השיקולים הנוגעים להרשעת קטין, או להימנעות מהרשעה, פורטו אכן בהרחבה בפסק הדין אליו הופנינו על ידי הסנגור המלומד ושעליו הסתמכה השופטת קמא וכך נקבע באותו עניין על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה; "משמדובר בקטינים, מערכת השיקולים הרלוונטית בשאלת הרשעת העבריין או הימנעות מהרשעתו מקבלת ממד שונה ודגשים שונים. בעניינו של קטין, משקבע בית-המשפט כי הוא ביצע עבירה, עומדות בפניו אפשרויות מספר על-פי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער): האחת - להרשיע את הקטין ולגזור את דינו. השנייה - לצוות על אמצעי טיפול ועל דרכי טיפול מהמנויים בסעיף 26 לחוק הנוער וזאת בלא הרשעה והשלישית - לפטור את הקטין בלא צו כאמור, ובמקרה זה אין בית-המשפט מרשיע ואינו מטיל כל אמצעים או דרכי טיפול. ההוראה האמורה בסעיף 24 לחוק הנוער מדגישה את השוני בין קטינים לבגירים בקווי שיקול-הדעת ובאיזונים הפנימיים המופעלים לגבי השאלה אם ובאילו נסיבות יימנע בית-המשפט מהרשעת נאשם קטין שעבר עבירה. לגבי קטין יינתן משקל-יתר לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, לגילו, לסיכויי שיקומו, לנסיבות העבירה מבחינתו, וככלל - הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא נדירה פחות. עם זאת גם כאן כנגד שיקולי הפרט יועמד השיקול הציבורי, ובכלל זה יישקלו חומרתה של העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות וצורכי ההרתעה וההגנה על הציבור, ובמקרים מתאימים עשוי אינטרס הציבור, המבקש למצות את הדין, לגבור גם כאשר מדובר בקטין (ראה ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים [5])". על הלכה זו חזרה כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, וכך נפסק: "אין ספק כי כאשר מדובר בקטין, המשקל שיש ליתן לאינטרסים הרלוונטיים לשאלה אם להרשיעו או שמא להימנע מהרשעתו, והאיזון הפנימי ביניהם שונים מהשיקולים ביחס לנאשם בגיר. הלכה פסוקה היא כי לגבי קטין יינתן משקל-יתר לנסיבותיו האישיות, ובהן גילו של הנאשם, הנזק הצפוי לו בגין ההרשעה, אפשרויות הטיפול בו וסיכויי שיקומו. נסיבותיו האינדיווידואליות של הקטין יקבלו משנה תוקף במסגרת הפעלת שיקול-הדעת בשאלת הרשעתו נוכח האינטרס של הפרט, שהוא גם האינטרס של הכלל, לסייע לקטין לחזור לתפקוד נורמטיבי בחברה בעודו בתחילת דרכו בחיים. בהתאם לכך, כאשר מדובר בקטינים, הרי "...ככלל - הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא נדירה פחות" מאשר ביחס לנאשם בגיר (ראו ע"פ 2669/00 הנ"ל [1], בעמ' 691). עם זאת בית-משפט זה כבר פסק כי גם בעניינם של קטינים אין לומר שנקודת המוצא צריכה להיות טיפול ללא הרשעה (דברי השופט מ' חשין ברע"פ 5228/00 פלוני נ' מדינת ישראל [6]). לצד שיקולי הטיפול והשיקום בקטין ונסיבותיו האישיות חייב בית-המשפט להוסיף ולשקול את טיב העבירה וחומרתה, את נסיבות ביצוע העבירה וכן את צורכי ההרתעה, המניעה, הגמול וההגנה על הציבור. בהקשר אחר, אך דומה, ציינתי בעבר כי "בבחירה בין השיקום לבין ההרתעה או הגמול, עלינו לבחון ככל הניתן את האפשרות לשקם את הקטין העבריין, אך איננו יכולים להתעלם משיקולי ענישה אחרים ובהם ההרתעה או הגמול הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה. במילים אחרות, שומה עלינו לבחון הן את העבריין הקטין והן את העבירה שביצע" (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 602)". הנה כי כן, בשני פסקי הדין האמורים נקבע, כי "במקרים המתאימים עשוי אינטרס הציבור ... לגבור גם כאשר המדובר בקטין" וכנגד "שיקול הפרט יועמד השיקול הציבורי ...". עוד נבקש להפנות לכלל הקובע, כי; "קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי. אכן לעיתים הצורך למנוע את ביצוע העבירה בעתיד עולה במשקלו על הצורך לשקם את העבריין" (ע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל). משפט פליליקטיניםהרשעההימנעות מהרשעהקטינים (במשפט הפלילי)