מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הבטחה למתן היתר לשימוש חורג: מבוא זוהי תביעה בגין אי מתן היתר לשימוש חורג, בניגוד להבטחות ומצגים מצד הנתבעים, למתקן משחקים לילדים אותו ביקשו להקים התובעים - (להלן: "התובעים"), על חלקה 11 בגוש 7650 (להלן: "המקרקעין"), המהווה מובלעת בתחום הפארק העירוני ברעננה. התביעה היא לפיצויים בגין אבדן הוצאות והשקעות ובגין הפסדים בהכנסות בסכום כולל של 7,033,168 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). עיקר העובדות הצריכות לעניין ביום 25.5.06 פנתה התובעת 2 בכתב לראש עיריית רעננה בהצעה להקים מתקן משחקים לילדים על המקרקעין (ת/3 נספח 1) (להלן: "המיזם"). בתגובה כתב ראש העירייה למר מוני בן-נון, שהיה חתום אף הוא על המכתב, כי העירייה מעוניינת לעודד את הקמת המיזם ועליו לפנות בעניין זה אל מהנדס העיר ואל הממונה על רישוי העסקים על מנת לקדם קבלת רישיון למיזם (ת/3, נספח 2). ביום 6.12.06 אישרה ועדת משנה לתכנון ובניה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - רעננה (להלן: "הוועדה") את בקשת התובעים לקבלת היתר בניה (להלן" "היתר הבניה") להקמת מבנה קל בשטח 1005.38 מ"ר (להלן: "המבנה") למטרת מתקן משחקים לילדים המכונה "מדינת הילדים" על המקרקעין (ת/3, נספח 3) (להלן: "החלטת האישור"). בהחלטת האישור קבעה הוועדה כי קבלת היתר הבניה מותנית, בין היתר, בחתימה על חוזה המסדיר את השימוש במבנה עד לאישור מתן תוקף של תכנית רע/2014 (להלן: "התכנית") או לתקופה של 5 שנים, לפי המאוחר. עוד קבעה הוועדה כי על החוזה יהיו חתומים המבקשים - התובעים 1 ו-2, בעלי הקרקע - יהודה ולאה כהן (להלן: "בעלי המקרקעין") ועיריית רעננה (להלן: "העירייה"), (להלן: "החוזה המשולש"). ביום 31.3.08 דחתה הוועדה את בקשת התובעים להאריך את תקופת השימוש במבנה ל- 10 שנים במקום 5 שנים (ת/3, נספח 5). ביום 27.5.08 פנו התובעים אל הוועדה בבקשה לחדש את החלטת האישור מיום 6.12.06 על מנת שיוכלו לפעול להוצאת ההיתר (ת/3, נספח 6). ביום 11.6.08 קבעה הוועדה כי "הואיל והבקשה נדונה ב-31.3.08, ההחלטה עדיין בתוקף, ואין צורך בחידושה" (ת/3, נספח 10). ביום 2.9.08 נערכה שיחת טלפון בין ב"כ התובעים ובין עו"ד עירית גל - יועצת משפטית של הנתבעת 1 והעירייה (להלן: "עו"ד גל"). בשיחה שנערכה ביוזמתו של ב"כ התובעים הוא ביקש לדעת מדוע לא הוצא ההיתר ונענה ע"י עו"ד גל כי לא ניתן להוציא את ההיתר מבלי לעמוד בדרישות המפורטות בהחלטת הוועדה. בנוסף הודיעה עו"ד גל כי הוראות הדין אוסרות על הוצאת ההיתר מאחר והמקרקעין כלולים בתכנית שהופקדה להתנגדויות (נ/17 סע' 62 - 63). בעקבות תשובתה של עו"ד גל הוגש ע"י התובעים ערר לוועדת ערר מחוזית, מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר") על החלטת הוועדה "אשר נמסרה בעל פה לב"כ העוררים, ולפיה אין בכוונה ליתן לעוררים את ההיתר לשימוש חורג לחמש שנים..." (כתב התביעה, נספח 10) (להלן: "הערר"). ביום 25.2.09 החליטה ועדת הערר לקבל את הערר וקבעה כי ניתן להוציא את ההיתר גם אם התכנית הופקדה להתנגדויות (להלן: "החלטת ועדת הערר"). עוד קבעה ועדת הערר כי אינה מוסמכת לדון בחיוב העירייה לחתום על החוזה המשולש (ת/3, נספח 16). ביום 18.6.09 פנה ב"כ התובעים לעו"ד גל במכתב בו מבהיר כי התובעים עומדים על דרישתם לקבל את ההיתר (ת/3 נספח 25). בתגובה מיום 29.6.09 הודיעה עו"ד גל לב"כ התובעים כי היתר יוצא רק אחרי שהתובעים יקיימו את כל התנאים שנקבעו בהחלטת האישור (ת/3, נספח 27). תמצית טענות הצדדים טענות התובעים בעקבות החלטת האישור פעלו התובעים ביחד עם התובעת 3 "שנטלה על עצמה לשאת בהתחייבויות הכספיות, ביחד ולחוד עם התובעים" להסדיר את כל האישורים שנדרשו והשקיעו "מאות אלפי שקלים" למטרה זו. העירייה העבירה לתובעים נוסח של החוזה המשולש לחתימה (ת/3 נספח 4). בסעיף 2(ג)(1) בחוזה המשולש נקבע כי התובעים יקבלו רשות לשימוש במקרקעין מיום 1.8.07 ועד לאישורה של תכנית רע/2014 ו/או לתקופה של 5 שנים מיום החתימה על החוזה, לפי המאוחר מביניהם. משראו התובעים כי החלטת הוועדה "מייקרת באופן גבוה למדי את העלות הכספית", פנו התובעים לוועדה בבקשה להאריך את תקופת השימוש במבנה ל- 10 שנים, בקשה שכאמור נדחתה על ידי הוועדה. הואיל ותוקף החלטת האישור של הוועדה היה לשנה בלבד, פנו התובעים לוועדה ביום 27.5.08 בבקשה לחדש את החלטת האישור, כשהם מציינים כי עמדו בכל התנאים שנקבעו בהחלטה זו ו"נשאר לנו רק לשלם את האגרות הנוספות שטרם שילמנו" (ת/3, סע' 22). העיכוב בתשלום נבע בעיקר מחמת דרישה מופרזת לתשלום היטל השבחה. כאמור , הודיעה הוועדה לתובעים כי אין צורך בחידוש החלטת האישור מאחר והוועדה דנה בה ביום 31.3.08. התובעים טוענים כי עובר להגשת הערר שלחו לעירייה את החוזה המשולש כשהוא חתום על ידם ועל ידי בעלי המקרקעין, אך העירייה סירבה לחתום עליו. ביום 28.8.08 הודיעה עו"ד גל לב"כ התובעים כי אין בכוונת העירייה לחתום על החוזה המשולש "באשר ממילא בעוד תקופה קצרה תאושר התוכנית רע/2014" ועל פי התכנית מיועדים המקרקעין לשימוש ציבורי (ת/3, סע' 27). בעקבות הודעת עו"ד גל החליטו התובעים, כאמור, להגיש את הערר. ועדת הערר קיבלה את הערר. התובעים פנו שוב אל עו"ד גל לקבל את ההיתר, ונענו על ידה כי עליהם לחתום על החוזה המשולש ולהעביר בקשה לקבלת היתר חתומה על ידי בעלי המקרקעין. ביום 25.5.09 העבירו התובעים לעו"ד גל בפקס, את החוזה המשולש חתום על ידם ועל ידי יהודה כהן, אחד מבעלי המקרקעין, ובקשה לקבלת היתר חתומה אף היא על ידי יהודה כהן (ת/3, נספח 19). בעקבות סירובה של העירייה לחתום על החוזה המשולש וסירובה של הוועדה ליתן את ההיתר לא יכלו התובעים לשאת העלויות הכלכליות של דמי שכירות המקרקעין והפסיקו לשלם את דמי השכירות לבעלי המקרקעין. בגין עניין זה פרצה מחלוקת בין התובעים לבעלי המקרקעין. לאחר החלטת ועדת הערר חזרו התובעים לשלם את דמי השכירות והמחלוקת שפרצה בינם לבין בעלי המקרקעין יושבה. ביום 2.6.09 הודיעה עו"ד גל לתובעים במכתב כי בא-כוחם של בעלי המקרקעין, עו"ד לחוביץ, הודיע לעירייה ביום 10.3.09 שאין בכוונת בעלי המקרקעין לחתום על הבקשה לקבלת ההיתר. עו"ד גל הודיעה לב"כ התובעים כי עליהם לתאם פגישה במעמד כל הצדדים לחתימה על החוזה המשולש. התובעים טוענים כי דרישה זו נועדה ליצור פירוד ביניהם ובין בעלי המקרקעין מתוך תקווה שבעלי המקרקעין יחזרו בהם מהסכמתם למיזם. התובעים מילאו אחר כל התנאים שהיו בהחלטת האישור. הנתבעות פעלו ברשלנות ובחוסר תום לב, הפרו הבטחה שלטונית וגם ביזו את החלטת ועדת הערר, לא חתמו על החוזה המשולש ולא הנפיקו לתובעים את ההיתר, ומנעו במעשיהן את הקמתו והפעלתו של המיזם. השקעות התובעים במיזם נאמדות על ידם בסכום של 850,000 ₪. הפסד ההכנסות בגין אי הפעלת המיזם מוערך ע"י התובעים בסכום של 1,222,600 ₪ לשנה, ולחמש שנים סכום של 6,113,000 ₪. התובעת 3 הינה צד נכון לתביעה מאחר שהנתבעות ידעו כי היא חברה מטעם התובעים. הנתבעות היו צריכות לצפות כי את המיזם תקים ותפעיל חברה מטעם התובעים ולכן עליהן לפצות גם את התובעת 3. הנתבעות העלו את טענותיהן בעניין התובעת 3 במסגרת הדיון בערר, ועדת הערר לא מצאה לנכון לקבל טענות אלה ומשלא הגישו הנתבעות עתירה נגד החלטת ועדת הערר חל עליה מעשה בית-דין. טענות הנתבעות על פי תכנית רע/במ/2001 אשר חלה על המקרקעין, ייעוד המקרקעין הוא בניין מסחרי, אירועים ועוד. במסגרת התכנית (רע/2014) שהופקדה להתנגדויות צפויים המקרקעין לשנות את יעודן לשטח ציבורי פתוח שיצורף לשטח הפארק העירוני רעננה. במסגרת התכנית אמורה העירייה להפוך לבעלת הזכויות במקרקעין ובתמורה יקבלו בעליהן שטח קרקע אחר בתחומי העיר רעננה וכן זכויות בניה ל-55 יחידות דיור. מתן ההיתר לתקופה של 5 שנים בלבד והדרישה בהחלטת הוועדה לחתימה על החוזה המשולש נועדו להבטיח כי העברת הזכויות במקרקעין לעירייה תעשה לאחר שהמקרקעין יהיו פנויים מכל אדם ומבנה וכך יתאפשר לבעלי המקרקעין לקבל את זכויותיהם החליפיות. לטענת הנתבעות, בשנת 2006 היה כבר ידוע לתובעים שהם יכולים לעשות שימוש בקרקע רק עד לאישור התכנית רע/2014. הוועדה העריכה שאישור התכנית יארך כ- 5 שנים. על בסיס הערכה זו קבעה הוועדה כי ההיתר יינתן לתקופה זמנית של 5 שנים מיום קבלת ההחלטה או עד לאישורה של התכנית, לפי המאוחר. עיון בבקשת התובעים מיום 27.5.08 מלמד כי עד לאותו המועד לא היתה לתובעים כוונה להוציא את המיזם אל הפועל. עד למועד זה לא השלימו התובעים את הדרישות המקדמיות המפורטות בהחלטה ותוקף האישורים אשר נתקבלו עד לאותו המועד פג. הבקשה להיתר שהגישו התובעים לא הייתה חתומה על ידי כל בעלי המקרקעין כנדרש. בקשה חתומה כדין הועברה רק ביום 4.6.09. במשך כשנתיים וחצי מיום קבלת החלטת האישור לא מילאו התובעים את הדרישות לקבלת ההיתר. התובעים נמנעו מלהעביר לידי העירייה עותק מקורי של החוזה המשולש חתום על ידי בעלי המקרקעין, נמנעו מלקיים פגישה משותפת במהלכה תוכל העירייה לקבל באופן ישיר את הסכמת בעלי המקרקעין למיזם ולא שילמו את האגרות וההיטלים הנדרשים. התמהמהות התובעים והתנהלותם מלמדים על כך שלא רצו בהתקשרות ל- 5 שנים בשל חוסר כדאיות כלכלית. בעלי המקרקעין לא הסכימו להתקשרות עם התובעים לאותה התקופה מאחר ולא רצו לסכן את קבלת הקרקע החליפית, שהובטחה להם במידה והתכנית תאושר, אם התובעים לא יפנו את המקרקעין. בעקבות פנייתה של עו"ד גל ביום 9.3.09 אל ב"כ בעלי המקרקעין, נאמר לה על ידו כי התובעים מסרבים לחתום על החוזה המשולש ועל הבקשה להיתר. עוד הודיע ב"כ בעלי המקרקעין כי תוקף הסכמי השכירות עם התובעים פקע ביום 15.2.09 וגם שכר הדירה לא שולם. בעלי המקרקעין גם הגישו התנגדות לתכנית והודיעו לעירייה כי בכוונתם למכור את הקרקע. סירוב הבעלים לחתום היה גם מובן, שכן לא רצו לסכן את קבלת המקרקעין החליפיים מהעירייה לבניית דירות עליה אם התובעים לא יפנו את הקרקע במועד. הודעת ב"כ בעלי המקרקעין ואי תשלום האגרות על ידי התובעים חייבה את העירייה כרשות ציבורית, לנהוג משנה זהירות ולעמוד על המצאת מסמכים מקוריים חתומים כדין על ידי בעלי המקרקעין. מה עוד שהתובעים סרבו להמציא לנתבעות עותק מקורי חתום של החוזה המשולש ולמפגש של כל הצדדים לצורך חתימה. העתק החוזה המשולש שהומצא לנתבעות ביום 25.5.09 הועבר בפקס ומעולם לא נמסר לנתבעות העתק מקורי שלו. מאחר ולנתבעת 2 היה ידוע כי בעלי המקרקעין דרשו להוסיף לסעיף 2(ג)(1) בחוזה המשולש תוספת המבהירה כי הרשות הניתנת לתובעים על ידי בעלי המקרקעין תהיה כפופה להסכמים בינם לבין עצמם ותוספת זו היתה חסרה באותו החוזה שהועבר לנתבעות, התעורר חשד אצל הנתבעת 2. למכתב שהועבר לעו"ד גל ביום 25.5.09 צורף מכתב אישור של אחד מבעלי המקרקעין כאילו הוא נתן הסכמתו למתן היתר בניה, בעוד ב"כ בעלי המקרקעין הודיע לעו"ד גל כחודשיים קודם לכן כי בעלי המקרקעין לא יחתמו על בקשה להיתר. גם עניין זה עורר חשד אצל הנתבעת 2. אין מחלוקת כי החוזה המשולש לא נחתם על ידי העירייה. אין גם מחלוקת כי הוועדה התנתה את מתן ההיתר בחתימה על החוזה המשולש. משלא נחתם החוזה המשולש, ממילא לא התקיימו הדרישות המקדמיות, הוועדה המקומית פטורה מכל אחריות, ולא קמה לתובעים כל עילה לפיצויים. העירייה הסכימה ומסכימה לחתום על החוזה המשולש אם תקבל לידיה עותק מקורי חתום על ידי בעלי המקרקעין או לחילופין לקיים פגישה של כל הצדדים לחוזה המשולש. הוועדה הסכימה ומסכימה ליתן את ההיתר בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטת האישור ולתשלום האגרות וההיטלים הנדרשים. משכך, לא הופרה גם כל הבטחה שלטונית, שיסודותיה אף לא הוכחו מלכתחילה. לדרישת התובעים לפיצויים אין כל בסיס. מסמכים אשר צורפו לתצהיר של מר ליאור כהן - התובע 1 (להלן: "התובע 1") ועליהם מתבססות טענות הנזק של התובעים, לא נערכו על ידו ואינם קבילים כראיה. רבים מהמסמכים עליהם מתבססות טענות הנזק של התובעים רלוונטיים לתובעת 3 שאין יריבות עמה, חלק מההוצאות הנטענות הוצאו עוד קודם לקבלת החלטת האישור, וחלק מההוצאות הוצאו לאחר מועד הגשת התביעה. חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים בעניין הערכת הרווחים הצפויים, כוללת רק הנחות וסברות לא מבוססות. בכל הנוגע לתובעת 3 - אין יריבות בינה לבין הנתבעות. לתובעת 3 אין כל זכות ואין לה כל קשר לתובעים. הנתבעות נחשפו לקיומה של התובעת 3 בפעם הראשונה על גבי טיוטת החוזה המשולש שהועברה אליהם בסמוך ליום 2.9.08. לתובעים "לא ניתן אישור להוסיף צדדים שלישיים (צחקוקים). משכך טיוטת החוזה המשולש שהועברה היתה מנוגדת להחלטת הוועדה המקומית מיום 6.12.06 ומשכך התנגדו הנתבעות (ובראשן העירייה) לתוספת זו בחוזה המשולש" (נ/17, סע' 58). דיון והכרעה התובעת 3 - העדר יריבות התובעים טוענים כי לתובעת 3 יריבות עם הנתבעות שכן "הנתבעות היו צריכות לצפות שאנו נפעל להוצאת הפרויקט מן הכוח אל הפועל באמצעות חברה שבבעלותנו" (ת/3, סע' 103). טענות הנתבעות בעניין תובעת 3 הועלו גם במסגרת הדיון לפני ועדת הערר שלא מצאה לנכון לקבלן (ת/3, סע' 104). החלטת האישור ניתנה על ידי הוועדה עוד לפני התאגדותה של התובעת 3 (נ/17, נספח 5). עיון בהחלטות המאוחרות יותר, מיום 31.3.08 (ת/3 נספח 5) ומיום 11.6.08 (ת/3 נספח 10), מלמד כי הוועדה התייחסה באופן כללי לבקשת התובעים למתן ההיתר. אין בהחלטות כדי להראות כי התובעת 3 היתה מעורבת בהליך לקבלת ההיתר. התובעים גם לא טענו למעורבות כזו. התובעת 3 אינה מופיעה בכתב הערר (ת/3, סע' 13). היא אף אינה מוזכרת בערר. עיון בפרוטוקול הדיון בוועדת הערר מגלה כי במהלכו אמרה עו"ד גל, בין היתר: " מי שחתם על ההסכם זה חברת צחקוקים עם אנשים אחרים.....ואני לא מכירה אותם" (ת/3, נספח 75). גם החלטת ועדת הערר (ת/3, נספח 16) אינה מזכירה את התובעת 3. התובעת 3 אינה צד בנוסח החוזה המשולש כפי שהועבר מהנתבעת 2 לתובעים (ת/3, נספח 4). ביום 28.7.08 העבירו התובעים לנתבעת 2 נוסח חוזה משולש בו התובעת 3 מופיעה כצד שלישי (ת/3 נספח 11). לשינוי זה לא נילווה הסבר ולא ניתנה לו הסכמה מצד הנתבעת 2. עו"ד גל כתבה בתצהירה כי לתובעת 3 לא היה כל חלק במגעים בין הצדדים: "ביום 28.8.08 יצר עימי קשר טלפוני עו"ד עזריה אריאל, אשר הציג עצמו כב"כ צחקוקים... בתגובה עדכנתי את עו"ד אריאל כי צחקוקים לא היתה חלק מן המגעים אשר התקיימו בין התובעים 1 ו-2 לבין הנתבעות, לא הוזכרה ולא היתה נשוא החלטת הועדה המקומית מיום 6.12.06 (או כל החלטה אחרת), וממילא מעולם לא קיבלה כל הסכמה, החלטה או היתר מידי הנתבעות" (נ/17, סע' 50 - 51). גם בנוסח החוזה המשולש שצורף למכתב ב"כ התובעים מיום 25.5.09, כחצי שנה לאחר שיחת הטלפון בין ב"כ התובעים לבין עו"ד גל, לא מופיעה התובעת 3 כאחד הצדדים (ת/3 נספח 19). לא הוצגה גם כל ראיה כי התובעת 3 היתה נושא או חלק מההתכתבויות הרבות שנוהלו בין ב"כ התובעים לעו"ד גל עד למועד הגשת התביעה. החלטת הוועדה התנתה את מתן ההיתר בחתימה על חוזה משולש בין התובעים לנתבעת 2 ובעלי המקרקעין. גם אם מבקשי ההיתר הינם בעלי מניות של החברה התובעת 3, לא קמה לה בשל כך זכות עצמאית בהליך קבלת ההיתר. התובעים גם קיבלו את עמדתה של עו"ד גל בעניין התובעת 3 שכן הם חדלו לצרפה כצד לחוזה המשולש עליו חתמו, וגם להתכתבויות בין הצדדים. לאור כל האמור, אני מקבל את טענת הנתבעות בדבר העדר יריבות ביניהן ובין התובעת 3. אחריות הנתבעת 1 חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 קובע בסעיף 145 (ד): "אישר מוסד תכנון בקשה להיתר וקויימו התנאים המוקדמים שנקבעו על-ידי מוסד התכנון, לא יעוכב מתן ההיתר אם נתמלאו לגביו כל דרישות החוק והתקנות, ושולמו האגרות, ההיטלים והתשלומים האחרים, למעט ארנונה, שיש לשלמם על פי כל חיקוק, בגין הנכס שאליו מתייחס ההיתר או ניתנו הערבויות המתאימות להבטחת תשלום כאמור, בכפוף להוראות כל דין..." התובע 1 העיד כי לא שילם אגרות מכיוון שהחוזה המשולש לא נחתם: "ש. האם ההיתר מותנה בתשלום האגרות וההיטלים לפני כן? ת. ההיתר כן, כשאתה משלם אתה מקבל את ההיתר" (פרוט', עמוד 37 שורות 18 - 19) "ש...אני שואל שאלה מאוד פשוטה, האם את האגרות וההיטלים לא שילמת בגלל ההליכים המשפטיים שהצדדים נקלעו אליהם? ת. לא, לא שילמתי אותם משום שלא חתמו לי על החוזה המשולש, מה זה קשור בכלל? זה הרבה לפני" ש.זה הרבה לפני? ת. כן, לפני התביעה". (פרוט', עמוד 38 שורות 5 - 11) "ת...האגרה היא שולית, היא כסף, שילמתי על החשבון דרך אגב" (פרוט', עמוד 41 שורה 3) "ת. למה לשלם אגרות (אם - א.מ) אין לי ממך חוזה משולש. למה אני הוציא (צ.ל אוציא - א.מ) 300,000 ₪ מכיסי שאני לוקח אותך לועדת ערר ואתה לא נותן לי היתר בניה" (פרוט', עמוד 57 שורות 21 - 23) אין ממש בטענת ב"כ התובעים בסיכומיו כאילו העיכוב בתשלום האגרות "נבע מחמת דרישה מופרזת לתשלום היטל השבחה שהוועדה העבירה לתובעים". התובע 1 העיד, כאמור, כי משלא נחתם החוזה המשולש, התובעים לא ראו סיבה לעמוד בדרישת התשלום שהועברה אליהם. הדרישות לחתימת בעלי המקרקעין על הבקשה להיתר ולחתימה על החוזה המשולש תקנה 2א(1) לתקנות קובעת כי על בקשה להיתר בניה בנכס הרשום במרשם מקרקעין, שאינו בית משותף, דרושה חתימת הבעל הרשום או חוכרו. תקנה 2ב לתקנות קובעת בעניין תקנות 2 ו-2א לתקנות: "היו מספר בני אדם בעלי זכות באותו נכס כאמור בתקנה 2א ולא כולם חתמו, לא יינתן ההיתר, אלא לאחר שהומצא העתק הבקשה לאלה שלא חתמו; המבקש יצרף העתק הבקשה לכל מי שזכאי לקבלו ואת מענו של הזכאי להעתק, והועדה המקומית תמציא את ההעתקים לזכאים להם, על חשבונו של המבקש". על הבקשה להיתר בניה מיום 10.8.06 חתום רק מר יהודה כהן, אחד מתוך שני בעלי המקרקעין. אין על הבקשה חתימותיהם של שני בעלי המקרקעין (ת/11). בהחלטת האישור לא נקבע כי יש פגם בבקשה להיתר בניה. על חברי הוועדה היתה מוטלת החובה לוודא כי חתימתם של שני בעלי המקרקעין מצוייה על הבקשה. מאישור הבקשה, ללא שיש בה תנאי הנוגע לחתימת בעל הזכות צריך להניח כי חברי הוועדה עשו את מלאכתם נאמנה, ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות לפני הדיון וקבלת החלטת האישור. ביום 9.3.09 שלחה עו"ד גל מכתב אל ב"כ בעלי המקרקעין, בו נאמר בין היתר: "...הרי שאין מניעה מצד מרשתי להוצאת ההיתר כמבוקש, בכפוף לחתימת מרשיך על הבקשה להיתר בניה כפי שהוגשה ע"י ה"ה כהן, ובכפוף לחתימת מרשיך על ההסכם שהוכן בזמנו" (נ/17, נספח 18, סע' 3). במכתב התשובה של ב"כ בעלי המקרקעין מיום 10.3.09 (נ/17 נספח 19), מכתב שנשלח גם לב"כ התובעים, הודיע ב"כ הבעלים כי אין בכוונת בעלי המקרקעין לחתום על כל בקשה המתייחסת לבניה ו/או לשימוש במקרקעין. כל עוד לא ניתן ההיתר, די היה בהודעה זו על מנת שהנתבעות יבחנו מחדש את הנתונים שעמדו בבסיס החלטת האישור. עו"ד גל העידה כי עו"ד לכוביץ' שכתב אליה את מכתב התשובה ביום 10.3.09 הינו ב"כ בעלי המקרקעין ולפיכך, בעקבות הודעתו מיום 10.3.09, היא הייתה צריכה לוודא כי הבקשה להיתר חתומה על ידי בעלי המקרקעין. היא גם לא הסתפקה במכתב ששלח עו"ד עמירם אלון ביום 21.5.09 בו הוא כותב שאחד מבעלי המקרקעין חתם על הבקשה להיתר (ת/3 נספח 20), מאחר ולא היה בידה כל מידע שהוא מייצג את בעלי המקרקעין, מה עוד שלאותו המכתב לא צורף המסמך עליו חתם אחד מבעלי המקרקעין (פרוט', עמוד 197 שורות 16- 19, עמוד 198 שורות 5- 11). ביום 25.5.09 עמדו, אפוא, לפני הנתבעות הנתונים והמסמכים המפורטים להלן: א. הבקשה להיתר מיום 21.5.09 שאינה חתומה על ידי שני בעלי המקרקעין (ת/3, נספח 20) אלא על ידי יהודה כהן בלבד, ללא חתימתה של הגב' לאה כהן (פרוט', עמוד 132 שורות 19-21). ב. התובעים לא שילמו את האגרות הנדרשות לקבלת ההיתר. ג. מכתבו של ב"כ בעלי המקרקעין מיום 10.3.2009 בו הוא מודיע שאין בכוונתם לחתום על בקשה להיתר, המכתב נשלח גם לב"כ התובעים (נ/17, נספח 19). כמו כן נאמר באותו מכתב כי: "הסכם השכירות שבין מרשי לחב' קיד ויזיון בע"מ ו/או גילאור נכסים בע"מ הוארך בשנת 2008 עד ליום 15.2.09" (נ/17, נספח 19, סע' 3). לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה שהנתבעות היו מודעות להארכת תוקפו של הסכם השכירות לאחר מכן, הסכם שנחתם ביום 21.5.09 (נ/1) בינם לבין בעלי המקרקעין. ד. דפי פקסימיליה של החוזה משולש שנשלח ביום 25.5.2009 על ידי ב"כ התובעים בפקס, חתום בחתימותיהם של בעלי המקרקעין והתובעים (ת/3 נספח 19). לא הומצא לנתבעות עותק מקורי. ה. מכתב מיום 21.5.09 חתום רק על ידי אחד מתוך שני בעלי המקרקעין, מר יהודה כהן, שכותרתו "בקשה להיתר בחלקה 11 גוש 7650 - מדינת הילדים", אשר נשלח על ידי ב"כ התובעים כשהוא חתום בפני עו"ד שאינו מוכר לעו"ד גל כב"כ בעלי המקרקעין. עו"ד גל העידה כי היא סרבה לראות בחוזה המשולש שנשלח אליה בצורה האמורה כחוזה תקין. עו"ד גל אמרה: "לא מוכנה לעשות עסקאות ולחתום על חוזים כשמישהו שולח לי בפקס ועוד כתבתי לך שמר כהן הוא גם לא מרשך כך שהוא אפילו לא חתם בפניך ואישרת לי שהוא לא חתם בפניך" (פרוט',עמוד 210 שורות 10- 12). עו"ד גל הוסיפה שהיא ביקשה לוודא כי בעלי המקרקעין חתמו על החוזה המשולש "ושידוע לבעל הקרקע שעם אישור תוכנית 2014 הוא לא יוכל לממש את הזכויות שלו בקרקע החדשה ולבנות עשרות יחידות דיור אלא אם כן הוא מפנה את הקרקע הזאת ומעביר אותה לבעלות העירייה" (פרוט', עמוד 213 שורות 13- 14) וגם "מכיוון שהבנתי שבעל הקרקע יכול שהוא בכלל לא חתם על זה ועוה"ד הודיע לי שהוא לא יחתום" (פרוט', עמוד 196 שורות 13-14). אין בעמדה שהציגה עו"ד גל כל פגם. בנתונים ובנסיבות שהיו בפניה היא ביקשה לוודא כי כל הצדדים מסכימים וחותמים על עותק מקורי של החוזה המשולש, וכן לברר ולהבהיר שאלות שחייבו תשובות ברורות בעניינים שהיה צורך להבהירם, כמו הסכמה של כל בעלי המקרקעין, קיום או העדר סכסוכים בין הבעלים ובין התובעים היכולים להשפיע על החוזה המשולש, תקופה, פינוי במועד וכדו'. התובעים לא הוכיחו שפעולות העירייה נעשו בניסיון ליצור מחלוקת בינם לבין בעלי המקרקעין (ת/3 נספח 23 סעיף 5). בהיותה צד לחוזה המשולש, וגם מתוקף תפקידה כנאמן של הציבור היתה מוטלת על העירייה החובה להסיר את סימני השאלה שעמדו לפניה לפני שהיא נותנות הכשר בחתימתה להנפקת ההיתר. הפסיקה קבעה בעניין זה: "כאשר העירייה, כגוף של המינהל הציבורי, מתקשרת בחוזה היא נתונה למשטר של "דואליות נורמטיבית"...החוזה המנהלי הוא בראש ובראשונה חוזה ודיני החוזים תואמים אותו. כן יחולו עליו דיני המינהל הציבורי המשקפים את העובדה שהעירייה, המשמשת נאמן הציבור, היא צד לחוזה" (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם) פס' 19 (22.1.2009)). התובע 1 העיד כי הבין שבלי פגישה בנוכחות כל הצדדים לא יקבל את ההיתר. לדבריו, בפגישה כזו "לא ראה שום טעם אם אתה מנסה למוטט את כל הכספים שהשקענו" (פרוט', עמוד 79 שורות 10- 14, שורות 23- 24). התובע 1 הוסיף ואמר כי לא רצה לזמן את בעלי המקרקעין לפגישה כזו מאחר וב"כ הוועדה "ביקשה להתחיל מחדש את תהליך החתימות גם בחוזה המשולש פעם שלישית שהם חתמו, אתה יודע מה זה להביא את לאה כהן לחתום היא אישה בת 90, כמה אפשר להתעלל באנשים" (פרוט', עמוד 82 שורות 10- 13). בסיכומיהם טוענים התובעים כי חתימתה של הגב' לאה כהן אינה נחוצה מאחר ועל הסכמי שכירות חתם רק מר יהודה כהן ומוסיפים כי דרישה זו נעשתה בחוסר תום לב. חתימתו של מר יהודה כהן בלבד, אינה יכולה להעיד על הסכמה של בעלת הזכות הנוספת במקרקעין להסכמים שנחתמו שלא על ידה. ודאי אסור היה לרשות ציבורית לקבל הסבר מסוג זה ולוותר על חתימתה כדין של הגב' לאה כהן. אין בסיס לטענה כי דרישה כזו היא פעולה של רשות שלטונית בחוסר תום לב. גם מכתבו של ב"כ התובעים מיום 4.6.09 בו הוא מציין, בין היתר "כי מר יהודה כהן ביטל את מכתבו מיום 10.3.09" ולפיכך אין צורך בקיומה של הפגישה המשולשת (ת/3,נספח 23), אינו מהווה ראיה שעליה היתה צריכה העירייה להתבסס, שכן ב"כ התובעים לא הודיע ולא הראה כי הוא מייצג את בעלי המקרקעין ופועל בשמם ולא די בהודעה כאמור. ממכלול כל האמור ניתן לקבוע, כי הדרישה בנסיבות שפורטו לעיל, לקיים פגישה בנוכחות כל הצדדים, לרבות בעלי המקרקעין עצמם, ושכל הצדדים יחתמו באותו מעמד על החוזה המשולש, הייתה סבירה ולא נעשתה על מנת להציב תנאים חדשים לתובעים או בחוסר תום לב. גם לא מצאתי כי לתובעים הייתה סיבה של ממש לסרב לדרישה כזו. אפשר שהנתבעות נהגו בצורה דקדקנית מדי לטעמם של התובעים, אולם בכך אין פסול והן היו רשאיות לנהוג כפי שנהגו לכל אורך הדרך. לא הובטח לתובעים דבר ולא הוצגו בפניהם מצגים כאילו הם מקבלים את האישורים וההיתרים הנדרשים. בוודאי לא הייתה כאן כל הבטחה שלטונית שהיא. "ברכת הדרך" שנתן ראש העירייה ביום 28.5.06 בתגובה על פניית התובעת 2 ונציגה ת/3 נספח 2), אינה יכולה להיחשב כהבטחה מכל סוג שהוא. להפך, נאמר להם בבירור התנאים למתן ההיתר והם לא עמדו בהם כנדרש. למעלה מן הצורך יצויין, כי התובעים נמנעו, מנימוקים השמורים עמם, מלהזמין לעדות מי מבעלי המקרקעין, דבר הפועל לרעתם. אין מחלוקת שהחוזה המשולש לא נחתם על ידי כל הצדדים לו. משלא קויימו התנאים המוקדמים שנקבעו על ידי מוסד התכנון, ומשלא שילמו התובעים את האגרות שהוטלו עליהם, עיכוב הוצאת ההיתר על ידי הוועדה נעשה כדין. אחריות הנתבעת 2 העירייה לא חתמה על החוזה המשולש. התובעים טוענים כי סרובה של העירייה לחתום על החוזה המשולש היה נגוע בחוסר תום לב, בעקבות כך לא ניתן להם ההיתר ונגרמו להם הנזקים הנטענים. חובת תום הלב שנקבעה בפסיקה ובספרות על רשות ציבורית הינה חובה מוגברת. "חובת ההגינות של הרשות נחשבת לחובה הראשונה במעלה שמוטלת עליה, ושממנה נגזרות חובות ספציפיות רבות אחרות...הביטוי הבסיסי ביותר של החובה לנהוג בהגינות הוא החיוב לנהוג בתום לב במובן הסובייקטיבי שלו" (דפנה ברק - ארז משפט מנהלי 630-631 (כרך ב 2010)). בבג"צ 297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם) פס' 22 (12.6.1983)) נקבע: "המושג "תום לב" בתחומי המשפט המינהלי הוא בעל משמעויות רבות, החל במירמה וזדון וכלה במתן טעם מסויים המהווה כיסוי לכוונה נסתרת". כן נקבע בבג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת ואח' (טרם פורסם) פס' 7 (4.4.1982): "העדר תום הלב משמעותו מרמה, חוסר יושר או כוונת זדון הכוללת כמובן גם כוונה להרע, המחשתה של המרמה היא כמובן בראש וראשונה בשחיתות כפשוטה...דוגמה אחרת מתגלמת במקרה בו מתכוון בעל סמכות להשיג מטרה אשר שונה מזו אשר לפי ידיעתו ואמונתו צריכה לשמש אותו בעת שיקוליו. הווה אומר, המרמה מתהווה כאשר יש שוני בין הטעם הגלוי בעטיו נופלת החלטה פלונית לבין הטעם האמיתי והנסתר; כאשר הרשות הנותנת את הטעם, המהווה הסוואה או כיסוי חיצוני לכוונה הנסתרת האחרת, יודעת אל נכון כי אין זהות בין הדברים שבפה לבין אלו שבלב, הרי יש בפנינו דוגמה אופיינית להיעדר יושר או למרמה". לטענת התובעים, חוסר תום הלב של הנתבעות בא לידי ביטוי בהצגת מצג כוזב של הסכמה למתן היתר, בכך שלא מנעו מהתובעים מלהשקיע במיזם על אף שידעו על הכוונה להפקיד את התוכנית, ולמעשה לא רצו שהמיזם יוקם בעקבות הפקדתה (ת/3, סעיפים 61 א)-ב)). חוסר תום הלב התבטא, לטענתם, גם בניסיון ליצור ריב ומדון בין התובעים לבין בעלי המקרקעין במטרה שאלה יחזרו בהם מהסכמתם לחתום על החוזה המשולש, ובכך שהנתבעות דרשו שהגב' לאה כהן תחתום על הבקשה להיתר ועל החוזה המשולש כאשר הן ידעו כי היא אינה שותפה להחלטות ומסמכים רבים לא חתומים על ידה אלא רק על ידי יהודה כהן (סיכומי התובעים סע' 18- 20, 36, 42). לאחר שקבעתי כי לא הוכח שהנתבעות ביקשו ליצור ריב ומדון בין התובעים לבעלי המקרקעין וכי הנתבעות פעלו כדין כשביקשו לוודא כי לאה כהן מסכימה וחותמת אף היא על הבקשה להיתר ועל החוזה המשולש, נותר לדון בטענת התובעים כי הנתבעות הציגו בפניהם מצג כוזב. מצג כוזב בהחלטת הוועדה נקבע, בין היתר, כי החתימה על החוזה המשולש נועדה להסדיר את השימוש במבנה "עד לאישורה למתן תוקף של תכנית רע/2014" (ת/3, נספח 3). בסעיף 2ג בחוזה המשולש נקבע: "הרשות הניתנת ליזמים על ידי בעלי הזכויות זה הינה החל מה- 1.8.07 ועד לאישורה למתן תוקף של תכנית רע/2014 ו/או לתקופה של 5 שנים מיום חתימת חוזה זה, המאוחר מביניהם, וזאת על פי החלטת ועדת המשנה לתכנון ובניה בישיבתה מיום 27.2.07 המצ"ב כנספח א' (להלן: תום תקופת הרשות)". בסעיף 2ט בחוזה המשולש נקבע: "מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי ליזמים ו/או לבעלי הקרקע לא תהיה כל תביעה ו/או טענה כנגד העירייה ו/או הוועדה המקומית בכל הנוגע למתן רשות השימוש ו/או ביטולה, וכי היזמים ובעלי הקרקע מודעים לכך כי אם וכאשר תאושר תוכנית רע/2014 יהיו חייבים לפנות את המגרש, ולהפסיק את הפעילות במקום, וכן לא יהיו רשאים בעלי הקרקע לממש את זכויותיהם על פי תוכנית רע/2014 כל עוד לא הופסקה הפעילות במגרש" (להלן: "סעיף 2ט"). התובע 1 אישר בעדותו כי לא היה בידי התובעים הסכם שכירות עם בעלי המקרקעין לתקופה של 5 שנים. לדבריו: "על 5 שנים לא היה צורך" (פרוט', עמוד 64, ש' 18) לשון סעיף 2ט ברורה. נאמר בו כי גם התובעים וגם בעלי המקרקעין מודעים לכך שאם וכאשר תאושר תוכנית רע/2014, יהי צורך לפנות את המקרקעין. ניסיונו של התובע 1 להסביר כי מדובר בהתחייבות של בעלי המקרקעין ולא של היזמים (פרוט',עמוד 41 שורות 4- 8), אין בו ממש. אלה גם אלה הינם צדדים להסכם וההתחייבות לפינוי המקרקעין על פי הסעיף הנ"ל חלה על שניהם. התובע 1 נשאל אם היה מודע לכך שאם התכנית תאושר המיזם יפסיק לפעול, והשיב כי אינו מסכים לקביעה זו מאחר ו"יש החלטה אחרת וגם ועדת ערר אחרת" (עמוד 42 שורות 1- 4). אין בסיס לטענה זו, הן בהחלטות השונות של הוועדה הן על פי החוזה המשולש. החוזה המשולש מפרט את התנאי המוקדם לקבלת ההיתר. התובעים לא הציגו כל ראיה כי השיגו על נוסח החוזה המשולש בכלל, ועל סעיף 2ט בפרט, או כי הוסכם בצורה כלשהי אחרת מהכתוב בו. לא הוצג בפני התובעים כל מצג כוזב. הובהר לתובעים בלשון ברורה כי הפעילות במיזם תופסק עם אישור התכנית. הבהרה נוספת קיבלו התובעים בהחלטת הוועדה מיום 31.3.08, שם נאמר כי הוועדה "לא מאשרת שימוש במבנה לתקופה של 10 שנים במקום 5 שנים שאושרו, הואיל ותכנית מספר 2014 עומדת לפני הפקדה", וכן נאמר באותה ההחלטה שכאשר מדובר בשוכר זמני אין נהוג לתת היתר לשימוש חורג לתקופה העולה על חמש שנים: "במקרה זה נכונים הדברים שבעתיים לאור העובדה כי תכנית רע/2014 האמורה לשנות את יעוד השטח נשוא הבקשה, עומדת בפני הפקדה" (ת/3, נספח 5). את ההחלטה האמורה קיבלה הוועדה בדיון בבקשת התובע 1 להאריך את תקופת ההיתר לכשיינתן ל- 10 שנים, לאחר שבדק לדבריו ומצא כי אין כדאיות כלכלית בהפעלת המיזם לתקופה של 5 שנים (נ/17 נספח 11 (להלן:- "המכתב")). התובע 1 אישר כי הוא כתב את המכתב (פרוט', עמוד 66 שורות 1- 5). במהלך עדותו הסביר: "כיזם האינטרס שלי בראש ובראשונה להשיג משהו, יותר זמן" (שם, עמוד 66 שורות 22- 24) וגם "היא לא כלכלית לטענת המכתב לאותה תקופה לאינטרס האישי שלי של החברה" (פרוט', עמוד 67 שורות 4- 5). הסבריו של תובע 1 אינם מתיישבים עם האמירה המפורשת באותו המכתב: "זהו רק חלק קטן מהעלויות מה שמביא אותי לחוסר כדאיות הכלכלית בעיקר בשל הזמן הקצר יחסית של ההסכם". מכלל העדויות והראיות עולה כי הנתבעות פעלו באופן סביר. הנתבעות הציגו לפני התובעים את כל המידע הרלוונטי ואף הבהירו בלשון ברורה ובכתב כי הפקדת התכנית תחייב את הפסקת פעילות המיזם. לאחר קבלת ההחלטה בדקו התובעים ומצאו כי אין כדאיות כלכלית בהפעלת המיזם לתקופה של 5 שנים. התובעים היו מודעים לכלל המידע אודות המיזם שהיה באותה העת בידי הנתבעות ולא הוצג לפניהם מצג כוזב. תמצית האמור עד כה היא כדלהלן: ביום 6.12.06 אושרה בקשתם של התובעים לקבלת היתר לצורך הקמת המיזם, בתנאים שנאמרו בו. במהלך השנה הקבועה בדין למתן ההיתר, לא השלימו התובעים את שנדרש מהם לעשות על מנת לקבלו. התובעים היו מודעים לעובדה כי הפעלת המיזם נקצבה בזמן. לפרשנות שנתנו לנוסח החוזה המשולש בעניין זה, לא היה בסיס. גם אחרי שוועדת הערר קיבלה את עררם, לא מילאו התובעים אחר התנאים שנקבעו בהחלטת ועדת המשנה לתכנון ולבניה - רעננה, ובתנאים הקבועים בחוק. לתובעים ניתנו מספר הזדמנויות להשלים את הנדרש מהם על מנת לקבל את ההיתר והם לא עמדו בהן. סירובם של התובעים להיענות לדרישות הנתבעות על מנת שאלה יבצעו את מלאכתן כנדרש מהן כנאמן של הציבור, מעלה סימני שאלה באשר לכוונותיהם להקים את המיזם לאחר שלדבריהם הם, ביצעו בדיקה יסודית בנוגע לכדאיות כלכלית של הפעלתו והחליטו שאין כדאיות כלכלית בהפעלת המיזם למשך 5 שנים בלבד. התנהגותם של התובעים הובילה לתוצאה עגומה מבחינתם - לא קיבלו היתר ולא הקימו את המיזם. משהתנהלו בדרך זו אינם יכולים לטעון כי מעשי התובעות גרמו לנזקים, לכאורה, הנטענים על ידם. הנתבעות עצמן פעלו כשורה ובאופן סביר, ואין עילה נגדן לפיצוי התובעים. לאור התוצאה האמורה אין עוד צורך לדון בעניין גובה הנזק הנטען, הנראה מוגזם ומנופח ביותר כשלעצמו. סיכום התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ (כולל מע"מ), תוך 30 יום. לאחר מועד זה יישא עליו סכום זה ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. שימוש חורג