מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הגבלת גיל בפוליסת ביטוח חובה: לפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופטת דליה אבי-גיא, בת.א. 39404/06, ביום 23.05.11, במסגרתו נדחתה הודעת צד ג' שהגיש המערער, מעיין קאלו (להלן: "המערער" או "הנהג"), כנגד משיבות 1 ו-2. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 30.12.05 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב מסחרי מ.ר. 8253221 (להלן: "הרכב") שבבעלות תרסיס חברה לכימיקלים בע"מ (להלן: "תרסיס" או "המבוטחת"). הרכב נמסר לשימושו של אבי המערער במסגרת עבודתו בתרסיס, כאשר הרכב בוטח אצל משיבה 2, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו" או "המבטחת") בפוליסת ביטוח שנרכשה על ידי תרסיס, וכללה כיסוי ביטוחי רק לנהגים שגילם מעל 21 שנים ושברשותם רישיון נהיגה למעלה משנה לסוג הרכב המבוטח. עוד יצוין כי המערער היה בן פחות מ-21 שנים במועד התאונה, ולכן אליהו טענה לאי תחולת הכיסוי הביטוחי. מנגד, טען המערער כי אי עמידה במגבלת הגיל אינה שוללת באופן אוטומטי את תחולת הפוליסה, בין היתר, לאור האמור בסעיפים 18-17 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק" או "חוק חוזה ביטוח"). 2. משיבות 3 ו-4 הגישו תביעה כנגד המערער בגין הנזקים שנגרמו לרכב של משיבה 4 שהיה מעורב בתאונה. בהתאם לפס"ד שניתן ביום 28.01.08 נקבע כי על המערער לשאת ב-80% מנזקיהן של משיבות 3 ו-4. הודעת צד ג' שהגיש המערער כנגד משיבות 1 ו-2 (המבטחות) נדחתה על ידי בית משפט קמא, ועל כך הערעור שלפניי. 3. בית משפט קמא קבע כי בענייננו לשון הפוליסה ברורה, והכיסוי הביטוחי היה מותנה בהתקיים שני תנאים מצטברים: (א) לנהג מלאו 21 שנים (ב) הנהג בעל רישיון נהיגה לסוג הרכב המבוטח למעלה משנה. מאחר שתנאים אלה לא קוימו, קבע בית המשפט כי אין כיסוי ביטוחי מכוח הפוליסה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי חל בענייננו סעיף 18 לחוק, אשר קובע את עקרון התשלום היחסי, וקבע כי היות שתרסיס עצמה היא שביקשה להגביל את גיל הנהגים, אין תחולה להסדר הצרכני שבסעיף, אשר מטרתו להגן על המבוטח מפני בעיית פערי הכוחות הברורים לטובת המבטח, בעיה שאינה רלוונטית במקרה דנן. בית המשפט דחה גם את טענתו החלופית של המערער, בדבר קיומה של חובת שיפוי מצידה של תרסיס, משום שלא יידעה את אביו על ההגבלות בפוליסה. בית המשפט קבע, כקביעה עובדתית, כי תרסיס הודיעה לאביו של המערער על האיסור למסור את הרכב לשימושו של אדם אחר, למעט בן/בת זוג מעל לגיל 24 שנים, והוא היה מודע לכך (אם כי בפוליסה מגבלת הגיל היא 21 שנים). בית המשפט קבע כי בטרם נהג המערער ברכב, היה עליו לוודא מה הם תנאי הפוליסה והאם יש כיסוי ביטוחי לנהיגתו. בכך שלא עשה כן, לא נהג המערער כפי שמצופה מנהג סביר. עקב כך, קבע ביהמ"ש כי המערער ואביו תרמו לנזקי התאונה בהתרשלותם ולכן יש לייחס לנהג אחריות מירבית להתרחשות הנזק ולדחות את הודעת צד ג' שהגיש נגד אליהו ונגד תרסיס. טענות הצדדים בערעור 4. לטענת המערער לאור סעיף 18 לחוק, הקובע את עקרון התשלום היחסי, אין תנאים מוקדמים בביטוח, ולכן, אי עמידה במגבלת הגיל לא שוללת באופן אוטומטי את הכיסוי הביטוחי, אלא יש לבחון את השלכות הפרת התנאי לאור סעיפים 17 ו-18 לחוק. לטענתו, די בהודאתה של אליהו שלפיה הייתה מוכנה להתקשר בחוזה ביטוח לכיסוי נהג שגילו פחות מ-21 שנים בתמורה לפרמיה גבוהה יותר, כדי לקבל את הודעת צד ג' שהגיש. לפיכך, לטענתו, יש לחייב את אליהו לשלם את מלוא הסכום, אף ללא הפחתה עקב החמרת סיכון, משום שלא הובאו הוכחות לשיעור הפרמיה שהייתה נגבית במקרה של נהג צעיר. לחלופין טוען המערער, כי לכל הפחות יש מקום להחיל את עקרון התשלום היחסי. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שחוזה הביטוח הוא ככל חוזה רגיל. לטענתו, חוזה הביטוח הוא חוזה מיוחד אשר מכיר באפשרות הפרת חובות הצדדים לחוזה כמצב אינהרנטי ולכן קבע המחוקק תרופות מיוחדות, דוגמת סעיף 18 לחוק. לבסוף טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע כי תרסיס יידעה את עובדיה בדבר התנאי המגביל את גיל הנהג בפוליסה, וטענתו שתרסיס לא המציאה לאביו את הפוליסה המסייגת את הכיסוי הביטוחי לא נסתרה. 5. מנגד, טוענת תרסיס, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה היא יידעה את עובדיה בדבר האיסור החל על נהגים צעירים לנהוג ברכבי החברה, שכן מדובר בקביעה עובדתית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה. בנוסף, טוענת תרסיס בערעור שכנגד, כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא פסק לטובתה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 6. אליהו טוענת, כי אין לקבל את טענת המערער, לפיה בחוזה הביטוח אין תנאים מוקדמים, וזאת, בין היתר, לאור סעיף 29 לחוק, אשר מכיר באפשרות שחוזה הביטוח יהיה מותנה בתנאים מוקדמים שיגבילו את היקף חבות המבטח. בנוסף טוענת אליהו להיעדר יריבות בינה לבין המערער. לטענתה, רק צדדים לאותה פוליסה יכולים לטעון טענות לעניין פרשנותה, ומאחר שהמבוטחת היא תרסיס ולא המערער, הרי שאין הוא יכול לטעון בעניין. עוד טוענת אליהו, כי שיקולי מדיניות מחייבים את דחיית טענת המערער להחלת סעיף 18 והטלת תשלום יחסי. לטענתה, אם בתי המשפט יקבלו את שיטת התשלום היחסי כעניין שבשגרה, חברות הביטוח ידרשו להעלות בצורה דרסטית את דמי הביטוח לנהגים צעירים, כדי שבבוא העת, כאשר יידרשו לשלם את חלקו היחסי של הנזק, חלק זה יהיה קטן ביותר. מהלך כזה יפגע באופן ישיר בנהגים צעירים ויצור תרבות חוזית קלוקלת של הפרות חוזה מצד מבוטחים. ד י ו ן 7. המחלוקת העיקרית בענייננו נסבה סביב שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי בנסיבות העניין, לאור העובדה - עליה אין מחלוקת - שהמערער, אשר נהג ברכב בעת התאונה, לא עמד במגבלת הגיל שנקבעה בפוליסה. 8. אקדים ואציין כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה תרסיס יידעה את אבי המערער בדבר האיסור על מסירת רכבו למי שטרם מלאו לו 24 שנים. ובלשון ביהמ"ש: "שוכנעתי כי תרסיס יידעה את עובדיה בדבר התנאי המגביל את גיל הנהג ומסרה לעובדיה קיומן של הגבלות בשימוש ברכבי החברה". קביעה זו התבססה הן על עדות מנכ"ל תרסיס והן על עדותו של אבי המערער לגביה ציין ביהמ"ש כדלקמן: "שוכנעתי מדברי העובד עצמו בעדותו, כי היה מודע להוראה ואף פעל על פיה וכי הארוע קרה באותה חריגה חד פעמית מהוראות המעבידה". מדובר בקביעה עובדתית מנומקת ומבוססת היטב בחומר הראיות, והלכה היא כי לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם (ראו למשל ע"א 9622/07 הולין נ' קופ"ח כללית ( 30.5.10); ע"א 11485/05 פלוני נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית ( 2.12.07); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009)). 9. טענתו העיקרית של המערער היא כי המבטחת חייבת בתשלום, ולכל הפחות בחיוב יחסי לפי סעיף 18 לחוק. מנגד, טוענת אליהו, כי מאחר והמערער לא היה בן 21 שנים במועד התאונה, הרי שלא התקיים התנאי המוקדם כנדרש, ועל כן אין כיסוי ביטוחי, וכי סעיף 18 לחוק כלל אינו רלוונטי שכן תנאי מוקדם לתחולתו הוא קיומו של כיסוי ביטוחי. 10. לכאורה, במקרים מסויימים יכולה להישמע טענה של העדר תחולת סעיף 18 לחוק בשל העדר כיסוי ביטוחי, ואולם, יכולים להיות מקרים בהם על אף שעל פניו נראה כי לא קיים כיסוי ביטוחי, למשל כשנהג צעיר נהג על אף שהפוליסה אינה מכסה נהג צעיר, עדיין יש מקום לבחון את תחולתו של סעיף 18(ג) לחוק, והכל כפי שיפורט להלן. אקדים ואציין כבר עתה, כי בנסיבות המקרה דנן אני סבורה שאין להחיל את סעיף 18(ג) לחוק, וזאת כמפורט להלן. 11. תחילה יש לפנות להוראות סעיף 17 לחוק חוזה ביטוח שעוסק בסוגיית החמרת הסיכון, ומחייב את המבוטח להודיע למבטח על כל שינוי מהותי שחל בהחמרת הסיכון, ומגדיר מהו "שינוי מהותי", כדלקמן: "17. חובת הודעה על החמרת הסיכון (א)  נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב. (ב)  לענין סימן זה, "שינוי מהותי" - כל אחד מאלה: (1)  שנוי בענין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה; (2)  שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כענין מהותי; (3)  דבר המגלה שתשובה לשאלה בענין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש. סעיף 18 לחוק קובע את הסעד שעומד למבטח מקום בו לא ניתנה הודעה כנדרש בסעיף 17 לחוק, ולפיו הודעה על החמרה מאפשרת למבטח לבטל את חוזה הביטוח [סעיפים 18(א) ו-(ב)], וכל זאת כשנודע על ההחמרה לפני קרות מקרה הביטוח. לעומת זאת, כאשר נודע למבטח על ההחמרה רק לאחר קרות מקרה הביטוח עומדת למבטח זכות ההפחתה ולא זכות הביטול של חוזה הביטוח (או במקרים מסויימים פטור, כפי שיפורט להלן) (ראה ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א, בעמ' 819 (2009) [להלן: "אליאס"]), וזאת לפי סעיף 18(ג) לחוק, שנוסחו כדלקמן: "18. ... (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי". עיננו הרואות כי הסעיף מעגן את עקרון התשלום היחסי, וקובע שני תנאים לפטור מוחלט של המבטח מחבותו: כאשר אי מתן הודעה לפי סעיף 17 מלווה בכוונת מרמה; או מקום שבו מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה גם בתמורה לפרמיה גבוהה יותר. אולם החרגות אלה אינן רלוונטיות לענייננו. 12. במקרה דנן, לא ניתנה הודעה על החמרת הסיכון, דהיינו על כך שיעשה שימוש ברכב על ידי נהג שגילו מתחת מ-21 שנים, כאשר לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בשינוי מהותי, ולמבטחת נודע על החמרת הסיכון רק לאחר קרות התאונה. 13. זאת ועוד, בענייננו נקבע כי תרסיס, שהיא המבוטחת, יידעה את אבי המערער בדבר האיסור על מסירת הרכב למי שגילו פחות מ-21 שנים, ולכן ספק אם במקרה זה המבוטחת התכוונה לבצע החמרה של הסיכון הביטוחי. על כן, במקרה דנן כלל לא מתקיימים הרציונאליים העומדים בבסיס סעיף 18(ג) לחוק ואין כל הצדקה להחילו במקרה דנן (ולר, בעמ' 461-460; אליאס, בעמ' 821). 14. העובדה כי במקרה דנן המבוטחת - תרסיס - לא רצתה להחמיר את הסיכון מאבחנת את המקרה דנן ממקרים אחרים, עליהם ניסה המערער להתבסס בטיעוניו, כפי שיפורט להלן. 15. המערער ניסה לתמוך טענותיו בפסק הדין שניתן על ידי בבר"ע 2236/06 שוקרון קלוד ואח' נ' שירביט ואח' (להלן: "פס"ד שוקרון"), אולם אין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה, המבוטח שלח באמצעות סוכן ביטוח בקשה להרחיב את פוליסת הביטוח, כך שתחול גם על בנו, ורק עקב טעות בתום לב, הבקשה נשלחה לכתובת שגויה, זו הסיבה שבפס"ד שוקרון נקבע כי יש תחולה להוראות סעיפים 17 ו-18(ג) לחוק. לעומת זאת, בענייננו, אביו של המערער התיר לו לנהוג ברכב, על אף שידע כי הפוליסה אינה חלה על נהג בגילו ומבלי שנקט פעולה כל שהיא ליידע את חברת הביטוח באמצעות תרסיס על החמרה בסיכון ומבלי שניסה לשנות את תנאי הפוליסה. זאת ועוד, כאמור, המבוטחת - חברת תרסיס - כלל לא התכוונה להחמיר את הסיכון ורצתה לחסוך בפרמיה, לכן ביקשה להגביל את תחולת הפוליסה לפי התנאים האמורים לעיל. אין מחלוקת כי אף אחד לא הודיע למבטחת על החמרת הסיכון - לא תרסיס ולא אביו של המערער. כל זאת לעומת המקרה שנידון בפס"ד שוקרון, שם המבוטח היה מעוניין בהחמרת הסיכון ואף ביקש זאת והודיע על כך. 16. כך גם אין מקום להסיק מפסה"ד ת.א. 22043/08 (שלום ירושלים) עבידת מוחמד נ' אינטרהום בע"מ (להלן: "פס"ד עבידת"), שם חברת אינטרהום רכשה פוליסת ביטוח לנהגיה, תוך הסכמה לתנאי שלפיו הפוליסה תחול רק על נהגים מעל גיל 30. בדיעבד הסתבר שאחד מעובדי החברה, אשר נהג ברכב שקיבל ממנה בהיתר, היה בן 28. בית המשפט קבע במקרה זה כעובדה שלא הייתה כוונת מרמה של המבוטחת, אלא טעות בתום לב מצידה, ולכן על חברת הביטוח לשלם פיצוי יחסי, בה בשעה שבענייננו תרסיס לא טעתה ביחס להגבלת הגיל בפוליסה, אלא מפורשות לא התירה למערער את השימוש ברכב. 17. אוסיף ואציין כי מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה, אין מקום לאפשר למבוטחים מחד להחריג מהפוליסה במודע כיסוי ביטוחי לנהג צעיר במטרה לחסוך בפרמיה, ומאידך בפועל להתעלם מהחריג ולאפשר לנהג הצעיר לנהוג, ולהמתין ולראות אם נגרם נזק, ורק אם וכאשר קרתה תאונה ונגרם נזק, לדרוש קבלת פיצוי יחסי מכח סעיף 18(ג) לחוק. דבר זה נוגד את כוונת המחוקק שכן השימוש בסעיף 18(ג) נועד למקרים מיוחדים. יפים הדברים לגבי כל החרגה מכוונת מתנאי הפוליסה במטרה לחסוך בפרמיה, וכפי שציינתי בפס"ד שוקרון "כשלעצמי אני סבורה כי כאשר אדם רוצה לחסוך בפרמיה ובמודע אינו מודיע על החמרת הסיכון למבטח ומאפשר לנהג שאינו מורשה לנהוג - תהיה המבוטחת פטורה מלשלם לו" [פסקה 7 לפסק הדין]. 18. למעלה מהדרוש יצוין כי העובדה שסביר להניח שהמערערת הייתה מסכימה לבטח גם נהג צעיר איננה רלבנטית, שכן ביטוח מטבעו מיועד לבטח את הסיכונים עליהם הוסכם ובהתאם תומחרה הפוליסה. ראה ע"א (ת"א) 2117/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עאסם מסארווה,. לא ניתן לקבוע חובה של מבטחת לשלם תגמולי ביטוח, על אף הפרת תנאי הפוליסה, רק כיוון שהיא הייתה מוכנה להתקשר באותו חוזה תמורת פרמיה גבוהה יותר, למעט בנסיבות ספציפיות דוגמת פסקי דין שוקרון ועבידת. 19. באשר לטענת המערער, לפיה אין תנאים מוקדמים בביטוח - סעיף 3 לחוק דן בתנאים מגבילים בחוזה הביטוח, כאשר לפיו על המבטח להבליט בפוליסה את התניות שמסייגות את חבותו, ו"ההנחה העומדת ביסודו [של סעיף 3] היא שניסוח בהיר של התניות והסייגים בפוליסה יאפשר למבוטח לעמוד על היקף הכיסוי שרכש ולכלכל צעדיו בהתאם" [ולר, בעמ' 233]. בענייננו המבוטח הוא זה שביקש להגביל את תחולת הפוליסה ואין מדובר על תניה שהמבטח הטמין בחוזה. עוד מציין ולר לעניין תנאים מוקדמים כי: "סעיף 3 חל גם על 'תנאים' לחבות המבטחת. ניתן להבחין בין שני סוגים של תנאים. תנאים מהסוג הראשון צריכים להתמלא עובר להתרחשותו של מקרה הביטוח כדי שהמבוטח יהיה זכאי לתגמולי ביטוח. אלו הם תנאים מוקדמים לזכאות לתגמולי ביטוח [...] כאשר תנאים אלו אינם מתקיימים, עלולה להישלל זכאות המבוטח לתגמולים." (ההדגשה שלי, ר.ל.ש) [ולר, בעמ' 238-237]. אם כן, מדובר בענייננו על הגבלות שהמבוטח עצמו ביקש להכניס לפוליסה, הגבלות אשר מהוות תנאים מוקדמים שמתנים את תקפות הכיסוי הביטוח: אין חולק כי בנסיבות מסוימות, הפרה של תנאי מוקדם לא תשלול באופן מלא את הכיסוי הביטוחי, אולם המקרה שבפנינו אינו עונה על הגדרת אותן נסיבות. 20. עוד יצויין, ומבלי לגרוע מכל האמור לעיל, כי ספק רב אם קיימת יריבות בין המערער לבין המבטחת, שכן הפוליסה אינה על שמו, הוא לא המבוטח, הוא אינו אחד המוטבים, הפוליסה לא הוסבה על שמו, והוא לא קיבל הרשאה מתרסיס שהיא בעלת הרכב ובעלת הפוליסה לנהוג או לבקש החמרה בסיכונים - בודאי לא באופן רטרואקטיבי, לאחר שכבר ארעה התאונה בה הוא גרם לנזק. די היה בכך כדי לדחות את תביעתו. 21. לסיכום, בנסיבות המקרה דנן, כאשר המבוטחת ביקשה במפורש לערוך ביטוח לנהגים מעל לגיל 21 בלבד, ולא רצתה להחמיר את הסיכון, וכאשר המבוטחת יידעה את עובדיה, ובכלל זאת את אביו של המערער, על מגבלה זו - אין מקום להחיל את סעיף 18(ג) לחוק, ובצדק קבע בית משפט קמא כי אין במקרה דנן כיסוי ביטוחי, וכך גם בצדק נקבע כי תרסיס אינה חייבת בשיפוי המערער. הערעור שכנגד 22. בערעור שכנגד מטעמה טענה תרסיס כי שגה בית המשפט כשלא פסק לזכותה הוצאות על אף שהתביעה נגדה נדחתה. הלכה היא כי פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של הדיון, והלכה היא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת [ראה למשל: רע"א 6568/05 כץ נ' כץ ( 17.08.05); רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים ( 14.0.09)]. כך גם לא ייטה בית משפט של ערעור להתערב כאשר בימ"ש קמא החליט שלא לחייב בהוצאות את הצד המפסיד, אם כי במקרה כזה מצופה כי ביהמ"ש ינמק את קביעתו, דבר שלא נעשה במקרה זה, אף כי ניתן להניח כי ביהמ"ש ביקש לבוא לקראתו של המערער, שנושא על כתפו את מרבית הנזק. בנסיבות אלה העובדה שההנמקה חסרה אינה מצדיקה התערבותי. סוף דבר 23. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. המערער ישלם לכל אחת מהמשיבות - תרסיס ואליהו - הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת יועבר למשיבות, בחלקים שווים, על חשבון ההוצאות שנפסקו. הפקדון שהופקד על ידי תרסיס יוחזר לה באמצעות בא כוחה. רכבביטוח חובהפוליסה