האם אפשר לתבוע שופט ? | עו"ד רונן פרידמן

האם אפשר לתבוע שופט ? ##(1) תביעה נגד שופט בית משפט:## האם ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין פעולותיו של שופט ? בסוגיה זו הובעו דעות מנוגדות ע"י בתי משפט השונים, בית משפט השלום ובית משפט המחוזי, חלקם מצדד בחסינות מוחלטת ובגישה לפיה לא ניתן לתבוע את המדינה בגין אחריות שילוחית למעשיו של שופט, וחלקם דוגל בגישה לפיה, במקרים קיצוניים של רשלנות רבתי או אף זדון בהתנהלותו של שופט, ניתן לתבוע את המדינה מכח אחריות שילוחית. ##(2) האם אחריות השופטים היא אישית ?## בבש"א 874/02 (חד') יורשי המנוח כב' השופט הומינר נ' אייל ד"ש בע"מ נקבע כי החלטה זו בענין פרידמן נ' כץ, נידונה בבר"ע 2315/00 (י-ם) מ"י נ' פרידמן, ע"י כב' השופטים זילר, חשין וצור, פתחה פתח להגשת תביעות נזיקין כנגד מדינת ישראל כאחראית באחריות שילוחית לעוולות השופטים. שם נקבע כי אחריות השופטים היא אישית ודיונית, כך שאין היא שוללת את אחריותה השילוחית של מדינת ישראל כמעסיקתם. עם זאת הגביל בית המשפט המחוזי את האחריות השילוחית של המדינה ל"מקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד", כגון אי מתן פסק דין משך 10 שנים לאחר הדיון וכדו'. ## (3) שימוש לרעה בסמכות:## החלטה זו היא יחידה מסוגה במטריה הנדונה, ואינה הלכה מחייבת. בת.א. 19254/04 מדינת ישראל נ' חברת בעלי מקצוע (נכסים בע"מ) נקבע כי אין מקום להטלת אחריות על שופט/המדינה בין מכוח אחריות ישירה כאורגן ובין מכוח אחריות שילוחית במקרים של רשלנות, בין רשלנות רגילה ובין רשלנות רבתי/בוטה. לכל היותר ניתן להטיל אחריות על פעולות שיפוט שנעשו בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות (גלעד במאמרו) או על פעולות שנעשו בזדון ממניע פסול או תוך חריגה מודעת מסמכות (ד"ר אבניאלי במאמרה ובספרה "חסינות אישי ציבור"), כשבכל מקרה, לא ניתן להטיל אחריות על פעולות שיפוט רשלניות שנעשו בתום לב ואני מאמץ את מסקנתם של ד"ר אבניאלי וגלעד ומצטרף להנמקותיהם לגבי ההגעה למסקנה הנ"ל. ##(4) האם לשופטים יש חסינות מפני תביעות אזרחיות ?## בע"א [ת"א] 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן ואח', נקבעו ע" בית המשפט המחוזי דברים אשר מפאת חשיבותם, אביא אותם בהרחבה: בפסיקתם של בתי משפט המחוזיים ובתי משפט שלום, וכן בספרות המשפטית הובעו שתי עמדות עיקריות: האחת, כי החסינות של נושא המשרה השיפוטית היא דיונית אישית, ואינה מונעת את הגשתה של תביעה המבוססת על אחריותה השילוחית של המדינה ובלבד שמדובר ב"רשלנות רבתי"; השניה, כי החסינות מהותית או כי השופטים אינם "עובדים" של המדינה לענין סעיף 13 לפקודת הנזיקין ולפיכך לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה המבוססת על אחריותה השילוחית, תהא דרגת רשלנותו של נושא המשרה אשר תהא. יצויין כי בתווך קיימת פסיקה שקבעה כי החסינות היא אמנם מהותית וגורפת, אך ניתן לתבוע את המדינה במקרים של פעולה בזדון או בחריגה מודעת מסמכות. להשקפתנו, בחינת מכלול השיקולים בעד ונגד החסינות השיפוטית מחייבת את המסקנה, כי ההסדר הראוי הוא של חסינות רחבה. ביסוד החסינות האינטרס החברתי בהבטחת תפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה, תוך שמירת עקרון אי התלות השיפוטית. הקניית חסינות אישית לשופטים, שאין עמה חסינות למדינה מפני אחריות שילוחית, לא תיישם את תכליות החסינות, וטעמו של דבר הוא שגם כאשר המדינה תייצג את השופטים ותישא בעצמה בעלות פסקי הדין שיינתנו נגדם, עדיין יחששו השופטים מעצם חשיפתם לטענה כי עוולו בנזיקין ומהסטיגמה שתוצמד להם עקב כך, וחשש זה עלול להשפיע על פסיקתם ועל אופן התנהלותם עד כדי פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאי תלותם. זאת ועוד: הכרה באחריות השילוחית של המדינה אף אם תצומצם למקרים של "רשלנות רבתי", עלול לערער מן היסוד את המבנה ההירארכי של מערכת בתי המשפט, כגון: במקרה שבו תופקד בידיו של שופט ערכאה מבררת ההחלטה האם שופט עליון טעה או לא טעה בהחלטה שיצאה מלפניו ומה דרגת רשלנותו....נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו, וכן שיקולים משניים נוספים המשמשים בסוגיה, אנו מצרפים דעתנו לדעת הדוגלים בסברה, שלפיה חסינותם של נושאי משרה שיפוטית היא מהותית, ואינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכח אחריותה השילוחית – גם לא במקרים העולים כדי "רשלנות רבתי"... לא למותר להטעים, כי מקורה של החסינות השיפוטית אינו בשיקולי יוקרה או מעמד, כי אם באינטרס הציבורי של שמירת עצמאותה וחוסר תלותה של הרשות השופטת. ##(5) להלן פסק דין בנושא בנושא תביעה נגד שופטים:## בפניי ערעור על פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף שניתן בת.א. (שלום - פתח תקווה) 1285-04-11 (להלן: "התיק העיקרי") ביום 2.2.12 (כב' השופטת רוטקופף) בו נתקבלה בקשת המשיבים לסילוק על הסף של התובענה שהגיש המערער כנגדם, לרבות ערעור על החלטת כב' השופטת רוטקופף מיום 1.2.12 בע"ר (שלום - פתח תקווה) 17614-11-11, שניתנה במסגרת ערעור על החלטת רשם בבקשת ביניים למתן פסק דין בהעדר הגנה שהגיש המערער בתיק העיקרי. רקע ביום 3.4.11 הגיש המערער לבית משפט השלום בתל אביב את התביעה בתיק העיקרי נגד המשיבים (להלן: "כתב התביעה"), במסגרתו טען כי הליכים שניהל בבתי המשפט נוהלו שלא כדין, ללא יפויי כוח כשרים, תוך פסיקת הוצאות לטובת הצדדים שכנגד ולא לטובת המערער כעונש על חוסר רצונו לשתף פעולה עם בית המשפט והצעותיו, דחיית בקשות המערער על הסף ומתן אפשרות תיקון כתבי טענות לצדדים אחרים מבלי שבית המשפט נתבקש לכך. ביום 9.5.2011 הגישה באת-כח המשיבים, היא פרקליטות מחוז תל אביב, בקשת ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעת נשיאת בית המשפט העליון בבקשת הפרקליטות להעברת מקום דיון בהתאם לסעיף 24 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "בקשה לקביעת מקום שיפוט"). ביום 15.5.2011 הגיש המערער התנגדות, לבקשת הארכה ובין היתר, טען כי הפרקליטות לא יכולה לייצג את המשיבים ובכך לייצג הן את הרשות המבצעת והן את הרשות השופטת לאור ניגוד עניינים הקיים בין שני המוסדות. באותו היום קיבל כב' הרשם נמרודי את בקשת הפרקליטות, והתיר למשיבים להגיש את כתב הגנתם 30 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה לקביעת מקום שיפוט. ביום 21.7.2011 החליטה כב' הנשיאה (דאז) ביניש, כי ההליך יידון בבית משפט השלום בפתח תקווה.ביום 4.10.2011 הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל חסינותם, ולחילופין בקשה להארכת מועד הגשת כתב ההגנה עד לאחר מתן ההחלטה בבקשת הסילוק (להלן: "בקשת הסילוק") והבקשה הועברה לתגובת המערער. בימים 11.10.11, 23.10.11, 1.11.11 ו - 2.11.11 הגיש המערער 4 בקשות נפרדות למתן פסק דין בהיעדר הגנה, אשר נדחו מנימוקי המשיבים בתגובתם מיום 25.10.11. המערער הגיב לבקשת הסילוק ביום 29.11.11. ביום 6.11.2011 הגיש המערער בקשה חמישית במספר למתן החלטה בהיעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה במועד, אותה הכתיר כ"בקשה לקבלת החלטה בהעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה במועד בקשה לעיון מחדש". באותו היום דחה בית המשפט את הבקשה במתכונת שהוגשה (כב' הרשמת אייזדורפר), תוך קביעה כי "מותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו. אם סבור המבקש כי נפלה טעות בהחלטה שניתנה, פתוחה בפניו הדרך לערער על החלטה זו. ההחלטה מיום 2.11.11 בעינה עומדת, ומאחר והבקשה לסילוק על הסף, אליה צורפה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, טרם הוכרעה, אין מקום להדרש לבקשה למתן פס"ד בהעדר הגנה". ערעור המערער על החלטת כב' הרשמת אייזדורפר מיום 6.11.11 הוגש, כמצוות התקנות, ביום 9.11.11 לבית משפט השלום בפתח תקווה (במסגרת ע"ר 17614-11-11), אשר דחה את הערעור ביום 17.1.2012 (כב' השופטת רוטקופף) (להלן: "פסק הדין על ערעור הרשמת") ופסק, בין היתר, כי לפרקליטות הסמכות לייצג את המשיבים. ביום 30.1.12 הגיש המערער, בהמשך לפסק הדין על ערעור הרשמת, "בקשה לקבלת החלטה בהעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה במועד בקשה לעיון מחדש בשל פרטים לא נכונים בהחלטה." וביום 1.2.12 ניתנה החלטת כב' השופטת רוטקופף לפיה: "בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. אין יסוד משפטי לבקשה לעיון מחדש שעה שניתן פסק דין. אשר על כן הבקשה נדחית" (להלן: "ההחלטה מיום 1.2.12"). ביום 7.11.11 הגיש המערער בקשה נוספת בת"א 1285-04-11 שכותרתה "בקשה לקבלת החלטה בהעדר הגנה בשל אי הגשת כתב הגנה במועד בקשה לעיון מחדש בנוסף לאמור לאחר הוצאת החלטות מתיבת הדואר שלא הגיעו" וביום 8.11.11 דחה בית המשפט בקשה זו (כב' הרשמת אייזדורפר) מהנימוקים שפורטו בהחלטות קודמות. ביום 2.2.12 ניתנה החלטת כב' השופטת רוטקופף בבקשת הסילוק ותביעת המערער נדחתה הן בשל ההגנה הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") והן לגופו של עניין (להלן: "פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף"). המערער הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור (רע"א 44959-02-12) על ההחלטה בתיק העיקרי שקיבלה את בקשת הסילוק (כאשר הכוונה לפסק הדין בבקשה לסילוק על הסף) ועל ההחלטה מיום 1.2.12 וכב' השופטת פלאוט דחתה בקשה זו. על החלטת כב' השופטת פלאוט הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 2143/12). ביום 4.4.12 דחה כב' השופט הנדל את הבקשה וקבע כי משניתן פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף "הסתיים הטיפול בתיק, וכל החלטות הביניים שניתנו בתיק "נבלעות" במסגרת פסק הדין הסופי... החלטת בית משפט השלום הדוחה את בקשת המבקש למתן פסק דין בהיעדר הגנה, "נבלעה" בתוך פסק דינו הסופי של בית המשפט. זאת, אף אם הגיש עליה המבקש ערעור ובקשת רשות ערעור. כפי שנקבע, ככל שחפץ המבקש, ומבלי שיש בדברים אלה משום המלצה, יוכל המבקש להביע את הסתייגותו מההחלטה האמורה במסגרת ערעור על פסק הדין כול, בהתאם לדין ולסדרי הדין.". (ההדגשה בקו איננה במקור י.ש.). בהתאם לאמור, מעלה המערער בערעור שבפניי טענות ביחס לפסק הדין בבקשה לסילוק על הסף, ובכללן יש גם להתיחס (ככל שיש צורך בכך) להחלטות שניתנו ביחס לבקשות המערער למתן פסק דין בהיעדר הגנה. קביעות בית משפט קמא פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף: כאמור, התובענה נדחתה על הסף, תוך חיוב המערער בהוצאות בסך 10,000 ₪, מהטעמים הבאים: חסינות - מלשון סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") עולה כי החסינות הינה מפני הגשת תביעות ולא כטענת המערער מפני אחריות בגין אשם לאחַר ובאם נקבע אשם. למשיבים (לרבות המשיב 1) חסינות מהותית, מלאה ומוחלטת מפני הגשת תובענות, ככל שהעוולה הנטענת נעשתה במילוי תפקידם השיפוטי. המערער בחר שלא לתבוע את הנהלת בתי המשפט, אלא את מנהל בתי המשפט באופן אישי. בפני המערער היתה פתוחה הדרך לערער על כל אחד מפסקי הדין או ההחלטות שניתנו בעניינו. גם לגופו של עניין יש לדחות את עילת התביעה לפיה המשיבות 2 - 4 קיימו דיונים ללא בדיקה באם קיימים ייפוי כוח למייצגים. בהתאם לתקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") אין הדין קובע כי לא ניתן לקבל כתבי תביעה ללא הימצאות ייפוי הכוח בהם ולכן לא ניתן לומר כי המשיבים עוולו בהפרת חובה חקוקה שכן החובה הנטענת כלל לא הופרה. פסק הדין על ערעור הרשמת: על פי פסק הדין על ערעור הרשמת, נדחה הערעור והמערער חויב בהוצאות בסך 20,000 ₪, מהטעמים הבאים: ייצוג המשיבים - הפרקליטות מוסמכת לייצג את המשיבים. בהתאם לסעיף 2 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] (להלן: "פקודת סדרי הדין") כשבית המשפט או עובדי בית המשפט, לרבות שופטים בו, בתוקף תפקידם כעובדי ציבור, הם צד בהליך שלפני בית המשפט, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו ייצגו אותם בהליך. מועד הגשת כתב ההגנה - אין זה מן הראוי ליתן פסק דין בהעדר הגנה שעה שתלויה ועומדת החלטת כבוד סגנית הנשיאה השופטת לבאון מיום 23.10.11, המורה למערער ליתן תגובתו על הבקשה למחיקה על הסף. לאחר שניתנה החלטה סגנית הנשיאה ביום 23.10.11, ניתנו החלטות דומות גם בתאריכים 28.11.11 ו - 15.11.11 המורות למערער להגיב על בקשת המשיבים וכב' בית המשפט קבע כי מסיבותיו שלו בחר המערער להתעלם מהחלטות אלה. כמו כן נקבע כי יש לאפשר למשיבים את יומם בבית המשפט, גם אם מדובר במשיבים שהם חלק מהרשות השופטת ולא ניתן לומר כי הם ישבו בחוסר מעש והמתינו לחלוף המועדים. יש לאפשר לבית המשפט לקבל הכרעה בבקשות שהגישו המשיבים. יש ממש בטענת המשיבים לדחייה על הסף לאור סעיפי החסינות וגם המשיבים נדרשים להשקיע משאבים להגן על פסיקתם בזמן, והדרך להתמודד עם תקיפת החלטתם היא דרך ערכאת ערעור. תמצית טענות המערער בית משפט קמא שגה בעניינים הבאים: כתב ההגנה לא הוגש במועד והמערער זכאי כי ינתן פסק דין לטובתו בהעדר הגנה: לפי החלטת בית משפט השלום ת"א כתב ההגנה היה צריך להיות מוגש עד ה - 15.6.10 ולאחר החלטה זו לא הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד. טעה בית המשפט קמא כשקבע כי הפרקליטות דוברת אמת שלא העומס הוא שגרם לה לא להגיש במועד את כתב ההגנה. המקום היחידי שהפרקליטות לא מבקשת דחיה בשל עומס תיקים הוא כשהיא התובעת. הפרקליטות שוכחת את הדואליות הנורמטיבית וחובת האמון לאזרח שכן אינה משרד עורכי דין רגיל ובכל זאת היא מנצלת תרגילים דיוניים כדי להתרחק מדיון מהותי. אי תקינות ההליכים המשפטיים נשוא כתב התביעה: עו"ד מתחזה, בעל עניין אישי, הצהיר במפורש שאינו מייצג ואין בידו יפוי כוח כדין ולמרות זאת נוהל ההליך המשפטי. תקנה 472 לתקנות דורשת הודעה של עו"ד שיש בידו יפוי כוח, קל וחומר כשמדובר בעו"ד שהודה שאין בידיו ייפוי כוח. חסינות: פרשנות סעיפים 7 - 8 לפקודה: סעיף 8 אינו מקנה חסינות מאשם ועוולה אלא בנשיאה בתוצאה של העוולה, ואין המדינה חסינה מלשאת בתוצאות העוולה. הסעיף קובע חזקת אשם ולמרות האשם על המשיבות 2 - 4 לבקש חסינות בצורה מפורשת, כלומר להודות במעשה העוולה ולבקש פטור מאחריות. החסינות אינה אוטומטית אלא מצריכה הליך מסודר של בקשה לחסינות ובית המשפט לא בחן כלל את השאלה האם קיים אשם שמצדיק חסינות, אלא בחר שלא לדון בשאלה. על הגורם המטפל בחסינות להפגש עם המבקש ולברר באופן בלתי אמצעי אם יש ממש במיוחס לו. סעיף 8 לפקודה נוקט במונח "עוולה שעשה" ולכן יש להצהיר שנעשתה עוולה ומבוקשת חסינות מפני תוצאות העוולה. סעיף 8 אינו פוטר מעוולה והכרה בה ברמה ההצהרתית אלא מונע תביעה כספית מהמשיבות 2 - 4 באופן אישי, למרות היותן מעוולות. המשיבות 2 - 4 הן "משיבות פרומאליות" והתביעה מופנית נגד "מנהל בתי המשפט" הנתבע כאחראי על השופטים בשל ניהול כושל של מערכת המשפט המאפשרת לעו"ד לתבוע ללא ייפוי כוח. על מנהל בתי המשפט חלה הסמכות המינהלית ושיקול הדעת המינהלי ואינו חסין מניהול נכון של ההליך כולל הקפדה על ייצוג הולם לרבות הקפדה על קיומם של צדדים למשפט ולכן עניינו אמור היה לידון לפי סעיף 7 לפקודה. ייצוג המשיבים: הפרקליטות לא יכולה לייצג את המשיבים. לא ניתן להעביר אליה את הייצוג של הרשות השופטת לצד ייצוג הרשות המבצעת לאור עקרון הפרדת הרשויות. כל עוד לא הוכרע עניין זכותה של הפרקליטות לייצג את המשיבים לא ניתן לדון בתביעה העיקרית ובבקשה לסילוק על הסף. חיוב המערער בהוצאות: למערער קיימת זכות בדין לבקש פסק דין בהעדר הגנה. המשיבים צריכים לשאת בהוצאות בשל רשלנותם ולא המערער. השתת הוצאות בסך כולל של 30,000 ₪ היתה במטרה להפחיד את המערער ולמנוע ממנו את המשך הדיון. המערער הוא נכה 100% עם 15% ספיקת לב ולכן מבוקש לקבוע שההוצאות יפסקו לחובת המשיבים שכן הם התרשלו בכך שלא הגישו כתב הגנה במועד. תמצית טענות המשיבה דין הערעור להדחות מהטעמים הבאים: מועד הגשת כתב הגנה: אין בסיס לטענת המערער כי היה על המשיבים להגיש את כתב ההגנה עד ליום 15.6.10. המשיבים קיבלו ארכה להגשת כתב הגנה עד לאחר החלטת כבוד הנשיאה בבקשה לקביעת מקום שיפוט. בקשת הסילוק הוגשה במועד ובמסגרתה התבקשה ארכה עד לאחר הכרעה בבקשה ובית המשפט קיבל את בקשת הארכה. כל בקשות המערער למתן פסק דין כנגד המשיבים בהעדר הגנה נדחו על ידי בית משפט קמא. המועד להגשת כתב ההגנה הוארך ב - 30 ימים לאחר החלטת בית המשפט בבקשת הסילוק. גם הערעור שהגיש המערער על אחת מההחלטות המורה על הארכת המועד נדחה תוך שנקבע כי לפרקליטות הסמכות לייצג את המשיבים. קיומו של מעשה בית דין: ביום 23.2.12 הגיש המערער לבית משפט זה שני ערעורים זהים על החלטות בית המשפט קמא בע"ר 17614-11-11 ובתיק העיקרי ולערעורים ניתנו שני מספרי הליכים שונים (רע"א 44959-02-12 וההליך דנן). ביום 26.2.12 ניתן פסק דין מפי כב' השופטת פלאוט ברע"א 44959-02-12 הדוחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המערער. לכן, אין המערער יכול לערער שוב על אותן החלטות במסגרת ההליך הנוכחי. טענות המערער כנגד פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף מהוות הרחבת חזית אסורה. החלטת בית המשפט קמא מיום 1.2.12 בע"ר 17614-11-11 מורה כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטותיו ולא קיים בדין הליך של "עיון מחדש" על פסק הדין, והדרך היחידה שהיתה בפני המערער היא הגשת ערעור. ביחס לערעור על החלטה מיום 9.2.12 בתיק העיקרי לא נמצאה החלטה ממועד זה ולכן אין המשיבים יכולים להגיב לגופו של עניין. לאור קביעת בית המשפט העליון ברע"א 2143/12, ההחלטות עליהן מבקש המערער לערער במקרה דנן הינן החלטות ביניים ה"נבלעות" בפסק הדין בבקשה לסילוק על הסף ולא ניתן לערער עליהן אלא במסגרת ערעור על פסק הדין העיקרי. חסינות שיפוטית: החלטות בדבר אופן ניהול ההליך המשפטי מסורות למשיבים במסגרת תפקידם השיפוטי ואין החלטותיהם מקימות כל חבות בנזיקין. לכן, המשיבים פטורים מאחריות אישית והמדינה פטורה מאחריות שילוחית לאור סעיף 8 לפקודה. תקנה 472 לתקנות אינה מחייבת המצאת ייפוי כוח לכל בעלי הדין או לבית המשפט ונושא זה הוכרע על ידי המשיבים במסגרת החלטות שיפוטיות החוסות תחת החסינות המוקנית להן ועליהן ניתן היה להשיג בהליך של ערעור. כנגד המשיב 1 אין כל עילת תביעה ואין הוא נושא באחריות שילוחית ביחס להחלטות המשיבות 2 - 4 וממילא עומדת לו חסינות לפי סעיף 7 לפקודה. ייצוג המשיבים: בהתאם להחלטה בבש"א 207501/09 משה גל ומיכל נד"ב, שופטת נ' עו"ד (רו"ח) יגאל גיל (7.4.09) ייצוג המשיבים נעשה בהתאם לסעיף 2 לפקודת סדרי הדין, סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדיון האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח - 1958, סעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 וסעיף 1 לחוק הפרשנות [נוסח חדש]. אין חולק כי פעולות המשיבים נעשו במסגרת תפקידם ומכוחו. יש לחייב את המערער בהוצאות משמעותיות לטובת המשיבים נוכח הטרדתם בהליכי סרק רבים ובקשות שונות שמטרתן להכביד על המערכת. דיון לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם המערער ומטעם המשיבים, ב"תגובת המערער לבקשת בית המשפט" ובתגובה מתוקנת לתגובה זו ולאחר שקיימתי דיון בערעור בנוכחות הצדדים, אני סבור כי דין הערעור להתקבל בחלקו; בראש ובראשונה, יש להבהיר כי איני מקבל את טענות המשיבים למעשה בית דין בקשר להחלטותיה של כב' השופטת פלאוט. בקשות רשות הערעור שהגיש המערער לבית משפט זה ולבית המשפט העליון עוסקות בערעורים על החלטות ביניים. לעומת זאת, הערעור שבפניי מופנה כלפי פסק הדין בתיק העיקרי בכללותו ואינו זהה לאותן בקשות רשות הערעור. הגם שבהודעת הערעור ציין המערער כי ערעור זה מופנה כלפי החלטה בתיק העיקרי מיום 9.2.12 והלכה למעשה לא ניתנה כל החלטה במועד זה, ברור מתוכן הערעור (וכך גם הבין בית המשפט העליון בפסק הדין של כב' השופט הנדל) כי המערער מתכוון לערעור על פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף מיום 2.2.12 ובעצם פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף שצורף להודעת הערעור נושא חותמת "העתק מתאים למקור" מיום 9.2.12 ומכאן טעותו של המערער כשציין בהודעת הערעור את מועד מתן פסק הדין בבקשה לסילוק על הסף, כמועד שגוי. חסינות שיפוטית המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לסוגיית אופי החסינות. לגישת המערער, החסינות אינה אוטומטית, אלא קיימת רק לעניין נשיאה בתוצאות ולמשיבות 2 - 4 יש זכות להתגונן מפני עצם האשם, ורק לאחר שיימצא אשם, תהיינה אותן משיבות חסינות מפני חיוב אישי. כן טוען לגבי המשיב 1 כי הוא אינו חסין מניהול נכון של המערכת ועליו להקפיד על ייצוג הולם במשפט. לעומת זאת, לגישת המשיבים, אין החלטות המשיבים מקימות כל חבות בנזיקין ומדובר בחסינות מהותית. סעיף 8 לפקודה קובע: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". כלומר, לפי סעיף 8 לפקודה, לא ניתן לתבוע שופט בגין מעשים אותם עשה בעת מילוי תפקידו השיפוטי. הפסיקה דנה בשאלה האם החסינות השיפוטית הינה חסינות דיונית או מהותית. חסינות מהותית משמעה, שעובד הציבור מוחזק כמי שאינו אחראי בנזיקין וממילא אף המעביד אינו חייב, לעומת זאת חסינות דיונית משמעה כי עובד הציבור אכן אחראי בנזיקין אלא שלא ניתן להגיש כנגדו תביעה בשל מחסום דיוני, וממילא אין מניעה כי תקום אחריות שילוחית של המעביד למעשיו של העובד. למען העמד דברים על דיוקם, ער אני לעובדה כי היו מקרים בהם בתי המשפט קבעו כי החסינות היא מהותית (ראה למשל בבש"א 5102/06 ת"א (ראשל"צ) 3568/08 שטרצר נ' בנק ירושלים (19.3.07) אימץ כב' השופט פרגו את הגישה הסוברת כי מדובר ב"חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת") אך לעומת גישה זו, ישנם מלומדים כמו כב' השופטת דר' אבניאלי ופרופ' י' גלעד, הסבורים כי מדובר בחסינות דיונית ועל פי גישה זו נפתח פתח להגשת תביעה נגד המדינה בשל מעשיו של השופט על אף שלא ניתן להגיש תביעה כנגדו (ראה: דר' אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" הפרקליט מז חוברת א', 77; פרופ' גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב 255 (התשס"ד)). בעניין בר"ע (מחוזי - י"ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן (12.3.01) (להלן: "עניין פרידמן"), אותו מאזכר המערער בערעור כתמיכה וכביסוס לטענותיו ולעמדתו בעניין החסינות, נקבע שם בנסיבות אותו המקרה, כי ניתן לתבוע את המדינה בשל מעשיו של השופט במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד וזאת במסגרת אחריות שילוחית של מעביד הקבועה בסעיף 13 לפקודה ולנוכח המסקנה שניתן לראות את המדינה כמעסיקתם של השופטים. בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעניין פרידמן נדחתה בהעדר תשתית עובדתית המצדיקה בירור נוסף בשאלה המשפטית (ראה: רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל, דינים עליון 2002 (18) 760). מעבר לנדרש ולמעלה מן הצורך, יש לציין בהקשר זה, כי בסעיף סעיף 377 (א) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א - 2011 (ה"ח הממשלה 595, 15.6.11) מוצע לשנות את נוסח סעיף 8 לפקודה ולקבוע כי: "377. (א) אדם המבצע פעולה שיפוטית, לרבות בורר, לא יישא באחריות בנזיקין בשל מעשה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." בדברי ההסבר לסעיף 377 צוין לגבי ס"ק (א) כי: "ההוראה משנה מההוראה הקיימת, בכך שהיא קובעת, כי החסינות שמוענקת למבצעי פעולות שיפוט, לרבות בוררות היא חסינות מהותית. הביטוי שננקט "לא ישא" מצביע על חסינות מהותית, והוא בא תחת המונח הקבוע בפקודה, "לא תוגש תובענה", אשר מצביע על חסינות דיונית. ההוראה תחול גם על חבר בני אדם, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד, כהגדרת המונח "אדם" בסעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981" (ההדגשה שלי - י. ש.). כך או כך, בין אם מדובר בחסינות מהותית או דיונית (ומבלי שאצטרך להכריע בין השניים במקרה דנן) אני סבור כי יש לקבל את עמדת בית המשפט קמא ביחס לדחיית התובענה על הסף. כאמור, גם במידה ואופי החסינות האמורה הוא דיוני ואכן ניתן לתבוע את "המעסיק" של השופטים, הרי שתביעה מעין זו צריכה להיות מופנית כלפי המדינה עצמה ולא כלפי משה גל מנהל בתי המשפט. במקרה שלפני, כפי שציין המערער במספר הזדמנויות, המשיבות 2 - 4 כונו על ידו כ"משיבות פורמאליות" ועיקר התביעה בתיק העיקרי הוגשה בעצם כנגד משה גל - "מנהל בתי המשפט" באופן אישי, לגביו נטען כי בהיותו מנהל בתי המשפט הרי שהינו אחראי לניהול תקין של התובענות והוא חב אף באחריות שילוחית לגבי עוולות שביצעו המשיבות 2 - 4 כלפי המערער. המערער לא הגיש את התביעה כנגד המדינה וגם פסק הדין בעניין פרידמן שקבע כי באותם המקרים הנדירים בהם ניתן להגיש תביעה כנגד המעסיק של השופטים, התייחס לסיטואציה בה התביעה מופנית כנגד המדינה ולא כנגד מנהל בתי המשפט באופן אישי. בית משפט קמא אף הפנה את תשומת ליבו של המערער לטעותו וציין בפסק הדין בבקשה לסילוק על הסף, כי טענת המערער לפיה הנהלת בתי המשפט אינה חסינה מהגשת תביעות, אינה ברורה לאור העובדה שבתביעתו בחר המערער שלא לתבוע את הנהלת בתי המשפט אלא את מנהל בתי המשפט באופן אישי. המערער אף הבין את טעותו וציין בתגובה שהגיש ביום 15.7.12 כי בעניין "הכתובת ומען הנתבעים טעיתי". אני סבור כי לא מדובר בעניין סמנטי של מה בכך אלא בעניין מהותי ודי היה בכך כדי לדחות את התביעה על הסף. אי הגשת כתב הגנה במועד - ככלל, בית המשפט שלערעור לא נוטה להתערב בהחלטות הנוגעות לניהול הפרוצדורלי של ההליך, אשר הינן בסמכות המלאה של הערכאה הדיונית (ראה: רע"א 4701/09 תמיר כהן נ' יוסף עמדי ואח' (27.7.09)) מה גם שהערעור שהוגש על החלטת הרשמת מיום 6.11.11 כבר נדחה כאמור. מעבר לנדרש אציין, כי לאחר עיון בתיק בית משפט קמא, לא ברור לי כיצד הגיע המערער למסקנה כי המשיבים היו אמורים להגיש את כתב ההגנה עד ה - 15.6.10. כאמור, למשיבים ניתנה ארכה להגיש את כתב ההגנה תוך 30 יום ממתן החלטה בבקשה לקביעת מקום שיפוט ובמסגרת ארכה זו הגישו המשיבים את בקשת הסילוק, במסגרתה ביקשו להאריך את המועד להגשת כתב ההגנה עד 30 יום לאחר מתן החלטה בבקשת הסילוק, ובית משפט קמא הפנה את הבקשה לתגובת המערער ומכך ניתן להסיק ולהבין בברור, כי המועד להגשת כתב ההגנה הוארך עד למתן החלטה בבקשת הסילוק. ייצוג המשיבים - בעניין זה אני סבור כי בהתאם לסעיף 2 לפקודת סדרי הדין הקובע כי: "מקום שעובד ציבורי או מועצה, ועדה, ועד, בית דין או כל חבר בני אדם כיוצא באלה, שהוקמו או נתכוננו על-פי דין, הם צד בהליך שלפני בית משפט מכוח תפקידם, יכול שיהיו מיוצגים באותו הליך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו." ייצוג המשיבים על ידי הפרקליטות, כנציגת היועץ המשפטי לממשלה, נעשה כדין שכן כאמור התביעה בתיק העיקרי מופנית כלפי פעולות שביצעו המשיבים מכוח תפקידם. לאור האמור לעיל, מתייתר ממילא הצורך לדון בטענות המערער לעניין אופן התנהלות המשיבות 2 - 4 בתיקים בהם היה המערער צד בהתאם לתובענה העיקרית שהוגשה בבית משפט קמא לרבות, סוגיית קיום הדיון ללא יפויי כוח כשרים. גובה החיוב בהוצאות - למרות האמור לעיל, אני סבור כי הצדק עם המערער בסוגיית חיובו בהוצאות בסכום ההוצאות הכולל בסך 30,000 ₪ שנקבע ביחס בלתי סביר להליכים בבית משפט קמא ובהתחשב בכך שהתביעה בתיק העיקרי נדחתה על הסף בשלבים מוקדמים. סכום ההוצאות הינו תמיד בשיקול דעת בית המשפט, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות אלו אלא במקרים בהם ההוצאות אינן פרופורציונאליות. לפיכך, אני סבור כי יש להפחית את סכום ההוצאות שהושתו על המערער בעניין שני פסקי הדין (פסק הדין על ערעור הרשמת ופסק הדין בבקשה לסילוק על הסף) ולהעמידם בסך של 5,000 ₪ בגין כל אחד ובסה"כ על סך כולל של 10,000 ₪. סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור נדחה אך מתקבל בחלקו לעניין ההוצאות. בנסיבות העניין, לאור התוצאה אליה הגעתי, וכן בהתחשב בנכונותו של המערער לחזור בו מהערעור כשהסתברה לו לראשונה טעותו (למעט בשאלת ההוצאות שהושתו עליו), אני קובע כי על המערער לשלם למשיבים הוצאות הערעור בסך כולל של 5,000 ₪. הוצאות בית המשפט קמא (בהנחה שלא שולמו) והוצאות הליך זה - בסה"כ 15,000 ₪, ישולמו עד ליום 2.9.12 ומאז ועד ליום התשלום בפועל יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. שופטיםשאלות משפטיותתלונה נגד שופט