מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הטעיה לגבי המצב התכנוני של הנכס: סכום התביעה: 427,443.92 ₪. תובענה לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם מכר לרכישת אולם בקומת מרתף במבנה ברחוב ישעיהו בת"א (להלן: "הנכס"). התובעת (להלן: "אל-רון") טוענת כי המוכרים - הנתבעים, האחים יעקב ואברהם אלעזר (להלן: "יעקב", "אברהם" וביחד: "אלעזר") הטעו אותה ביחס למצבו התכנוני של הנכס, אותו רכשה מהם. עיקר העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. אלה תובאנה להלן לנוחות הקורא על פי סידרן הכרונולוגי. העובדות כנגד אלעזר הוגש ביום 30.10.75 כתב אישום בת.פ 968/75 בגין ביצוע עבודת סגירת מרחב במרתף בנכס ללא היתר -לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (מוצג 1). ביום 27.2.77 מכרו אלעזר את זכויותיהם בנכס לאל-רון.(מוצג 2 ) עובר למכירתו, היה הנכס מושכר לשימוש משרדי. עם רכישת הנכס, העתיקה אל-רון את משרדיה אליו. בשנת 1980 נחשפו חריגות הבניה בנכס בעקבות ביקור של מחלקת הפיקוח בעיריית תל אביב. ביום 25.4.80 דרשה מחלקת הפיקוח את הפסקת השימוש החורג (מוצג 3). בשנת 1980 פינתה אל-רון את הנכס והשכירה אותו למועצה לשיווק פרי הדר. ביום 6.5.80 פנתה אל-רון לאלעזר בדרישה לטיפול בחריגה מהיתר (מוצג 4). ביום 14.5.80 נשלחה תזכורת בעניין (מוצג 4א). ביום 15.5.80, נשלחה תזכורת נוספת (מוצג 4ב). ביום 15.8.80 פנתה אל-רון לאלעזר בדרישה לתיעוד הסכמותיהם (מוצג 6). ביום 23.9.80 נחתם בין הצדדים מוצג 8 שלפיו הוסמכה אל- רון לפעול להכשרת השימוש החורג ללא הגבלת זמן. ביום 9.12.80 פנתה אל-רון לאלעזר בטענה לחוסר שיתוף פעולה מצידה (מוצג 9). קבלתו אצל הנתבעים מוכחשת. בשנת 1981 נדחתה בקשה לשימוש חורג בנכס שהוגשה על-ידי המועצה לשיווק פרי הדר. החל משנת 1982 הושכר הנכס ל"א.א. מהנדסים בע"מ / א. אקסלרוד - י.שחר מהנדסים" (להלן: "המהנדסים(- מוצג 10). בשנת 1995 הוגשה בקשה נוספת להיתר לשימוש חורג ע"י המהנדסים. ביום 31.10.95 החליטה הועדה המקומית לדחות את הבקשה (מוצג 11). ביום 21.11.95 הוגש ערעור על ההחלטה ע"י המהנדסים (מוצג 12). ביום 22.11.95 הוגש ערעור לועדה המקומית ע"י חבר מועצת העיר ת"א-יפו מר דוד אדמון (מוצג 13). ביום 23.1.96 נשלח לאלעזר מכתב התראה (עו"ד דרדיקמן) (מוצג 14). ביום 06.11.96 דנה הועדה המקומית מחדש בבקשה להיתר לשימוש חורג והוחלט להתנות האישור באישורה של תכנית ע/1. ביום 15.01.97 הוחלט "לשוב ולדון לאחר אישור תכנית "ע-1". (מוצג 15). ביום 5.7.98 הורשעה אל-רון בעבירה על סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה וניתן נגדה צו פינוי דחוי ל- 18 חודש וקנס בסך 3,600 ₪. (מוצג 17). ביום 5.12.99 כתב מהנדס העיר לאל-רון כי נעשים מאמצים לזרז את אישור תכנית ע/1 (מוצג 18). ביום 6.3.03 פורסם דבר אישורה של תכנית "ע-1" (תכנית מתאר מקומית תא/ע/1) המאפשרת הגדלת השטחים המותרים לבניה במרתפים (מוצג 20). ביום 14.4.03 התרתה אל- רון באלעזר על כוונתה לתבוע את כל הוצאותיה בגין השגת ההיתר.( מוצג 21). אלעזר מכחישים קבלת המוצג. ביום 18.12.03 כתבה אל-רון לאלעזר כי התקבלה תכנית "ע-1" וכי נמשכים המאמצים לקבלת היתר. המכתב מפרט את הוצאותיה של אל-רון נכון למועד כתיבתו. (- מוצג 22). אלעזר מכחישים כי קיבלו מכתב זה. החל משנת 2004 לא הושכר הנכס. ביום 22.3.04 הגישה אל-רון בקשה להיתר בניה באמצעות אדריכל אבנר שהין (מוצג 24). ביום 17.11.04 ניתנה החלטת ועדת המשנה להתיר שימוש משרדי לבעלי מקצועות חופשיים בשטח המרתף הבנוי ללא היתר ובשטח חדר המכונות, כהקלה (מוצג 25). ביום 27.10.05 הוגשה בקשה להיתר בניה. ביום 18.05.06 ניתן ההיתר (מוצג 28). החל משנת 2006 העבירה אל-רון את הנכס לאחזקתו של צד ג' בתמורה לשיפוצו. ביום 31.5.06 כתבה אל-רון לאלעזר כי התקבלה הבקשה להיתר. כן נאמר כי במקרה ולא ישלמו אלעזר את הוצאות אל-רון, תוגש תביעה. אלעזר מכחישים כי קיבלו מכתב זה (המכתב - מוצג 29). ביום 24.8.06 הוגשה התביעה דנן. דיון במחלוקת העובדתית המצומצמת מתיאור ההשתלשלות העובדתית המתוארת לעיל עולה כי בין הצדדים לא קיימת כל מחלוקת עובדתית שהיא למעט ביחס לעובדות מספר 8, 9, 10, 13 26, 27, ו- 34, הנוגעות למוצגים מספר4-4ב, 21, 22 ו-29. המחלוקת בעניין מוצגים 4-4ב אינה רלבנטית שכן אלה נשלחו לפני מוצג 8 המאיין את חשיבותם. מכאן כי המחלוקת מצומצמת עוד יותר ומתייחסת אך ורק למוצגים 21, 22 ו-29. אלה הם מכתבים מתאריכים 14.4.03, 18.12.03 ו - 31.5.06, בהתאמה, בהם לכאורה מעדכנת אלרון את אלעזר ביחס לכוונותיה, ואילו האחרונים מכחישים קבלתם. פרק זה ייוחד איפוא להכרעה בתוקפן של עובדות אלה המשליכות על מסגרת הדיון ותוכנו. בניימין שרעבי נחקר בעניין נסיבות מסירתם של המוצגים הרלבנטיים, כמי שהעיד על שליחותו בעניין ותוצאות חקירתו אינן תומכות בטענות אלעזר בנושא זה. שרעבי העיד כי "...בדרך כלל, כשהייתי מגיע לשם, הם לא היו שם" ; "היתה מזכירה מדי פעם, כשהייתי בא. ברוב המקרים היה סגור". מוצג 21 נמסר לטענת שרעבי לאדם בשם יעקב כהן שסירב לחתום. כשנשאל לזהותו של אותו כהן, אמר שרעבי: "אולי הפקיד". כשנשאל בעניין זיקתו של כהן למשרד אלעזר, השיב: "אם הוא לקח את המכתב הזה, הוא שייך לשם". מוצג 22 נמסר לטענת שרעבי לאישה בשם ג'ילדה, שהיא "בחורה שלקחה את החומר וחתמה" ונראה היה לשרעבי כי הינה עובדת במקום. מוצג 29 לא נמסר באופן אישי לאדם. עדות זו אין די בה לביסוס מימצא עובדתי בדבר מסירת המוצגים לידי אלעזר מה גם שגירסת בתצהיריהם לפיה לא התקבלו אצלם המוצגים לא הופרכה בחקירה הנגדית. לפיכך אין סבירותה נופלת מסבירות טענת אל-רון בעניין זה. לאור תוצאות החקירה כאמור, והואיל וגירסתם הנוגדת של אלעזר בעניין זה לא הופרכה, מצאתי כי אלרון לא עמדה בנטל ההוכחה למסירתם של מוצגים 21, 22 ו-29 לאלעזר. לאלעזר. מכאן כי העובדות המוסכמות אינן כוללות את סעיפים 8, 9, 10, 13, 26, 27, ו - 34. לאחר שאין בפנינו עוד מחלוקת עובדתית כלשהיא יש להתמקד במחלוקת המשפטית פרשנית. המחלוקת המשפטית לפנינו שלוש שאלות משפטיות א האם הפרו אלעזר את ההסכם? ב מה גובה הפיצוי? ג האם חסומה התובעת בתביעתה בגין היווצרותה של התיישנות או שיהוי? שאלת ההפרה דומני כי על פניו אין השאלה הראשונה מעוררת התלבטות רבה. הצהרתם של אלעזר במוצג 2 בעניין מצבו התכנוני של הנכס אינה מתיישבת עם המציאות. ההשוואה שבין מוצג 2 לבין מוצגים 3 ו- 4 מלמדת על הטעיה של ממש ולמיצער על הפרתה של חובת הגילוי. לעניין זה השווה ע"א 494/74 חברת בית החשמונאים מס' 96-97 בע"מ ואח' נ' דוד אהרוני ואח', פ"מ ל(2) 141 לעניין שתיקה כמצג-שווא וכן ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359 (1993), ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 347-346 (2005) והחלטת כבוד השופט א.רובינשטיין ברע"א 2324/07 עובדיה יוסף ברנס נ' יהודה לבדנסקי מיום 17.12.07 לעניין חובת הגילוי האקטיבית המוטלת על המוכר. השאלות שנותרו על הפרק איפוא הן באשר להיקף הפיצוי הראוי ובעניין קיומה של התיישנות. בחרתי להתחיל את הדיון בעניין קיומה של התיישנות או שיהוי. שאלת ההתיישנות / השיהוי נקודת המוצא לדיון זה הינה כי לפי מוצג 8 מיום 23.9.80 התנו הצדדים על תקופת ההתיישנות במסמך נפרד, כדרישת סעיף 19 לחוק ההתיישנות בזו הלשון: "...בהמשך לפנייתכם אלינו מיום 13.4.1980 בה הודעתם לנו כי נמסר לכם על ידי פקחי העירייה כי אין אישור לשימוש במקרקעין למטרת משרדים...... הרינו לאשר את המוסכם בינינו: 1.אתם רשאים לפנות לוועדה המקומית לתכנון לשם קבלת היתר בניה וכן / או אישור על שימוש חורג למטרת משרדים. 2.אנו מסכימים מראש כי פנייתכם לקבלת ההיתרים כאמור לא תתפרש כויתור מצידכם על כל תביעה או זכות שהייתה לכם אלמלא פנייתכם לקבלת ההיתר כאמור, ואנו נהיה מנועים מלהעלות נגדכם כל טענת השתק, שיהוי, ויתור ו/או הסכמה ו/או התיישנות, בהסתמך על הפנייה הנ"ל." השאלה היא, האם חוסם מוצג 8 את אלעזר בטענת ההתיישנות "לעולם ועד"? במקרה שבפנינו, שאלה היא האם עומד מוצג 8 בתוקפו על-אף חלוף 26 שנים מיום חתימתו ועד להגשת התביעה, וזאת לאור השתלשלות הדברים כמפורט בפרק העובדות המוסכמות. הצדדים לא הפנו אותי לפסיקה קונקרטית בשאלה זו. עם זאת, מצאתי את הפסיקה הדנה בתוקפם של חוזים שלא נקצבו בזמן כרלבנטית להכרעה שבפני מבחינה אנאלוגית והנני להציג את תמציתה להלן: בע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח(4), 106 הסוקר את הפסיקה בנושא, נקבע: "39. ....הפסיקה אימצה את גישת המשפט האנגלי והאמריקאי, לפיה הנחת המוצא הינה, כי חוזה נעשה לתקופה מוגבלת, וכי צדדים שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו, לא התכוונו כי הקשר ביניהם ימשך לעולמי-עד. כמו-כן נקבע, כי תחולתה של הנורמה אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים, אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא (ראו ע"א 47/88 מנחם הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מ"ז (2), 429; ע"א 46/74 אליעזר מורדוב נ' יוסף שכטמן, פ"ד כ"ט (1), 477). קביעת אורכו של הזמן הסביר תעשה בהתאם לכל מקרה באופן פרטני תוך התחשבות בטיב ההסכם בו מדובר..יש לפרש מתוך שתיקת ההסכם מהו הזמן הסביר להתקיימותו.   45. השאלה, מהו 'זמן סביר' לקיומו של הסכם, בעיקר כשהצדדים לא מעלים זאת כלל במסגרת טענותיהם......סבירות זמן ההודעה תבחן לפי כל מקרה לגופו ואין לקבוע כללים נוקשים לגביה....יש לבחון את טיב ההסכם, את מטרתו ואת היחסים בין הצדדים. כמו-כן, נראה לי, שיש לבחון נתונים עובדתיים ומשמעותם הכספית, על אף שמדובר בנתונים הידועים רק בדיעבד ואינם מתייחסים רק לנקודת הזמן בה נחתם ההסכם..." (וכן ראו רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' אלישר; עא 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ). יישום עקרונות הפסיקה על יחסי אל-רון אלעזר פסיקה זו רלבנטית כאמור באופן אנלוגי בלבד שכן, בשונה מהרציונאל העומד מאחוריה בעניין סבירות הזמן לקיום הוראות ההסכם, כאן עומדים אנו בשאלת סבירות משך ההתנייה על ההתיישנות. זהו מקום שבו מבקשים הצדדים לאיין את מימד הזמן ולוותר על ההגנות הדיוניות שנועדו להגביל את משך חשיפתם לסיכוניו של הליך משפטי. במקרה שבפנינו בחרו הצדדים לעגן בהסכם (מוצג 8) ויתור על טענת ההתיישנות. לאל-רון היה עניין בהכשרת הנכס במקום לנהל הליכים משפטיים יקרים, שגם לו הייתה זוכה בהם היו כרוכים בעלויות. היא העדיפה להפנות את מאמציה להליך התכנוני במקום לזה המשפטי. לאלעזר היה אינטרס משמעותי שלא להיתבע בבית משפט לאור מצגיה ולעודד את הכשרת הבניה בתנאים נוחים למדי, גם מקום שהדבר כרוך בעלויות מסוימות. לשני הצדדים היה ברור כי פניהם מועדות להליך ארוך מעצם טיבו של העניין. לפיכך, הוסכם במוצג 8 שלא להעלות טענות התיישנות או שיהוי, כשאל-רון, למעשה, מנסה לתקן את מעשה ההפרה בהשקעת משאבי הזמן. השיקולים בשאלת משך הויתור על טענת ההתיישנות, כאמור לעיל, הינם שיקולים של הגינות ואיזונים נכונים. נראה לי, כי אותם השיקולים רלוונטיים לדיון בשאלת השיהוי, כך שב"מופעה" הנוכחי של טענת ההתיישנות, אין היא נבדלת מן השיהוי. לכן הדיון שיתנהל מכאן ולהבא יתייחס לשני הנושאים בכפיפה אחת. רצף העובדות שהצגתי בפרק התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים מלמד כי פרק הזמן הראשון שמגילוי חריגת הבנייה ועד לכישלון המאמצים התכנוניים לאותו שלב ארך כשנה. מתוך המסמכים שהוצגו כפי שנסקרו לעיל וגם מתוך חקירת עד התביעה רון סייג עולה כי אל-רון לא פעלה בעניין ההיתר משנת 1982 ועד לשנת 1995. בתקופה זו היתה בתוקף תכנית ע' וזו לא התירה הקמת משרדים במרתפי בניינים. למרות זאת החליטה אל-רון להמתין ולא לפעול בהליכים משפטיים. בחקירתו, הסביר העד רון סייג כי סמך על התחייבותם של אלעזר שהציעו לו להמשיך ולהמתין: ש: אז איך יכול להיות שאתה לא שומר את הקבלות משנת 1980 ואילך, אם אתה מתכוון לתבוע? אם אתה לא מתכוון לתבוע, אז זה ברור. ת: לא הייתי צריך לתבוע, כי הנתבע 2 תמיד היה אומר לי "נסתדר". (עמוד 20 לפרוטוקול 8.1.12, שורות 14-16) ... ש: אז לאחר שחלפו שבועיים, עשרה ימים, למה לא הגשתם תביעה? ת: כי הנתבע 2 המליץ שנמשיך את הליך הרישוי, ב-1995-1996. (שם, בעמוד 21, שורות 19-20) לפי גירסתו אם כן, היו הצדדים ביחסים מסחריים טובים ומתמשכים, פרט לעסקה נשוא התביעה, והם העדיפו שלא לחדד את היחסים בנקודה זו. כנגד זאת עומדת גירסת אלעזר לניתוקו של הקשר בין הצדדים בתקופה שבין שנת 1982 לבין שנת 1995. לאלרון אין אם כן הסבר מניח את הדעת לסיבת השתהותם בתקופה הנ"ל במיוחד על רקע העובדה לפיה לא ראו הצדדים כל אופק תכנוני באותה עת. תוכנית ע' עמדה כמחסום מוחלט בפני השגתו של היתר ואיש מן הצדדים לא פעל במישור התכנוני בזמן זה. גירסתם בעניין עידודם של אלעזר להמשיך ולהמתין היא גירסה רופפת, שאינה נתמכת כדבעי בראיה חיצונית כלשהיא. מן העבר השני לא נראית גם גירסת אלעזר כמניחה את הדעת. עדיה אינם שופכים אור על הימנעותה מהגבלת התחייבותה על פי מסמך 8 למרות חשיפתה הממושכת להליכים משפטיים. אלעזר אינם טוענים, דרך משל, כי פנו אל אל-רון במטרה להבהיר את מגמת פעילותם ככל שחלף הזמן ופתרון לא נראה באופק. זוהי אמנם ציפיה ה"נגועה" אולי,לטעמו של מאן דהוא בסוג של תמימות. אולם, יש לזכור בהקשר זה את תוכנו של מוצג 8 שהציב את אלעזר בסוג של סיכון כך שאין להניח כי אלה שגו באשליית שיכחת הזמן. עד כאן השיקול ה"פרקטי" של הפרשה. מכאן לפן המוסרי, אם סברו אלעזר כי חלוף הזמן פועל לרעתם, אך הוגן הוא לצפות מהם כי יחקרו וייוודעו לכוונותיה של אל-רון. זאת, במטרה לתאם ציפיות ולהעמיד דברים על דיוקם. לפי ניתוח זה של הדברים, ניתוק הקשרים שבין הצדדים במשך 14 שנה, תחת מעטה של חוסר בהירות והעדר תוחלת תכנונית הינו אמנם בגדר שיהוי, הגובל במסקנה בעניין תפוגתו של מוצג 8 .ואולם, לא ניתן לזקוף שיהוי זה לחובתה של אלרון לבדה שכן אחריותם של אלעזר להיווצרותו גדולה משל אלרון,כפי שיוסבר להלן: אלעזר שהפרו את התחייבותם לפי מוצג 2, עמדו בסיכון גבוה מאד של תביעה תרמיתית, אחראים היו, לפי כללי ההגינות,להביא את הדברים לידי חידוד. לא נכון לאפשר להם להסתתר מאחורי אי הבהירות שנוצרה בשל המבוי הסתום אליו נקלעה אל-רון מבחינה תכנונית בחסותה של טענת השיהוי או תפוגתו של מוצג 8 . אם נעשה כן, נהפוך את דרישת ההגינות במסחר לאות מתה ואת אמות המידה של יושר והגינות, לריקות מתוכן. אל-רון השתהתה אמנם במיצוי זכויותיה אולם, שבה וחידשה את פעילותה בתחום התכנוני החל משנת 1995 , כאשר ברקע הצעת אישורה של תכנית ע/1. ברור, כי לשני הצדדים היה באותה עת אינטרס מובהק במיצוי תכנית ע/1 ,מהלך שהסתיים בהצלחה. הדבר ארך אמנם כ-7 שנים, אולם אין מדובר בפרק זמן בלתי סביר כאשר עסקינן באישורן של תכניות כגון זו. כך, לא קיים בחומר הראיות שהוצג כל נתון ממנו יש להסיק על זניחתה של אל-רון את מחויבותה למוצג 8 ובמקביל את שיחרורם של אלעזר ממחויבותם כלפיה. לפיכך יש לזקוף לדעתי את השיהוי שנוצר בתקופה זו של חוסר וודאות,לחובתם של שני הצדדים לפי יחס שייקבע. משך הזמן הניכר שחלף, הגדיל בוודאי את עלות השגת ההיתר כך שיחסי האחריות שבין הצדדים יבואו לידי ביטוי באופן חלוקת נטל עלות השגת ההיתר בסופו של יום. לכן, נקדים בשלב זה את הדיון בנושא ההוצאות: מה היתה עלותו של ההיתר? אל-רון טענה בתביעתה כי הוצאותיה לקבלת ההיתר עמדו על 472,443.92 ₪ הכוללות, פרט להוצאות הישירות והעקיפות להוצאת ההיתר, גם אגרות וקנסות בית-משפט, ביקורת חשמל, התקנת רב-בריח בדלתות, תשלום עבור "מדרגות וגדר", צילומים, ועוד, כאמור במוצג 31 . אלעזר התנגדה לתחשיב שהוצג וגרסה כי הוצאות ההיתר לפי תוכנית ע/1 צריכות לחול על אל-רון מה גם שהנכס היה בשימוש לשכירות כל העת. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט להכרעה בשאלה זו. המומחה שמונה הינו חיים גלצנר אשר בדק את הנתונים ומסר את חוות דעתו ביום 23.10.08 .לפיה, עמד סכום ההוצאות המוצדק כהגדרתו, על סכום של 285,030 ₪ שחלקן הניכר נתמך בקבלות. טענתם הנוספת של אלעזר בעניין זה הינה, כי קיים חוסר התאמה בין שוויה המקורי של העיסקה לבין עלות ההיתר. טענה זו אינה מתקבלת על דעתי שכן לא ניתן להתייחס לשאלת הסבירות רטרואקטיבית לשנת 1977 או 1980 כיוון שלשם כך יש להעריך "פיקטיבית" את עלותו של היתר חסר כל היתכנות. לדעתי, יש לשלול כל רלבנטיות או ערך למהלך מסוג זה. לכל היותר ניתן להעריך את הדברים רק לפי הנתונים העדכניים,אם בכלל. בהקשר זה, אפנה לחוות דעתו של מומחה בית המשפט לפיה, עמד שוויו של הנכס למועד עריכת חוות הדעת על הסך של 826,000 ₪. לפי נתון זה, עומדת עלות ההיתר על כשליש משוויו של הנכס. כאן ניתן לשאול אם סביר לזכות אדם בעלות של שליש משווי הנכס כהוצאות לצורך שוויו. מומחה בית המשפט לא נדרש להתייחס להפרש בין שוויו של הנכס בלי ועם היתר כיום. כיוון שכך, אעיז ואומר כי לפי דעתי הדבר סביר. אסכם ואומר כי מימצאיו של מומחה בית המשפט בנקודה זו מקובלים עלי. על כן, אני קובעת כי היקף הוצאותיה של אל-רון עמד על סך של 285,000 ₪. ביטוייה הכספי היחסי של יחסי האחריות שבין הצדדים מהו התרגום הכספי הנאות של יחסי האחריות שבין הצדדים להתמשכות הזמן? כאן המקום לקשור בין השיהוי שנזקף, בין היתר, לחובתה של אל-רון, לבין פסיקת הוצאותיה. חלקה של אל-רון בשיהוי שנוצר יתבטא בהפחתה של35% מעלות ההיתר כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט. סוף דבר. התביעה התקבלה בחלקה. עוד תזוכה התובעת בהוצאות ההליך בסך של 30,000 ₪ בצירוף שכר טירחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. בניהמצב תכנוניהטעיה