מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דיור מוגן בעסק - תביעת פינוי: רקע: 1. זוהי תביעה לפינוי הנתבע ממושכר - עסק, המשמש אותו בעיסוקו בהשחזת סכינים ושכפול מפתחות. השאלה העומדת להכרעה, ועל-פיה יקום, או יפול, דבר הינה באם הנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן, או שמא בשכירות שאינה מוגנת; שאם יוכח, כי הנתבע הינו דייר מוגן, תדחה התביעה, שאם לא יוכח הדבר, תתקבל התביעה, והנתבע יפונה מהמושכר. 2. תחילתה של התביעה כתביעה לפינוי מושכר בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי. לאור טענות הנתבע בהגנתו, כי הוא מחזיק במושכר כדייר מוגן, הוריתי על העברת התיק למסלול רגיל. 3. כל שנטען בתביעה הוא, כי בשנת 1979 השכירו התובעים לנתבע עסק בשטח כ-16 מ"ר הנמצא בקומת קרקע, בבניין הידוע כחלקה 11, בגוש 16513, בעיר נצרת (להלן: "הנכס", או "המושכר", או "העסק"), בשכירות שנתית בלתי מוגנת; וכי מאז 01/01/06 הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות החלים על המושכר בהתאם למוסכם. מכאן התביעה לפינוי מושכר. 4. הנתבע טען בהגנתו, כי הינו דייר מוגן במושכר הקיים בבניין ישן שנבנה עוד בטרם קום המדינה, וכי הוא שכר את הנכס יחד עם אחיו המנוח ראיק (להלן: "ראיק"), עוד בשנת 1963, או בסמוך למועד זה, בשכירות מוגנת, והמקום פעל מאז כבית מלאכה להשחזת משורים ושכפול מפתחות ואף שולמו בזמנו דמי מפתח לבעלי הנכס, ולדייר היוצא. בשלב מסוים, בשנות השבעים של המאה הקודמת, עבר ראיק למקום אחר בנצרת, ופתח עסק חדש למכירת כלי עבודה ומכונות; ומאז נותר הנתבע לבדו במושכר כשהוא מקיים את העסק להשחזת משורים ושכפול מפתחות ומתפרנס ממנו - תקופה של שנות יובל. עוד נטען בהגנה, כי דמי השכירות המוגנת שולמו משך כל תקופת השכירות, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק", או "חוק הגנת הדייר"), ובהתאם לעלויות שפורסמו, או הוסכמו בין הצדדים, ואשר חושבו ע"י התובעים, והם נתקבלו על ידם, או ע"י מי מטעמם, למן תחילת השכירות בשנת 1963 ועד עצם היום הזה, בהסכמה וללא עוררין. 5. באשר לטענת התובעים, כי הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות החל משנת 2006, נטען בהגנה, כי בשנת 2006 שילם הנתבע, באמצעות בנו איהאב סכום של 20,400 ₪, המכסה את דמי השכירות שבפיגור, וביקש לקיים הידברות עם התובעים לצורך חישוב יתרת דמי השכירות, אלא שתחת זאת בחרו התובעים להגיש את התביעה בה עסקינן, אף ללא משלוח התראה כלשהי לנתבע. בהמשך העיד איהאב, כי הסך הנ"ל כיסה דמי השכירות עד לשנת 2008 (עמ' 33, ש' 5). לחילופין, ולחילופין בלבד, טען הנתבע, כי הוא זכאי לסעד מן הצדק, היות ומדובר במקור פרנסה יחיד לו ולבני משפחתו ופינויו מהמושכר מהווה גדיעת מקור פת לחמו, מה גם "חטאו", אם בכלל, הינו פעוט ביותר ובר תיקון. הסדר דיוני: 6. בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית כדלקמן: "הצדדים: מוסכם עלינו שהפלוגתא היחידה שתעמוד להכרעה היא השאלה באם הנתבע הינו דייר מוגן, אם לאו. היה ונקבע כי הנתבע הינו דייר מוגן, אין בכך כדי לחסום את התובעים מלהגיש תביעה נפרדת לתשלום דמי שכירות ו/או לפינוי הנתבע מהמושכר בעילה כלשהי, עפ"י דיני הגנת הדייר. היה ונקבע כי הנתבע אינו דייר מוגן, כי אז יינתן פסק דין המורה על פינויו של הנתבע מהמושכר תוך מתן שהות כפי שבית המשפט יחליט ולאחר שהצדדים יטענו לעניין זה במסגרת סיכומיהם, ולתובעים תעמוד הזכות להגיש תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים עד לפינוי, תוך שמירת טענות הגנה של הנתבע, ככל שיעמדו לו". (עמ' 4, ש' 9 עד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 04/01/2011). הראיות: 7. בהתאם להחלטת בית-המשפט, הוגשו מטעם הצדדים תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים העידו: עת/1 - נסים סבאג, התובע מס' 2 (להלן: "נסים") אשר נתן שני תצהירי עדות ראשית, סומנו ת/1 ו-ת/2. עת/2 - פהד סבאג, מי שהיה חברו של ראיק המנוח ורואה החשבון שלו משך תקופה ארוכה. מטעם הנתבע העידו: עה/1 - אבו עומר מחמוד עבדלכרים סילאוי, בנו של הדייר השוכר היוצא, שהיה במושכר לפני כניסת ראיק למושכר. תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1. עה/2 - אחמד מוחמד זועבי. שכנו של עסק הנתבע. העיד ללא שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. עה/3 - דאולת ריזק, אחותם של הנתבע וראיק. תצהיר עדותה הראשית סומן נ/2. עה/4 - איהאב ריזק, בנו של הנתבע. תצהיר עדותו הראשית סומן נ/3. עה/5 - הנתבע בעצמו, אשר נתן שני תצהירי עדות ראשית, סומנו נ/4 ו-נ/5. עה/6 - אליאס חכים, לקוח ותיק של הנתבע. העיד ללא שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מתי נכנס הנתבע למושכר, ומה מעמדו? 8. נסים העיד בתצהירו, כי בשנת 1979 השכיר את המושכר לנתבע בשכירות שנתית בלתי מוגנת, אז הוסכם על דמי שכירות שנתית על סך 3,435 ל"י (לשנה). בשנת 2004 הוסכם על העלאת דמי השכירות לסכום השווה ל-100 $ לחודש ומתחילת שנת 2006 הפסיק הנתבע לשלם דמי השכירות. לתצהירו זה של נסים לא צורף מסמך כלשהו. כן, לא צורף שום הסכם שכירות, או מסמך בכתב לעניין השכרת הנכס לנתבע ו/או לראיק. לתצהיר פהד סבאג - עת/2, צורף מסמך שנטען לגביו, כי נכתב בכתב ידו של המנוח סלים סבאג, אבי התובעים, ומי שהיה בעל הנכס והשכיר אותו למנוח ראיק. במסמך זה פורטו גם נכסים נוספים ושוכרים נוספים, בציון דמי השכירות המוסכמים. במסמך זה, הכתוב בערבית, מצוין שוכר בשם עבדאלכרים סילאוי - מוכר ירקות, אשר סיים תקופת השכירות ב-01/10/65, וכי לאחר מכן הושכר אותו נכס למנוח ראיק החל מ-01/11/65, בדמי שכירות של 480 ל"י (כנראה דמי שכירות שנתיים). 9. בחקירתו הנגדית העיד נסים, כי ראיק יצא מהמושכר בסוף שנת 1978, וכי לא ראה אף פעם את הנתבע עובד במושכר לפני שראיק עזב אותו (עמ' 6, ש' 11-10). יציאתו של ראיק מהמושכר הייתה לצורך מעבר למקום עסק אחר, אלא שנסים לא יכול היה להעיד לגבי השנה בה רכש ראיק את המחסן, או החנות, אליהן העביר את עסקיו (עמ' 7, ש' 25 עד 30). נסים העיד על עצמו, כמי שפתח את משרדו שליד המושכר עוד בשנת 1979, וכי ללא קשר למשרד, הרי שהוא מתגורר ליד המשרד. 10. אינני מאמין לעדות נסים, כי אף פעם לא ראה את הנתבע עובד במושכר לפני שראיק עזב אותו. גם תשובתו, כי אין הוא זוכר, כי ראיק טיפל גם בהשחזת משורים ושכפול מפתחות, הינה תשובה מתחמקת. הרי כפי שהעיד הוא מתגורר בסמוך למושכר, ונראה תמוה שלא ראה איזה עסק מתנהל במושכר, שהיה בבעלות אביו. נסים העיד על עצמו, כי אינו זוכר מה התרחש בעניין המושכר בשנים מ-1973 עד 1979, משום שבתקופה זו למד (ככל הנראה את לימודיו האקדמיים הרחק מהעיר נצרת - ס"י) (ר' עמ' 6, ש' 6). נסים גם לא יכול היה להעיד על השנה בה רכש ראיק את החנות בכביש הראשי נצרת, אליו עבר בחלוף זמן מה, והותיר את הנתבע לבדו במושכר. מכאן שנסים גם אינו יכול להעיד על התקופה, השנה, בה נכנס הנתבע למושכר (ר' גם עדות נסים בעמ' 9, ש' 21-20), או נותר במושכר לבדו. זאת ועוד, עדותו זו עומדת בסתירה למה שנלמד ממכתב התראה שנשלח בשמו בתאריך 23/7/1979 ע"י בא-כוחו דאז - עו"ד מוסטפא לידאוי, אל הנתבע ובו דרישה לתשלום דמי שכירות לשנים 1979 עד 1982, תוך חישוב העלאות שפורסמו בתקנות הגנת הדייר. במכתב זה מצוין גם דבר קיום יתרת דמי שכירות לתקופה קודמת משנת 1978 עד 1979. ללמדך, כי גרסת נסים שהוא השכיר את הנכס לנתבע החל בשנת 1979 אינה נכונה, ועומדת בסתירה לאותו מכתב התראה שנשלח בשמו. 11. גם עת/1 - פהד סבאג, שהעיד על עצמו כמי שהיה רואה החשבון של ראיק משך שנים ארוכות (ראיק נפטר ב-1997), העיד בתצהיר עדותו הראשית (ת/3), כי ראיק העביר את העסק שלו למקום אחר, אך משום מה אין הוא מציין את השנה בה היה המעבר. כן מעיד בסעיף 7 לתצהירו, כי רק ראיק היה משלם דמי השכירות לסלים סבאג ז"ל - בעל הנכס. גם בעניין זה אינו מציין את התקופה בה נהג ראיק לשלם בעצמו את דמי השכירות עבור המושכר, או מי המשיך לשלם דמי השכירות לאחר שראיק יצא מהמושכר, והנתבע נשאר לבדו כמחזיק במושכר. אמת היא, אף בהנחה, כי ראיק הוא שנהג לשלם את דמי השכירות עד לעזיבתו את המושכר, אין בכך כדי לסתור טענת הנתבע, כי הוא ואחיו ראיק היו שותפים לעסק ושכרו אותו יחדיו. 12. לעומת העדויות הנ"ל, העיד הנתבע בתצהירו (סעיף 5 ל-נ/4), כי מאז תחילת השכירות, שהייתה שכירות מוגנת, עוד בשנת 1963 שכר יחד עם אחיו ראיק את המושכר. מאז, המושכר משמש להשחזת משורים ושכפול מפתחות. לטענתו, הוא ואחיו נכנסו כדיירים מוגנים במקום דייר יוצא ממשפחת סילאוי, שניהל במושכר חנות ירקות עד לכניסת ראיק והנתבע, בתמורה לתשלום דמי מפתח לדייר היוצא ולבעל הנכס - סלים סבאג ז"ל. 13. כבר אומר, ומבלי להכריע בשלב זה בטענות הנתבע, תחילת השכירות במושכר הייתה בשנת 1965, ולא בשנת 1963. הדבר עולה ממסמך הכתוב בכתב ידו של סלים סבאג, מי שהיה אז בעל הנכס, ומי שהשכיר אותו (נספח א' לתצהיר פהד סבאג - ת/3). בנספח א' הנ"ל נרשמו פרטי שוכר לחנות ירקות, בשם עבדאלכרים סילאוי, תקופת השכירות משנת 1959 עד 01/10/1965; ובהתייחס לאותו מושכר נרשם, כי החל מ-01/11/65, השוכר הינו ראיק ראוף ריזק. בחקירתו הנגדית, אכן לא זָכַר הנתבע, כי תחילת השכירות הייתה ב-1963, והשיב, כי אין הוא זוכר אם בשנת 1963, "אולי ב-1965", השיב (עמ' 40, ש' 18); ובהמשך חזר והשיב: "מאז 1965 אנחנו (הוא ואחיו ראיק - ס"י) בעסק הזה ביחד" (עמ' 41, ש' 7). גם עה/1 - מחמוד עבדאלכרים סילאוי, העיד בתצהירו נ/1, כי ב-1965 אביו המנוח עזב את המושכר, בו ניהל עד אז חנות ירקות, לטובת ראיק אשר נכנס במקומו כדייר מוגן תמורת דמי מפתח. עה/6 - אליאס חכים, מי שהכיר את הנתבע ואת אחיו ראיק מלפני כ-40 שנה, והיה לקוח שלהם, העיד, כי עוד בשנת 1970 רכש מהם מכונת נגרות ומאז הוא נזקק לשירותי השחזה שלהם, כאשר כבר אז שניהם עבדו באותו עסק יחדיו. לא היה בעדויות ובראיות התביעה כדי לסתור גרסת הנתבע שהייתה אמינה ומהימה בעיניי, כי הוא שכר את הנכס במשותף עם אחיו ראיק עוד מתחילת השכירות בשנת 1965, ונשאר לבדו באותו מושכר ברציפות עד עצם היום הזה, כשהוא מנהל במושכר אותו עסק ואותו עיסוק. 14. העד סילאווי אישר בחקירתו הנגדית, כי ראיק והנתבע עבדו במושכר בצוותא (עמ' 22, ש' 9, 16); עה/2, אחמד זועבי (השכן ממול) אף הוא העיד, כי הנתבע מחזיק במושכר מזה 40 שנה ויותר, וכי הנתבע עבד במושכר בהשחזת סכינים עם אחיו ראיק, קודם ליציאת ראיק מהמושכר (עמ' 25, ש' 7, 15 עד 17). ניכר הניסיון של ב"כ התובעים בחקירתו הנגדית לעד סילאוי להראות, כי הנתבע נכנס למושכר רק לאחר יציאת ראיק ממנו, אך הדבר לא עלה בידיו. כך מצאו הדברים ביטויים בפרוטוקול: "ש: האם זה נכון לומר שאתה הכרת טוב מאוד את ראיק רזק? ת: כן, נכון. ש: האם זה נכון לומר שאת וליד הכרת מאוחר יותר? ת: הם עבדו יחד. ש: האם זה נכון לומר שלאחר שראיק יצא מהחנות, אתה התחלת לראות באופן תדיר וקבוע את וליד? ת: כן. ש: האם זה נכון לומר שעד שראיק עבר לחנות האחרת, אתה ראית יותר את ראיק? ת: שניהם היו ביחד". (עמ' 26, ש' 1 עד 9 לפרוטוקול) (ההדגשות שלי - ס"י). השאלות והתשובות בהמשך רק מחזקות את אמינותו של העד: "ש: האם זה נכון לומר שוליד (הנתבע - ס"י) לפני זמן מה ביקש ממך לבוא ולמסור עדות בבית המשפט? ת:       קיבלתי מכתב מעורך הדין שלו. ש:       מה הוא אומר לך במכתב? ת:       לא יודע, אני לא יודע לקרוא. ש:       מי קרא לך את המכתב? ת:       אף אחד. ש: האם אי פעם במהלך השנה האחרונה, או השנתיים האחרונות, דיברת עם וליד בנוגע למשפט כאן? ת: רק כאשר הייתה השריפה בקומת העץ בתוך החנות" (זו הייתה שריפה שפרצה בעסק בשנת 2008 - ס"י). (עמ' 26, ש' 10 עד 18 לפרוטוקול). מכל האמור מסקנתי היא, כי הנתבע נכנס למושכר בתור שותף לראיק עוד מתחילת השכירות בשנת 1965, והמשיך לבדו להחזיק במושכר מעת שראיק עזב ועד עצם היום הזה. מתי ראיק עזב את המושכר? 15. הנתבע העיד בתצהירו (סעיפים 8-7 ל-נ/4), כי אחיו ראיק רכש חנות בכביש ראשי - נצרת, ופתח שם עסק חדש לשיווק מכונות; ובהמשך, עוד בשנות השבעים עזב את המושכר לחלוטין לעסקו החדש בכביש ראשי נצרת. זה היה בשנת 1974 (ר' תשובתו בחקירה נגדית, עמ' 41, ש' 24). גירסה זו מקובלת עלי והיא מקבלת חיזוק, דווקא מעדי התביעה. עת/2, מר פהד סבאג, העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא שימש כרואה חשבון של ראיק מ-01/06/1976 עד שנפטר ב-1997; וכי כבר כשהחל לייצגו בתור רואה חשבון בשנת 1976, ראיק כבר עבר לעסק של מכירת מכונות נגרות, בכביש ראשי נצרת (ר' עדות פהד, בעמ' 14, ש' 1 עד 6). גם התובעים מאשרים בסיכומיהם, כי ראיק עזב את המושכר בשנת 1974 (ר' סעיף 5.3 לסיכומי התובעים). האם ראיק היה דייר מוגן במושכר? 16. לאחר שהגעתי למסקנה כי הנתבע נכנס למושכר כשותף עם אחיו ראיק, נשאלת השאלה מה היה מעמדו של ראיק? דומה שאין חולק בשאלה זו. ראיק נכנס כדייר מוגן תמורת דמי מפתח, במקום הדייר היוצא - סילאוי, מי שניהל במושכר חנות ירקות. כעולה מהראיות והעדויות לעיל, ראיק נכנס למושכר ב-01/11/65, עד שנת 1974, אז עבר לעסק החדש ברחוב ראשי נצרת. אמנם ב"כ התובעים אינו מציין במפורש בטיעוניו, כי מעמדו של ראיק, עד שנת 1974 לכל הפחות, היה מעמד של דייר מוגן, אלא שעובדה זו הוכחה בפניי, כפי שיובהר בהמשך. 17. סיכומי התביעה ועדי התביעה, ובפרט העד המרכזי - נסים, אינם מתייחסים למעמדו של ראיק במושכר, באם היה דייר מוגן, אם לאו, והדבר תמוה. נסים השיב בחקירתו הנגדית, שאין הוא יודע באם ראיק היה דייר מוגן, אם לאו (עמ' 6, ש' 19). לעומתו, מעדותו של עד ההגנה פהד עולה, כי היה מובן מאליו כי ראיק היה דייר מוגן: "ש: האם אתה יודע אם ראיק שילם דמי מפתח עם כניסתו למקום? ת: בשנת 65 ולפני זה לא היה חוק הגנת הדייר. הגנת הדייר נכנס לתוקף בנובמבר 68, אז לא היה צורך לעשות את זה ולא נחתם חוזה כזה. ש:       האם הוא שילם דמי מפתח? ת:       לא יודע ששילם ולא היה צורך לפי דעתי". (עמ' 16, ש' 10 עד 14) (ההדגשה שלי - ס"י). 18. גם עדות מחמוד עבדאלכרים סילאוי תומכת במסקנה, כי ראיק היה דייר מוגן במושכר. מחמוד הינו יליד 1939 (בגילו של ראיק), בני אותה כיתה, והיו חברים למשך שנים ארוכות; הוא בנו של עבדאלכרים סילאוי, הדייר שיצא מהמושכר, ותחתיו נכנס ראיק. העיד בתצהירו (נ/1): "3. בשנת 1965 אבא שלי החליט לצאת ולמכור את החנות בדמי מפתח, בגלל שהיה חולה. ואני בזמנו הבאתי את המנוח ראיק רזק ז"ל לשם יהיה השוכר הנכנס במקום אבא שלי בחנות, בדמי מפתח. 4. המנוח סלים סבאג ואחותו נעימה ז"ל שהיו בעלי הרכוש הסכימו להעברת השכירות. הם קיבלו חלקם בדמי מפתח שהיה 500 ל' ואבא שלי קיבל 1,500 ל"י חלקו בדמי מפתח וההסכם נכתב ע"י המנוח רזק עיסא רזק ז"ל ונחתם ע"י הצדדים". 19. עדותו של סילאווי אמינה ומהימנה עליי. חקירתו הנגדית חיזקה את אמינותו בעיניי (כפי שהובא גם לעיל). בחקירתו הנגדית חזר וציין את הסכומים ששולמו ע"י ראיק כדמי מפתח, ואופן חלוקתם בין אביו, הדייר היוצא, לסלים סבאג - בעל הנכס; והותיר עליי רושם כמי שזוכר את המעמד הזה ואף את הסכומים ששולמו, על-אף חלוף עשרות שנים. מחמוד נשאל אם היה במעמד התשלום, והשיב: "ת: אני קיבלתי את הכסף והעברתי לאבא שלי ועמדנו שלו והיה זה שכתב את המסמך בכתב יד והיה אדון רזק, דוד של וליד, באותו היום. הלכנו אצלו לחנות. הייתה לו חנות בגדים בשוק". (עמ' 21, ש' 21-20). ועוד: "ש:       אתה לא ראית מה בדיוק שילם ראיק למנוח סלים סבאג? ת: לא, ראיתי, 500 לירות. זה ההסכם שהיה. היה לסלים סבאג, בעל הבניין, בית קפה למטה בגראז'". (עמ' 21, ש' 29-27). אף הנתבע טען, כי דמי מפתח שולמו עם כניסתו יחד עם ראיק למושכר בשנת 1965, ואין הוא טוען, כי לאחר שראיק עזב את המושכר, הוא שילם דמי מפתח כלשהם, אלא פשוט המשיך להחזיק במושכר מכוח אותו הסכם דיירות מוגנת, והמשיך לשלם דמי שכירות מוגנת לתובעים (ר' סעיפים 6 (א), 11 ו-12 לתצהירו נ/4). לאור המקובץ, הנני קובע, כי ראיק והנתבע נכנסו למושכר עוד בשנת 1965 בתור דייר מוגן, בהתאם להסכם שכירות מוגנת, ותמורת תשלום דמי מפתח. 20. מעבר לנדרש אציין, כי מדובר בשכירות, שגם לפי גירסת התובעים, נמשכת, ככל שהיא מתייחסת לנתבע, מאמצע שנות השבעים, ללא שנקבע מועד לתום תקופת השכירות. התובעים לא הציגו הסכם שכירות בכתב, אף שנסים העיד כי נערך הסכם בכתב עם הנתבע בשנת 1979. נסים לא יכול היה לאשר או לשלול את הטענה שהנתבע היה דייר מוגן, ולא זכר על איזה בסיס נקבעו דמי השכירות, שב והדגיש כי השכירות החלה ב-1979, דבר שהוכח כי אינו נכון. הדברים עולים מעדותו של נסים בחקירתו הנגדית, כפי שמובאות להלן: "ש: האם אתה יודע אם השכירות של ראיק הייתה מוגנת? ת: לא יודע. ש: מי קבע שהשכירות שוליד (הנתבע - ס"י) היא בלתי מוגנת? ישבתם והסכמת שזה הסכם שכירות בלתי מוגנת? ת: האמת שחיפשתי אם יש הסכם. לא זוכר אם בשנת 79 כשנכנס, או בתחילת 79, יש לי הסכם, אבל אני זוכר שהוא ביקש ממני להשכיר את הנכס ואז סיכמנו את השכירות, וזה התגלגל עד היום. ש: איך קבעתם את גובה דמי השכירות? ת: את האמת שאני לא זוכר איך. איך שזה היה מקובל בשוק. זה היה כל כך נמוך. ש: האם אתה מכחיש את זה שדמי השכירות שלטענתך וליד שילם אותם ב-78,79? ת: 79." (עמ' 6, ש' 18 עד 22). אי-הצגת הסכם השכירות הנטען פועל לחובת התובעים. מדובר, על פי הנטען, בהסכם שכירות לשנים ארוכות, לתקופה שמעל 5 שנים ככל הנראה, דבר המחייב עריכת הסכם בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969). על מעביר הזכויות, ובמקרה שלנו, על התובעים, החובה לערוך את המסמך בכתב, ובהיעדרו, די בראשית ראיה לקיום ההתחייבות כדי לזכות את הנתבע, ולקבל גירסתו, כי בדיירות מוגנת מדובר, ולא בשכירות בלתי מוגנת כטענת התובעים. הפסיקה הכירה בכך שהחובה לערוך את המסמך בכתב חלה על המוכר, משום שזוהי התחייבותו של המוכר, ולענייננו מעביר זכות השכירות, מכוח סעיף 6 לחוק המקרקעין. לפנינו, אם כן, הסכם שכירות מוגנת, ספק אם נערך בכתב, וככל הנראה היה בעל-פה, אך בכל מקרה קיומו הוכח, והוא נתמך הן בראיות בכתב, והן בראיות נסיבתיות, כפי שפורט לעיל, ובהמשך. הנה לנו, אם-כן, חיזוק נוסף למסקנה כי לא היה בידי התובעים לסתור טענת הנתבע בדבר כניסתו כדייר מוגן יחד עם אחיו ראיק, עוד בשנת 1965. העובדה שבאותה תקופה עבד הנתבע גם בחיפה אין בה כדי לזעזע מסקנה זו. הנתבע העיד כי בשנים הראשונות, לאחר 1965, היה מגיע לעסק כל יום בשעות אחה"צ ועובד עם אחיו ראיק עד שעות הלילה ולאחר שסיים לעבוד בחיפה, התפנה לעבודה מלאה בעסק. אמנם לא הוברר מתי עזב עבודתו בחיפה, והתפנה לחלוטין לעבודתו בעסק, אך מעדותו ניתן להסיק כי הוא עבד בחיפה לכל המאוחר עד שנת 1971 (ר' עדות הנתבע בע"מ' 41, ש' 6 עד16). עדות הנתבע נתמכת ע"י עדות אחותו דאולת (עה/3), אשר נשאלה אם היא יודעת שהנתבע עבד בשנות ה-60 עד 1971-1972 בחיפה, והשיבה, כי אכן כן, אך הוסיפה כי אחרי שהיה מגיע הביתה בתום יום העבודה בחיפה, היה הולך ישר לעבודה בעסק ונשאר עד שעות הלילה (ר' עדותה בע"מ' 28 ש' 24 עד 27). 21. בין כה וכה, גם אם אצא מנקודת הנחה שלא הוכח בפניי, כי ראיק שילם בזמנו דמי מפתח, ובכך הפך לדייר מוגן יחד עם אחיו שותפו לעסק, הריהם דייר מוגן מכוח החוק, ובהקשר זה מקובלים עליי טיעוני ב"כ הנתבע בסיכומיו. ראיק והנתבע שכרו את הנכס בשנת 1965, ראיק עזב בשנת 1974. היות ומדובר בשכירות שהחלה לפני 20/08/68 הרי היא שכירות מוגנת, למעט בהתקיים חריגים המפורטים בחוק הגנת הדייר. יפים לענייננו דברי כב' השופטת בן-פורת ב-ע"א 462/76, ש' חסיד בע"מ נ' ישראל ולאה קנופף (בעמ' 655): "...עד שנת תשכ"ח היתה כל שכירות מוגנת, פרט לחריגים שהחוק קבעם, כגון: בנינים חדשים כאשר חוזה השכירות פירט את העובדות הנחוצות וציין שהגנת הדייר לא תחול (סעיף 1 לחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955) וכן סעיף 11 לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955. התובע פינוי הוא שנשא בעול ההוכחה שהמקרה חריג וכל ספק פעל לרעתו. בשנת תשכ"ח, מכוח הסעיפים דלעיל (לרבות סעיף 8א שלא הובא), נפתח עידן חדש של מתן אפשרות לשחרר נכס מ"שעבוד" הגנת החוק. אולם גם אז המשיך החוק לחול, עד שנתקיימו התנאים ששיחררו את הנכס. פירוש הדבר שנכס מושכר המשיך להיות בחזקת מוגן, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר." (ההדגשות שלי - ס"י) הדברים יפים גם לעניין נטל ההוכחה באשר לתחולת חריג מן החריגים המנויים בחוק הגנת הדייר. נטל זה חל על התובעים בהיותם מי שטוענים לקיום החריג. סעיף 14 לחוק הגנת הדייר מורה לאמור: "14.(א) נכס בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח, והושכר אחרי מועד זה, לא יחול חוק זה על שכירותו. (ב) נכס בבנין או בתוספת בנין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח באחת הנסיבות המנויות להלן, וערב תשכ"ח לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות - לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה; ואלה הנסיבות: (1) בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר י"ד בטבת תשי"ג (1 בינואר 1953) והנכס הושכר לראשונה אחרי י"ז באלול תשי"ג (28 באוגוסט 1953) (להלן - תשי"ג); (2) בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר כ"ז באדר ב' תשי"ד (1 באפריל 1954) והנכס הושכר לראשונה אחרי ט' באדר תשט"ו (3 במרס 1955); (3) הנכס מצוי בבנין מבנינים לבתי חרושת או לבתי מלאכה שהקים אותם מפעל מאושר כמשמעותו בחוק לעידוד השקעות הון, תש"י-1950, והושכר לראשונה אחרי תשי"ג." משמעות הוראת סעיף זה היא שדייר אשר שכר נכס שהיה מוגן לפני 20/08/1968, הינו דייר מוגן עפ"י החוק, אלא אם נכתב בחוזה השכירות שהשכירות אינה מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר. 22. יכולתי לסיים כאן ולקבוע, כי הוכח שהנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן, בהתבסס על הקביעה, כי עוד בשנת 1965 נכנס כשותף לעסק יחד עם אחיו ראיק, כדיירים מוגנים על-פי הסכם וכנגד תשלום דמי מפתח; ולחילופין, כדיירים מוגנים מכוח תחולת חוק הגנת הדייר. עם זאת, בחרתי לבחון ראיות נוספות המחזקות את הקביעה הנ"ל. סממנים נוספים לדיירות המוגנת של הנתבע: 23. א. הגשת תביעה לקביעת דמי שכירות: בחודש פברואר 2011, הגישו התובעים 2,3,4 תביעה נפרדת, "בבית הדין לשכירות בנצרת", כנגד הנתבע לקביעת דמי השכירות הרואיים של המושכר נשוא התביעה. אמנם בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים זמן קצר לפני כן, בדיון מיום 04/01/11, צוינה ההסתייגות: "...ולתובעים תעמוד הזכות להגיש תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים עד לפינוי, תוך שמירת טענות הגנה של הנתבע, ככל שיעמדו לו", אלא שעצם הגשת תביעה לבית-הדין לשכירות יש בה ולוּ מעט מן ההכרה, כי במושכר מוגן עסקינן. כידוע, בית-הדין לשכירות הוקם על-פי חוק הגנת הדייר (ר' סעיף 38 ואילך לחוק); ויוחדו לו סמכויות ייחודיות לדון, בין היתר, בענייני שכירות מוגנת, ולא שכירות שאינה מוגנת. ב. דמי שכירות מופחתים: נסים העיד, כי הוא ניהל כרטסת מסודרת בה נרשמו התשלומים ששילם הנתבע כדמי שכירות, עותק הכרטסת צורף לתצהירו ת/2 (ר' עדות נסים בעמ' 8, ש' 4 עד 6). עם זאת, אין חולק, כי מאז 2004-2005, ולפי גרסת הנתבע ובנו איהאב עוד משנת 2003 ולכל המאוחר מ-2004, דמי השכירות המוסכמים בין הצדדים עמדו על סך 100$ לחודש (ר' עדות נסים בעמ' 8 ש' 11-10, ש' 18-10). גם איהאב העיד, כי מתחילת שנת 2004 דמי השכירות עמדו על 100$ לחודש (ר' עמ' 31, ש' 16 עד 18). איהאב העיד בתצהירו (סעיף 8), כי נסים היה מגיע למושכר לעתים רחוקות כדי לגבות דמי השכירות, והיה אומר: "...הסכומים לא שווים, ונדחה את זה שנה שנתיים". בחקירתו הנגדית חזר איהאב וציין, כי נסים היה מגיע למושכר פעם בשנתיים שלוש כדי לגבות דמי השכירות. היגיון הדברים מלמד, כי התנהלות כזו של בעל נכס מקורה בכך שמדובר בסכומים נמוכים יחסית, שלא הצדיקו התעסקות מדי חודש בחודשו, ודי היה בגביית דמי השכירות באופן מרוכז - פעם בשנתיים-שלוש. רמז לכך שמדובר בדמי שכירות נמוכים ביותר מצאתי בעדות נוספת של נסים: "ש: אז למעשה אתה חישבת את דמי השכירות, כמה מגיע וכו'? ת: אחרי 79, מ-79 עד 2004 הוא לא שילם. לפי הכרטסת אני לא קיבלתי כסף ממנו. ש: אז אתה חישבת את דמי השכירות? ת: חישבנו את זה ב-2004. סיכמנו שבתקופה הזאתי ישלם 5,000 ₪ משנת 79 עבור העבר ובשנת 2005, 100$ לחודש". (עמ' 8, ש' 7 עד 11 לפרוטוקול). עיינתי בכרטסת שהוגשה ע"י נסים, ואשר נערכה על ידו (סומנה נספח ב' לתצהירו ת/2, 4 עמודים, העתק של 6 כרטסות). מהרישומים בכרטסת שניהל נסים בעצמו עולה, כי ב-17/11/05 שילם לו הנתבע סך של 20,400 ₪ (אותו סכום עליו העיד איהאב בנו של הנתבע), אשר התחלקו כדלקמן: סכום השווה ל-2,400$ דמי שכירות של המושכר לשנים 2004 + 2005 לפי 100$ לחודש; סכום השווה ל-1,100$ דמי שכירות לחנות הבגדים (ללא שצוין עבור איזה תקופה), וסך של 3,500 ₪ השלמת דמי השכירות למושכר משנת 1981, עד שנת 2003 (ר' דף ראשון של הכרטסת). התשלומים הנ"ל, ככל שהם מתייחסים למושכר, עולים גם מהדף השלישי של הכרטסת, בו נרשם, כי בתאריך 04/12/04 שולמו דמי שכירות עבור המושכר בסך 1,500 ₪ בגין חוב דמי שכירות ישן, וכי יתרת דמי השכירות לשנת 2003 עמדה על 3,500 ₪. שוב מצוין בדף כרטסת זה, כי דמי השכירות לשנת 2004 הם 1,200$, ולשנת 2005 - 1,200$ (לפי 100$ לחודש). הרישומים הנ"ל חוזרים על עצמם גם בדפים הרביעי והחמישי של הכרטסת. עדות נוספת לגובה דמי השכירות מצאתי במכתבו של עו"ד לידאוי משנת 1979, שם צוין בהערת שוליים, כי דמי השכירות לתקופה מ-01/09/1978 עד 31/03/1979 הינה 840 ל"י, שהם - 120 ל"י לחודש, אגב בסתירה להצהרת נסים בתצהירו, כי דמי השכירות השנתיים עם תחילת השכירות בשנת 1979 עמדו על 3,435 ל"י לשנה, דהיינו 286.25 ל"י לחודש. בעניין זה עדיפה בעיני הראיה בכתב, על פני עדות נסים בעל-פה אודות גובה דמי השכירות מלפני יותר משלושים שנה, ללא אסמכתא לכך בכתב. הזכרון שגילה נסים בענין זה נראה תמוה למדי. המסקנה המתבקשת היא, כי משנת 2004 ואילך דמי השכירות המוסכמים בעד המושכר עמדו על סך השווה ל-100$ לחודש בלבד; בעוד שבשנים עברו, אם להסתמך על הרישומים עצמם, הרי שדמי השכירות החודשית הממוצעת עמדו על סכומים זעומים עוד יותר. אלה, גם אלה, בוודאי אינם דמי שכירות ריאליים למושכר נשוא התביעה אילולא מדובר היה בשכירות מוגנת. התובע אמנם לא הביא ראיות לשם השוואת דמי שכירות למושכר מוגן עם דמי שכירות ראויים למושכר בלתי מוגן, כגון חוות-דעת שמאי, או הסכמים המתייחסים למושכרים זהים באותו אזור; אלא שדי לעיין בתביעה שהוגשה ע"י אותם תובעים נגד הנתבע, (נ/1), לקביעת דמי השכירות החודשיים הראויים לאותו מושכר בשכירות חודשית בלתי מוגנת. נטען בסעיף 7 לתביעה, כי "דמי השכירות הראויים ו/או החופשיים ו/או המקובלים בשוק לגבי המושכר הינם 4,000 ש"ח לחודש", עשרה מונים ויותר מדמי השכירות אותם משלם הנתבע מאז שנת 2004, ללמדך שמדובר בדמי שכירות מופחתים הנהוגים בשכירות מוגנת. דוגמא למשקל שניתן ע"י בית-המשפט לעובדה שמשך עשרות שנים נהג הדייר לשלם דמי שכירות מופחתים, נמצא בפסק-דינו של כב' השופט ימיני, בבית משפט השלום ברמלה, מתאריך 01/01/12 (ת"א 4604/07 + 1462/08 עיריית לוד נ' חיים פרבמן). ג. מכתב ההתראה לפינוי המושכר: (נספח לתצהירים נ/4 + נ/5) בתאריך 23/07/1979 נשלח לנתבע מכתב התראה בעניין דמי השכירות החלים על המושכר. המכתב נשלח ע"י עו"ד מוסטפא לידאווי בשם מרשו - נסים סבאג (התובע מס' 2), כתוב ערבית, בזו הלשון, בתרגום שלי: "נתבקשתי ע"י נסים סבאג לפנות אליך כדלקמן: בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 ותקנות הגנת השוכרים ודמי השכירות בבתי עסק - השיעור המירבי וההנחות (תיקון מס' 2) לשנת 1979, אבקשך לשלם דמי שכירות העסק בו אתה מחזיק ברכוש של מרשי דמי שכירות שנתיים כדלקמן: (פירוט התקופות וסכום דמי השכירות הנדרש בעד כל שנה מ-01/04/1979 עד 01/04/1982 ועד בכלל - ס"י). באם הנך מסיג על דמי השכירות החדשים עליך להודיעני זאת בכתב תוך 30 ימים מהיום". בהמשך המכתב נכתב בהערת שוליים ע"י עו"ד לידאוי: "הערה: ברצוני להזכירכם, כי יתרת דמי השכירות עד 31/03/1979 כדלקמן: מ-01/09/1978 עד 31/03/1979 - 840 לירה". יש במכתב זה יותר מסממן לקיומו של הסכם שכירות מוגנת, אם בעל-פה, ואם בכתב. ועוד, יש במכתב זה כדי לסתור טענת התובעים הן בעדות נסים והן בסיכומיהם, כי הנתבע אינו משלם דמי שכירות מאז שנת 1974 (ר' סעיף 6.2 לסיכומי התובעים); זאת בנוסף לכרטסת שנסקרה לעיל, וממנה עולה כי הנתבע עומד בתשלום דמי השכירות. ועוד ייאמר במאמר מוסגר, בהקשר למכתב עו"ד לידאוי, כי נוכח האמור במכתב זה שנשלח ב-1979, הרי שהאמור במכתב ההתראה שנשלח בשם נסים ב-01/03/1990 אל ראיק דווקא, ופתח באלו המילים: "בימים אלה התברר למרשינו כי אינך כלל מחזיק במושכר...", אינו אלא לעג לרש, ומצביע על חוסר תום לבם של התובעים, אשר ידעו היטב, לפחות משך כ-12 שנים קודם לכן, כי מי שמחזיק במושכר אינו ראיק אלא הנתבע. ב"כ התובעים טען בסיכומיו, כי אין במכתב זה כדי להקנות לנתבע זכויות שאין לו, בהסתמכו על פסיקה שקבעה, כי כדי ליצור מניעות צריך שהמצג יתייחס לעניין שבעובדה ולא לעניין של חוק. בענין זה הפנה ב"כ התובעים לפסק הדין שניתן ב- ע"א 495/70, וילמה צ'נגרי נ' יהודית הלוי, (פ"ד כה (2) 400, 405-404), שם נקבע, כי מצג בקשר לדבר שבחוק אינו יוצר מניעות: "מכל האמור יוצא, כי מצגם של המשיבים שהמערערת הינה דיירת מוגנת מכוח חוקי הגנת הדייר אינו מונע בעדם מלטעון ולהוכיח, כי אכן החוקים הנ"ל אינם חלים עליה". עוד טוען ב"כ התובעים, כי המכתב הנ"ל נשלח בשם התובע מס' 2 בלבד, ואין הוא אלא טעות שמקורה בהערכה מוטעית של המצב המשפטי. טענות אלו אינן מקובלות עלי. העובדה שהמכתב מ-1979 נשלח בשם נסים - התובע מס' 2 בלבד, אינה מעלה ואינה מורידה. ראינו, כי נסים הוא הרוח החיה והפועלת מטעם כל יתר התובעים, ככל שהדבר קשור למושכר. הדבר עלה מהעדויות שנשמעו בפניי, מהן עולה הרושם החזק, כי נסים הוא הוא הדומיננטי מבין כל התובעים, והוא זה שטיפל בעניין המושכר, לאחר פטירת אביו סלים, והתנהל לאורך עשרות שנים מול הנתבע, ניהל אצלו כרטסת בדבר התחשבנויות הקשורות לדמי שכירות וכיו"ב. גם המכתב הנ"ל שנשלח ב-01/03/1990 ע"י ב"כ התובעים אל ראיק, כהתראה בגין הפרת תנאי השכירות נשלח בשם "...יורשי המנוח סלים סבאג, ה"ה בדיעה, נסים סבאג", ולא בשם ארבעת התובעים דהיום. מכל מקום שאר התובעים לא העידו, כי המכתב נשלח ללא הרשאתם, גם נסים לא העיד כי פעל ללא הרשאת יתר התובעים, משפנה לעו"ד לידאוי בעניין. מסכים אני עם ב"כ התובעים, כי אין במכתב מ-1979 כדי להקנות לנתבע דיירות מוגנת, זאת כמובן אילו עמד המכתב כראיה בדד, בפני עצמה, ולא כאחת ממכלול הראיות שהובאו בפניי, ושכולן יחד במרקם מערכת היחסים והתנהלות הצדדים לאורך עשרות שנים, הובילו למסקנה האחת המתבקשת, והיא, שהנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן מאז שנת 1965. ראוי לציין, כי בעניין צ'נגרי אליו הפנה ב"כ התובעים, מדובר בטעות לגבי המצג המשפטי, מצד בעל הנכס, אשר התבררה לו תוך פחות משנה, מאז שהציג את המצג המשפטי המוטעה עד שהוגשה תביעת הפינוי על ידו, ואילו בענייננו חלפו בין 30 ל-40 שנה לכל הפחות. אין המשל דומה לנמשל, עבירת שנים כה ארוכות מלמדת כי אין המדובר בטעות לגבי המצב המשפטי, או העובדתי, אלא על קיומו של הסכם לדיירות מוגנת. זאת ועוד, בענייננו הנתבע אינו טוען למניעות נוכח המכתב הנ"ל, אלא מציג אותו כראיה נוספת לקיומו של הסכם, או הסכמה, בין הצדדים לשכירות מוגנת, שהחלה עוד בשנת 1965. ד. תשלום דמי השכירות: כאמור לעיל, הוכח בפניי, ועל כך אין חולק, כי מאז שנת 1974 עזב ראיק את המושכר ונותר הנתבע כמחזיק יחיד במושכר. כן הוכח בפניי, כי הוא משלם דמי שכירות מופחתים כדייר מוגן לאורך כל השנים, ולא דמי שכירות ראויים לשכירות שאינה מוגנת. שתיקת התובעים נמשכה מאז שנת 1974, ועד להגשת תביעתם בה עסקינן, כשבמשך כל אותה תקופה נגבו דמי שכירות מוגנת, בתוספת העלאות על-פי תקנות הגנת הדייר, בעוד הפסיקה הכירה בשתיקה של פרקי זמן קצרים בהרבה - שנתיים עד שלוש, כיוצרת מניעות מפני טענה כנגד דיירות מוגנת. יפים בהקשר זה דברי כב' השופטת ברקוביץ', והמקובלים עליי עם כל הכבוד, בפסק-דינה מ-01/01/07, שניתן ב-ת"א (ת"א) 48537/04 בית רח' פיירברג 16 בע"מ נ' צרפתי (והפסיקה שם): "23.באשר לפרק הזמן בו נמשכה שתיקת התובעת, ראוי ליתן את הדעת לכך שבתי המשפט הכירו בתקופה של 16 חודש עד להגשת התביעה כזמן מספיק לקבלת הטענה בדבר ויתור והשלמה ביחס למעמדו של דייר כדייר מוגן (ראה: ע"א 41/48 ידידיה לוין נגד אלויס פרוינד,נ פד"י, ב (1) ע' 604, 608). במקרה אחר, הביע כב' השופט ח' כהן את דעתו כי שנתיים ימים, ואף שנה אחת, יכולה להספיק לצורך זה (ראה: ע"א 733/68 - יפה אבני, ואח' נגד ארמון הככר בע"מ פד"י, כג (1), ע' 759 )." בע"א 805/75 נקבע: 'נשארה איפוא העובדה, שבמשך תקופה של שנתיים ימים, או לפחות 20 חודש, קיבלה המשיבה את דמי השכירות של הדירה בידיעה ברורה כי המערער עזב מזמן את הדירה והמערערת היא היחידה המתגוררת והמחזיקה בה, מבלי למחות ומבלי לנקוט צעד כל-שהוא לשמירת זכותה לתבוע את החזרת הדירה. בכך יש לראות ויתור והשלמה מצדה עם המצב החדש הזה ועל-כן יש לדעתי לקבל את הערעור ולבטל את פסקי-הדין של הרוב בבית-המשפט המחוזי ושל בית-משפט השלום שציוו על פינוי המערער וסילוק ידה של המערערת מהדירה" (ע"א 805/75 יצחק בן שלמה נ' צופיה קובדלו, פ"ד ל(3) 238, 245 - מאגר נבו).'" ובהמשך: "24.השיהוי הניכר בהגשת התביעה, אשר לא הוגשה עד שנת 2004 וגביית דמי שכירות במשך שלש שנים, מהווים השלמה באשר לזכויות הנתבעים במושכר ולוויתור והזנחה של זכויות התובעת, ככל שהיו." גם אם תעלה הטענה, כי שתיקת בעל הנכס יוצרת מניעות כל עוד לא באה הדיירות המקורית לקצה, הרי אף שראיק נפטר בשנת 1997 (ר' עדות פהד סבאג - עמ' 14, ש' 2) התובעים לא לפעלו למתן פסק-דין לפינוי המושכר, סעד שלכאורה היו זכאים לו, על-פי טענתם; ושתיקתם נמשכה עוד שתיים-עשרה שנים נוספות, עד להגשת התביעה בשנת 2009. 24. העובדות ב-ע"א 805/75 הנ"ל (יצחק בן שלמה ואח' נ' צופיה קובדלו, 02/06/1976, פד"י ל' (3) 238) דומות במידת מה לעובדות המקרה שבפנינו. המערער, בנה של המערערת, שכר מאבי המשיבה בשנת 1959 דירה בה התגורר יחד עם אמו ואחותו למן היום הראשון, ובתום תקופת השכירות החוזית הפך לדייר מוגן מכוח החוק. לימים, בשנת 1966, עזב את הדירה לאחר שאחותו עזבה קודם לכן, ונותרה המערערת לבדה, להתגורר בדירה, והמשיכה לשלם דמי שכירות כמקודם. בית-המשפט העליון דן בשאלה המהותית שעמדה להכרעה בערעור, והיא, באם יש בקבלת דמי השכירות ע"י המשיבה במשך תקופה של שנתיים ימים, בידיעה שהמערער עזב את הדירה והמערערת גרה לבדה (במקרה שלנו התובעים ידעו, כי ראיק עזב את המושכר עוד משנת 1974 והנתבע נותר לבדו כמחזיק במושכר), כדי לבסס טענת ויתור והשלמה עם כך מצדה, או מניעה כלפיה. בית-המשפט העליון קבע, כי בראש ובראשונה יש לבדוק אם באיזה שלב שהוא סייג בעל הנכס את קבלת דמי השכירות בשמירת זכותו לתבוע השבת הדירה. וכך נאמרו הדברים שם, עמ' 241-242, בהקשר לקביעה הנ"ל: "המבחן לשאלה, אימתי מהווה קבלת דמי-שכירות בתקופה הסטטוטורית של השכירות ויתור מצד בעל הבית נדון לראשונה בהרחבה על-ידי כב' השופט אגרנט (כתארו אז) ב-ע"א 41/48, לוין נ' פרוינד, [1]. נקבע שם שלא בכל מקרה תתפרש קבלת דמי-שכירות ככוונה להמשיך ולקיים את השכירות על-אף הפרת החוזה. מצד שני, נאמר שם, כי ה"רעיון שקבלת דמי-שכירות מוכיחה ויתור נפוץ זה מכבר ביחסי בעלי בתים ודיירים (וגם נשתרש - מותר להוסיף - בארץ זו)". לפיכך יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו והמבחן המעשי לכך הוא זה שנקבע על-ידי בית-המשפט באנגליה לאמור: "אם בעל בית, שעה שהוא גובה את דמי-השכירות או קודם לכן, מודיע לדיירו כי הוא שומר על זכותו לתבוע פינוי וכמו-כן..... מגיש את תביעתו תוך זמן הנראה, לאור הנסיבות, כמתקבל על הדעת בעיני השופט השומע את התביעה, אזי לא ייראה בעל הבית כמוותר." (ההדגשה שלי - ס"י) במקרה שלנו הקביעה הנ"ל הינה מקל וחומר. שם דמי השכירות שולמו כל הזמן בשם המערער, גם לאחר עזיבתו, ולא בשם המערערת שנותרה להתגורר בדירה לבדה; ואילו בענייננו דמי השכירות שולמו ע"י הנתבע מאז שנות השבעים, כפי שהוכח לעיל, בשמו הוא ולא בשם ראיק, ושמו הוא צוין כבעל העניין גם בכרטסת שהתובע 2, נסים, ניהל. ועוד, שם דובר על תשלום דמי שכירות למשך שנתיים, בלבד ואילו בענייננו דמי השכירות שולמו לאורך עשרות שנים, ללא כל הסתייגות. שינוי חזית? 25. בטרם סיום, אתייחס לטענת התובעי בדבר שינוי חזית. בסיכומי התשובה טען ב"כ התובעים, כי יש בסיכומי הנתבע משום שינוי חזית אסור, שהתבטא בהעלאת הטענה לתחולת חוק הגנת הדייר, המעניק לנתבע מעמד של דייר מוגן, וכן, הטענה כי התובעים הסכימו לכניסתו במקום ראיק כדייר מוגן, בעוד שבהגנתו טען הנתבע בהקשר זה שתי טענות בלבד, והן שהוא שכר את המושכר יחד עם אחיו ראיק עוד בשנת 1963, וכי שילם דמי מפתח עם כניסתו למושכר. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בטענה משפטית ובכגון דא, "העיקר הוא להניח לה את היסוד העובדתי בכתב ההגנה" (ר' ע"א 805/75, יצחק בן שלמה נ' צופה קובדלו פ"ד ל' (3), 238, 241). בכתב ההגנה נטען, כי מדובר במבנה ישן שנבנה לפני קום המדינה, כי הנתבע ואחיו ראיק שכרו את המושכר בשנת 1963 (הוכח כי השנה הייתה 1965), בשכירות מוגנת, תמורת דמי מפתח ששולמו, וכי מאז הנתבע נמצא במושכר כשוכר. עוד נטען בהגנה, כי בשנות השבעים עזב ראיק את המושכר והנתבע נותר לבדו שוכר יחיד, על-פי אותם תנאי שכירות, שילם וממשיך לשלם דמי שכירות מוגנת בהתאם להעלאות שחלו במרוצת השנים (ר' סעיף 4 לכתב ההגנה, על סעיפי המשנה שבו). גם אם לא נטען בהגנה, כי השכירות מוגנת, לא רק מכוח הסכם שכירות, או מכוח תשלום דמי שכירות לאורך שנים, הרי תשתית עובדתית זו הונחה עוד בהגנה. זאת ועוד, החזית בכל הקשור לתשתית העובדתית המבססת טענותיו המשפטיות של הנתבע בדבר תחולת החוק, אם משום שמדובר במבנה ישן, ואם משום שהנכס לא התפנה מכל דייר הזכאי להחזיק בו לפני שנת 1968, נפרצה עוד במהלך שמיעת הראיות ללא שבאה עליה התנגדות מצד ב"כ התובעים. בין כה וכה, וכפי שהובהר לעיל, המסקנה, כי הנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן מבוססת בעיקרה על הקביעה העובדתית, כי הוא נכנס כדייר שותף לאחיו ראיק עוד בשנת 1965, תמורת תשלום דמי מפתח. 26. סיכומו של דבר, הנני קובע, כי הנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן, ועל-כן, דין התביעה להידחות. התובעים ישאו בהוצאות משפט לנתבע בסך 3,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 17,500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיור מוגןדייר מוגן בבית עסקתביעת פינויפינוי