גרימת נזקים על ידי חיילי צה''ל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גרימת נזקים על ידי חיילי צה''ל: השופטת ברכה בר-זיו המשיב הגיש נגד המערערת תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למתחם בילוי שבבעלותו (הכולל מסעדה, אולם, גן ארועים, מטעי זיתים, גידולי ירקות ופירות ופינת חי) בהר גריזים בשכם (להלן "המתחם") . בתביעתו טען המשיב כי בתחילת חודש ינואר 2003 נכנסה יחידה צבאית למתחם הנ"ל , התמקמה בו, תפסה אותו והשתמשה בו לצרכי איחסון ציוד ומגורים של חיילים וזאת עד חודש אפריל 2003. לטענתו, גם לאחר עזיבת החיילים את המתחם המשיכו לפקוד את המקום ולחבל בו, ולא איפשרו לו לשוב אליו באופן סדיר אלא רק בחודש אוגוסט 2004. המשיב ציין כי ניתן לו לבקר במתחם בליווי שמאי בחודש מאי 2003 המשיב העריך את נזקיו בסכום של 780,557 ₪ (הכולל נזקים ישירים למתחם בסך 335,556 ₪, אובדן הכנסה בסך 380,000 ₪, שכ"ט שמאי בסך 15,000 ₪ ועוגמת נפש בסך 50,000 ₪). המערערת טענה כי עסקינן בפעילות מלחמתית וכי התביעה התיישנה בחלוף שנתיים ממועד הארוע נשוא התביעה, בהתאם לקבוע בסעיף 5א' לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952. בימ"ש קמא (כבוד השופטת ת. נתנאל שרון) קבעה כי המעשים המיוחסים לחיילי צה"ל אינם נכללים בגדר המונח פעולה מלחמתית ולכל היותר הם מהווים "מעשה אחר". יחד עם זאת נקבע כי החוק הנ"ל קובע תקופת התיישנות בת שנתיים גם ל"מעשה אחר" ולפיכך התביעה התיישנה. ערעור שהגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי (ע"א 4207/07) התקבל. בפסק דין מיום 18.11.08 אומצה קביעת כבוד השופטת ת. נתנאל שרון כי אין מדובר בפעולה מלחמתית. יחד עם זאת הבחינה ערכאת הערעור בין נזקים ישירים ועקיפים וקיבלה את טענת המשיב לפיה לא יכול היה להגיש תביעתו קודם לחלוף תקופת ההתיישנות ככל שהמדובר בנזקים עקיפים, וכי השאלה מתי התגבשו נזקים אלו לצורך חישוב המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות לא נדונה. לפיכך הוחזר הדיון לבימ"ש קמא על מנת שישמע ראיות בכל הנוגע לפיצוי בגין הנזקים העקיפים וכן יקבע מועד לתחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לנזקים אלו. ערכאת הערעור לא התערבה בקביעה לפיה התביעה בכל הקשור בנזקים הישירים התיישנה. לאחר שמיעת הראיות דחה בימ"ש קמא (השופטת קראי-גירון) את טענת המערערת לפיה דין התביעה בגין הנזקים העקיפים להדחות על הסף מפאת התיישנות. בימ"ש קמא קבע כי נזקיו העקיפים של המשיב נגרמו בשל מעשה או מחדל מתמשך וכי רק בחודש אוגוסט 2004, כאשר יכול היה להכנס למתחם לשם ביצוע עבודות ובדיקת המסמכים שם, יכול היה לאמוד את נזקיו ולפיכך התביעה לא התיישנה. בכל מקרה קבע בימ"ש קמא המשיב הוכיח כי התקיימו התנאים למתן ארכה נוספת להגשת התביעה. באשר לאחריות המערערת קבע בימ"ש קמא כי כבר נקבע בפסק הדין הראשון שניתן על ידי כבוד השופטת ת. נתנאל שרון כי מדובר במעשה אחר, קביעה זו אושרה על ידי ערכאת הערעור והמערערת לא השיגה עליה. בימ"ש קמא הוסיף וקבע כי גם לגופו של ענין לא נסתרו טענות המשיב לפיהן המתחם ניזוק בשל פעילות בלתי מוסברת של החיילים ששהו במקום וכי לא הובאה על ידי המערערת כל ראיה כי התרחשה במקום פעולה מלחמתית שגרמה להרס כה משמעותי. נקבע גם כי המערערת כלל לא ערכה בדיקה בענין וכי התעלמות שכזו אינה ראויה בנסיבות הענין. באשר לגובה הנזקים הובאו ראיות מפי המשיב ומנהל החשבונות מטעמו בלבד. לא הובאו ראיות מטעם המערערת. בימ"ש קמא נתן אמון בעדותם וקיבל את הטענה כי ההכנסה ברוטו מהמתחם היתה בין 30,000-35,000 ₪ וההכנסה נטו בין 20,000- 25,000 ₪ וקבע כי המשיב הוכיח תביעתו לפיה אבדן ההכנסה לתקופה של 19 חודשים (על בסיס הכנסה נטו של 20,000 ₪) הסתכם ב- 380,000 ₪. כן קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיב בדבר עוגמת הנפש והטרדה שנגרמו לו , תוך ציון העובדה שכל פניותיו למערערת לא זכו למענה. בימ"ש קמא חייב את המערערת לשלם למשיב את הסך של 380,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.03 ועד מועד התשלום בפועל, 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו. המערערת טענה כי בפסק הדין בע"א 4207/07 נקבע כי לא ניתן להאריך את מועד ההתיישנות וכי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הדבר נעשה. המערערת טענה כי אין להבדיל בין התיישנות הנזקים הישירים והעקיפים וכי שניהם נולדו בעת ההחלטה על תפיסת המתחם. המערערת טענה כי המערער ידע על נזקיו העקיפים (הפסד ההכנסות) מיד עם תפיסת המתחם ואין בסיס לטענה כי הדבר התברר לו רק בחודש אוגוסט 2004. המשיב גם אישר כי נכנס למתחם עם שמאי מטעמו עוד בחודש מאי 2003 וכבר אז יכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מנזקיו. יתרה מזאת, לטענת המערערת המשיב כלל לא צירף מסמכים להוכחת טענתו בדבר הנזקים העקיפים שנגרמו לו, אלא נסמך על זכרונו וזכרון העד מטעמו, ולפיכך ברור כי ידע על נזקיו כבר מהרגע הראשון שנמנעה כניסתו למתחם. ככל שעסקינן בנזק מתמשך טענה המערערת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לגבי כל חודש בו נגרם נזק בנפרד ולדחות את התביעה ככל שמתייחסת לנזקים שנגרמו בתקופה העולה על שנתיים ממועד הנזק. כן נטען כי יש לחשב את הנזקים עד מועד הגשת התביעה ולא עד מועד פסק הדין. המערערת טענה כי המשיב לא הוכיח את רשלנותה וכי היה עליו להוכיח כי עצם התפיסה מהווה רשלנות. לטענתה, בהתאם לסעיף 5א' לחוק הנזיקין האזרחיים לא חלים סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין ולפיכך הנטל על המשיב להוכיח כי תפיסת המתחם נעשתה ברשלנות וכי נטל זה לא הורם. המערערת אף טענה כי הדבר נכון שבעתיים לאור חזקת חוקיות פעולות המינהל. המערערת טענה גם כי המשיב לא הוכיח את נזקיו וכי לא היה מקום לקבל תביעתו על סמך זכרונו וזכרון העד מטעמו. כן נטען כי הסכום שנפסק בדין אבדן הרווחים אינו סביר ולכל היותר המדובר באלפי שקלים בודדים בלבד. כן טענה כי יש לקבוע כי למשיב אשם תורם באי המצאת המסמכים הנוגעים לרווחיו וכי המשיב לא פעל להקטנת נזקיו, כאשר לא עשה כל שלאל ידו בכדי שיתאפשר לו להכנס למתחם (למשל פניה לערכאות). המערערת גם טענה כי הסכום שנפסק למשיב בגין עגמת נפש הינו מופרז. המשיב טען כי פסק דינו של בימ"ש קמא הינו יסודי ומעמיק ואין מקום להתערב בו. המשיב טען כי כל הערעור נסוב על קביעות עובדתיות של בימ"ש קמא - שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. המשיב הדגיש כי בעקבות מעשי המערערת נחרב עליו עולמו וכי הפיצוי שנפסק לזכותו הוא על הצד הנמוך. דיון: אני מסכימה כי מרבית השגות המערערת הן על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בימ"ש קמא (במיוחד בכל הקשור לאמון שנתן בעדות המשיב והעד מטעמו) ואין מקום להתערב בהן. יחד עם זאת ראוי להוסיף מספר הערות על התנהלותה של המערערת בתיק זה. המערערת הרחיבה בשאלת ההתיישנות. בנסיבות שבפנינו, כפי שתוארו לעיל, כאשר כוחות הבטחון תפסו חזקה בעסקו של המשיב, מנעו ממנו את הכניסה אליו במשך תקופה של שנים ואף מנעו ממנו לעמוד על המצב לאשורו , מן הראוי היה כי המערערת תמנע מלהעלות טענת התיישנות ואין לי אלא להפנות לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ. פרקליט מחוז הדרום ואח' (פסק דין מיום 27.7.10): "בהיות טענת התיישנות טענה מתחום המשפט הדיוני, רשאי בעל דין נתבע לוותר על העלאתה, ולהציל בכך את התביעה מדחייה על הסף, ולאפשר דיון בה לגופה. אולם, אין צריך לומר, כי שאלת הויתור על העלאת טענה דיונית מפי הנתבע, העשויה לייתר הליך שיפוטי כנגדו, נתונה לשיקול דעתו המלא של הנתבע, וויתורו עליה מוחזק כמעשה של חסד, ולא כמעשה של חובה, להוציא מצבים שבהם נסיבותיו המיוחדות של ענין, אפשר ומצדיקות ויתור כאמור מטעמי תום לב דיוני. עקרונות יסוד אלה חלים על המדינה כבעלת דין, בדומה לכל בעל דין אחר. יתרה מזאת - המדינה, גם במעמדה כבעלת דין בהליך אזרחי, מייצגת את הציבור כולו. בעשותה כן, עליה לראות לנגד עיניה את האינטרס הציבורי, ולצורך ענייננו, את האינטרס הציבורי בהשתקפותו בהליך דיוני. מטרות דין ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות מושהות המוגשות כנגד פרטים, אלא למנוע דיון בתביעות אלה גם כנגד המדינה, בהינתן הנזק העלול להיגרם לפרט ולכלל מעיסוק בתביעות שעבר זמנן. ואכן, הנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה שהתיישנו עלול להיות ניכר, ולכן אין להתפלא על נוהל 16.8, שהוצא על ידי פרקליט המדינה, הקובע, ככלל, את חובת המדינה להעלות טענת התיישנות בתביעה ישנה המוגשת נגדה. במיוחד, מציין הנוהל את הצורך בכך כאשר נגרם למדינה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, או כאשר יש לה טיעונים נוספים להגנתה, וכאשר טענת ההתיישנות עשויה להועיל להקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בגינו. שיקולים אלה נעוצים כולם בעניינים שבאינטרס הציבור. הויתור על טענת התיישנות על פי הנוהל מוגבל לנסיבות מיוחדות שבהן "אין זה ראוי למדינה לטעון או לעמוד על טענת התיישנות" (פסקה (ד) לנוהל). סייג אחרון זה מנוסח בכלליות, ולא בכדי. גמישות ניסוחו נועדה להבטיח את התפרשותו על מקרים שונים שבהם חובת ההגינות מצדיקה את בירור התביעה לגופה, בלא חסימתה על הסף בעילת התיישנות, בין היתר תוך התחשבות בעובדה כי היא מוגשת כנגד המדינה כבעלת דין, להבדיל מאשר כנגד פרט". הדברים האמורים יפים עוד יותר ככל שעסקינן בהארכת תקופת ההתיישנות וממילא משהורה בימ"ש קמא על הארכה שכזו - לא ראוי היה כי המערערת תשוב ותעלה טענת התיישנות זו. לא ראוי היה גם כי המערערת תעלה את הטענה כי היה על המשיב להוכיח כי "עצם התפיסה הצבאית של המרכז היא רשלנות" וכי בהעדר הוכחה שכזו ממילא לא הוכחה רשלנות המערערת ויש לפוטרה מאחריות. הכיצד מצפה המערערת - מדינת ישראל - כי המשיב יוכיח אם תפיסת רכושו על ידי חיילי צה"ל נעשתה כדין ו/או ברשלנות? האם מתכוונת המערערת לפתוח בפני המשיב את כל "ספריה", שיקוליה והחלטותיה, על מנת שניתן יהיה להיווכח האם התפיסה היתה רשלנית אם לאו? ואפילו תאמר כי התפיסה לא היתה רשלנית, היעלה על הדעת הצדק להרס המוחלט שגרמו כוחות הבטחון למתחם המשיב (כאשר אין חולק כי הנזק שהוכח - נגרם גם נגרם בתקופה בה המתחם היה תפוס על ידי כוחות הבטחון). המערערת אמנם טענה כי אין מקום להפיכת הנטל )סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין) לאור סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשס"ב- 2002 ואולם סעיף זה קובע כי: "(4) הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יחולו בדיון בתובענה, ואולם רשאי בית המשפט לקבוע כי יחולו הוראות סעיפים אלה אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין ומטעמים שיירשמו" אין ספק כי הנסיבות המתוארות מצדיקות החלת סעיפים אלה, בהעדר כל ידיעה של המשיב על הנעשה במתחם בכל התקופה בה היה מוחזק על ידי כוחות הבטחון ובהעדר ידיעה על הטעמים לתפיסתו. מכל האמור - הייתי ממליצה לחברי להורות על דחיית הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב. ב. בר-זיו, שופטת השופטת ש' שטמר - אב"ד 1. מקובל עלי פסק דינה של חברתי להרכב, השופטת ב' בר-זיו, ואף פסק דינו של בית משפט קמא, למעט בסוגיית ההתיישנות. שלא כדעתה של השופטת בר-זיו ושל השופטת קראי-גירון בבית משפט קמא, סבורה אני כי חלק של תביעת המשיב התיישנה. שותפה אני לעמדה העולה משני פסקי הדין, כי התנהלותה של המדינה לא היתה ראויה. התנהלות הגונה היא, לעמדתי, שהמדינה תודיע מיד עם פינוי הנכס לבעליו, תיידע אותו על תקופת ההתיישנות הקצרה, תמנה שמאים שיעריכו את הנזק ותדאג לפיצויים. נראה כי לא כך נהגה המדינה. הפררוגטיבה אם לטעון את טענת ההתיישנות נתונה למדינה. כתבה על כך כב' השופטת (כתוארה אז) פרוקצ'יה בפסק הדין ובקטע שצוטט על ידי חברתי מבבג"צ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ. פרקליט מחוז הדרום ואח' (פסק דין מיום 27.7.10). בנידוננו עמדה המדינה על טענת ההתיישנות, ואין לנו, שאיננו בית משפט מינהלי בסמכויות בג"צ, אלא לבדוק טענתה זו על פי הוראות הדין וההלכות הנהוגות בעניין ההתיישנות. 2. אחזור ואציב את העובדות הרלוונטיות לעניין ההתיישנות: המדינה תפסה את הנכס של המשיב בינואר 2003. היא עזבה אותו באפריל 2003, דהיינו החזיקה בו במשך כארבעה חודשים. המשיב ביקר בנכס יחד עם שמאי במאי 2003. לטענת המשיב, הצבא המשיך לבוא מדי פעם למקום ולמעשה עזב את הנכס לגמרי רק באוגוסט 2004. לטענת המשיב, לא ניתן לו לחזור לנכס אלא לאחר מועד זה. התביעה הוגשה ב-30/4/06. בית משפט קמא קבע כי המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות יהיה ביום 17/8/04, מועד בו הותר למשיב להכנס למתחם. לפי תאריך זה, אליבא דעמדתו של בית משפט קמא, התביעה לא התיישנה, ונפסק למשיב פיצוי עבור 18 חודשים של החזקה בנכס. 3. סבורה אני כי בית משפט קמא טעה, כאשר קבע כי מירוץ ההתיישנות החל מהמועד שבו פינתה המדינה סופית את המתחם. תחילת מירוץ התקופה לחישוב ההתיישנות הוא ביום התגבשות העילה כך שהיה בידי התובע "כח תביעה". כתבה על כך והביאה את ההלכה השופטת (כתוארה אז) פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (פורסם בתוכנות המשפטיות, להלן "פס"ד אלנקווה"). 19. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. למושג "עילת תובענה" עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים. משמעותו של מושג זה לצורך התיישנות מושפעת מתכליותיו של מוסד זה, ובין היתר, מן הנטייה להחיל את ההתיישנות על דרך הצמצום, כדי לתת ביטוי לזכות הגישה לערכאות של בעל דין לצורך בירור זכויותיו המהותיות במשפט. גם שאלת המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך תחילת מניין תקופת ההתיישנות ניזון מהערכים השונים העומדים ברקע מוסד ההתיישנות, תוך נסיון לאזן ביניהם (פרשת תלמוד תורה, שם, פסקה 19; ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. פד"י נו(3) 345; ע"א 288/95 לחאם נ' אלזארובי, פד"י נד(2) 598, 612, 623). 20. המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. 21. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, כדברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא(2) 581, 594: "המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד במבחן זה עומד קיומו של כח תביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (הדגשה לא במקור). יוצא, אפוא, כי אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166 פסקה 8). ע"א 2462/97 פועלים ליסינג נ' טיפול שורש, מרפאות שיניים, פד"י נד(1) 529, 541). 4. עמדתי היא כי בתום כל חודש של כניסת צה"ל למתחם, היה בידי המשיב עילת תביעה וכח תביעה לתבוע על פיה. לפיכך, כל תביעה לגבי הפסדים לחודשים המתייחסים שנתיים אחורנית ממועד הגשת התביעה, התיישנה. אבוא לנמק. יש לזכור כי מדובר בנזקים עקיפים בלבד: דהיינו הפסד הרווחים של המערער כתוצאה מהעדר יכולת לקיים בנכס אירועי שמחות וחתונות עקב החזקת צה"ל במתחם. תביעותיו של המערער לנזקים ישירים נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4207/07 מחמת התיישנות, בקובעו כי במועד הביקור של המשיב עם השמאי מטעמו, ב-1/5/03, החל מירוץ ההתיישנות. על מנת לדעת מהם הפסדיו העקיפים בהפסד הכנסות מאירועים, לא היה על המשיב להכנס למקום. את הפסדיו ביסס המערער על הערכת הכנסותיו בתקופה זו כשהוא התבסס על הכנסותיו בתקופה שלפני כניסת צה"ל לנכס שלו. גם אם לא "זכר" המשיב את הכנסותיו בתקופה זו, כל שהיה עליו לעשות, הוא להגיש תובענה על מנת שלא להכנס לתקופת ההתיישנות ולו גם תוך הערכת נזקיו, בהתבססו על אולמות אירועים דומים, עם ציון כי מידע מפורט יוכל להגיש לאחר שיכול לעיין בספריו. מדובר בראיה נסיבתית שחסרה למערער, על פי גירסתו, אולם חוסר זה איננו פוגע ב"כח התביעה" שהיה לו. הנזק התגבש מדי חודש בחודשו, הוא היה היה מודע לנזקיו אלו, ועילת התביעה שלו התגבשה מדי יום ביומו כאשר לא יכול היה להפיק הכנסה מנכסו על ידי קיום אירועים במקום. 5. ההלכה היא שכאשר הנזק הוא נזק מתמשך (התקופה בה המשיב לא יכול היה להפעיל את עסקו) וכאשר הנזק מתגבש כל יום או כל חודש (בדיוננו אקח את התרחשות הנזק מדי חודש בחודשו), הרי עילת התביעה מתגבשת בסוף כל חודש. כך הוא למשל בהתיישנות תביעה בגין דמי שכירות: נניח כי משיג גבול, תפס חזקה בנכס והחזיק בו במשך 20 שנים. ההתיישנות לגבי תביעת הבעלים לגבי דמי שכירות ראויים תיהיה החל מיום הגשת התביעה ושבע שנים אחורנית. התביעה לגבי כל יתר החודשים בהם החזיק מסיג הגבול, התיישנה. כתבה על כך השופטת פרוקצ'יה (אליה הצטרף השופט ג'ובראן) בפס"ד אלנקווה, כדלקמן: "התיישנות בארוע עוולתי מתמשך, המוליד עילות תביעה בזו אחר זו 31. בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר, תתכננה נסיבות שבהן הארוע העוולתי הוא מתמשך, ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן. כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי (דיני נזיקין, תורת הנזיקין הכללית, מהד' 2 תשל"ז; עמ' 724-5; ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כב(2), 929. הכלל בדבר מנין ההתיישנות ממועד היווצרותה של כל עילת תביעה נפרדת נקשר בהלכה הפסוקה בהוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ועוגן במסגרתו (פרשת קלינמן, שם). 32. במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות. (Clarkson v. Modern Foundries Ltd. (1957) 1 WLR 1210, 1212; (1958) 1                   ALLER 33. Cartledge v. Jopling & Sons, (1961), 3. All E.R. 482                                                  Mayne & McGregor, On Damages, (1961) p. 181-2    ארוע עוולתי נמשך, המוליד עילות תובענה מתחדשות ונזק מתחדש, עשוי להתרחש, בין היתר, בעוולות הרשלנות והסגת הגבול. הפרת החובה באופן מתמשך, עשויה להוליד עילה חדשה מדי יום, וההתיישנות תחול על אותו מקטע של עילות מתחדשות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. היא לא תחול על אלה שממועד היווצרותן כאמור ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. התייחס לכך השופט ברנזון בע"א 35/71 חב' ישראל  אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פד"י כז(1) 225, 228-9:  "במקרה שיש הפרת חובה הולכת ונמשכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו." כך עשוי להתרחש בעוולת הסגת-גבול במקרקעין: הוא הדין במקרה של הסגת-גבול נמשכת והולכת, והנזק שנגרם בעטיה. בכל יום שהיא קיימת, נולדת עילת תובענה חדשה, והיא נחסמת בתום תקופת ההתיישנות שלאחר אותו יום. פירוש הדבר, כי ההתיישנות היא כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, והתקופה היא שבע שנים אחורנית, מיום הגשת התובענה. לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה, התיישנה התובענה." יצויין כי בפסק דין אלנקווה סבר ס' הנשיאה ריבלין, כי יש לקבוע את מועד תחילת ההתיישנות במקום בו נפסקה העוולה אולם, דעתו זו היתה דעת מיעוט. גם השופט ריבלין סבור, שכאשר מירב הנזק התגלה, החלה תקופת ההתיישנות: "כלל הגילוי נדון בעניין בוכריס שאוזכר על-ידי חברתי. שם היה מדובר במקרה שבו הנזק שנגרם מעוולה נקודתית התגלה רק בחלקו במועד קרות הנזק. כעבור מספר שנים התגלה מלוא היקף הנזק כאשר הניזוק נוכח שהפגיעה גרמה לו גם לאובדן השתכרות. טענתו של הניזוק היתה כי המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי היקף הנזק המלא. טענה זו נדחתה ונקבע כי המועד הנכון הוא מועד גילוי הנזק החלקי. עם זאת, נקבע כי גילוי הנזק החלקי אינו מספיק כדי לקבוע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות, ולצד גילוי הנזק החלקי נקבע תנאי נוסף של סבירות: "לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלות של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו." כאמור, סבר השופט ריבלין, כי יש במקרים מסויימים לדחות את מועד תחילת ההתיישנות למועד הפסקת העוולה (ובנידוננו יציאת צה"ל מהמתחם). על אף שדעתו היתה דעת מיעוט אביא כאן את דבריו, למען שלמות התמונה: "...עם זאת, לשיטתי, סבירות עילת התביעה עשויה להיות מושפעת גם מהיבטים נוספים של היקף הנזק (לגישה מרחיבה עוד יותר ראו אהוד גוטל "הסדר חדש לדין ההתיישנות?" משפטים לו 829 (2006) אשר מבקר את כלל הגילוי ומציע תחתיו, למצער, מבחן כללי של סבירות). כאשר מדובר בעוולה מתמשכת נוצר לניזוק אינטרס מהותי נוסף והוא האינטרס בהתדיינות מינימאלית, לאמור: ניזוק סביר שואף למצות את מלוא זכויותיו בהליך אחד, מבלי שיצטרך לשוב ולתבוע לאחר מכן בגין נזקים שיתממשו לאחר תביעתו. אינטרס זה של הניזוק תומך בדחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, במקרים אלה, אל מעבר למועד שבו הוא מגלה נזק בהיקף מינימאלי שאדם סביר היה תובע בגינו, כשלעצמו. נראה לי כי במקרים של עוולה מתמשכת אין לצפות מן הניזוק הסביר להגיש תביעה כאשר העוולה עודנה נמשכת והיקף הנזק העלול להיגרם בעתיד אינו ידוע או אינו ניתן להערכה. לפיכך נראה לי, כי במקרה של עוולה מתמשכת הכרוכה בהיקף נזק בלתי ידוע, יש לקבוע כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות יחול במועד הפסקת הפגיעה, כאשר היקף הנזק מתבהר והחשש מפני התדיינות מרובה קטן". בענייננו, למשיב התגלע, לדעתי, מירב הנזק מדי חודש בחודשו כאשר חסרה לו, אולי, ראיה נוספת לביסוס גובה הנזק. משמע, כי בנידוננו יש לקחת את מועד הגשת התביעה ולחשב אחורנית שנתיים ימים. כל החודשים שבתוך שנתיים אלו, התביעה בגינם לא התיישנה. מנגד, כל החודשים שמחוץ לתקופה זו, התיישנו. לכאן יש להוסיף את ההחלטה בבג"ץ 8276/05, 8338/05 ו-11426/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל (מיום 30/7/06). החלטה זו קבעה, בהסכמת המדינה, שבמניין תקופות ההתיישנות לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) לא תימנה התקופה החל מיום 10/8/05 ועד תום 60 ימים מיום מתן העתירות בפסקי דין אלו. גם בא כח המדינה מסכים בעיקרי הטיעון מטעמו כי, לחילופין לעמדתו שיש לדחות את התביעה, התביעה עבור 12 חודשים לא התיישנה. 6. מכאן שיש לערוך את חישוב החודשים שהתביעה לא התיישנה, כדלקמן: מיום 30/4/06, מועד הגשת כתב התביעה ועד 30/4/04 (שנתיים אחורנית) - התקופה שבה לא חלה ההתיישנות על פי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). בתקופה זו המשיך הצבא להחזיק בנכס עד ליום 17/8/94. משמע שלושה חודשים ועוד 17/30 חלקי חודש. מנגד החל מיום 10/8/05 ועד להגשת התביעה עברו שמונה חודשים ו-10/30 חלקי חודש. מדובר אם כן ב- 12 חודשים, בגינם זכאי המשיב לפיצויים, ובסה"כ 240,000 ₪. לסכום זה יש לצרף את הפיצוי הלא ממוני שקבעה השופטת קמא, בסכום של 50,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה וכן את שכר טרחת עורך דין שפסק בית משפט קמא בסכום של 50,000 ₪. 7. אתייחס לשאלה אם יש להאריך את תקופת ההתיישנות על פי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 5 א (3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), הקובע כדלקמן. " לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור, לא תעלה על שלוש שנים". מאחר שדעתי היא כי העדר יכולת להכנס למשרדיו של המשיב איננה חוסר "אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה", הרי אינני סבורה שיש אפשרות להאריך את התקופה על פי סעיף 5א (3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). 8. לסיכום, דעתי היא שיש לקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שהצעתי בסעיף 6 לעיל. בהתחשב בתוצאה, לפיה חלק הארי של הערעור נדחה, מוצע כי המדינה תחוייב בהוצאות הערעור בסכום של 10,000 ₪. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט דר' עדי זרנקין עיינתי בחוות הדעת של חברותיי, ואני מצטרף לחוות דעתה של חברתי כבוד השופטת שושנה שטמר. כמותה, אף אני סבור כי עסקינן בנזק מתמשך אשר מתגבש מידי חודש בחודשו, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות כל העת, ואלו מתיישנות בתום תקופת ההתיישנות הנמנית מעת הולדתן. אף אני סבור כי לא הייתה מניעה שהמשיב יגיש תביעתו אף בטרם פינה צה"ל את המקרקעין שבחזקתו, ויכול היה, על נקלה, לכמת את הנזק שנגרם לו בשל אי יכולתו להפעיל את האתר, על פי הכנסותיו בתקופה שקדמה לתפיסת החזקה על ידי צה"ל, ולפיכך ניתן לומר כי "כוח התביעה" היה בידיו בעת התרחשותו של כל נזק במהלך התקופה. משאלו הם פני הדברים, הרי שבכפוף לתקופה, אשר אין להביאה במניין תקופת ההתיישנות לפי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) על פי הסכמת המדינה בבג"ץ 8276/05 בעניין עדאלה, יש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם במשך תקופה של שנתיים שקדמה להגשת התביעה, וכל יתר העילות בגין התקופות הנוספות התיישנו. ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט (בדעת הרוב של השופטים ש' שטמר - אב"ד ודר' ע' זרנקין, ובדעתה החולקת של השופטת ב' בר-זיו) לקבל את הערעור חלקית: הסכום בו יפוצה המשיב יעמוד על 240,000 ₪. כל יתר קביעותיו של בית משפט קמא, יוותרו על כנן. בנסיבות - כשחלק הארי של הערעור נדחה, אנו מחייבים את המדינה לשלם למשיב הוצאות בסכום של 10,000 ₪.צבאצה"לחיילים