עצמו הבין שכמות הטעויות בדוחות שהגיש היא רבה וכאשר נתתי לו הזדמנות נוספת ואחרונה להגיש דוחות שאין בהם טעויות, הסכים כי כך מן הראוי לעשות (עמ' 17 שורות 11-12) אולם בפועל לא עשה כן והדוחות נותרו ללא תיקון. לפיכך אין מנוס מן הקביעה כי למרות ההזדמנויות החוזרות שניתנו לתובע להגיש דוחות תקבולים מקצועיים, מהימנים וללא טעויות, כך שניתן יהיה להסתמך עליהם הוא הסתפק בהגשת מסמכים שהוא עצמו הפיק ללא ידע מקצועי, ללא אישור בדבר אמיתותם ועם טעויות מוכחות. ככאלה הם אינם מספיקים כדי לתמוך בתביעת התובע, אשר נטל הראייה מוטל עליו. עלויות העברת המידע באמצעות מדיה מגנטית- תביעת 110,000 ₪ התובע טוען בתביעתו הכספית כי הנתבעים נותרו חייבים לו סכום של 110,000 ₪ בגין עלויות העברת התיקים והמידע באמצעות המדיה המגנטית וזאת על פי סעיף 4.4 להסכם (ראו סעיף 32 לתצהיר). סעיף 4.4 להסכם קובע, כי האחריות להעברת התיקים לתובע היא על התובע וכך כל עלויות ההעברה. בסיפא של סעיף 4.4 נכתב: "על אף האמור, מוסכם כי בכל הנוגע לעלויות העברת המידע על המדיה המגנטית, ישאו הצדדים בחלקים שווים." לעניין זה הפנה התובע בתצהירו לאסמכתאות שצורפו כנספח "ה" לתצהירו, שהן 10 חשבוניות מס, מבלי שהסביר בתצהירו את הקשר בין חשבוניות המס לבין התביעה. להלן אפרט את החשבוניות: שתי חשבוניות של עו"דכנית על סך 2,200 ₪ ו- 5,575 ₪ נושאות תאריכים 9.7.06 ו- 25.7.06 (להלן: "חשבוניות עו"דכנית"); שבע חשבוניות של בזק זהב בין החודשים ינואר 2006 עד יולי 2006 על סכומים 457 ₪, 319 ₪, 325 ₪, 332 ₪, 296 ₪ 5,654 ₪ ו- 19,729 ₪; וחשבונית של די קום-פתרונות מיחשוב ממאי 2006 על סך כולל של 35,410 (להלן: "חשבונית די-קום"). צודקים הנתבעים בטענתם שהחשבוניות שצורפו לתצהיר התובע מסתכמות בסך של 70,300 ₪ ולא בסך של 110,000 ₪ כפי שתבע התובע. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית ציין שיתכן שטעה בסיכום הסכומים או "שחסרה חשבונית אחת או שתיים" (עמ' 132 שורה 5). אשר לחשבונית די-קום, זו חשבונית שהיא בעבור ציוד מחשוב (מסכים, שרת, מערכת הפעלה, מערכת גיבוי וכו') שנרכש ע"י התובע במאי 2006. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי "בשביל לעשות העברה של מידע בהיקף או בנפח מסוים, אם אתה עד היום ניהלת מאה תיקים בהוצאה לפועל אתה לא יכול על בסיס אותו מצב מחשוב שקיים היום להעביר את אותה כמות של מדיה מגנטית. אתה צריך להיערך אחרת." (עמ' 132 שורות 17-20). כאשר נשאל התובע האם ישנה התחייבות חוזית של הנתבעים לשאת בעלויות המחשוב שלו הוא הודה כי אין התחייבות כזו (עמ' 133 שורות 3-8), אך טען כי הייתה הסכמה בעל פה של הנתבע לשאת בעלויות אלה (עמ' 133 שורות 20-23). טענה זו להסכמה בעל פה להשתתפות בעלויות המחשוב לא נטענה עד לאותו שלב בחקירה הנגדית והיא מהווה "עדות כבושה", שכידוע ערכה מועט. לפיכך, לא מצאתי כי הוכח שקיימת הסכמה שכזו מצד הנתבעים ואין התחייבות חוזית שלהם לשאת בעלויות המחשוב ולכן התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח השתתפות בחשבונית זו. אשר לחשבוניות עו"דכנית, הן חשבוניות שעוסקות בנושא מתן שירות שנתי וכפי שהסביר התובע תפקיד עו"דכנית הוא לעדכן ולתחזק את כל הנתונים, שמקבל התובע מההוצאה לפועל (עמ' 139 שורות 17-20). אמנם, ככל הנראה, מרבית העבודה של העברת התיקים במדיה מגנטית נעשתה, לדברי התובע, על ידי נס טכנולוגיות, אך שבהתחשב בכך שמדובר בתשלום שהוצא סמוך מאד למועד ההסכם, הרי נראה שיש קשר סביר בין ההסכם לבין שירות זה ולכן אני קובעת כי על הנתבעים לחלוק עם התובע את סכום שתי החשבוניות העומדות על סך כולל של 7,775 ₪, דהיינו סך של 3,887 ₪. אשר לחשבוניות בזק זהב, הרי שלמעט החשבונית מינואר 2006 על סך 457 ₪, שקדמה להסכם (ראו חקירה נגדית עמודים 134-136), הרי ששאר החשבוניות הוצאו לאחר ההסכם ובהקשר לשירותי הוצאה לפועל, גיבויים, ושאר שירותים הקשורים בהוצאה לפועל. גם חשבוניות אלה קשורות במועדם ובנושאיהם לעסקה בה מדובר ומדברי התובע בחקירה הנגדית עלה כי העברת המדיה המגנטית נעשה על ידי נס טכנולוגיות ואילו התשלום נעשה לבזק זהב (עמ' 130 שורות 16-22). סך כל החשבוניות של בזק זהב הוא 27,112 ₪ בהפחתת חשבונית ינואר הסך הוא 26,657 ₪ ובחלוקה בין הצדדים 13,328 ₪. לפיכך אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 17,215 ₪ בגין השתתפות בהוצאות העברת המדיה המגנטית. תביעת התובע לתשלום סך של 282,993 ₪ על פי סעיף 4.7 סעיף 4.7 להסכם קבע: "מובהר בזאת כי בכל מקרה שבו אמור היה המקבל לקבל על פי הסכם זה, ולא קיבל, תשלומים כלשהם בגין התיקים המועברים או כל חלק מהם מעורכי הדין הקודמים (להלן: "הסכומים החסרים") יהיה זכאי המקבל לקזז את הסכומים החסרים מכל תשלום לו זכאי המעביר על פי הסכם זה." לעניין זה טען התובע בתצהירו כך: "ביום 19.6.06 שלחו הנתבעים לתובע רשימות לביצוע הקטנות קרן בתיקים שכן הועברו שמהן ניתן ללמוד על גובה הסכומים שמגיעים לתובע, שכן אלה סכומים אשר התקבלו אצל עורכי הדין הקודמים (כבירי, קידר, נבו ושות') ואשר מגיעים לתובע עפ"י סעיף 4.7 להסכם, היינו "הסכומים החסרים" כהגדרתם בסעיף 4.7 להסכם. כפי שניתן לראות מהרשימות מדובר בסכום שמגיע לכדי 282,993 ₪ (!!). מצ"ב כנספח ד' העתק מהרשימות ששלחו הנתבעים לתובע." נספח ד' כולל שלושה מסמכים שונים. האחד, מכתב של משרד עורכי הדין כבירי מיום 19.6.06 המופנה לנתבע והועבר אליו בפקס. נושא המכתב הוא "פעולות לביצוע בתיקים שעברו". וכך נכתב בגוף המכתב: "מצ"ב רשימת תיקים פתוחים. נא לבצע את הקטנת הקרן עד ליום 22.6.06 ...", לאחר מכן מופיע רשימה של תיקים וסכומים בסך כולל של 11,626 ₪. השני, מכתב נוסף של משרד כבירי מאותו תאריך לנתבע שנושאו "פעולות לביצוע בתיקים שעברו", ומופיעה רשימה של חמישה תיקים שנכתב במכתב כי יש לסגור אותם בהוצל"פ או כי הם סגורים. לאחר מכן מופיע מסמך שלישי הנושא שלושה עמודים, שבהם טבלה ובה שמות זוכים וסכומים המסתכמים בסך של 282,993 ₪ (להלן: "המסמך השלישי"). מן המסמכים לא ברור כלל כי המסמך השלישי קשור בדרך כלשהי למסמך הראשון או למסמך השני. המסמך הראשון הוא המסמך היחיד הברור והמתייחס באופן מפורש להקטנת קרן ומסתכם כאמור בסך של 11,626 ₪ בלבד. המכתב השני כלל אינו קשור לנושא באשר הוא עוסק בסגירת תיקים. אשר למסמך השלישי כלל לא ברור מי ערך אותו, ומצורתו ותוכנו ביחד עם תוכן המכתבים עולה כי כלל אינו קשור לנושא של הקטנת קרן. לכן אני קובעת כי לא הוכח שרשימה זו קשורה בדרך כלשהי לתביעת התובע בגין סעיף 4.7 להסכם. זאת ועוד, במסמך השלישי נכתב שמדובר בסכומים שנתקבלו במרץ, מן הסתם מרץ 2006, אולם המועד הקובע שממנו זכאי התובע לקבלת סכומים מן התיקים הוא מאי 2006 (ראו הגדרת "היום הקובע" בסעיף 2.3 להסכם), לכן התובע אינו זכאי לסכומים אלה, ודי בכך כדי לדחות את מרבית תביעת התובע בסוגיה זו. הנתבעים טוענים כי אף הסכום של 11,626 ₪ אינו מגיע לתובע. לטענתם התובע לא הוכיח כי מדובר בהקטנות קרן שנעשו לאחר מאי 2006, אולם מתאריך המכתב (19.6.06) ניתן להסיק כי אכן מדובר בסכומים אלה ולפיכך אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע סכום זה של 11,626 ₪ מכח סעיף 4.7 להסכם. תביעת התובע ל- 500,000 ₪ בגין "הוצאות בתיקי ההוצל"פ" בסעיפים 20 עד 26 לתצהירו תובע התובע סך של 500,00 ₪ כסכום מוערך של הוצאות המגיע לו לטענתו בהסתמך על סעיפים 6.2 ו- 2.8 להסכם. התובע טוען כי שילם מכיסו הפרטי את סכומי ההוצאות ששולמו בתיקים שהועברו בפועל מיום ההתקשרות ואילך. התובע טוען כי הכוונה לתשלומים ששילם לגזברות ההוצאה לפועל ולבית המשפט לצורך אגרות פתיחה בהליכים, אגרות, עלויות הליכים וכו'. לטענתו: "התשלום שחל על התובע נקבע עפ"י המנגנון שפורט בסעיף 6.2 להסכם שהינו אחוז מ"ההכנסות לחישוב" שכוללות (עפ"י סעיף 2.8) גם תקבולים עתידיים מתיקים חדשים שמן הסתם כוללים גם סכומי האגרות וההוצאות.... הרי שלא ניתן לקבל כי הנתבעים יחזיקו את המקל משתי קצוותיו: מחד, לגזור את גובה התשלומים החודשיים המגיעים להם עפ"י ההסכם גם מהסכום שכולל את סכומי ההוצאות שולמו על ידי התובע ומכיסו הפרטי, ומאידך לא לשפות את התובע בגין סכומי ההוצאות ששולמו בתיקים ע"י התובע." (סעיפים 23 ו- 26 לתצהיר). סעיף 2.8 להסכם קובע: "ההכנסות לחישוב"- סך כל התקבולים וההכנסות מכל מין וסוג שהוא (לפני מע"מ) ברוטו לפני מס, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור שכר טרחה, הוצאות, החזר אגרות, קנסות קרן, ריבית, הפרשי הצמדה וכל רכיב ותשלום אחר, ללא התחשבות בהוצאות שהוצאו לצורך הפקת ההכנסות האמורות, שיתקבלו אצל המקבל החל מהמועד הקובע או לפניו, בקשר עם כל תיקי ההוצאה לפועל שיקבל לטיפולו לאחר חתימת הסכם זה." (ההדגשה במקור- ע.ר.). סעיף 2.8 קובע במפורש כי בהכנסות לחישוב לא יתחשבו בהוצאות שנובעות מטיפול בתיקים. לכך יש להוסיף את סעיף 4.1 להסכם הקובע במפורש כי כל ההוצאות אשר יחולו בקשר עם התיקים המועברים לתובע יחולו עליו בלבד. יתר על כן, התובע תבע את כל הסכום הנ"ל על בסיס הערכה בלבד מבלי שצירף כל נתון לאימות ההוצאות שהוציא באותם תיקים (עמ' 73 עד עמ' 75 לפרוטוקול) ולפיכך יש לדחות את תביעתו זו הן לגופה והן מחוסר הוכחה. בקשת התובע לסעדים הצהרתיים שונים בהמרצת הפתיחה ביקש התובע לבד מהצהרה כי אינו חייב כל תשלום מעבר ל- 25% מן התשלומים שהתקבלו בידו, טענה אשר נדחתה כאמור לעיל, סעדים הצהרתיים נוספים הנובעים מהצהרה זו, כגון כי קיים את הוראות ההסכם, כי יש לסגור את תיק הוצל"פ שנפתח כנגדו, לחייב את הנתבעים להעביר לידיו תיקים נוספים ועוד. על פי המסקנה אליה הגעתי אין מקום להיעתר לאף אחת מבקשות התובע לסעדים הצהרתיים, למעט הסכומים אשר יש להפחית מחבותו כאמור בסעיפים 45 ו- 51 לפסק הדין. סוף דבר אני דוחה את תביעתו הן הכספית והן ההצהרתית של התובע ברובה. הנתבעים רשאים להמשיך ולפעול בתיק ההוצאה לפועל. התובע זכאי לקזז מן הסכום אשר הוא חייב לנתבעים סך של 28,841 ₪ כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך של 7,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 60,000 ₪. ככל שברצון הנתבעים לטעון להוצאות נוספות מעבר להוצאות שפסקתי באפשרותם להגיש בקשה לרשם לפי תקנה 513(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. חוזה שירותחוזהשירותים משפטייםהוצאה לפועל