מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דמי שכירות ראויים דייר מוגן: תביעה לסילוק יד ותשלום הסך של 400,000 ש"ח. הנתבעים מחזיקים בחלק מן המבנה הבנוי על המקרקעין המצויים ברח' השופטים 33, חולון, הידוע כגו"ח 6781/20 (להלן: "המבנה" ו -"המקרקעין"), ומשתמשים בחלק זה כמוסך (להלן: "המוסך"). עניינה של התביעה הינו לפינוי המוסך ותשלום דמי שכירות ראויים לשנים 2006-2011. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ועדויותיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה. עיקרי טענות התובעות התובעת 1 (להלן: "המפדה") הינה זכאית להירשם בספרי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") כבעלים של המקרקעין. התובעת 2 (להלן: "גילרן") הינה מי שהתקשרה עם המפדה ורכשה ממנה את המקרקעין, אך טרם נרשמה בספרי המינהל כבעלת הזכות להירשם כבעלים. על פי הנטען, הנתבעים משתמשים בחלק מן המבנה למוסך שבבעלותם, הקרוי "צוות לעניין", וזאת מאז שנת 1974, וזאת ללא הסכמת התובעות, ללא הסכם, וללא ששילמו עבור השימוש הנ"ל סכום כלשהו. הנתבעים נדרשו לסלק את ידם מהמקרקעין אך לא עשו כן, ולפיכך הגישו התובעות כנגד הנתבעים תובענה זו אשר בה הינם תובעים את סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין וכן דמי שכירות ראויים בסך של 400,000 ₪. עיקרי טענות הנתבעים הנתבעים כופרים בזכותה של המפדה במקרקעין ו/או בזכותה להעביר את זכויותיה לגילרן. בנוסף טוענים הנתבעים כי הינם דיירים מוגנים במקרקעין, שכן הנתבע 1 (להלן: "יעקב") רכש את המוסך מקודמתו הגב' בר עזרא (להלן: "בר עזרא") עוד בשנת 1974, ואף שילם לה דמי מפתח, בסך של 75,000 לירות. בכך הפך הנתבע 1 להיות דייר מוגן, מכח כניסה לנעלי של בר עזרא, ו/או מכח הוראת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. עוד טוענים הנתבעים כי המפדה ידעה על החזקתם האמורה, ומעולם לא דרשה את פינויים או דמי שכירות כלשהם, ועל כן הינם מושתקים כעת מלהעלות טענות כלשהן בעניין זה. עוד טוענים הנתבעים כי השקיעו במוסך סך של 3,000,000 ₪ ואם יחוייבו בתשלום כלשהו, הרי שיש לקזז מכל סכום שיחוייבו לשלם את שווי השקעותיהם. תביעת הפינוי טענות הנתבעים בדבר זכויות המפדה במקרקעין ובמוסך -כללי נקודת המוצא לבירור טענות הנתבעים הינו ההסכם שמיום 2.3.1952 שבין רשות הפיתוח לבין חברת "המפדה האזרחי" (להלן: "הסכם המפדה" - נ/4). בהתאם להסכם המפדה, רכשה חברת המפדה האזרחי מאת רשות הפיתוח שטח אדמה של 10,347 מ"ר המסומנות כחלקה זמנית מס' 27, 33א', 54, 84, ביחד עם המבנה העומד על חלקה 84, "להוציא את המבנה מס' 2 והשטח מתחת למבנה בערך 120 מ"ר המסומן והמותחם בצבע אדום על התרשים המצורף לחוזה זה", והכל על מנת להקים עליו מפעל תעשייתי. בסעיף 21 להסכם הרכישה נאמר כי: "ידוע ליוזם (היינו, לרוכש, - הערה שלי, ר.א.) שעל החלקה מס' 84 נמצא בנין התפוס ע"י אנשים שונים. היוזם מקבל את הנכסים במצבם הנוכחי כפוף לזכויות המחזיקים בבנין, במבנים ובמתקנים הנ"ל ועל הרשות לא תחול כל אחריות איזו שהיא לסילוק הפולשים משיגי גבול שוכרים או מחזיקים שונים אחרים ו/או להריסת הבניין והמבנים הנ"ל." בפי הנתבעים 5 טענות שונות אשר לטענתם מהוות הגנה מפני תביעת הפינוי: (א) התובעת לא הוכיחה כי היא אותה חברת "המפדה האזרחי" אשר חתומה על הסכם המפדה. (ב) הסכם המפדה הינו למעשה הסכם פיתוח. מטרת הסכם המפדה הינה להקים על המקרקעין מפעל תעשייתי, דבר שלא קרה בפועל עד היום - 60 שנה לאחר מכן. על כן הסכם זה הינו בטל ומבוטל, המפדה אינה יכולה להסתמך עליו וממילא הזכויות במקרקעין לא עברו אליה. (ג) בהתאם לסעיף 21 להסכם המפדה, זכויות המפדה כפופות לזכויות המחזיקים במקרקעין. הנתבע 1 הינו בעל הזכויות במוסך אותו רכש כדין מקודמתו אשר היתה דיירת מוגנת של עמידר. הנתבע 1 בא בנעליה, ואף הוא דייר מוגן במוסך. (ד) התובעות לא הוכיחו כי המוסך איננו המבנה מס' 2 אשר הוחרג מהמכר נשוא הסכם המפדה. (ה) המוסך מצוי על מקרקעין אשר היו ידועים בזמנו כחלקה 97 בגוש 6008. חלקה זו לא נרכשה כלל על ידי המפדה. נדון עתה בטענות אלה אחת לאחת. המפדה אינה אותה "המפדה האזרחי" אשר רכשה את המקרקעין טענה זו מוטב היה לה אלמלא נטענה. ראשית, הטענה כלל אינה מופיעה בכתב ההגנה, ולכן היא מהווה הרחבת חזית. שנית, העיד בפני עו"ד משה ניסים, אשר העיד על תולדותיה של המפדה, שנוסדה ב - 1938 והוא שימש כיו"ר הדירקטוריון שלה החל משנות ה - 90. דבריו של העד לא נסתרו. העד לא נשאל אף שאלה בעניין זה, ולא הוצגה כל ראיה בהקשר זה אשר יש בכוחה כדי אפילו לרמוז לכך כי אין זהות בין הגוף שרכש את המקרעין לבין התובעת בהליך דכאן. שלישית, מאישור הזכויות שמסר המינהל - נספחים א/1 וא/2 לתצהירי התובעת - עולה באופן מפורש כי המפדה הינה בעלי הזכויות במקרקעין. משכך, אין הנתבעים רשאים להישמע כלל בטענה זו. על כן הטענה הינה סתמית ובלתי מבוססת, ויש לדחותה. המטרה הקבועה בהסכם המפדה לא מומשה גם טענה זו ראוי היה שלא תיטען. ראשית, עמדת המינהל החד משמעית הינה כי המפדה הינה מי שרשאית להירשם כבעלים של המקרקעין (ראה אישורי הזכויות נספחים א/1 וא/2 לתצהירי התובעת). המינהל הינו הנציג הסטטוטורי של רשות הפיתוח. משאין המינהל עומד על הטענה כי יש להשיב לידיו את המקרקעין עקב אי עמידה כלשהי בתנאי כלשהו בהסכם המפדה, הרי שאין צד ג' כלשהו רשאי להסתמך על טענה זו. מעבר לכך, טענה זו הועלתה גם על ידי מחזיקים אחרים במקרקעין אשר נתבעו על ידי המפדה לפינוי - ת.א. (ראשל"צ) 5691/06 המפדה האזרחי נ' מלכה ות.א. (ראשל"צ) 5997/06 המפדה האזרחי נ' נחמיאס. בית המשפט (כב' השופט מנהיים) קבע שם בפירוש כי משכך הם פני הדברים, הרי שאין לנתבעים דשם כל מעמד ביחסים שבין המינהל לבין המפדה (ר' בהרחבה בפסק הדין בעניין מלכה, בעמ' 4 פיסקה 7, ובפסק הדין בעניין נחמיאס בעמ' 10 פיסקה 16), ודחה את הטענה - ואיני רואה כל סיבה לקבוע כאן אחרת. כפיפות המפדה לזכויות המחזיקים במקרקעין - הנתבע 1 הינו דייר מוגן זו למעשה הטענה המרכזית של הנתבעים. נוכח האמור בסעיף 21 להסכם המפדה, הרי שאין כל ספק כי ככל שהנתבעים יוכיחו שהנתבע 1 הינו דייר מוגן במקרקעין, הרי שזכויות המפדה במקרקעין כפופים לזכויותיהם. ב"כ הנתבעים הצביע על שני מקורת לזכויות הדיירות המוגנת הנטענת: האחת, מכח הדין, השניה מכח ההסכם אשר על פיו רכש את זכויותיו הנטענות במוסך. כבר עתה אומר כי הטענה הנ"ל לא הוכחה, ואף נסתרה באופן ברור וחד משמעי. למעשה, משורת מסמכים ארוכה שאת חלקם הציגו הנתבעים עצמם, ניתן ללמוד באופן ברור וודאי, כי עוד בשנת 1974, עת קיבל יעקב את החזקה במוסך, הוא ידע היטב כי למעשה אין לו כל זכויות מכל סוג שהוא במבנה או במקרקעין, הודה בכך, ולא טען לקיומה של זכות נוגדת. דיירות מוגנת מכח הדין - האמנם? סעיף 33(א)לחוק הגנת הדייר קובע כי: "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש". תכליתה של הוראה זו הינה להסדיר מקרה שבו בעלים או חוכר מוצא עצמו מחזיק במקרקעין שבבעלות אחר, וזאת כתוצאה מהליך מכירה כפויה או חלוקה הנובעת מפסק דין או מפרצלציה. במקרה זה הופך אותו בעלים לשוכר בדיירות מוגנת של הבעלים החדש. כלומר, תנאי מקדים לתחולת ההוראה הינו כי הדייר המוגן היה קודם לכם בעלים או חוכר לדורות של נכס אחר. זהו כלל אינו המקרה שבפנינו. הנתבעים מעולם לא היו בעלים או חוכרים לדורות של נכס אחר, ומצאו עצמם (כתוצאה מהליך של פרצלציה) מחזיקים במוסך. אשר על כן, אין הדין מקנה לנתבעים כל זכות של דיירות מוגנת. דיירות מוגנת מכח הסכם - האמנם? יעקב טוען כי רכש את זכויותיו לדיירות מוגנת במבנה ובמקרקעין בהתאם להסכם נספח א' לתיק המוצגים מטעמם (להלן: "הסכם הרכישה") מבר עזרא בשנת 1974. דא עקא, קריאה של הסכם הרכישה מגלה באופן ברור כי מובהר בו באופן מפורש כי בר עזרא עצמה החזיקה במבנה ללא כל זכות שבדין. הסכם הרכישה נפתח בהצהרות כדלקמן: "הואיל ובר עזרא מצהירה שהיא המחזיקה הבלעדית מזה כשמונה עשרה שנים בבית ערבי שתוארו נמצא בתרשים המצורף בזה.... והואיל ובר עזרא מצהירה כי היא אינה הבעל הרשום ו/או החוכר בספרי האחוזה ו/או בכל משרד אחר, בקשר לבית. כמו כן מצהירה בר עזרא כי אין לה ולא היה לה ו/או לקודמה הסכם שכירות עם כל גורם, וכי היא מחזיקה בבית עקב חתימת הסכם עם קודמה; והואיל וברצון בר עזרא להעביר לסולימני או לפקודתו זכויותיה ובמיוחד זכות החזקה בחלק מהבית שגבולותיו נקבעים בתרשים ומסומן בצבע אדום...וסולימני חפץ לקנות ולקבל מבר עזרא זכות החזקה ביחידה המועברת, בתנאים הקבועים להלן". ובסעיף 8 להסכם הרכישה נאמר בין היתר, כדלקמן: "כמו כן מצהיר בזה סולימני כי ידוע לו שבר עזרא אינה הבעל הרשום של החלק המועבר בספרי האחוזה ו/או בכל מוסד אחר, וכי אין לה ולא היה לקודמה הסכם שכירות לבית עם כל גורם שהוא, והוא מסכים לקבל את זכויותיה של בר עזרא בחלק המועבר כמות שהוא, ומוותר מראש על זכותו לבוא אליה בתביעה כל שהיא בקשר לחלק המועבר". הנה כי כן, מהאמור בהסכם הרכישה עולה במפורש שבר עזרא הצהירה באופן גלוי לחלוטין כי אין לה כל זכויות שבדין במבנה או כל זכויות אחרות, אלא חזקה בלבד, אותה קיבלה בהעברה מקודמה, וכי אין לה כל הסכם שכירות מכל סוג שהוא עם צד שלישי כלשהו, וכי יעקב משלם לה את התמורה כנגד העברת החזקה בלבד במוסך - ותו לא. מסקנה זו מתחזקת נוכח לשונו של סעיף 7 להסכם: "בר עזרא מצהירה כי לא תלויה ועומדת כנגדה תביעת פינוי כלשהיא לגבי החלק המועבר ו/או הבית וכי מעולם לא קיבלה תביעת פינוי ו/או תביעה לתשלום שכר דירה מכל גורם ו/או תביעת זכות אחרת כלשהיא" ואידך זיל וגמור: הצהרתה הברורה של בר עזרא בהסכם הרכישה הינה למעשה כי היא מחזיקה במוסך ללא כל זכות שבדין, ואולם עד לאותו מועד איש לא בא אליה בדרישה כספית או קניינית כלשהי. אין בהסכם הרכישה כל איזכור או שמץ של איזכור לזכות דיירות מוגנת, או כל זכות אחרת קניינית, מעין - קניינית או חוזית או אחרת. קל וחומר, שלא נתבקשה ואף לא נתקבלה הסכמת בעלי הנכס להעברת החזקה במבנה מבר עזרא ליעקב. ניתוח ההשתלשלות ההיסטורית של ההחזקה במבנה גם מקריאת המסמכים והשתלשלות ההיסטורית המפורטת בהם עולה שבר עזרא עצמה היתה חסרת כל זכויות במבנה. הוצג הסכם שכירות של אדם בשם עבד עזרא עם עמידר (נספח ב' לתיק מוצגי ההגנה). המסמך לא הוצג באמצעות מי שערך אותו ולכן אינו קביל (ר' התנגדות בעמ' 114). עם זאת, על הכל מוסכם שעבד אזרא הנ"ל היה בעלה של בר עזרא, אשר כבר לא היה בחיים בעת שזו ערכה את הסכם הרכישה עם יעקב. המדובר בהסכם שנערך בשנת 1962 לתקופה של 81 חודשים, וצורפו קבלות המעידות על תשלום דמי שכירות לעמידר. ראשית ייאמר, כי בהסכם זה לא נאמר בשום מקום כי המדובר בהסכם דיירות מוגנת. ההיפך הוא הוא הנכון. נאמר בו באופן מפורש כי המדובר בהסכם שכירות לתקופה קצובה של שנה אחת (סעיף 3 להסכם), וכי הוא מתחייב להחזיר את המושכר לעמידר בתום תקופת השכירות (סעיף 6). שנית, בהתאם לנספח י' לתיק מוצגי ההגנה עולה באופן מפורש כי כבר במכתב מיום 11.2.1963 המפדה התלוננה בפני המינהל כי עבד עזרא הנ"ל הינו פולש למקרקעין, וכי עמידר, שפעלה בשמה של המינהל, השכירה לו את המבנה ללא כל זכות שבדין. עוד טענה המפדה כי ככל הנראה הטעות נובעת מכך שבספרי עמידר נרשם כי עמידר השכירה למר עבד עזרא עד את הנכס הידוע כחלקה 97 בגוש 6008 ואולם בפועל מסרה לו את הנכס הידוע כחלקה 84(91) בגוש 6008, שהוא נכס המצוי בבעלות המפדה - המבנה. וכך מתאונן ב"כ דאז של המפדה, עו"ד ד"ר דיציאן, בפני המינהל, במכתב הנ"ל: "בהתאם לחוזה הנ"ל שולחתי מפדה אזרחי רכשה בית היתר חלק 84 בגוש 6008....נודע לשולחתי שחברת עמידר בשם רשות הפיתוח השכירה מבנין הנמצא על החלקה הנ"ל דירה של 3 חדרים ונוחיות והחצר לתקופה של 81 חודשים לעזרא עבד. חוזה זה מסתיים ב - 31.3.63. הסכם השכירות הנ"ל נחתם בלי ידיעת ובלי הסכמת שולחתי הנ"ל..... לכן הנני מבקשכם לסלק את ידו של מר עזרא עבד מהדירה הנ"ל שהוא מחזיק בבית והאדמה שנרכשו ע"י שולחתי הנ"ל" יצויין כי בעקבות מכתבו של עו"ד ד"ר דיציאן, המינהל פנה מיד לעמידר ביקש הסברים והביעו פליאה על חתימת הסכמי השכירות (נ/7 ונ/8). מכל מקום, ההשתלשלות ההיסטורית הינה ברורה: עמידר מסרה, ככל הנראה בטעות, את החזקה במבנה למר עבד עזרא. היא לא היתה כלל רשאית לעשות זאת, שכן באותה עת המפדה כבר היו בעלי המקרקעין. עם פטירתו נותרה בר עזרא כמחזיקה במבנה, והעבירה חלק ממנו (המוסך) ליעקב. עבד עזרא היה פולש בנכס מלכתחילה, וממילא לא יכול היה להנחיל לבר עזרא יותר ממה שהיה לו, וכך גם בר עזרא, אשר למעשה הודתה בפה מלא וביושר מוחלט, בהסכם, כי אין לה כל זכויות במבנה או במוסך, מלבד עצם החזקתה בהן. יצויין עוד כי מהקבלות שהוצגו בגין דמי השכירות בהתאם להסכם הנ"ל (שאף הן לא הוגשו באמצעות מי שערכן ולכן אינן קבילות) נסתיימו ב - 4/1963 (תשלום בוצע ב - 11.9.63), ומעבר לכך אין כל תשלום של דמי שכירות שהם על ידי מר עבד עזרא לעמידר. עובדה זו מחזקת את ההנחה כי המינהל ועמידר קיבלו את טענותיו של ב"כ דאז של המפדה, עו"ד ד"ר דיציאן, ועם תום תקופת השכירות בהתאם להסכם השכירות הנ"ל הפסיקו להשכיר לעבד עזרא את המבנה, והותירו להמפדה את הפריבילגיה להתמודד עם החזקתו שלא כדין, ובהמשך - עם חליפיו אשר אף הם החזיקו ומחזיקים את המבנה שלא כדין. יעקב נחקר בנקודה זו (עמ' 113) והדיאלוג בחקירה הנגדית מדבר בעד עצמו: "ש. הגב' עזרא מה היא אמרה לך? מה היא מוכרת לך? איזה זכויות יש לה? ת. יש לה זכויות בעמידר. ש. אבל לא כתוב פה עמידר? ת. אבל יש פתקים שעל עזרא יש. ש. מתי היא נתנה לך את הפתקים האלה? ת. בזמנו כשעשינו את ההסכם הזה. ש. אז הלכת לבדוק בעמידר? ת. היא אמרה לי וראיתי אותם וגם הלכתי לעמידר וגם חתמתי שם על פתקים, ולא, לא מצאו קשר ולא כלום" מכתביו של יעקב ושל בא כוחו לרשויות שונות ההבנה כי אין ליעקב כל זכויות במבנה, וכי הוא מלכתחילה ידע זאת, מתחזקת נוכח מכתביו של יעקב עצמו ובא כוחו, לרשויות שונות, במהלך השנים, כפי שצורפו לנספח י"ב לתיק מוצגי ההגנה. כך, במכתב מיום 24.2.1991 למינהל כתב יעקב כי: "היות ואני מחזיק את העסק שלי - בית מלאכה לפחחות רכב - ברחוב השופטים 33 איזור התעשיה א' חולון, זה למעלה מ - 30 שנה, הנני מעוניין לרכוש השטח הנ"ל מכספי על מנת שאוכל לבנות במקום בית מלאכה מודרני...אבקשך לזרז את הטיפול בהפשרת רכישת קרקע זו ולאפשר לי לרכוש אותה בהקדם על מנת שאוכל לבנות בית המלאכה הנ"ל" ובמכתב למינהל במיום 29.7.1998 מבקש יעקב: "בשטח הנ"ל אני מחזיק מזה כ - 30 שנה מוסך לפחחות ולצביעת רכב.....היותר שברצוני להרחיב את בית המלאכה...אני מבקש להעביר אלי את הזכויות בשטח האמור לעיל בתנאים המקובלים" ועוד: ביום 23.6.1976 פנה עו"ד משה אסאו, אשר פעל מטעם יעקב לעיריית חולון, במכתב (ת/3). תכלית המכתב היתה להשיג למוסך רשיון עסק. במכתבו מפרט עו"ד אסיאו כדלקמן: "2. בית המלאכה של מרשי נמצא בבית ערבי השייך למינהל מקרקעי ישראל והמוחזק על ידי הגב' נעימה בר זכאי מזה 20 שנה ללא הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל. מרשי רכש לפני כשנתיים את כל זכויותיו בבית המלאכה שלו מהגב' בר זכאי הנ"ל. מרשי מוכן למלא אחר כל דרישותיכם כמפורט בסעיף 1 לעיל. לשם מילוי דרישתכם הראשונה (החתמת בעל הנכס - מנהל מקרקעי ישראל על הבקשה לרשיון - כך במקור, הערה שלי, ר.א.) על מרשי מוטלת קודם כל החובה לרכוש או לקבל בחכירה לזמן ארוך את המקום עליו נמצא בית המלאכה שלו" עוד יצויין, כי אחד מנימוקיו של עו"ד אסאו לקבלת המלצת העירייה בפני משרד המסחר והתעשייה, על מנת שזה ימליץ בפני המינהל לחתום על הסכם חכירה, כמפורט בסעיף 4(ח) הינו: "קיים קושי רב בהשגת מקום מתאים אחר לבית המלאכה, ואפילו ימצא מקום כזה, אין בכוחו של מרשי לעמוד בהוצאות הכרוכות ברכישת מקום אחר והעברת בית המלאכה למקום החדש" לא זו אף זו: ביום 21.5.1979 פנה עו"ד אסאו למינהל בבקשה לקבל מכתב אשר מאשר שהחלקה הנידונה לא נמסרה לגורם אחר ושהינם מוכנים להקצותה ליעקב (ת/14). בתשובתו (ת/15) מיום 4.9.1979 משיב המינהל כלה ונחרצה: "אין אנו מחכירים ללא מכרז. נבקשך להודיע למרשך, כי עליו לפנות את השטח המוחזק על ידו ללא כל הסדר חוקי תוך 10 ימים מתאריך קבלת מכתבנו זה, שכן הוא מעולם לא קיבל רשות ו/או זכות מהמינהל להשתמש בו" העובדות, אם כן, ברורות: יעקב מעולם לא טען או סבר כי יש לו זכות כלשהי במבנה או במקרקעין, קל וחומר זכות שכירות מכל סוג שהוא, או זכות לדיירות מוגנת. ההיפך הגמור הוא הנכון: יעקב ידע היטב כי הוא מחזיק במוסך ללא כל זכות שהיא שבדין, כי המינהל הינו הבעלים הרשום של המקרקעין ואף דורש ממנו לפנות את המקום, כי על מנת שיוכל לקבל רשיון עסק למוסך ולהרחיב אותו הוא צריך לרכוש מהמינהל את הזכויות במבנה או לפחות לקבל ממינהל חוזה חכירה ארוך טווח, וכי אם לא יעשה כן הוא עלול להיאלץ לפנות את המוסך מהמקרקעין, כפי דרישת המינהל. מסקנה זו מתחזקת נוכח האמור בת/1 - כתב ההגנה הראשון שהגיש יעקב בתיק זה. בכתב הגנה זה אין שמץ וזכר לטענה בדבר היותו של יעקב דייר מוגן. רק עם החלפת ב"כ הקודם בב"כ הנוכחי, והגשת כתב תביעה מתוקן, הוגש כתב הגנה מתוקן ובו טען יעקב לראשונה, לאחר 37 שנים, ולאחר שמעולם לא טען זאת על אף שבמהלך השנים היה מיוצג על ידי שני עורכי דין מטעמו (עו"ד אסאו ועו"ד צביקל), כי הוא דייר מוגן במבנה, ולמעשה אף טען ההיפך - כי ידוע לו שאין לו זכויות כלשהן. הדברים מדברים בעד עצמם. עוד יצויין כי אין חולק כי מאז שקיבל את החזקה במוסך, יעקב לא שילם מעולם לעמידר או לגוף כלשהו דמי שכירות כלשהם. תשובתו על תהייה זו היתה "אף אחד לא בא, לא פנה אלי" (עמ' 115 ש' 12). יעקב גם העיד שבעת שקיבל את החזקה במוסך לא שאל את בר עזרא האם היא שולמו את דמי השכירות לעמידר משנת 1963 ועד למועד חתימת ההסכם עימו, 11 שנה לאחר מכן (עמ' 121 ש' 18-22). לא למותר עוד לציין כי אף עמידר לא מצאה כי יש ברשותה מידע כלשהו ביחס למקרקעין הנידונים (ת/4). ועוד: ככל שהנתבעים מסתמכים על בין עמידר לבין עבד עזרא (נספח ב' לתיק מוצגי ההגנה) כמקור לזכויות ההיסטוריות הנטענות כברי רשות, הרי שאין בהסכם זה כדי לסייע להם. בסעיף 4 להסכם נקבע באופן מפורש כי: "השוכר מתחייב להשתמש במושכר ובכל חלק הימנו אך ורק למטרת מגורים ולא לאיזה מטרה אחרת שהיא" כמו כן התחייב מר עזרא עבד בסעיף 5(ד): "לא לשנות את המושכר ו/או את הבניין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם...לא להרכיב שום שלטים מסחריים או אמצעי פירסום אחרים כלשהם..." נעלה מכל ספק כי השימוש שעושים הנתבעים במבנה כמוסך והבניה שביצעו בו כמפורט לעיל, מהווים הפרה מוחלטת של שתי התחייבויות אלה, שהם עצמם טוענים שהם כפופים להן. כב' השופט מנהיים התייחס בפסק דינו בעניין נחמיאס לטענות מסוג זה ואמר את הדברים הבאים: "לכל אלה יש להוסיף שני נתונים המפריכים סופית את טענת הדיירות המוגנת: העובדה שהנתבע מעולם לא שילם דמי שכירות לאיש, והרי גם דייר מוגן חייב בדמי שכירות גם אם שיעורם נמוך ואף סימלי במקרים רבים (וכאשר דייר מוגן אינו משלם דמי שכירות מקים הדבר עילת לפינויו...... כידוע, דייר מוגן אינו רשאי לבנות תוספת למושכר ואף לערוך בו שינויים פנימיים, אלא בהסכמת הבעלים. ההסכמה הנדרשת צריך שתהיה פוזיטיבית. בהעדר הסכמה של הבעלים, פעולות כאלה הן הפרה של חובותיו של דייר מוגן המקימה עילת פינוי כנגדו. הנתבע אינו טוען שקיבל הסכמה כזו או שביקש אותה. מי שדורש זכויות של דייר מוגן, ראוי שיראה כי קיים את החובות הנגזרות מהמעמד שהוא טוען לו. מי שמבקש רק את הזכויות וההגנה שהמעמד הזה מקנה אך מעולם לא קיים את החובות המובנות במעמד הנטען על ידו, לא רק שלא הוכיח את הזכות והמעמד הנטענים, אלא שעצם העלאת הטענה בנסיבות כאלה נעדרת תום לב". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה ולאמצם במלואם. התובעות לא הוכיחו כי המוסך לא נמצא במבנה מס' 2 אין כל חולק כי בהתאם להסכם המפדה, המפדה לא רכשה את המבנה מס' 2 בשטח של 120 מ"ר, אשר סומן ותוחם בצבע אדום בתשריט שצורף להסכם. התשריט המקורי נמצא וסומן כת/5. לטענת ההנתבעים התובעות לא הוכיח שהמוסך לא נמצא במבנה מס' 2. סבורני כי יש לדחות את הטענה מהטעמים אשר יפורטו להלן. ראשית, זו טענה עובדתית אשר היתה צריכה לקבל ביטוי מפורש הן בכתב ההגנה והן בתצהירי הנתבעים. הפכתי והפכתי בכתב ההגנה המתוקן והן בתצהירי יעקב ובנו, אולם בניגוד לטענות אחרות אשר נידונו לעיל, ובעיקר טענת הדיירות המוגנת, לא מצאתי כל איזכור עובדתי לטענה זו. ב"כ התובעות התנגד באופן מפורש להרחבת חזית (עמ' 41 לפרוט') ואכן המדובר בהרחבת חזית, ואין להישמע לטענה. זאת ועוד: המדובר בטענת הגנה פוזיטיבית. הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבע. היינו על הנתבעים להוכיח שהמוסך שלהם הוא שמצוי במבנה מס' 2. לא הובאה כל ראיה כי כך הם פני הדברים. למעשה ההיפך הוא הנכון: מת/5 עולה במפורש כי המבנה מס' 2 בשטח של 120 מ"ר מצוי בקצה הדרום מערבי של החלקה בעוד שעל כולם מוסכם שהמוסך מצוי בחלק המזרחי של החלקה. לכך יש להוסיף כי השטח המוחרג הינו 120 מ"ר בעוד ששטח המוסך, על פי שיטת הנתבעים עצמם בחוו"ד המומחה מטעמם שצורפו לתצהיריהם - הינו 338 מ"ר. ואחרון אחרון חביב, ואולי חשוב מכל: המפדה הרימה את הנטל להוכיח שהוראת ההחרגה של מבנה מס' 2 המופיעה בהסכם המפדה נרשמה בטעות, וכי בפועל המפדה רכשה גם את מבנה מס' 2, והיא זכאית להירשם כבעליו. הדברים מפורטים במוצג ת/7 - תחשיב מפורט שביצע המינהל בשנת 2012, לבקשתה של הגב' כהן. מתחשיב זה עולה באופן מפורש כי מבנה מס' 2 הוערך בזמנו בסך של 1,655 ל"י והמפדה שילמה סכום זה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים עוד ביום 14.12.1950 (נ/12). בעניין זה ר' גם התחשיב המפורט בנ/11, וכן עדותה של הגב' גילה כהן, נציגת המינהל, אשר מסרה בעמ' 147 ש' 18 לפרוטוקול, כדלקמן: "מהמסמכים עולה שזה בעצם טעות היתה להשאיר את הסעיף הזה בחוזה, כי בעצם אח"כ המפדה שילם 1,650 ל"י על המבנה הזה, ולכן עמדת המינהל היא שכל השטח, כולל למעט זה שהיה כתוב, הוא שייך למפדה" אין חולק כי רשות הפיתוח הינה הבעלים גם של המבנה, והכל כעולה מנסח הרישום. המינהל הינו הגוף הסטטוטורי המייצג את רשות הפיתוח. משמודה המינהל כי בפועל המפדה רכשה ושילמה את התמורה גם בגין המבנה, וכי הוראת ההחרגה בהסכם המפדה נרשמה בטעות, וכי המפדה זכאית להירשם כבעלים של מבנה מס' 2 - הרי שיש לקבל עמדה זו ולקבוע כעניין שבעובדה כי המפדה הוכיחה את בעלותה גם במבנה מס' 2. המוסך נמצא בגו"ח 6008/97 אשר לא נרכשה על ידי המפדה אף טענה זו יש לדחות. ראשית, גם טענה זו מהווה הרחבת חזית פסולה. שנית, לא ברור כיצד הנתבעים טוענים, כטענה מרכזית, שהם דיירים מוגנים בנכס של המפדה, ומאידך ובאותה נשימה ממש לטעון כי הם אינם מחזיקים במקרקעין של המפדה. אלו הן טענות עובדתיות סותרות אשר תקנה 72(ב) לתקסד"א אוסרת על העלאתן. שלישית, יעקב עצמו הודה לא אחת, ובכתב, שהמוסך נמצא על המקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 6781 (ר' מכתבים מיום 24.2.1991 ומיום 29.7.1991 - נספח י"ב לתיק מוצגי ההגנה). רביעית, המודד מטעם הנתבעים עצמם, מר יצחק אברבוך, אישר בחוות דעתו כי כיום המוסך מצוי בחלקה 20 בגוש 6781 (עמ' 3 סע' 2 לחוות הדעת). גם הגב' כהן, נציגת המינהל, אישרה בעדותה כי מגרש 84 (שנרכש ע"י המפדה בהסכם המפדה) הינו המגרש הידוע כחלקה 20 בגוש 6781 (עמ' 21 ש' 14) ואף הצביעה על המוסך על גבי תשלום האורטופוטו ת/6. משעל הכל מוסכם כי המוסך מצוי בגו"ח 6781/20, ומשמאשר המינהל, בעלי הקרקע, כי הזכות להרשם כבעלים במקרקעין הידועים כגו"ח 6781/20 הינה של המפדה - הרי מה לנתבעים כי ילינו? חמישית, יש לדחות טענה זו נוכח קיומו של השתק פלוגתא בשאלת בעלותה של המפדה במקרקעין בהם מצוי המוסך. ביום 29.4.2001 פרצה במקרקעין שריפה אשר נזקיה התבררו בפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 160349/02 (במ/1). השריפה גרמה לנזקים לתובעות דשם אשר הגישו תביעה כנגד מפעל דפוס המצוי במקרקעין אשר ממנו פרצה האש. הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי, בין היתר, כנגד המפדה והמדינה, כבעלי המקרקעין, והמדינה עצמה שלחה הודעת צד רביעי, בין היתר כנגד יעקב. במסגרת פסק הדין נקבע שהמפדה היא בעלת הזכות להירשם כבעלים של המקרקעין, ועל כן הינה אחראית לנזקי השריפה, ואולם ההודעה לצד רביעי ליעקב - נדחתה מטעמים שלא הוכחה אחריותו לשריפה. לענייננו, החשוב הוא שבסופו של יום נקבע בפסק הדין כממצא שבעובדה כי המפדה הינה הבעלים של המקרקעין בהם נמצא המוסך (סע' 12 ו - 21 לפסק הדין). קביעה זו מהווה השתק פלוגתא ביחסים שבין המפדה לבין יעקב, אשר ממילא גם לא טען בהליך זה כי המוסך מצוי במקרקעין אחרים השונים מגו"ח 678/20, ועל כן הוא מנוע מלטעון זאת כעת. נוכח כל האמור סבורני כי יש לדחות את כל טענות הנתבעים בראש זה, ולקבל את עמדת התובעות (סעיפים 106-111 לסיכומיהן) על פיהן מעמדם של הנתבעים במוסך הינו כשל ברי רשות מכללא ללא תמורה. משכך, מעת שגילו התובעות את דעתן (בשנת 2006) כי אינן מסכימות להמשך פעילות המוסך במקרקעין ובמבנה, הרי שעל הנתבעים היה לפנותו. סעדים כספיים פיצוי בגין השקעות במוסך הפסיקה מכירה בכך שבר רשות זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בנכס. בענייננו, הנתבעים צירפו את חוות דעתו של מר ירון אגמון שם נטען כי כי שווי קומת הקרקע הינו 101,400 דולר ארה"ב, ואילו שווי קומת הגלריה הינה 4,500 דולר. אין מקום לפצות את הנתבעים כלל בגין קומת הגלריה. קומה זו נבנתה ללא היתר ובניגוד לדין ואין הם זכאים לפיצוי בגינה. באשר לקומת הקרקע - השמאי כלל לא פירט מהם הרכיבים לשומה, ולא הובאו כל ראיות על גובה השקעה בו. שהרי, כידוע לכולם, המבנה הינו מבנה שקיים מקדמת דנא, והנתבעים לא הקימו אותו. לפיכך, אין מקום לפצות את הנתבעים בגין ראש זה, שכן לא הרימו את הנטל הראייתי הרובץ לפיתחם. דמי שכירות ראויים הסעד השני לו עתרו התובעות בתביעתן הינו סעד לתשלום דמי שכירות ראויים לתקופה משנת 2006 ועד להגשת התביעה הנוכחית. התובעות צירפו לתצהירים מטעמן את חוות דעתו של השמאי מר גיא שרת על פיו המוסך משתרע על שטח של 338 מ"ר וגלריה של 45 מ"ר. אין למוסך רשיון עסק מסוג כלשהו. בהתאם לחוות הדעת דמי השכירות החודשיים הינם 35 ₪ למ"ר, ומכאן מגיע חוב דמי השכירות הראויים לתקופה שמיום 1.1.2006 ועד להגשת התביעה בצירוף היוון, לסך כולל של 1,307,929 ₪. על אף האמור, הגבילו התובעות את תביעתן לסך של 400,000 ₪. הנתבעים לעומת זאת צירפו לתצהירים מטעמם את חוות דעתו של השמאי מר ירון אגמון אשר קבע כי החל משנת 2006 דמי השכירות הראויים מגיעים כדי 4 דולר ארה"ב למ"ר, בהתאם לשער יציג של 3.63 ₪ לדולר אחד. מכאן כי חוב דמי השכירות המהוון לשנים 2006 ומחצית 2007 מגיע כדי סך של 25,796 דולר. כמו כן מסר מר אגמון חוות דעת נוספת על פיה דמי השכירות המוגנים לתקופה 1999-2006 הינם כ - 46,000 דולר, ושווי זכויותיו של יעקב הינו 240,000 דולר. משנמצא כי אין לנתבעים מעמד של דייר מוגן, כי אז אין שום צורך להתייחס לחוו"ד זו. מקורה של התביעה לדמי שכירות ראויים הינה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. הפסיקה קבעה כי : "אם שימושו של הנתבע בנכס מהווה עוולה של הסגת גבול, נתונה הברירה בפני התובע אם לתבוע פיצויים בגין הנזק שהסבה לו העוולה האמורה או לתבוע דמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אם יבחר בחלופה השניה, לא יידרש להוכיח שנגרם לו נזק ודי יהיה שיוכיח את התעשרותו של הנתבע" (ע"א 588/87 כהן נ' שמש פ"ד מ"ה (5) 297). כן נקבע שם (בעמ' 322) כי במסגרת תביעת דמי שכירות ראויים, אמת המידה לחישוב ההתעשרות אינו נזקו של הבעלים אלא טובת ההנאה שהפיק המתעשר מן השימוש בנכס לצרכיו, ושוויה של טובת ההנאה אינו יכול להימדד אלא על פי שווים של דמי השכירות אותם היה המתעשר נדרש לשלם בעבור שכירותו של הנכס בתנאי שכירות בשוק החופשי, ואין הבעלים צריך להוכיח כי אילו היתה החזקה בנכס בידיו יכול היה להשכירה. יחד עם זאת הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר כפופה גם להוראת סעיף 2 לחוק המקנה הגנה מפני תביעות השבה במקרים בהם "הזכיה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את הזכיה בלתי צודקת". זהו סעיף המקנה לבית סמכות ושיקול דעת במקרים בהם מוכח כי חיוב הזוכה בהשבה או בהשבה מלאה עלול לגרום לו עוול גדול מזה שייגרם למזכה אם יופטר הזוכה מן ההשבה או חלקה (שם בעמ' 329). בפסק הדין הנ"ל נקבע כי על מנת שהנתבע יוכל להשתמש בהגנה זו, בראש ובראשונה עליו היות תם לב: "תנאי יסודי שמציב המשפט האמריקני לתחולת ההגנה האמורה הינו איפוא, שאת השגת ההתעשרות אין לייחס להתנהגות מעוולת (tortious) של הנתבע; ואם שני הצדדים גרמו באשמם להתעשרות, מותנית תחולת ההגנה בכך, שאשמו של הנתבע איננו גדול יותר מאשמו של התובע. תנאי נוסף הוא, ששינוי הנסיבות נוצר בטרם עמד הנתבע על זכות התובע להשבה. סייגים אלה מצמצמים את תחולתה של ההגנה האמורה באופן שהיא עומדת רק למי שההתעשרות הגיעה לרשותו אף שהוא עצמו נהג בתום-לב (כגון שבטעות סבר כי הוא בעל זכות שבדין לקבל את אשר ניתן לו), ואם התרשל רשלנותו של המזכה הייתה גדולה משלו. גישה זו עושה צדק יחסי עם הצדדים. תכליתה של ההגנה האמורה היא לחלץ מחובת השבה את מי שנסיבותיו השתנו לרעה במידה העושה את חיובו בהשבה לבלתי צודק. שינוי הנסיבות עשוי להתבטא, למשל, בכך שהזוכה כבר הוציא מרשותו את טובת ההנאה ושוב איננו יכול להחזירה לעצמו על-מנת להשיבה למזכה. חיובו בהשבה, בנסיבות אלו, יגרום לו חסרון כיס. אם הזוכה הוציא את טובת ההנאה מרשותו, מתוך שהאמין בתום-לב שקיבלה כדין ושהיא שייכת לו, יהא זה בלתי צודק לחייבו בהשבה, שהלוא אילו ידע, כי מה שהגיע לרשותו איננו מגיע לו על-פי זכות שבדין, בוודאי לא היה מוציאו מרשותו. אך חיובו בהשבה לא יגרום לתוצאה בלתי צודקת, אם השיג את טובת ההנאה בעזרת מעשה פסול (מעשה עוולה מכוון, הפרת חוזה, ניצול לרעה של טעות הזולת וכדומה) או אף ברשלנות, אם רשלנותו הייתה גדולה מזו של התובע, או אם הוציא מרשותו את טובת ההנאה, למרות שכבר עמד או הועמד על זכות התובע להשבה. גישה זו צריכה להדריכנו. פרופ' פרידמן, בספרו הנזכר, בעמ' 700 -705, סובר, כי תנאי מרכזי לתחולת ההגנה שבסעיף 2 הוא תום-לבו של הנתבע. אין לפקפק בצדקת הצבתו של תנאי הכרחי זה. " בהמשך פסק הדין הנ"ל קיימת התייחסות מיוחדת לטענה על פיה הבעלים לא התריע בפני המחזיק שלא כדין על כוונתו לתבוע דמי שכירות ראויים. בית המשפט העליון קובע כי עניין זה יכול להילקח בחשבון רק מקום שבו המתעשר שינה את מצבו לרעה, והוציא את הזכייה מרשותו: "שיקולו הרביעי של השופט היה, שהמערערים לא התרו במשיב מראש, ואף לא במסגרת תביעתם הראשונה, שאם לא יחדל מסירובו לקיים את התחייבותו לפי החוזה, יתבעו אותו גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. אף שיקול זה לא הצדיק פטור חלקי מחובת ההשבה. היעדר התראה מצד המזכה אודות כוונתו לתבוע השבה (כמו שיהוי בהגשת תביעתו) יכול להישקל כגורם התומך בפטור מהשבה, רק אם היה בו כדי לגרום לשינוי לרעה במצבו של הזוכה. מקום שזוכה, איננו ער להתעשרותו הבלתי מוצדקת, והוא מוציא את הזכייה מרשותו, ועד להצגת התביעה להשבה מתקפח סיכויו להחזירה לעצמו על-מנת להשיבה למזכה, עשוי הוא להישמע בטענה, שנסיבותיו השתנו ושחיובו להשיב את שווי הזכייה הינו בלתי צודק. אך לא אלה נסיבות ענייננו. בכך שהמערערים לא התרו במשיב אודות כוונתם לתבוע, לא נגרעה זכותם לתבוע. תביעתם להשבה הבשילה עם קבלת החזקה בחנות, ומן העובדות עולה, כי הם הגישוה ללא שהיות. ועיקרו של דבר הוא, שהיעדר התראה מוקדמת על התביעה הצפויה לא שינה לרעה את מצבו של המשיב במאומה. כמי שהפר את החוזה, מוחזק המשיב כיודע, שהפרתו העמידה למערערים גם זכות להשבה, וטובת ההנאה שהפיק מהפרת החוזה נותרה כולה ברשותו." בענייננו, הוכח כי יעקב ידע עוד בעת קבלת המוסך לידיו ובשנים שלאחר מכן, כי הוא מחזיק במוסך ללא כל זכות שבדין. עובדות אלה נגלות מפורשות הן מנוסחו הברור של הסכם הרכישה, הן ממכתביו שלו לרשויות והן ממכתבי בא כוחו. יחד עם זאת קיימת נסיבה אחת שעשויה להיות משמעותית והיא העובדה שלא הוכח שיעקב ידע, לאורך שנים רבות, שהמפדה הינה בעלי הזכויות במקרקעין. למעשה, ניתן לאמר שגם המפדה לא ידעה זאת, וזאת עד שנת 1996 בעקבות חקירות שביצע עו"ד דן מרגליות מטעמה (ר' סעיף 17 לנ/19). מכל מקום, ניתן לאמר בוודאות את זאת: ליעקב נודע בוודאות על זכויותיה של המפדה במקרקעין בשנת 2001 עת פרצה השריפה במקרקעין אשר בעקבותיה הוגשה, בשנת 2002, תביעה כנגד המפדה וכנגד המדינה, והוא שורבב לתביעה בדרך של הודעת צד רביעי (במ/1). בנוסף, דרישתה הראשונה של המפדה ליעקב לפנות את המקרקעין הומצאה לו ביום 22.1.2006 (נספח ג' לתצהירי התובעות). אף על פי כן, ואף שיעקב ידע תמיד כי אין לו כל זכויות במקרקעין, ומאז שנת 2002 ידע כי זכויות הינן בבעלות המפדה, התמיד יעקב בסירובו לפנות את המקרקעין ואת המוסך, ונמנע מלשלם להמפדה סכומים כלשהם בגין החזקתו. יתירה מכך: בשנת 2009 ניתן פסק הדין בעניין מלכה אשר בו נידונו ונידחו טענות רבות הזהות למעשה לטענות אשר נטענו על ידי הנתבעים. כלומר: כבר אז ידעו הנתבעים את עמדתם של בתי המשפט באשר לעיקר טענותיהם, ואף על פי כן המשיכו לעמוד על טענותיהם. גם פסק הדין בעניין נחמיאס שבא בשנת 2011 ואשר אף בו נידונו ונדחו טענות זהות לענייננו - לא הזיז אותם מדעתם. הנה כי כן, המסקנה העולה מהמפורט לעיל הינה, כי יעקב מעולם לא היה תם לב בכל הנוגע לידיעת מהות זכויותיו שלו במקרקעין. יעקב ידע, מאז ומעולם, שאין לו כל זכות כלשהי שבדין בהם. העובדה שהמפדה הינה הבעלים של המקרקעין נודעה ליעקב לכל הפחות בשנת 2002 (וייתכן שגם לפני כן - אם כי אין ראיה חותכת לכך) עם הגשת התביעה בגין נזקי השריפה בשנת 2002, ומחילופי כתבי הטענות בה. גם בשלב זה המשיך יעקב להחזיק במקרקעין, ללא ששילם להמפדה דמי שכירות כלשהם, והכל עד לשנת 2006 שם הוגשה לראשונה דרישת הפינוי, ועד היום. בכל הזמנים הללו, יעקב השתמש במוסך כבית עסק ולא כבית מגורים, הוא הפיק ממנו הכנסות ורווחים שנים ארוכות - והכל כשהוא אינו זכאי לשבת בהם כדין, וללא ששילם כל דמי שכירות. מכאן, ובהתאם לפרמטרים שהוצבו על ידי בית המשפט העליון בפרשת כהן נ' שמש הנ"ל אין יעקב זכאי לכך שבית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ויפטור אותו מחובת ההשבה, החל משנת 2006 ועד לשנת 2011 - כפי התביעה. עוד שיקול לחובתו של יעקב הינה העובדה כי ממילא אין בידיו רשיון עסק להפעלת המוסך, כי בנה סככה למוסך ללא היתר, ואף ניתנו נגדו פסקי דין להריסה וצווים מנהליים בעניין זה, אשר אותם כלל לא ביצע (ת/2). עמדתו של יעקב באשר לצוי ההריסה שניתנו נגדו על ידי בתי המשפט ועל ידי הרשויות המוסמכות באה לידי ביטוי ברור בעדותו, בעמ' 126: "ש. יש צו של בית משפט שאומר לך להרוס את הנכס, עשית את זה?....אני שואל אותך אם הרסת את זה? אי פעם הרסת את המוסך שלך? ת. אבל למה לי להרוס" מי שטוען כי הוא זכאי לפטור מהשבה מטעמים שבצדק - מוטב לו שיבוא לבית המשפט בידיים נקיות. באשר לגובה דמי השכירות הראויים - לאחר קריאת חוות הדעת מטעם הצדדים וחקירותיהם הנגדיות של השמאים מטעמם, לא מצאתי להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה. לכן אני מעמיד את דמי השכירות הראויים על דרך המיצוע ובאומדנא דדיינא על סך של 26 ₪ למ"ר, ולפיכך, גובה דמי השכירות השנתיים הראויים בגין המבנה עומד על סך של 112,320 ₪. הואיל וכך, החוב הכולל בגין דמי שכירות ראויים לשנים 2006-2011 עולה על הסך של 400,000 ₪ שנתבע בכתב התביעה, ולפיכך יש להעמיד את סכום פסק הדין על הסך הנ"ל, ואין טעם להתייחס לשאלות של היוון. סיכום נוכח כל האמור אני קובע כדלקמן: ת"א 46844 11 10 נכסי גילרן בע"מ נ' יעקב פרג' סולימני (א) אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מהמוסך ומהמקרקעין ברח' השופטים 33 חולון הידועים כחלק מחלקה 20 בגוש 6781, וזאת עד ליום 1.11.12 שעה 13.00, ולמסור אותם לתובעות ו/או למי מטעמן, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. (ב) אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את הסך של 400,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד למועד התשלום בפועל. (ג) נוכח כלל נסיבות העניין כמפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את הוצאות המשפט, ובנוסף לשאת בשכ"ט עו"ד התובעות בסך של 60,000 ₪. ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות