החזר שכר טרחת עורך דין ללקוח

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר שכר טרחת עורך דין ללקוח: 1. עסקינן בתביעה כספית בעילה נזיקית של רשלנות, על סך של 100,000 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 6.5.10. 2. התובעת שכרה את שרותיו של הנתבע, עו"ד במקצועו, בתאריך 2.1.06 לטיפול משפטי מסוים (אודותיו נרחיב להלן), הפסיקה את טיפולו באמצע הטיפול בחודש אוגוסט 2006, כיוון שלטענתה איבדה את האמון בו עקב מעשים ו/או מחדלים שלימדו על העדר מקצועיות של הנתבע. 3. במסגרת תובענה זו תובעת התובעת החזר שכ"ט ששילמה לנתבע בשיעור של 16,900 ₪, וכן את נזקיה שנגרמו לטענתה עקב רשלנותו המקצועית. התובעת העמידה את סכום תביעתה בנדון על סך של 100,000 ₪ כאמור. 4. הנתבע מכחיש את כל טענותיה של התובעת ומציין בכתב הגנתו כדלקמן: א. הוא מכחיש את טענות הרשלנות המקצועית שהפנתה התובעת כלפיו וטוען כי נתן יצוג מקצועי והולם לתובעת בהתאם למה שסוכם ביניהם. ב. הנתבע מכחיש כי התובעת שילמה לו סכום של 16,900 ₪ כשכ"ט, אלא סכום פחות הרבה יותר שבכל מקרה "נבלע" בהוצאות האגרות שהוציא בעבור התובעת מכיסו. דיון והכרעה 5. אלה הן השאלות העומדות להכרעה בתובענה זו: א. מה סוכם בין התובעת לנתבע אודות היצוג המשפטי, מבחינת נושאיו? ב. מה סוכם בין התובעת לנתבע אודות שכה"ט בנושא היצוג המשפטי הנ"ל, ומה שולם בפועל? ג. האם התובעת הוכיחה כי הנתבע התרשל ביצוג המשפטי שנתן לה? שאלה א' - סיכום הדברים בין התובעת לנתבע אודות היצוג המשפטי מבחינת נושאיו. 6. על מנת להבין את הרקע של פניית התובעת אל הנתבע, נציין כדלקמן (נלקח מתוך תצהירי עדות ראשית של התובעת ת/1 ושל הנתבע (סומן ת/10): א. ביום 20.10.05 נפצע בעלה של התובעת מר צבי רודנסקי ז"ל (להלן: "הבעל") בתאונת דרכים, שלאחריה התדרדר מצבו הבריאותי. ב. בעקבות כך פרץ סכסוך בין התובעת לבין ילדיו של הבעל מנישואים קודמים, ובכללם הגב' רותי דרורי (להלן: "רותי"). ג. התובעת חששה כי ילדי הבעל ינשלו אותה מזכויותיה מרכוש הבעל והרכוש המשותף, ולכן פנתה לנתבע ביום 2.1.06. 7. בין הצדדים נחתם הסכם שכ"ט ביום 2.1.06 (נספח ב' לת/10 - להלן: "ההסכם"), בו הוגדר הטיפול נשוא ההסכם במילים הבאות: "זכויות במשפחה בעניין רכוש הבעל וזכויות ברכוש המשותף". 8. יודגש כי הבעל נפטר ביום 15.2.06 (ראה נ/3), לאחר חתימת ההסכם. 9. לאחר חתימת ההסכם פעל הנתבע כדלקמן (כעולה מתצהירו ת/10): א. היות ובעת הגעת התובעת למשרדו הוצא נגדה צו הרחקה ע"י המשטרה, וגם הוגשה כנגדה בקשה לצו הגנה ע"י הבעל (ראה נספחים ד' לת/10), הוא פעל להחזרתה של התובעת לביתה, תוך שהוא התכונן לדיון שהיה אמור להתקיים בנדון. בינתיים הדיון לא התקיים והצו פקע, והתובעת חזרה לביתה. יחד עם זאת, לאחר שהתובעת חזרה לביתה, היא התקשרה אליו והודיעה לו שיחד עם בעלה נמצא עובד זר שהביאה לו רותי והיא מעוניינת שהוא ייצא מהבית. הנתבע ביקש ממתמחה שעבד אז במשרדו מר שרון שגיא (כיום עו"ד), שיתלווה לתובעת על מנת לבדוק הוצאת המטפל הזר מהבית, ואכן באותו יום המטפל עזב את הבית (תצהירו של שרון שגיא שתמך בעובדות אלה הוגש וסומן ת/9, והתובעת בחרה שלא לחקור אותו - עמ' 28 לפרו' ש' 15-17). משכך, ניתן לומר כי עובדות אלה מוכחות. ב. בתאריך 12.2.06 הוא הגיש בשמה של התובעת תביעה לשמירת זכויות ובקשה למתן צווים זמניים כנגד בעלה של התובעת ובתו רותי, במסגרתם התבקש ביהמ"ש למנוע מהמשיבים לבצע כל דיספוזיציה בנכסי הבעל, בהתאם למידע שסופק לו ע"י התובעת. ג. היות והבעל נפטר ביום 15.2.06, הוא מחק התביעה הנדונה והגיש תביעה בשם התובעת לאיזון משאבים ושתי בקשות לסעדים זמניים. האחת עניינה בצו מניעה והשניה בצו עשה, בהתאם לבקשותיה של התובעת. ד. בתביעה לאיזון משאבים הוא הגיע להסדר דיוני עם ב"כ הנתבעים/המשיבים על פיו בקשות הביניים יימחקו ללא צו להוצאות, לאור התחייבות המשיבה רותי לא לעשות שימוש כלשהו בסכום של 670,000 ₪ עד למתן החלטה אחרת (נספח ח' לת/10). ה. בשלב זה התובעת החלה להטיל דופי בעבודתו, ובסופו של יום הפסיקה את ייצוגו והעבירה התיק לטיפולו של עו"ד אחר. 10. טוען הנתבע כי טיפוליו בנדון כמפורט לעיל תאמו את המוסכם בהסכם שכה"ט, והוא לא התחייב לטפל לתובעת בנושאים אחרים מעבר לכך. 11. התובעת, בתצהיר עדותה הראשית ת/1, טוענת כי לאחר פטירת בעלה המצב המשפטי השתנה והיה על הנתבע לנקוט בהתאם למוסכם ביניהם בהליכים נוספים, כדלקמן: א. לתבוע מזונות מן העזבון. ב. להגיש התנגדות בזמן לבקשה לצו קיום צוואה שהגישו ילדי הבעל. 12. במסגרת חקירתה הנגדית אף צמצמה במקצת התובעת את טענותיה כלפי הנתבע, וציינה כי: "הטענה העיקרית שלי כלפי עו"ד שהוא שלל ממני את האפשרות לערער על כתב הצוואה" (עמ' 20 לפרו' ש' 1-2). 13. על מנת להכריע בטענות הצדדים בנדון אודות נושאי הטיפול עפ"י ההסכם, נחזור שוב לתאריכים: התובעת הגיעה למשרד הנתבע ונחתם ביניהם הסכם שכ"ט ביום - 2.1.06. הבעל נפטר ביו 15.2.06. צו קיום צוואה ניתן ביום 5.4.06. המידע על קיומו של צו קיום צוואה ניתן בתגובת המשיבים (העזבון וילדי הבעל המנוח) לביהמ"ש בתיק התביעה שהגישה התובעת, הגיעה למשרדי הנתבע ביום 24.4.06, ולתובע נודע על קיום צו קיום צוואה סמוך לאחר קבלת התגובה בחודש 04/06 (עדותו עמ' 32 לפרו' ש' 25-27). התובעת הפסיקה את יצוגו של הנתבע בעניינה בחודש 06/06 (סעיף 12 לת/1), ובפועל הוציאה ממנו את התיק בתאריך 6.9.06 (עמ' 19 לפרו' ש' 25-26). התובעת החלה להיות מיוצגת ע"י עו"ד אחרת, עו"ד דונאיביץ', בתאריך 10.10.06 (עמ' 19 לפרו' ש' 24). 14. כעת נבחן את טענות הצדדים לעניין הבנתם את היקף היצוג. טענות התובעת 15. התובעת סבורה כי הסכם שכה"ט כולל בחובו גם טיפול בהתנגדות בבקשה לצו קיום צוואה, שהוגשה לאחר פטירת הבעל ע"י ילדיו (עמ' 20 לפרו' ש' 1-2). לטענתה, לא היה צורך לבקש מהנתבע בצורה מפורשת לאחר פטירת בעלה לטפל בכך, שכן: "יש לי חוזה כללי על הגנת ענייני הרכושיים הכספיים. לא הייתי צריכה לבקש ממנו בקשה נוספת כי חשבתי שנושא הצוואה כלול, ואם הוא חושב שזה לא כולל, שיגיד שצריך להוסיף תוספת לחוזה בינינו. אם יגיד שצריך לשלם סכום נוסף, שיגיד, והוא לא אמר" (עמ' 23 לפרו' ש' 18-22). 16. עוד סבורה התובעת (סעיף 18 לת/1) כי ההסכם כלל: א. הגשת בקשה למנות אותה כאפוטרופוס על גופו ורכושו של הבעל, בקשה שלא הוגשה ע"י הנתבע. ב. הגשת התנגדות למינוי רותי כאפוטרופוס על הבעל. ג. תביעה למזונות כנגד העזבון, שלא הוגשה ע"י התובע ואף לא הובהר לה על ידו כי יש לה אפשרות לתבוע תביעה כזו, על אף שהנתבע ידע כי מצבה הכלכלי קשה. טענות הנתבע 17. ההסכם אינו מחייב אותו לנקוט כל הליך מעבר להליכים שנקט (כמפורט לעיל). למרות זאת לכשנודע לו שקיים תיק צוואה וקיים תיק אפוטרופסות (שרותי פתחה בנדון), פנה לרשם הירושה ולבימ"ש למשפחה בחיפה, לבדוק זאת. לאחר שהיו בידיו הנתונים הוא נפגש עם התובעת והציג לה נתונים, ודרש תשלום נפרד מההסכם עבור טיפול בביטול צו קיום צוואה, אך התובעת התנגדה לכך ובסופו של דבר אף הפסיקה את היצוג שלו (ראה סעיפים 25, 40, 43 ו- 44 לת/1). 18. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כדלקמן: א. לא יתכן כי במועד חתימת ההסכם דובר על יצוג בצו קיום צוואה, שכן ביום עריכת ההסכם הבעל היה בחיים, ובאותו מעמד גם לא היה ידוע לו או לתובעת כי הבעל השאיר אחיו צוואה. כל שהתובעת רצתה ממנו מבחינת יצוג, עובר לחתימת ההסכם, היה שהבת רותי מנסה להוציא אותה מהבית, לזרוק אותה לרחוב ולהשתלט על רכוש הבעל. אלה הדברים שהוא טיפל בהם ואף השיג את מטרתו בסופו של יום, באמצעות התביעה לאיזון משאבים (עמ' 29 לפרו' ש' 25-31). ב. כלל לא ידוע לו שרותי התמנתה כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של הבעל. הוא לא מצא כל מסמך כאמור בתיק בימ"ש לענייני משפחה, וגם לא היה ידוע לו על ההליך הזה דבר (עמ' 30 לפרו' ש' 17-22). ג. כשדן עם התובעת באפשרות של בקשה לביטול צו קיום צוואה (לאחר שנודע לו הדבר), הוא לא דיבר עם התובעת באופן ספציפי על סכום מיוחד אלא אמר לה באופן כללי שזה כרוך בתשלום (עמ' 33 לפרו' ש' 21-23). ד. בדיקתו את תיק האפוטרופוס ואת תיק הצוואה בחודש יוני 2006, עפ"י בקשת התובעת, לא היה בגלל שהוא חשב שהדבר כלול בנושאי הטיפול שלו עפ"י הסכם שכה"ט, אלא על מנת לבחון אופציה לטפל בזה בהמשך ולצורך בדיקת המסמכים. בסופו של דבר התובעת סירבה לשלם לו שכ"ט נוסף בגין הטיפול בשני אלה, הפסיקה את טיפולו ולכן הוא לא ייצג אותה בנדון (עמ' 35 לפרו' ש' 1-11). דיון והכרעה בנושא הטיפול במסגרת ההסכם 19. לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים מהם נושאי הטיפול שנמסרו לטיפולו של הנתבע, נקודת המוצא היא הסכם שכה"ט שנחתם ביניהם. להסכם זה חשיבות רבה להגדרת הטיפול שנמסר לטיפולו של עוה"ד. לעניין זה ראה: ע"א (ת"א) 2058/08, לוין ברזל בע"מ נ' גיצלטר (סעיף 37 לפסה"ד). 20. על כן השאלה המרכזית העולה מרכיב זה של התביעה היא שאלת פרשנותו של הסכם שכה"ט. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". נאמר לא אחת כי תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה, על מנת לרדת לטיבו של המסמך. מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים שהצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, ייאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. לשון החוזה היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה. יחד עם זאת אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, וכאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה. ראה לעניין זה: ע"א 9609/01, מול הים 1978 בע"מ נ' שגב. 21. לשונו של ההסכם הנוגעת לנושא הטיפול, צוטטה בסעיף 7 לעיל. לפני שניגע בנושאי הטיפול הכלולים בהגדרה דלעיל, נבחן מה בטוח לא נכלל בו. לטעמי, בטוח לא נכלל בהסכם בעת עריכתו, נושא טיפול בצו קיום צוואה או התנגדות לצו קיום צוואה של הבעל, שכן ביום עריכת ההסכם בתאריך 2.1.06 הבעל עוד היה בחיים (נפטר ביום 15.2.06). אין זה מובן מאליו כי פטירת הבעל הקימה מאליה את חובת הטיפול בהתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה, ואיני סבור כי נושא זה כלול בהסכם שכה"ט. לא זאת אף זאת - התובעת עצמה לא ידעה כי קיימת צוואה של המנוח, וכי נודע לה על כך רק בתחילת חודש 05/06, כ- 3 חודשים לאחר תחילת היצוג (עמ' 20 לפרו' ש' 7-10). אז הכיצד ניתן לומר כי מסרה לטיפול "ביצה שטרם נולדה" או "ביצה שטרם ידעה על קיומה"?! עוד לא נכלל בהסכם בוודאות נושא של תביעת מזונות מן העזבון, שכן בעת חתימת ההסכם הבעל היה בחיים. הגדיר זאת נכון הנתבע כשהעיד ש"ההסכם תיאר את הדברים שסוכמו באותה ישיבה. היא באה אלי עם בקשה לשמור את הזכויות שלה שהיו באותו רגע בסכנה שייעלמו. לא היה שום דבר אחר מונח על השולחן כשסוכמו הדברים" (עמ' 30 לפרו' ש' 27-30). 22. כאמור, יש לפרש חוזה עפ"י אומד דעתם של הצדדים, כשהכוונה היא למטרות, היעדים והאינטרסים שביקשו להשיג במועד החתימה על ההסכם. שני הצדדים למעשה מסכימים כי הרקע למסירת הטיפול לנתבע היה מערכת היחסים העכורה שהיתה לאחר פציעתו של הבעל, עם ילדיו מנישואים קודמים (ראה סעיף 6 לעיל). התובעת חששה כי ילדי הבעל ינשלו אותה מזכויותיה מרכוש הבעל והרכוש המשותף, ועל כן היא פנתה לנתבע. בנסיבות אלה, סוכם כי הנתבע יטפל ב"זכויות במשפחה בעניין רכוש הבעל וזכויות ברכוש המשותף". הנתבע פירש זאת, בחיי הבעל - כתביעה לשמירת זכויות שהגיש בפועל בתוספת בקשות לצווי ביניים, ולאחר פטירת הבעל - כתביעה לאיזון משאבים. הא ותו לא! האם פרשנותו של הנתבע עולה בקנה אחד עם לשון החוזה לאור נסיבות חתימתו? - לטעמי התשובה חיובית שכן סבורני ששתי התביעות שיקפו את אומד דעתם הסובייקטיבי וגם האובייקטיבי (של צדדים סבירים) במועד חתימת ההסכם. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדותה של הגב' סופיה אדיב (להלן: "סופיה"), חברתה של התובעת שבאה יחד עמה ביום החתימה על הסכם שכה"ט והיתה נוכחת במהלך כל הפגישה בינה לבין הנתבע (ראה עדותה עמ' 12-13 לפרו'), אשר ציינה בחקירתה הנגדית כי התובעת סיפרה לנתבע כי פחדה מרותי שרוצה לנשל אותה מהנכסים של בעלה ומהדירה. הנתבע הסביר לתובעת שמה שצריך לעשות זה להגיש בקשה לשמירת זכויותיה ברכוש הבעל וברכוש המשותף, בצירוף צווי מניעה וצווי עשה (עמ' 13 לפרו' ש' 19-25). 23. לטעמי, ההסכם גם לא כלל תביעה למינוי התובעת כאפוטרופוסית על גופו ורכושו של הנתבע, ו/או התנגדות למינויה של רותי לכזו. תביעה מהסוג הזה אינה נכללת בהגדרת "רכוש הבעל וזכויות ברכוש המשותף", כלשון ההסכם, לה יש עדיפות לפרשנות ההסכם, לאור הפסיקה דלעיל ולאור נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים. הגדיר זאת נכון הנתבע כשהשיב שגם אם רותי היתה מתמנה לאפוטרופוסית, ואין הוכחה לכך לטעמו, זה לא היה משנה את תמונת השמירה על זכויות התובעת ברכוש הבעל ובזכויות הרכוש המשותף (עמ' 30 לפרו' ש' 17-20). הדגיש הנתבע כי כל ענייני הרכוש, הן של הבעל והן של הרכוש המשותף, נדונו במסגרת תביעה לאיזון משאבים, אותה הגיש, במסגרתה זכתה התובעת להצלחה רבה בפס"ד בתמ"ש 592/06 בבימ"ש לענייני משפחה בחדרה. שם ובמסגרת פסה"ד קיבלה התובעת במסגרת איזון המשאבים, בהסתמך על התביעה שהגיש, סך של 395,000 ₪ (פסה"ד צורף לנספח ח' לת/10). 24. כאמור, הן לשונו של ההסכם והן אומד דעתם של הצדדים הסובייקטיבי והאובייקטיבי במועד חתימת ההסכם, מלמד על כי התביעות שהוגשו ע"י התובע (בחיי הבעל - לשמירת זכויות, ולאחר פטירתו - לאיזון משאבים), בצירוף הצווים הזמניים, שיקפו את הנושאים שנמסרו לטיפולו. לא נמסר לטיפולו של הנתבע יתר התביעות שסבורה כך התובעת, כמפורט בסעיפים 15-16 לעיל. 25. עוד יצוין כי בסופו של דבר, תביעות נוספות שהגישה התובעת נגד העזבון וילדי המנוח, באמצעות עו"ד דונאיביץ' שהחליפה את הנתבע בייצוגה (מזונות מן העזבון ותובענה למתן חשבונות) נדחו ע"י ביהמ"ש במסגרת פסה"ד שהוזכר לעיל, והתביעה היחידה בה זכתה התובעת היא התביעה לאיזון משאבים שהגיש התובע. מכאן לכאורה תמיכה בהבנה נכונה של הנתבע בדבר הדרך המשפטית הנכונה שבה אפשר היה להגן על זכויותיה של התובעת בענייני רכוש הבעל וזכויות ברכוש המשותף. 26. מעבר לצורך גם אומר שלא בטוח שהתנגדות לקיום הצוואה שהיה מגיש הנתבע, אם היה הדבר מועבר לטיפולו, היתה עוזרת לתובעת לקבל כספים רבים יותר. הטעם לכך הוא כדלקמן: ביהמ"ש במסגרת פסה"ד בחן את איזון המשאבים הנכון במסגרת הרכוש הכולל של בני הזוג, ופסק לתובעת 395,000 ₪, ובסופו של יום לרבות פירות של הכספים היא קיבלה 395,000 ₪ (עמ' 18 לפרו' ש' 30-31). אמנם התובעת ניסתה לטעון שהיה רכוש נוסף שלא הוכנס במסגרת התביעה שהכין הנתבע (עמ' 20 לפרו' ש' 29-31; עמ' 21 לפרו' ש' 8-9), אולם לא שוכנעתי מטענתה זו משתי סיבות: הראשונה - האמנתי לנתבע כי את כל פרטי התביעה הוא רשם ממידע שקיבל מהתובעת בעת שהכין את כתב התביעה (עמ' 28 לפרו' ש' 30-31). התובעת בעצמה ציינה כי חלק מהמידע שלה על כספים או נכסים נטענים נוספים הגיע לאזניה רק בשלב מאוחר יותר להסכם ולהכנת כתב התביעה (עמ' 21 לפרו' שו' 25-30). השניה - ככל שהיה בטענה זו ממש, חזקה שהתובעת היתה מבקשת מעו"ד דונאיביץ' לתקן את כתב התביעה בהתאם ולהכניס לתוכו סכומים נוספים או רכוש נוסף, דבר שלא נעשה (ראה כתב התביעה המתוקן שצורף לנספח ב' לת/1). אמנם עו"ד דונאיביץ' ניסתה לטעון בעדותה בפני כי היא לא היתה יכולה לתקן את הדבר כיוון שניתנה לה רשות לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת מנהל העזבון כנתבע (עמ' 26 לפרו' ש' 23-32; עמ' 27 לפרו' ש' 1-3), אך לא שוכנעתי מטענה זו שכן לא היתה מניעה להגיש בקשת תיקון חדשה, ולבקש במסגרתה את התביעה לאיזון משאבים ולכלול בה רכוש או נכסים נוספים, ככל שהתובעת טענה לכך. 27. כאן המקום גם לדון בטענת התובעת כי במועד בו חתמה על הסכם שכה"ט היא לא הבינה אותו, אלא סמכה על הנתבע בנתבע (סעיף 5 לת/1). לאחר שבחנתי את הראיות בפניי לא שוכנעתי מטענה זו של התובעת מהטעמים הבאים: א. הנתבע הוא דובר רוסית שוטפת, והתובעת מאשרת זאת בעצמה (עמ' 17 לפרו' ש' 8-11). האמנתי לגרסת הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית (ת/10) וחקירתו הנגדית (עמ' 28 לפרו' למשל ש' 25-31), כי הסביר לתובעת מה צריך לעשות מבחינה משפטית בנדון, ואף שיקף זאת בהסכם שכה"ט בו נרשם כי הוא ייצג את התובעת בשמירת זכויותיה בענייני רכוש הבעל וזכויות ברכוש המשותף (עמ' 29 לפרו' ש' 1-9). גם האמנתי לנתבע כי לאחר רישום הסכם שכה"ט, הקריא לתובעת והסביר לה את ההסכם (עמ' 30 לפרו' ש' 23-26). ב. התובעת ניגשה למשרדו של הנתבע ביום חתימת ההסכם עם חברה בשם סופיה אדיב (להלן: "סופיה"), שאף העידה בפניי. סופיה העידה כי היא תרגמה לתובעת את ההסכם לרוסית והסבירה לה אותו, ושתיהן החליטו שההסכם בסדר (עמ' 13 לפרו' ש' 13-16). שתיהן הבינו כי יש צורך להגשת צווי מניעה וצווי עשה על מנת לשמור על הרכוש של הבעל ועל הרכוש המשותף (עמ' 13 לפרו' ש' 24-25). התובעת העידה בעצמה כי היא סומכת על עדותה של סופיה (עמ' 14 לפרו' ש' 9), ואין סיבה שגם אנו לא נסמוך על סופיה שעשתה רושם מהימן בנקודה זו בעדותה. ג. לא סביר בעיניי כי התובעת, שהינה אדם משכיל וד"ר למדעים (עמ' 17 לפרו' ש' 12), שבאה לנתבע כדי שייצגה גם לנוכח העובדה שהוא דובר רוסית (עדותה של סופיה עמ' 12 לפרו' ש' 24-26; עמ' 13 לפרו' ש' 1-7), "תוותר" לנתבע בכך שתחתום על הסכם שכה"ט מבלי לקבל ממנו הסבר מפורט על מה היא חותמת. נשאלה על כך התובעת, ולא היה לה הסביר מדוע לא ביקשה מהנתבע לתרגם לה את ההסכם לרוסית, אלא ציינה: "האמנתי לסופיה" (עמ' 17 לפרו' ש' 8-11). במילים פשוטות וקצרות, לא האמנתי לתובעת כי חתמה על הסכם שכה"ט מבלי לדעת מה רשום בו, בין אם בכל הקשור לנושא הטיפול שנמסר לנתבע ובין אם לעניין שכה"ט (ובכך נעסוק גם בפרק הבא של פסה"ד). 28. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי הטיפול המשפטי שניתן לתובעת בפועל ע"י הנתבע, עד מועד הפסקת טיפולו, כמתואר לעיל, שיקף את נושאי הטיפול שנמסרו לטיפולו. בהתאם לרשום בהסכם שכה"ט הנתבע לא קיבל על עצמו בעת החתימה על ההסכם, לטפל בנושאים אחרים או נוספים מעבר למה שטיפל בפועל. מכאן כי פעולותיו בנדון תאמו את ההסכם שנחתם בין הצדדים. שאלה ב' - נושא שכה"ט עפ"י הסכם שכה"ט, והסכומים ששולמו בפועל. 29. עפ"י הסכם שכה"ט שצורף כנספח א' לת/10, סוכם כי בעבור טיפולו המשפטי יקבל התובע "סך של 20%+מע"מ מכל סכום שיתקבל במשפט או בפשרה, וכן הוצאות לשלם כמפורט להלן". היינו - הנתבע לא יהיה זכאי בעבור טיפולו לשכ"ט אלא על בסיס הצלחה, בשיעור של 20% מהסכום שיצליח לקבל במסגרת התביעה/ות שיגיש, בתוספת הוצאות דוגמת אגרות וכד', כמפורט בסעיף 3 להסכם שכה"ט. 30. על אף האמור בהסכם שכה"ט טוענת התובעת כי שילמה לנתבע סכומי שכ"ט בפועל, שלא כדין ובניגוד למוסכם, כדלקמן: א. סכום של 12,000 ₪ במזומן ביום חתימה על ההסכם, קרי בתאריך 2.1.06, אך לא קיבלה ממנו כל חשבונית מס כדין (סעיף 5 לת/1). ב. בהמשך אף שילמה לו סכום של 4,893 ₪ בתאריך 25.6.06. משכך, היא זכאית להחזר שכ"ט זה. 31. הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, הכחיש כי קיבל 12,000 ₪ מהתובעת ביום חתימת ההסכם או בכלל. טוען הנתבע כי קיבל מהתובעת סכום כולל של 6,113 ₪ בלבד ב- 3 תשלומים כדלקמן: ביום 6.2.06 - 720 ₪. ביום 25.6.06 - 4,893 ₪. ביום 21.8.06 - 500 ₪. כפי שעולה מקבלות שנתן לה (נספח יא לת/10). עוד טוען הנתבע כי שילם בעבור התובעת את האגרות לביהמ"ש, ובסופו של יום אף העביר לידיה שיק של 1,972 ₪ כהחזר אגרות שהוחזרו ע"י ביהמ"ש. 32. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם אינו כולל מרכיב של תשלום שכ"ט בפועל ע"י התובעת טרם סיום הטיפול המשפטי וטרם הצלחה בו. ההסכם נוקב בשכ"ט בשיעור של 20% מסכום שיתקבל. היינו - על בסיס הצלחה. כל דרישת תשלום שכ"ט ע"י הנתבע טרם סיום התיק, אינה תואמת את הוראות ההסכם. 33. כאמור, טוענת התובעת כי נדרשה ע"י הנתבע לשלם ביום חתימת ההסכם או עובר לתחילת התשלום, סך של 12,000 ₪, וכך היא עשתה. להוכחת טענתה העידה את סופיה, שנכחה במהלך הפגישה עם הנתבע ביום חתימת ההסכם. 34. סופיה נשאלה בחקירתה הראשית מה היה הסכום שסוכם בנוגע לתשלום שכר טרחתו של הנתבע, והשיבה: "לא זוכרת את הסכום בכלל. אם הייתי יודעת שהיום אני אעמוד פה, הייתי רושמת כל דבר... הדבר היחיד שאני זוכרת, שהיה עלייך 2,000 ₪ וזה לא הספיק, והלכת להוציא עוד מהבנק. יותר מזה אני לא זוכר ואני לא יודעת מה שילמת ומה לא שילמת" (עמ' 13 לפרו' ש' 8-11). כשנשאלה בחקירה ראשית כמה זמן נעדרה התובעת בזמן שהלכה לבנק להוציא כסף, השיבה: "הרבה זמן" (עמ' 13 לפרו' ש' 12). 35. בחקירתה הנגדית ציינה סופיה כדלקמן: א. היא לא זוכרת אם בזמן שהתובעת הלכה לבנק היא נשארה במשרד, אם כי לדעתה היא לא נשארה להמתין לה במשרד (עמ' 13 לפרו' ש' 20-26). ב. היא לא ראתה את התובעת מעבירה כספים לנתבע (עמ' 13 לפרו' ש' 28-29). 36. התובעת בחקירתה הנגדית ציינה כי אכן בהסכם רשום רק "20%" ולא רשום המספר "12,000" (עמ' 18 לפרו' ש' 10). התובעת גם מאשרת שמספרים נרשמים באותו אופן גם בעברית, גם באנגלית וגם ברוסית (עמ' 18 לפרו' ש' 7). 37. הנתבע בחקירתו הנגדית שלל את גרסת התובעת כי הוא נוהג לקבל כספים מלקוחות מבלי לתת להם חשבוניות מס כדין (עמ' 30 לפרו' ש' 31). 38. כפי שציינו בסעיף 27 לעיל (ובמיוחד סעיף 27(ג)), שוכנעתי כי עובר לחתימת ההסכם התובעת ידעה בדיוק מה רשום בהסכם, לרבות בנושא שכה"ט. לכאורה היא ידעה או אמורה היתה לדעת כי אינה חייבת לשלם סכום כסף מזומן כשכ"ט, מעבר לנקוב בהסכם. חיזוק לכך גם ניתן לקבל מהעובדה כי לא נרשם בהסכם המספר "12,000", אלא רק "20%", כשרישום המספרים זהה הן בעברית והן ברוסית (ראה עדותה של התובעת, סעיף 36 לעיל). משכך, טענת התובעת כיום כי ההסכם לא שיקף את ההסכמות בנושא שכה"ט, היא למעשה טענה נגד מסמך בכתב ובניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, סיפא, כפי שטען בצדק הנתבע בסעיף 8 לכתב הגנתו (וגם בסיכומיו). לעניין זה ראה: יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009, עמ' 1501-1507. 39. לתובעת אין כל ראיה בכתב כי הנתבע קיבל לידיו מידיה ביום חתימת ההסכם או סמוך לאחריו, סכום מזומן של 12,000 ₪. העדה סופיה מטעם התובעת לא יכולה לעזור לתובעת בנדון, שכן לא ראתה כל העברת כספים מהתובעת לידי הנתבע. מה שסופיה ידעה לומר לנו כי דובר על סכום מסוים, ש- 2,000 ₪ לא הספיקו, ולכן התובעת נאלצה ללכת לבנק למשוך כספים (אם כי היא לא יודעת לומר לנו אם התובעת אכן הלכה לבנק אם לאו, אם אכן משכה כספים ואם אכן שילמה אותם לנתבע - ראה סעיף 34-35 לעיל). לא מן הנמנע כי כשסופיה מעידה על סכום של 2,000 ₪, היא מעידה על סכומי אגרות ו/או הוצאות נוספות שדרש הנתבע מהתובעת בתחילת הטיפול, שהיו גבוהים מסכום של 2,000 ₪ (חיזוק לאפשרות זו ניתן למצוא בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע בו ציין כי סכומי האגרות שהוציא בעבור התובעת בסופו של יום היו סך של 3,950 ₪ - ראה סעיף 37 לת/10 ונספח י"ב לאותו תצהיר). 40. התובעת מנסה להוכיח לנו כי שילמה לנתבע סכום של 12,000 ₪, בכך שמפנה לאחד מנספחי תלונה שהגישה כנגד הנתבע בלשכת עוה"ד, אשר הוא משיכה של מזומן בסכום של 10,000 ₪ ביום 2.1.06 בשעה 17:05 מסניף בנק לאומי, שצורף כחלק מנספחי מכתב התביעה. עם כל הכבוד, קשה לי לקבל מסמך זה כראיה נגד ההסכם הכתוב, ולהסיק ממצא כה חמור כנגד הנתבע, מהטעמים הבאים: א. התובעת לא טרחה לצרף מסמך זה לתצהירה ת/1 (מעבר לצירופו באופן כללי לכתב התביעה), כך שלכאורה אינו חלק ממסמכי הראיות שהוגשו. ב. גם אם משכה התובעת מהבנק ביום חתימת ההסכם סכום של 10,000 ₪, עדיין אין בכך כדי לשמש ראיה כי אותם 10,000 ₪ שולמו לידי הנתבע. ג. התובעת לא נתנה כל הסבר מדוע לא טרחה לקבל מהנתבע חשבונית מס כדין אודות תשלום זה (או אפילו מסמך אחר כתוב על התשלום), במיוחד כשאנו רואים שהתובעת הקפידה לקבל מהנתבע חשבוניות מס או קבלות על כל תשלום אחר או נוסף ששילמה, כמו שהקפידה לקבל חשבוניות מס כדין מעוה"ד שהחליפה את הנתבע, עו"ד דונאיביץ' (ראה חשבוניות המס שקיבלה התובעת מעו"ד דונאיביץ' שצורפו כנספח 7 לת/1). 41. כאמור, הרושם שאני קיבלתי מהתובעת, בין אם במישרין ובין אם מהמסמכים שעמדו לרשותי, כי מדובר בתובעת משכילה, המעורבת מא' ועד ת' בנושאי הטיפול שמסרה לעוה"ד שייצגו אותה (כך גם עולה מעדותה של עו"ד דונאיביץ' בפניי, על מעורבות פעילה של הנתבעת בטיפול המשפטי בענייניה - ראה עמ' 24-27 לפרו'; כך גם מוסר התובע בתצהיר עדותו הראשית, בסעיף 45 לת/10). לא סביר בעיניי כי התובעת, שהינה כאמור אישה משכילה, תוותר על קבלת חשבונית מס או מסמך אחר כתוב להוכחת הסכום הגבוה (12,000 ₪) האמור ששולם לטענתה במזומן לנתבע. ככל שעשתה כן לקחה סיכון על עצמה שלא תצליח להוכיח את תשלום המזומן האמור, הנטען על ידה. 42. לכן אני קובע כי התובעת לא הצליחה להוכיח לי תשלום שכ"ט של 12,000 ₪, תשלום שאף מנוגד להסכם בכתב שבין הצדדים. 43. מעבר לתשלום זה למעשה אין מחלוקת אודות הסכומים ששילמה התובעת לנתבע, אשר הם כמפורט בסעיף 31 לעיל. סה"כ סכום של 6,113 ₪. 44. טוען הנתבע כי אגרות ביהמ"ש ששילם בעבור תיקי התובעת הן כדלקמן: סכום של 719 ₪ ביום 12.2.06. סכום של 3,231 ₪ ביום 16.3.06. (נספח י"ב לת/10). סה"כ - 3,950 ₪. גם התובעת מאשרת תשלומי האגרות האמורות (עמ' 23 לפרו' ש' 24-31; עמ' 24 לפרו' ש' 1-3). 45. אין מחלוקת כי התובעת קיבלה החזר מביהמ"ש במישרין בעבור מחיקת תמ"ש 591/06 בסכום של 230 ₪. 46. טוען הנתבע כי עובר לניתוק היחסים עם התובעת, ולאחר שערך חישוב כללי, העביר לידיה שיק על סך של 1,972 ₪ נכון ליום 6.9.06 (העתק ממנו צורף כנספח ט' לת/10), וזאת על מנת לסגור את נושא ההתחשבנות של ההוצאות ביניהם, וזאת לאחר שחלק מאגרות ביהמ"ש הוחזרו מביהמ"ש (סעיף 28 לת/10). טוענת התובעת כי אין זה נכון שהשיק על סך 1,972 ₪ התקבל מהנתבע כהחזר הוצאות, אלא היא נתנה לנתבע שיק שהתקבל על שם הבעל מחברת ביטוח בסכום זה, והוא נתן לה שיק נגדי שלו על סכום זה. 47. נשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית והכחיש כי קיבל שיק ביטוח (ע"ש הבעל) מהתובעת על סך של 1,972 ₪. בלשונו: "אני לא קיבלתי סכום של 1,972 ₪. אני נתתי לך סכום של 1,972 ₪ כשלקחת את התיק. נמאס לי ממך מרוב שפקדת את משרדי. עשיתי חשבון כללי כמה כסף התקבל ממך, כולל האגרות ששולמו, אם נחשב את הסכומים והאגרות ששילמתי, אפילו נתתי לך ביתר רק בשביל שתעזבי את משרדי. את אישרת בחתימתך שקיבלת את הכסף" (עמ' 35 לפרו' ש' 27-30). כששאלה התובעת את הנתבע בחקירה נגדית מדוע סכום זה תואם באופן משולם את הסכום שהתקבל מחברת הביטוח (1,972 ₪), השיב: "אני לא יודע איזה שיק של צבי. השיק הזה לא רשום בחשבונות שלי. מסמכים נוספים של ביטוח שאת מציגה לי אני אומר שהגבתי בלשכת עוה"ד. השיק הזה של רודנסקי שנרשם ע"י הביטוח לצבי רודנסקי לא הוגש אלי, שיק כזה לא הופקד באף חשבון שלי ולא הובא לידיעתי. השיק הזה תאריך שלו 11.5.06, כאשר השיק שנתתי לך זה 6.9.06" (עמ' 35 לפרו' ש' 31-32; עמ' 36 לפרו' ש' 1-3). במחלוקת זו שבין הצדדים האמנתי יותר לגרסת הנתבע, מהטעמים הבאים: א. צילום השיק צורף כחלק מנספחי כתב התביעה. מדובר על שיק של הקרן לביטוח נזקי טבע וחקלאות בע"מ, על שם רודנסקי צבי, על סך 1,972.25 ₪, נושא תאריך פרעון 11.5.06. נזכיר כי המנוח נפטר ביום 15.2.06. משכך, שיק זה, שמועד פרעונו כ- 3 חודשים לאחר יום פטירת המנוח, לא היה יכול להיות נפרע או מוסב ע"י המנוח, שכן מועד פרעונו לאחר החתימה. שמא תאמר אולי השיק נשלח לבעל בימי חייו עם תאריך פרעון עתידי, ואז הספיק לחתום על גבו חתימת היסב עוד בחייו - כי אז נציין שהשיק נשלח לכתובת הבעל רק ביום 22.3.06, למעלה מחודש לאחר פטירת המנוח (ראה המכתב הנלווה לשיק שצורף לכתב התביעה). משכך, שיק זה לא היה יכול להיות מוסב לנתבע בכל מקרה. ב. אין כל ראיה כי אכן שיק זה נמסר לנתבע לפרעון. היתה יכולה התובעת לפעול להשגת ראיה בנדון, דוגמת פניה לקרן לביטוח נזקי טבע בע"מ, על מנת שתפנה לסניף הבנק שלה בו מתנהל החשבון ממנו נמשך השיק, בכדי לקבל צילום מי חתום על השיק בחתימת היסב, ולאיזה חשבון הופקד השיק. ג. השיק נושא תאריך פרעון 11.5.06, ואילו השיק של הנתבע נושא תאריך 6.9.06 (ראה נספח ט' לת/10), פער של כ- 4 חודשים, שיש בו לכאורה בכדי לשלול קשר בין שני השיקים. ד. מעבר לכך האמנתי לגרסתו של הנתבע בנדון, שהשיק של חברת הביטוח לא נמסר לו, דבר שהוא הגיוני וסביר. מדוע שהנתבע יקבל שיק על שם הבעל, כשהבעל כבר נפטר ואין מי שיסב לו אותו?! חיזוק לכך מצאתי גם, כפי שניתן לראות בסעיף 48 להלן, בסכומי ההתחשבנויות כדלקמן: ראה את ההתחשבנות בסעיף 48(א+ב). אם נפחית מהסכום שהנתבע הודה כי שולם לו ע"י התובעת בשיעור של 6,113 ₪, את הסכומים האמורים בסעיף 48(א+ב), נקבל סך של 1,933 ₪ הקרוב מאד לסכום של 1,972 ₪. כאמור, הנתבע העיד בפניי כי רשם את השיק של 1,972 ₪ כאשר עשה חשבון באופן כללי ולא מדויק, והדבר סביר בעיניי (ראה סעיף 47 לעיל). 48. משכך, ניתן לסכם, לאור האמור לעיל, כי הוכח לי שהנתבע קיבל מהתובעת סכום כולל של 6,113 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכומים הבאים: א. סכום של 230 ₪ שקיבלה התובעת במישרין מביהמ"ש כהחזר אגרה. ב. תשלומי אגרות ששילם התובע בסכום של 3,950 ₪. ג. החזר סך של 1,972 ₪ שנתן הנתבע לתובעת. מכאן יוצא כי למעשה הנתבע החזיר לנתבעת סכומי הוצאות ביתר, כטענתו, בסכום של 39 ₪, ובוודאי שלא השאיר בכיסו כל רווח כשכ"ט, על אף שרשם באחת החשבוניות כי קיבל סכום של 3,770.82 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד (נספח י"א לת/10, חשבונית מיום 25.6.06 שמספרה 2225), ולכך גם נתייחס להלן. 49. מכאן עולה כי למעשה הנתבע החזיר לתובעת כל סכום שקיבל מעבר להוצאותיו, ולכן אין מקום לתביעת התובעת לחייבו להחזיר לה תשלומי שכ"ט ששילמה שלא עפ"י ההסכם. 50. יחד עם זאת כדאי לעמוד על נקודה נוספת והיא - מדוע בחר הנתבע לגבות מהתובעת שכ"ט נוסף, כפי שאף עולה מהחשבונית המפורטת בסעיף 48 לעיל, הגם שעפ"י הסכם שכה"ט התובעת לא היתה אמורה לשלם לו שכ"ט בפועל אלא רק בסוף ההליך ועפ"י תוצאותיו, באחוזים. נשאל על כך הנתבע והשיב כי לאחר פטירת הבעל היה צורך לתקן את כתב התביעה שהגיש לביהמ"ש לענייני משפחה, ובעבור התיקון הוא דרש שכ"ט. אין לו הסבר מדוע לא ערך הסכם שכ"ט חדש, הגם שהוא מודה שכך היה ראוי לעשות (עמ' 31 לפרו' ש' 19-27). לשאלה האם אכן יש לו איזושהי תרשומת על כך כי שכה"ט ששולם לו היה בגין תיקון כתבי הטענות, השיב בשלילה (עמ' 31 לפרו' ש' 29-30). 51. מנגד טוענת התובעת כי סכום שכה"ט נשוא חשבונית מספר 2225 ששולם לנתבע היה בגין עריכת בדיקה כימית לצוואת המנוח, על מנת להוכיח שהצוואה לא נעשתה בתאריך הנקוב אלא במועד מאוחר יותר (ראה סעיף 32 לסיכומיה). מעבר לעובדה שטענה כזו לא נטענה בתצהיר עדותה הראשית של התובעת ת/1, הנתבע הכחיש זאת ואמר כי לא קיבל שכ"ט בגין הטיפול בבדיקת הצוואה. פעולותיו בעניין צילום תיק הצוואה היו רק על מנת לבחון אופציה לטיפול כזה בעתיד, אבל התובעת לא שילמה לו בעבור טיפול זה וגם לא רצתה לשלם לו בעבור הטיפול הקשור לצו קיום הצוואה (עמ' 35 לפרו' ש' 1-13). בנדון תשובתו של הנתבע שיכנעה אותי יותר. אכן הנתבע לא היה צריך לדרוש מהתובעת סכום שכ"ט נוסף מעבר לנקוב בהסכם, אלא אם כן היה עורך הסכם שכ"ט חדש. יחד עם זאת - הגם שדרש וקיבל שכ"ט נוסף בעבור הטיפול בתיק נשוא ההסכם, לכאורה בניגוד להוראות ההסכם, התוצאה הסופית היא כי החזיר למעשה לתובעת כל סכום שגבה מעבר להוצאות שהוציא בפועל, ואפילו החזיר לה ביתר, כפי שגם טען, סכום של 39 ₪. 52. משכך כאמור טענתה של התובעת להחזר שכ"ט לא רק שלא הוכחה לי על ידה, אלא הוכח לי ההיפך כאמור. שאלה ג' - האם התובעת הוכיחה כי הנתבע התרשל ביצוג המשפטי שנתן לה? 53. במסגרת שאלה זו נבחן האם התובעת הוכיחה טענתה כי הנתבע התרשל ביצוג המשפטי שנתן לה. 54. התובעת פירטה את טענות הרשלנות שלה כלפי הנתבעת בסעיף 20 לתצהירה ת/1, כדלקמן: א. לא הגיש התנגדות למתן צו קיום צוואה של הבעל. ב. לא נקט בכל פעולה נגד מינוי רותי כאפוטרופוס. ג. לא הגיש תביעה למזונות נגד העזבון. ד. רמת הייצוג המקצועית שהפגין היתה ירודה, כמו גם רמת עריכת המסמכים. 55. מדברינו עד כה ניתן להבין כי הנתבע לא היה אמור לטפל בנושאים נשוא סעיפים 54(א-ג) לעיל. משכך, לא ניתן לדבר על התרשלות ביצוג מצידו. 56. בכל הקשור לטענה בדבר רמת יצוג ירודה, סבורני כי טענה כזו מצריכה חוו"ד מומחה להוכחתה, במסגרתה תידון רמת יצוג סבירה של עו"ד לעומת פעולותיו של הנתבע בנדון כעו"ד. התובעת לא צירפה כל חוו"ד מומחה בנדון, והיא אינה בעלת השכלה משפטית על מנת "לתקוף" את התובע על פעולותיו המשפטיות בנדון. 57. כפי שכבר ציינתי לעיל, אני התרשמתי כי הנתבע הבין את נושא הטיפול שנמסר לו, ואף נקט בפעולות משפטיות מתאימות (בחיי הבעל - תביעה לשמירת זכויות, לאחר פטירת הבעל -תביעה לאיזון משאבים, בצירוף בקשות לצווים זמניים), ואף הגיע להסדר דיוני שיבטיח, והבטיח בפועל את כספי הזכיה לתובעת (ראה פעולותיו של הנתבע בנדון סעיף 9 לעיל). כפי שעולה מפסה"ד של בימ"ש לענייני משפחה, וכפי שגם הזכרנו לעיל, התביעה הנדונה שהגיש הנתבע היא היחידה שזכתה בה התובעת, ובגינה אף זכתה בסכום ניכר של 395,000 ₪, כשיתר התביעות שהגישה, לרבות תביעת מזונות מן העזבון ועוד, נדחו. (הסכום של 395,000 ₪ אף שולם לתובעת בפועל ע"י רותי - עמ' 18 לפרו' ש' 30-31). 58. בכל הקשור לטענת התובעת כי רמת עריכת המסמכים של הנתבע היא ירודה, סבורני כי לא היא זו שצריכה לשמש אבן בוחן לנדון, במיוחד כשהעידה בפניי שרמת העברית שלה (קריאה ודיבור, ונזכיר כי ישיבת ההוכחות התנהלה באמצעות מתורגמן), ירודה (עמ' 16 לפרו' ש' 1-3; עמ' 17 לפרו' ש' 1-2; עמ' 18 לפרו' ש' 1-3). 59. לאור כל האמור סבורני כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבע התרשל בטיפול המשפטי שנתן לה, נשוא ההסכם. כשלעצמי התרשמתי, שהיצוג שנתן הנתבע לתובעת היה סביר. סוף דבר 60. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ודינה להידחות. 61. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכ"ט עו"ד (הנתבע הוא עו"ד במקצועו וייצג את עצמו, ולכן זכאי לשכ"ט), בסכום כולל של 7,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. עורך דיןשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהלקוחות