מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גמלה בשיעור 70% בגין פרישת מורה במשרד החינוך: התובעת עובדת הוראה מספטמבר 1965 ומעמדה בנתבעת בתקופה נשוא התביעה הייתה של עובדת קבועה. התובעת עסקה בהוראה ובייעוץ חינוכי, וכתוצאה מהשתלשלות העניינים הנוגעים לה, הועברה בין בתי ספר שונים. התובעת כתבה והגישה את כתב התביעה בעצמה ובהמלצת כבוד הרשמת דאז, נטלה ייצוג משפטי אשר התחלף מעת לעת במהלך ההליך. בסיכומים המתוקנים אשר הוגשו מטעם התובעת, נתבעו הסעדים הבאים: תביעה לגמלה מלאה בשיעור 70% בגין פרישה כחוק. תביעה להפרשי שכר בגין המשכורת עובר לפיטוריה לבין השכר ששולם לה בפועל מיום הפיטורים כגמלה עד יום גיל פרישה החוקי לגרסתה. פיצויים בגין נזקי לשון הרע, עוגמת נפש ופגיעה בריאותית. המדינה טענה כי התנהלותה של התובעת היא אשר הובילה לקשיים בשיבוץ במשרות ייעוץ והוראה בבתי ספר במחוז ירושלים, ועל כן בסופו של יום, פוטרה בפיטורים מנהליים בשנת 2005. העובדות התובעת הועסקה במשרד החינוך כעובדת הוראה בין השנים 1961 עד 2005 בהיקף משרה מלא - 20 שעות הוראה שבועיות. במהלך שנת 2005 הושתו קיצוצים במשרד החינוך. לאור האמור, התובעת זומנה לוועדה פריטטית ולוועדה פריטטית עליונה לדיון בעניינה. בתאריך 31.8.2005 נחתם הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל-משרד האוצר ומשרד החינוך, ובין הסתדרות המורים. הסכם זה מעגן את תנאי סיום ההעסקה של עובדי הוראה המועסקים בשירות המדינה. התובעת פרשה מעבודתה במשרד החינוך בשלהי 2005. היא מילאה את טפסי התביעה לגמלאות ואף הגישה בקשה להגדלת תקופת השירות. במסגרת הליך הפרישה של התובעת, הוענק לתובעת מענק הסתגלות בגובה שש משכורות. תקופת השירות של התובעת הוגדלה ב-30 חודשים (שווה ערך להטבת הפרישה בגין 5% הגדלת גמלה על פי ההסכם הקיבוצי). בגין הגדלה זו זכתה התובעת לקצבה בגובה 83.33% ממשכורתה הקובעת, בכפיפות לחלקיות המשרה, כך שגמלתה של התובעת עומדת על 67.33% ממשכורתה הקובעת. התובעת אינה מורה לחינוך מיוחד ולא הוכשרה לכך. במהלך שנות השבעים הועברה התובעת, על פי בקשתה, ממחוז דרום במשרד החינוך למחוז ירושלים. בשנים הללו רכשה רישיון ייעוץ ובמהלך שנות התשעים הועסקה כיועצת בבית הספר "מפתן" (מפעלי תעסוקה לנוער), שהיווה מוסד לחינוך מיוחד. המחלוקת האם היה שיהוי בהגשת התובענה, ואם כן, האם יש לדחות על הסף את התובענה בגין שיהוי? האם התובעת זכאית לערער על החלטת הממונה על הגמלאות? מה היו הנסיבות לשיבוצה של התובעת בבתי הספר השונים בין השנים 1998 ל-2005? האם הייתה התובעת זכאית לשיבוץ כיועצת בבתי ספר? מה היו נסיבות להבאתה של התובעת להליך פיטורים מנהליים ונסיבות קבלת ההחלטה על פיטוריה המנהליים? האם הליך פרישתה של התובעת התבצע בתום לב והליך תקין מצד משרד החינוך ומצד התובעת? מה נפקותו של ההסכם הקיבוצי מיום 31.8.05 לעניין זה? האם יש בכתב הוויתור עליו חתמה התובעת, כדי לאיין את התביעה? האם התובעת זכאית להשלמת גובה הגמלה עד ל-70% ממשכורתה הקובעת? אם כן, מה התשלומים המגיעים לתובעת? האם נגרמו לתובעת נזקים בגין הליך הפיטורים המנהליים, והאם היא זכאית בגינם לפיצויים? האם רכשה התובעת תואר שלישי והאם זכאית לתוספת גמלה בגין תואר זה? האם זכאית התובעת לפיצויים בגין עוגמת נפש, לשון הרע ופגיעה בבריאות. הכרעת הדין נקדים ונציין כי הליך זה עבר גלגולים רבים, לתובעת היו מייצגים רבים ושונים ובסופו של יום העלתה בסיכומיה המתוקנים נושאים אשר לא בוססו במוסכמות ובפלוגתאות, כפי שקיבלו ביטוי בהחלטת כבוד הרשמת פיינשטיין מיום 23.3.09, לפיה התיק יידון על פי רשימת המוסכמות והפלוגתאות שהוגשה על ידי הנתבעת (ראה סעיף 1 להחלטה שם). על כן, פסק דין זה יינתן ביחס למסגרת שנקבעה בהחלטת כב' הרשמת. התובעת הועסקה במשרד החינוך משנת 1965 כעובדת הוראה. בשנות ה-70 הועברה לבקשה ממחוז דרום למחוז ירושלים במשרד החינוך. במהלך הזמן, רכשה רישיון ייעוץ ובמהלך שנות ה-90 הועסקה כיועצת בבית ספר "מפתן" - מוסד לחינוך מיוחד. בקליפת אגוז, נמנה את הטענות הנגדיות של הצדדים וההשתלשלות הכרונולוגית של האירועים. בשלהי שנות ה-90 נתגלו חילוקי דעות בין מנהל בית ספר "מפתן" לבין התובעת. לטענת התובעת, נבע הדבר מחרם אישי שהטיל עליה מנהל בית הספר נוכח אירוע של הטרדה מינית כלפי מורה אחרת, שלתובעת לא היה כל קשר אליו. לטענתה, מורים שלא היו לצדו סבלו מהתנכלות ממנו בגדר "מי שלא איתי הוא נגדי". כך לטענתה, החל במסע התנכלויות כלפיה שבסיומו גרם להרחקתה מבית הספר "מפתן". הנתבעת טענה כי חילוקי הדעות, היו עוד קודם וללא קשר להטרדה שנסתיימה בפס"ד עוד ב-1997. לטענת הנתבעת כחודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים, הודיע מנהל בית הספר למפקחת כי התובעת לא התייצבה לעבודתה מאז תחילת שנת הלימודים, והודיע בפקס כי עברה תאונת דרכים (נספח ד' לתצהיר להמן). בפועל, התובעת פנתה למפקחת, הגב' יעל להמן, עוד קודם לפניית המנהל, וביקשה להחליף את מקום עבודתה (נ/4, נ/5, נ/6, נ/7, נספח א' לתצהיר יעקב כהן ונספח ה' לתצהיר להמן). הנתבעת טענה כי התובעת במסגרת בקשתה לעבור, ביקשה כי יוותר בשכרה גמול חינוך מיוחד, אולם מאחר ולא הוסמכה לעבוד בחינוך מיוחד לא קמה לה הזכות לכתחילה לגמול זה. לטענת הנתבעת, רק בשל העסקתה בבית ספר "מפתן" העוסק בחינוך מיוחד, קיבלה את הגמול, אולם אין זה גמול הנגרר עם המורה, אלא רלבנטי למקום. באשר לניסיון למצוא לתובעת מקום עבודה חלופי, חלוקים הצדדים מהותית. לטענת התובעת, הגב' להמן, למרות מכתביה הרבים של התובעת והטלפונים, לא טרחה לדאוג להעבירה למקום של קבע ואף לא למקומות של שיבוץ ארעי וכממלאת מקום - וזאת אף שהתובעת במהלך הזמן קיבלה שכר ללא ביצוע העבודה. הנתבעת מצדה טענה, כי יעל להמן וכן מפקחות אחרות ומנהלי מחוז אחרים, ניסו לאתר לתובעת מקום עבודה חלופי אשר ישביע את רצונה, במסגרת תקנון שירות עובדי הוראה ובמחוז ירושלים אליו הייתה שייכת התובעת (נספח ו' לתצהיר להמן), ואף נפגשו אתה לצורך כך ושלחו אותה למקומות שונים ואולם עקב התנהגות התובעת לא צלחה מלאכת השיבוץ. בתאריך 8.2.99 נפגשה התובעת עם יעל להמן, מנהל בית הספר ומר ישעיהו שפירא המפקח על בית הספר. לנוכח הרצון המשותף של התובעת ושל המנהל לסיים את ההעסקה בבית הספר, כך הוסכם. באותו מועד הוצע לה לעבוד בבית ספר ביישוב כוכב יעקב ובפסגות. התובעת לא נענתה להצעות ופנתה למנהל המחוז, מר יעקב כהן בבקשה לשיבוץ בחטיבת ביניים בפסגת זאב שבמנח"י, בעבודה שאיננה הוראה או ייעוץ. לתובעת הוקצו שעות הוראה מסל המחוז של מנח"י. הליך זה לטענת הנתבעת, הינו חריג ונעשה לטובת התובעת. התובעת טענה כי שעות הוראה (שעות פרופסיונליות) אלו העלו תמיהה אצל מנהלים ופגעו בשמה הטוב. ניסיון זה לא צלח. בסופו של יום, התובעת הושבה מרצונה לעבודה ב"מפתן" והמשיכה לעבוד בו בשנת תשנ"ט. במשך שנה זו ניסו למצוא מקום לשנה הבאה אחריה. באשר לשנת תש"ס - שובצה כממלאת מקום ייעוץ בבית ספר "קלאבין". היא ניגשה לריאיון והתקבלה אולם התברר שמדובר בחינוך רגיל בו לא תקבל התובעת גמול חינוך מיוחד, אותו רצתה התובעת לשמור. שנה זו עבדה אכן התובעת כיועצת בבית ספר זה. אולם, משיועצת בית הספר גב' שפיצר חזרה משבתון נדרשו לשבץ את התובעת במקום אחר. בשנת תשס"א שובצה התובעת כיועצת בבית הספר דנמרק. בשנה זו היו מרוצים מעבודתה (ראה תצהיר מר ברנע, סעיפים 4, 5, 6, 7 ו-11) וכן עדותו בפרוטוקול. אולם, על פי תצהירו ועדותו, בסוף שנה זו הודיעה התובעת לבית הספר על כוונתה לשהות בשבתון. מאוחר יותר, לדבריו, חזרה בה וביקשה לעבוד בהיקף של שליש משרה, אולם בית הספר מסר לה תשובה שלילית, מאחר שלאחר מתן ההודעה על השבתון התחייב להעסיק יועץ אחר. התובעת לא ידעה להסביר מדוע דווקא במקום בו הייתה מרוצה והיו מרוצים ממנה בחרה לבקש שבתון וגם לא ידעה להסביר מדוע חזרה בה מבקשה זו. בשנת תשס"ב שימשה התובעת כיועצת בממלכתי א' פ.ז. - בית ספר יסודי, בהיקף של 10 שעות שבועיות, וכן הייתה בשבתון חלקי. במהלך שנה זו הייתה צריכה להידון עבודתה במהלך תשס"ג. בתשס"ג שימשה כיועצת ב-3 בתי ספר שונים. שנה שניה בממלכתי פ.ז., יועצת בגימנסיה בכיתה מקדמת ובתלמ"ז ממ"ד. השיבוץ של התובעת בתשס"ג לא היה בתחילת השנה אולם במהלכה שובצה. השיבוץ בבית ספר יסודי הגדיל את מספר השעות בבסיס המשרה מ-20 בתיכון ל-22 ביסודי. כחודש לאחר השיבוץ הסופי, בדצמבר, הודיעה המפקחת דיאנה זאדוף לתובעת שקיבלה הוראה להתחיל תהליך של פיטורים פדגוגיים. בתאריך הקבוע בחוק, התובעת קיבלה הודעה לפיטורים מנהליים. בהתערבות נציג הסתדרות המורים, הפיטורים בוטלו. לקראת סוף שנת תשס"ג קיבלה התובעת הודעה כתובה ממנהל מנח"י, כי הסתיימה עבודתה במערכת, אולם בשנת תשס"ד, לאחר התערבות הסתדרות, שובצה ועבדה. בשנת תשס"ד התובעת הועסקה בבית שמש 10 שעות בכיתות א', ב' - בהן 32 ילדים, בבית ספר עוזיאל ו-12 שעות מורה לחינוך מיוחד בבית ספר חדש שנפתח עבור ילדים קשים. בשני השיבוצים העבודה היא לשנה בלבד. כאן המקום לציין כי גם הנתבעת מציינת שהתובעת לא עברה הכשרה של הוראה בחינוך מיוחד אלא של ייעוץ בלבד, ובכל זאת שיבצו אותה בחינוך מיוחד לבקשתה. במהלך הקיץ, פנתה התובעת למנהל פ.ז. לבדוק אפשרות להמשיך להיות מועסקת במידה ויהיו שעות. בגימנסיה חזרה היועצת משבתון ולכן לא התאפשר לתת לה להמשיך בגימנסיה. בסוף אוגוסט 2003 מפנה גב' להמן את התובעת לשיבוץ אפשרי בבית"ר עלית. התובעת ניגשה לריאיון. המתרחש בראיון שנוי במחלוקת. לטענתה, כבר בתחילת הריאיון התייחסה המנהלת למועמדת אחרת שנשלחה וכאילו הריאיון אתה נעשה מהפה ולחוץ. הנתבעת טענה כי התובעת התנהגה שלא כראוי והכשילה את עצמה. שני הצדדים התייחסו לכך שבמהלך הריאיון נוצר מתח מילולי בין התובעת למנהלת. התובעת ציינה כי הייתה מוכנה להתקשר למנהלת ליישר את ההדורים אולם התברר לה כי יש מכתב חריף אודות ריאיון זה, אותו שלחה הגב' להמן למנהל המחוז עם המלצה שלא להעסיק את התובעת כיועצת עוד. כך ששיבוץ זה לא צלח. (ראה תמליל שיחה בין התובעת למנהלת זו ותוכנה מדבר בעד עצמו). במהלך שנת הלימודים תשס"ה, התנהלו דיונים עם ההסתדרות לעניין קבלת המשכורת בהיעדר שיבוץ. בשלב מסוים, נמצאת השלמת משרה כמאבחנת מקצועית דרך מת"י לגימנסיה אולם מנהל המחוז אינו מאשר את השיבוץ. כך גם לא יכלה התובעת לחזור לבית ספר יסודי עוזיאל בבית שמש משום ששובצה שם יועצת אחרת. התובעת נשלחת להשלמת משרת הוראה בממ"ד יסודי ומופנית למפקחת, הגב' ורהפטיג, אשר מפנה אותה להוראה בכיתות א' ו-ב'. התובעת לא הייתה מיומנת לעבוד עם גילאים כה צעירים. התובעת חתמה על ההפניה, שאלמלא כן, לטענתה, לא הייתה מקבלת את שכרה. בחודש נובמבר פנתה התובעת בבקשה לעבוד כמאבחנת במחוז ירושלים ואף נקבע לה ריאיון אשר בוטל למחרת כאשר נמסר לה שיש התנגדות לקבלתה, נוכח בעיות בתקשורת בינאישית. לבסוף נערך לתובעת שימוע, אליו לא התייצבה והוחלט על פיטורים מנהליים בגין יציאה לפנסיה. הלכה למעשה, המקומות בהם שובצה התובעת בבית ספר מדעי פ.ז. וכן בגימנסיה ובבית שמש, נתפסו על ידי עובדות אחרות ולא נשמרו לתובעת אף שלא נמצא לה שיבוץ אחר ראוי. יש לציין כי בשנים האחרונות, בתיאום עם ההסתדרות, ניתנו לתובעת שעות פרופסיונליות בגינן קיבלה את שכרה. עקב השיבוץ הזמני הוצאה התובעת מתפקידי הייעוץ וריבוי בתי הספר בהם שובצה גרם למעגל שוטה של אי רצון לקבלה חרף העובדה שלא הייתה מחלוקת לגבי כישוריה המקצועיים, וכתוצאה מכך, וכתוצאה מתלונותיה הרבות וסגנונן נוצר חוסר יכולת לשבצה. חוק הגמלאות - התיישנות טוענת המדינה, ויש לקבל טענה זו, כי גם לו הגישה התובעת את ההשגה על החלטת הממונה על הגמלאות כראוי על פי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (גימלאות), תש"ל - 1970 (להלן: חוק הגמלאות), דהיינו ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות ולא כפי שהגישה, היה דינה להידחות מחמת התיישנות - נוכח האיחור בהגשתו וכן מחמת חוסר עילה או הנמקה. סעיף 43 לחוק הגמלאות קובע "(א)תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת בינים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969." תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור) תש"ל- 1970 קובעת:" המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר". לפיכך גם לו נקבל את התביעה, ונראה בה כערעור על החלטת ממונה על הגמלאות וגם לו נתעלם מכל פגמיה המהותיים והפרוצדורליים, הרי שדין התביעה להגדלת גמלה ל-70% להידחות על הסף ולא רק מחמת התיישנות. התקנות מאפשרות ערעור תוך 60 יום. התביעה הוגשה בחלוף חצי שנה ודי בכך לדחותה על הסף. למעשה הוגשה למעלה משנה לאחר החלטתו. בית הדין ער לכך שדחייה על הסף הוא סעד הניתן במשורה. אולם נקבע בפסיקה כי גם אם ניתן הוא במשורה אין להימנע מלהשתמש בו שעה שחלה התיישנות זה המקרה בפנינו. זאת אף ששמענו ראיות, ולעניין זה תידחה התביעה גם לגופו של עניין. הלכה פסוקה היא כי אין בית הדין רשאי להאריך מועד אשר נקבע בחיקוק, (דבע לו 0-11 בר און נ' המוסד לביטוח לאומי פדע ז' 340; עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אליאס חזן עבודה ארצי לג (86) 46) ובפרט בפס"ד ע"ע 526/05 חיים נתיב נ' משרד האוצר, בו נקבע כי אין בית הדין מוסמך להאריך מועד ערעור כאמור בתקנות הגמלאות לעיל. התובעת ידעה על שיעור הגמלה ואף בקשה הגדלה של 5%, עוד באוגוסט 2005, (סעיפים 25,31,39, לתצהירה ועוד), לפיכך חלפו 60 היום הרבה בטרם הוגשה תביעה זו (26.11.06). משהיה ידוע לתובעת שיעור גמלה אותו תקבל, ולא ערערה במועד אין לה להלין אלא על עצמה. (ראה תצהיר שלגית אליהו והנספחים לו). נוכח האמור לעיל, דין תביעת התובעת לגמלה בשיעור 70% להידחות על הסף. בנוסף, התובעת מקבלת תשלום גמלה, שהוגדלה ב-5% על פי חוק ולא קמה לה זכאות לגמלה בשיעור גבוה יותר גם לגופו של עניין, כפי שיפורט מטה. שיהוי חלק גדול מתביעתה של התובעת שהוגשה ב-2006 מתייחס לאירועים מ-1998 ולגלגולי האירועים ממועד זה ואילך, תכתובות עתיקות וטיעונים שחל לגביהם שיהוי. בסעיף 35 לתצהירה: "במשך 7 שנים בין תשנ"ח עד תשס"ה סבלתי ממסע השפלות וצעדים מכאיבים שהיו כנגדי עם השלכות מרחיקות לכת". העלאת טענות לאחר זמן כה רב, וכפי שראינו, היו חילופי גברי במחוזות, גורמת לנזק ראייתי למדינה. יודגש כי חרף הנזק הראייתי הביאה המדינה מסמכים ישנים לתמיכת גרסתה ואף תצהירים של מי שפרשו לגמלאות זה מכבר. כמו כן יש לראות בהתנהלות זו שיהוי בין היתר כי לפחות בשתי נקודות זמן הייתה ההסתדרות מעורבת ישירות, בכל זאת לא הוגש כל הליך ופרט להכרזת סכסוך לא ננקטו כל צעדים בערכאות ע"י ההסתדרות. גם תביעה זו עצמה הוגשה למעלה משנה מיום שהדברים הוכרעו ונסגרו ע"י הצדדים לכל הפחות בידיעה והתנהגות אם לא בהסכמה. הלכה היא כי המתנה לייעוץ משפטי ומחדלי יעוץ משפטי כזה אין בהם להיות טעם מיוחד או בכלל לשיהוי (סעיפים 39 ואילך לתצהירה). על כן גם מטעמי שיהוי נכון היה שלא לדון בדברים לגופם. יחד עם זאת נבדוק גם כל טענה וטענה וכל סעד נתבע. התנהלות הצדדים בתהליך התובעת טענה כי הגורמים שהתנהלו מולה, ובפרט הגב' להמן, לא נהגו כשורה כלפיה. נבדוק התנהלותם, וגם נבדוק את התנהלותה של התובעת עצמה, במקביל. טענות התובעת בדבר התנכלות המנהל ב"מפתן" אינן מתיישבות עם נספח 11 לתצהירה מכתב שרה מוניץ מפקחת חינוך מיוחד, ואף לא עם מכתב איתן ניסים מנכ"ל "מפתן" מיום 19.6.95 (ג 2) ו-ג3 מ-1.2.96 ג4 מיום 31.10.96. וכן גם מ-6-5.98 מגב' בן עזרא, המשבחים את עבודתה. טענה זו גם לא מתיישבת עם הודעתה מיום 8.10.98 (נ/1) על אי חזרתה לעבודה נוכח התאונה ועם מכתבה (נ/2). מכתבו של המנהל לגב' להמן הוא רק מ-1.7.99 (נספח ז'). ואילו נספח ח2 תומך בגרסת הנתבעת ונכתב בזמן אמת 14.3.99. בשנת 1998 הייתה התובעת זו שביקשה לעבור מ"מפתן" קודם להודעתו של מנהל בית הספר משנת 99' כאמור. חרף זאת, לא הייתה מוכנה לוותר על הטבת השכר גמול חינוך מיוחד, אף שלה עצמה לא הייתה הכשרה לחינוך מיוחד. משלא הצליחו למצוא לה שיבוץ אחר, חזרה ל"מפתן" ובאה בתלונות על כך שהוציאו אותה מ"מפתן" תוך שהיא מתעלמת מכך שזו הייתה בקשתה מלכתחילה. גמול חינוך מיוחד אינו תשלום שהיה צריך לעבור עמה שעה שעברה למערכת חינוך רגילה. יתר על כן, בעצמה מציינת שבית הספר שינה בשנת 99' את הסטטוס לבית ספר לחינוך רגיל (סע' 50 לתצהירה). במכתבה (נספח ד' 2) היא מלינה בפני גב' להמן: "כידוע לך הרגשת המחנק והרוויה החלו אצלי מלפני כשנתיים עם תום המשפט שהיה על כל השלכותיו האישיות והחינוכיות". ובהמשך "והייתה לי תאונת דרכים והיו מחשבות והיו התפתחויות". ברי אפוא כי התובעת היא זו שחשה צורך לצאת מהמסגרת יותר ממה שחפצו להוציאה על פי מכתבי השבח של מנהל "מפתן" מהתקופה הקודמת. ביטוי לדרישותיה של התובעת מצאנו במכתביה השונים, למשל: "אין לי עדיין הצעה חלופית למקום עבודתי הקבוע ב"מפתן" במסגרת תנאי עובד של חינוך מיוחד. במכתביי השונים אל המפקחת.... חזרתי והדגשתי שאין ברצוני ובכוונתי לוותר על עבודה בחינוך מיוחד ולא על זכויותיי כעובדת חינוך מיוחד...". בנספח ח1 מכתב להמן מיום 21.2.99 עולה כי ב-8/12/99 ישבה גב' להמן עם התובעת עם מנהל "מפתן" ועם מר שייקה שפירא המפקח והציעו לה הצעות חלופיות להן לא נענתה. ממכתב זה עולה שההפסקה המידית ב"מפתן" הייתה בהסכמה (ראה גם ח2). כך גם בשנת הלימודים תש"ס תבעה התובעת להיות משובצת כיועצת במסגרת חינוך מיוחד בחינוך ממלכתי דתי בחטיבה על יסודית, תנאים מצטברים, וזאת על מנת שלא תפסיד הטבה הקשורה לשכרה. כאן המקום לציין כי חרף דרישותיה, נשלחה ואף עבדה במקומות שונים בניגוד למכתבה זה, לרבות בתי ספר יסודיים, תפקידים שאינם ייעוץ ואינם הוראה ועוד. למרות זאת במסמך ט1 מיום 24.9.99 היא כותבת "אני עומדת על זכותי לגמול ח.מ. ניתנה הבטחה שזה יטופל" - התובעת אינה מרפה. לטענתה גורמי הפיקוח ניסו לשבצה לאו דווקא במסגרות בהן עסקה קודם, בחטיבה ובייעוץ. אולם דווקא ממכתבה ט1 וממכתב להמן ח2 עולה שנעשה ניסיון לשבצה במקומות שונים שנתאפשרו, ושתאמו ככל שהתאפשר את יכולותיה לפחות בתחילה. לצורך עניין זה, אין זה משנה אם מדובר בשיבוץ ע"י גב' להמן לבד או עם מעורבותם של גורמי פיקוח אחרים, כגון גב' דיאנה זאדוף, גב' בן עזרא ומיכל זקסנברג. יודגש, כי האמור במכתב התובעת (ט2) לפיו לא הייתה מכותבת למכתבי גב' להמן לגורמים השונים, מבוסס היה. גב' להמן הייתה צריכה לכתב את התובעת ולאפשר לה להגיב או לכל הפחות ליידעה על הכנסת מכתבים אלה לתיקה האישי. בכך נפל פגם לא מהותי בהתנהלות הנתבעת. אך מכאן ועד להאשמות המוטחות בבוטות במכתב זה של התובעת הדרך ארוכה והתובעת חרגה ממידת הסבירות בהתבטאותה. תהינו מדוע מנהלי בית הספר השונים לא אבו לקבלה ולא מן הנמנע כי בדו-שיח בין המנהלים לבין המפקחות נשתרבב דבר אודות התובעת. אולם לכתחילה אין זה מתקבל על הדעת. לדוגמא כבר בספט' 99', בתחילת הדרך והתהליך טרם הייתה יכולה להיקבע עמדה למי מהמטפלים בענייני התובעת, מר מוטי כהן בבית ספר "פלדמן מוריה" העלה טרוניה כאילו התובעת דרשה את כל שעות הייעוץ ביום אחד ואף העלה זאת על הכתב. לא מדובר בסוף התהליך אלא ממש בראשית הדרך, ולכן אין לזקוף זאת להתנהגות גב' להמן או מפקחת אחרת אלא לבחירה עצמאית של מנהל בית הספר על פי התרשמותו מהתובעת ומדרישותיה בריאיון עמו וכפי שהעלה על הכתב במכתבו מיום 11.10.99 (נספח י"ג). על כן יש לדחות את טענתה כי מנהלים דחו את מועמדותה נוכח עמדת הפיקוח. כך גם מכתב מנהל "מפתן" מיום 22.4.99 המפרט את מטלותיה בבית הספר סותר את טענתה על התנכלות ומידור (י"א1). התובעת הלינה גם על המטלות שהוטלו, בחוצפה יש להעיר, (תוכן נספח י"א 2 מדבר בעד עצמו), ובסתירה מוחלטת לסיפא ולסיום של מסמך י"א 3 בחתימתה, בו מודה למנהל זה. תימוכין להתנהלותה מערימת הקשיים של התובעת יש לראות במסמך י"ב אותו שלח מנהל מפתן לגב' להמן ב-22.4.99 ובפרט סעי' 6,7 ו-8. לטענותיו כנגדה יש סימוכין נוכח מכתבי התובעת עצמם. התובעת הלינה כי לא נעשו מספיק מאמצים לשבצה, אולם הנתבעת טוענת כי אותרה לתובעת משרת ייעוץ בחטיבת ביניים "קלאבין" בירושלים תוך שמירה על היקף משרתה, וכן בבית ספר מוריה בחינוך הממלכתי דתי. התובעת סירבה לשתי ההצעות ומנהל המחוז והיועצת הבכירה דיאנה זאדוף הורו לתובעת להתייצב ולעבוד בבית ספר "קלאבין". התובעת סותרת עצמה במכתביה (ט2) שם כותבת שביוזמתה מצאה את "קלאבין" (ראה תצהיר גב' שפיצר) אולם במסמך ט3 עולה שהפיקוח שלח אותה לשם (גם ממסמך יז). בהיותו בית ספר רגיל, לא ניתן היה לשמור על גמולי חינוך מיוחד אותם דרשה. חרף זאת שלחה מכתב חריף ומתנגח (ט3) (ראה גם מכתב מוטי סמט (טז2)). יודגש כי על פי מכתבי הפרידה היו מרוצים מקצועית ממנה שם. כך גם נמצאה לה עבודה בתשס"א בבי"ס "דנמרק". מקום זה נמצא לה על ידי הגב' להמן וחרף העובדה שהייתה מרוצה, ביקשה בסוף השנה לצאת לשבתון. בעניין זה אין לתובעת להלין אלא על עצמה, משמיוזמתה ביקשה להפסיק בבית ספר "דנמרק". ממכתבי ההמלצה של מר ברנע (נספחים יט1 יט 2 ו-יט3) עולה כי גם בית הספר היה מרוצה ממנה. משכך, עוד יותר תמוהה בחירתה לבקש שבתון אחרי שכבר הייתה ערה לכך שיש קושי במציאת שיבוץ. גם בקשתה של התובעת אחרי שנת השבתון שאושרה לה מיד על ידי הגב' להמן, לעבוד בבית ספר פסגת זאב, אושרה לה כחריג. ממכתב גב' זקסנברג מיום 29.6.02 ניכר כי נעשה מאמץ לשיבוץ ולמתן שעות, ויש אמירה ש"מפתן" נסגר. יודגש כי אין כל התייחסות שלילית כלפי התובעת (ראה גם מסמך כ"ב1). על כן ברי כי גם במקום שהייתה מרוצה והיו מרוצים ממנה וגם עת פעלו לפנים משורת הדין, לא שקטה התובעת ואף בבית ספר "דנמרק" ביקשה שבתון ואחר כך התחרטה על כן התובעת עצמה לא אפשרה רצף העסקה סביר ושקט. בשנת תשס"ג הוצע לתובעת לעבוד במסגרת חינוך מיוחד בבית ספר "פירסט", עבודה אותה סירבה לקבל. עבודות אחרות להן הפנתה הגב' להמן, נדחו על ידי מפקחי ומנהלי בתי הספר עצמם. על כך לא הייתה לגב' להמן שליטה. יתר על כן, על ההפניה חתמו גם להמן גם זקסנברג וגם זאדוף (כ"ב3) ובכל זאת תלונותיה מופנות רק כלפי גב' להמן (כ"ב 2). אין ספק שבשאלת התנהלותה של התובעת, כמפורט בנספח כ"ב3, סירוביה לשיבוץ תרמו לחוסר היכולת להעסיקה באופן שאין להתעלם ממנו. מול מנהלת בית הספר "בית חיה-חב"ד" שבבית"ר עילית, גם שם חרגה התובעת מהנורמות הראויות. הגב' להמן תמכה את גרסתה להתנהלות התובעת, דווקא בהקלטות אשר צירפה התובעת ובהן השיחה אשר ניהלה התובעת עם מנהלת בית הספר, ואכן יש בקלטות ובתמליל לתמוך בגרסת להמן. בנספח נ"ח פונה הגב' להמן לתובעת ומתארת את השתלשלות הדברים. ברי כי חילופי הדברים בין התובעת למנהלת בית הספר חרגו לחלוטין ממידתיות לעניין הביקורת שהעלתה על דרישות בית הספר ותפיסתו הדתית ערכית. מנספח נט תשובת התובעת עולה מפורשות שהאמירות שנזקפו לה היו מבוססות "היו שאלת שונות וכמובן השבתי לשאלותיה. מכיוון שאינני שייכת לזרם חב"ד ודברים לא נהירים לי שאלתי על מוטיב המשיח כדי להבין ולהיכנס ל"ראש של המסגרת" כדי להתאים עצמי לצרכים ולדרך החינוכית..." גם אם לתובעת לא הייתה "כוונה אחרת כגון זלזול..." לדבריה מכל מקום ברי כי השיחה אותה ניהלה התובעת עם מנהלת בית ספר "בית חב"ד" חרגה מהמקובל והיה על התובעת להישמר יותר בדבריה. מהנספחים נ"ח, נ"ט לתצהיר להמן עולה כי התובעת לא טמנה ידה בצלחת, כך גם מתמליל השיחה שהוגש ע"י התובעת שהקליטה בלא יודעין את המנהלת. במהלך שנת תשס"ג נערך משרד החינוך לפיטורים מנהליים של עובדי הוראה שתרומתם למערכת נמוכה. בהם נכללה גם התובעת. פיטורים אלו בוטלו (נספח כ"ג- מכתב מר מוטי סמט). אולם אפילו מר סמט מסיים את מכתבו לתובעת "בהזדמנות זו אני מבקש ממך להגביר את מאמציך בעבודת הקודש, כדי שבעתיד יהיה לנו תוקף מוסרי להגן על זכויותיך" ואידך זיל גמור. התובעת טוענת עוד כי גב' להמן התנכלה לה. אולם דווקא מהתרשומת בכתב יד על נספח כ"ד2 של ד"ר תומר לשרה מאירי ניתן ללמוד שזו אינה של גב' להמן. דהיינו, הרגשתה של התובעת סובייקטיבית ולא עולה כלל בקנה אחד עם המסמכים. בתאריך 17/9/02 כותב מר סמט מכתב לד"ר איציק תומר (כ"ד3). בו הוא מצביע על כך שחרף ההוראה של ההסתדרות, מנהל בי"ס "דנמרק" לא אפשר לתובעת לשהות בבית הספר. זוהי דוגמא של מנהל שהיה מאד מרוצה מהתובעת והמליץ עליה אך נוכח בקשתה של התובעת לשבתון, נעתר לה, ומצא מיד יועצת אחרת במקומה. התנהלות זו של התובעת המעמידה את חבריה לעבודה במצבים בלתי אפשריים וכופה סיטואציות בלתי אפשריות על אנשי המערכת היא התנהלות מאפיינת. על כן, גם הוראת ההסתדרות לכפות על מנהל בית ספר "דנמרק" את נוכחותה הייתה מעשה לא אפשרי מבחינה יישומית. דהיינו בד בבד עם יכולתה המקצועית עליה לא הייתה מחלוקת (יעידו מכתבי התודה וההמלצה (כא1 -כא3 למשל) מבחינת חוסר ההחלטיות, התלונות והחיכוכים שיצרה סביבה, הפכה התנהלותה לכזו שאינה מאפשרת שיבוץ בין אם עקב סירוביה שלה, מטעמים שונים, ובין נוכח התנגדות מנהלים בשל הערותיה והתנאים שהציבה בפניהם בריאיון הכול כפי שפירטנו לעיל. בהמשך למכתב מר מוטי סמט מיום 17.9.02, במכתב ד"ר איציק תומר מיום 3.10.02 המופנה ליעל להמן, דיאנה זאדוף ומיכל אילן הוא כותב "עקב טיפולכם הלקוי הנני מקבל את הפתרון המוצע לשנה"ל תשס"ג בלבד. הנ"ל משובצת בבית ספר פסגת זאב ב-10 שעות בלבד. הפרש השעות של מחוז ירושלים. יהיה עליכן להבטיח בשלב מוקדם של שנה"ל תשס"ג את שיבוצה במלוא היקף משרתה במחוז ירושלים בשנה"ל תשס"ד". התובעת סמכה טענתה בדבר ליקויי המערכת בין היתר על מכתב זה. אולם לטעמו של בית הדין המכתב מצביע על כך שאכן, המערכת בודקת את עצמה ומשנמצאה צודקת לגבי המחוז גער ד"ר תומר בשלוש המפקחות הנ"ל. הפנייה לשלושתן מצביעה כי הפניית החיצים של התובעת כלפי גב' להמן לבדה אין לה על מה שתסמוך. מסיכום הוועדה הפריטטית מיום 6.10.02 (נספח כ"ה 1) עולה כי הוחלט לשבצה בהסכמה. אולם, על פי מכתב מר שלום קיסר ומר מוטי סמט, המדינה לא עמדה במחויבות שנקבעה פה אחד בוועדה הפריטטית (כה 2) ועל כן מצאנו כי בעניין זה, הוכיחה התובעת שהמדינה לא פעלה כנדרש - בשלב זה בלבד. בשלב זה, לא נמצא לה מענה נאות (ראה נספח כ"ו 1 כ"ו 2). התובעת צרפה את כל ההמלצות עליה וניכר כי היו שבעי רצון ממנה במהלך השנים, מבחינה מקצועית, מהמוסדות בהם עבדה בדרום ועד לגימנסיה. כאמור מקצועית לא דבק פגם בעבודתה. אולם מההיבט הבינאישי ועל כך תעיד מסכת ההתכתבות האינטנסיבית שאותה ניהלה התובעת עם כל גורמי החינוך האפשריים, הציבה התובעת בפני המינהל קושי אמיתי לשיבוץ. בשנת תשס"ד כותבת מירי ראובן מנהלת חטי"ב "גימנסיה" כי בשל העדר שעות תקן לא תוכל להעסיקה (כט 3), ואילו ב-11.5.03 כותבת מזל דבאח מנהלת בי"ס "פסגת זאב" כי תשמח להמשיך שיבוצה ובהיקף גדול יותר של שעות. (כט 4). התובעת אף הועסקה בתשס"ד. לפיכך תמוהה ההפנייה לתובעת לפיטורים פדגוגיים בשלב זה ובכלל (נספח ל). אולם הנתבעת הסבה אותם לפיטורים מנהליים לאלתר. באשר לפיטורים המנהליים, (סיכום ו. פריטטית מיום 13.5.03) התובעת מציגה בוועדה הפריטטית את מכתבי ההמלצה מבי"ס "דנמרק", "קלאבין" ו"פסגת זאב", כך שמידע זה היה בפני הועדה הפריטטית כמו כן התובעת מציינת שהיא רוצה לעבוד, וכי על פי החלטת קיסר בוועדה הפריטטית מתחילת השנה יש להחזירה למחוז. את החלטת הוועדה הפריטטית היה על הנתבעת ליישם. אולם, בסופו של דבר, השאלה היא אם ניתנו לה שעות על סמך "מאגר השעות המחוזי" ונעשה קיצוץ רוחבי ופוטרו מורים רבים- האם יש הצדקה להשאירה או שיש להשאיר את המורים הטובים ביותר. ועדה זו נסתיימה במחלוקת: "המלצה עמדת משרד החינוך היא להמשיך בפיטורים לצורך פרישתה לפנסיה, כי אין שעות להעסיקה אלא אם במנח"י יסכימו לקבלה. עמדת הסתדרות המורים היא להתנגד נחרצות לפיטורים ודורשים לקיים את החלטת הועדה הפריטטית" . חרף המחלוקת בוועדה הפריטטית נערך לתובעת שימוע בפני שמעון הראל מנהל המחוז ב- 14/5/03. (לא 2). גם בפרוטוקול שימוע זה עולה כי התובעת מתלוננת על המפקחת ועל מגמתיות ביחס נגדה, המפקח מצביע בפנייה על האילוצים של פיטורים והתובעת מציגה את מכתבי ההמלצה. על כך עונה מר הראל כי נוכח ההמלצות אין מדובר בפיטורים פדגוגיים אלא מנהליים. התובעת חפצה לסיים את הדוקטורט שלה והייתה ערה לשיעור הפנסיה לה היא זכאית. ברי מהפרוטוקול שניתנה לה הזדמנות להשמיע דברה ולהציג מסמכיה. כאמור השימוע התנהל במאי ואכן לאחריו הוצעו לתובעת הצעות לשנת הלימודים תשס"ד- למשל בעניין "בית חיה חב"ד" אשר בו נהגה התובעת כאמור לעיל (נספחים לב,לג1). עד כדי כך שגם מר מוטי סמט מתייחס לתקרית זו במכתבו למר שמעון הראל. (נספח לג2), וברור כי חילופי הדברים של התובעת יצרו "קצר". עולה אפוא כי לאחר שיחה עם מר הראל נעשתה השתדלות כנה של הנתבעת לשיבוץ. התובעת חיבלה בהזדמנות שניתנה לה והתכתובת מדברת בעד עצמה. גם מכתבה של נירית גולוב מנהלת מת"י מיום 21/10/03 נספח לה, מצביע כי התובעת "הנ"ל יצאה מהפגישה ללא סיכום סופי של עבודתה במת"י ולא התחילה עבודתה עמנו". כלומר התובעת לא נתנה תשובה. לאור כל האמור לעיל, מכתבה של גב' להמן מיום 30/10/03 (נספח לו), לפיו נכשלו כל המאמצים לשבצה במחוז ירושלים, משקף את המאמץ הרב שנעשה ואת ההעדר היכולת לשבץ את התובעת בין היתר וככל הנראה במרבית המקרים בשל התנהגותה. לסיכום פרק זה בדבר התנהלות הצדדים מצאנו כי הנתבעת עשתה ככל יכולתה, אם לא למעלה מזה, כדי לשבץ את התובעת בעבודה, הן במחוז והן במנח"י ובכל דרך אפשרית לרבות מתן שעות פרופסיונליות ולא צלחה דרכה נוכח מצבים בלתי אפשריים בהם העמידה התובעת את המנהלים, המפקחים, וכל מי שרצה לסייע בידה. באשר לעדויות מטעם הצדדים מטעם התובעת העידה הגב' רחל בן ישי סיימה עבודתה במפתן בשנת 1994 כלל האירועים אירעו ב 1998 כך שכל עדותה בגדר עדות שמיעה, נכונים הדברים לגבי לאה הדס, ההיפך, מעדות הדס עולה שנידוי התובעת החל עוד בתקופתה (עמ' 9 מיום 23.5.10) דהיינו סותרת את עמדת התובעת שעניינה החל נוכח האירוע הטרדה ב-98. משכך עדה זו גם הייתה מעורבת בדבר. גם בדבר תהליך מתן עדותה לא ידעה להסביר את העיכוב (עמ' 6 שו' 13-31) ומכל מקום כל אותו פילוג נטען על ידי התובעת לא היה בתקופת נוכחותה שם. עדות גב' אדהאן - לא הוסיפה דבר. מעדותה של גב' שפיצר עולה כי לתובעת היה ידוע שהיא מחליפה אותה בשנה אחת עת גב' שפיצר הייתה בשבתון. מעדותה עלה שהיא סייעה לתובעת להיכנס לשנה זו ובכך תמכה בגרסתה כי לבית ספר "קאלבין" הגיעה בכוחות עצמה. בזאת נסתכמה תרומת עדותה. באשר לעדותו של מר ברנע פרטנו לעיל בגוף פסק הדין. באשר לעדותו של גד דיעי ולתצהירו, מהם עולה כי בתאריך 30/12/03 הכריזה הסתדרות המורים על סכסוך עבודה בעניינה. אולם, בסופו של דבר, התובעת שובצה בתשס"ד ההסתדרות לא מיצתה את כל ההליכים המשפטיים כפי שהראנו, אף שסייעה בידה להשיג תנאים מיטיבים בנסיבות פרישתה, דהיינו, ההסתדרות השלימה עם הפסקת עבודתה ב-2005. באשר לעדי ההגנה, יש לומר כי הנתבעת הביאה תצהירים מכל מי שנגע בעניינה של התובעת והעדויות היו ממקור ראשון ומפורטות. העדויות גובו בתכתובות מבלי להחסיר או להצניע דבר, לרבות מה שלא היה לטובת המדינה. עוד יש לומר כי המדינה אף עשתה חישוב וירטואלי כדי להפריך את טענות התובעת ולצורך דיוק הדברים, לעניין זה יש לציין כי הנתבעת הביאה את מר ישעיהו שפירא שהיה מפקח על החינוך הממלכתי דתי בתקופת עבודתה ב"מפתן", אשר חיזק את טענות הגב' להמן בדבר הישיבה בשנת 99', וכן בדבר רצונה של התובעת למצוא שיבוץ אחר שלא ב"מפתן". מדובר בגמלאי אשר אין לו עניין ישיר בהליך ובכל זאת גרסתו תומכת בגרסת הגב' להמן. למעשה הובאו בפנינו עדויות של כל הדרג הניהולי גם מר שמעון הראל שהיה ממונה על הגב' להמן וישב בוועדות הפריטטיות, גם יעקב כהן, ששימש מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך ואשר הכיר את התובעת עוד מתקופת עבודתה בדרום. תצהירה של יעל להמן הביא בכנפיו את כל ההתכתבות האפשרית וכך גם נחקרה עליו בחקירה הנגדית. מצאנו את עדותה קוהרנטית ומתיישבת ומגובה במסמכים בכתב לרבות מסמכי ותמלולי התובעת. את ההיבט המקצועי בדבר החובות המוטלות על המערכת לעניין השיבוץ הביאה הנתבעת בתצהיר הגב' שלגית אליהו שגם את עדותה מצאנו קוהרנטית ומתיישבת עם המסמכים. בעדותה הייתה התייחסות מפורטת לעמדת ההסתדרות בדבר תנאי הפרישה (סעיף 40, 41, לתצהירה). כך גם אישרה שהתובעת פנתה אליה בעניין גמלתה כמפורט בסעיף 47 ו-48 לתצהירה שלא נסתרו. תצהירה אף התייחס לשיעור הגמלה, והיא צרפה תחשיבים שהיו בפני התובעת. עוד עולה ממסמכים שצרפה הגב' שלגית אליהו כי גם בשנת 2004 נעשה ניסיון של ממש לשבצה על ידי גב' זאדוף ויעל להמן ונשלח לה מכתב מיום 13/9/04 ומכתב שלגית מיום 14/12/04, לאחר מכן נתקבל מכתב מנהלת בית ספר "שלב" נעמה אילוז מיום 20/9/04 הכותבת "דורשת לעבוד שמונה שעות ביום אחד, לא מגלה גמישות, עניין בעבודה, מרירה וכו'" זאת בנוסף לכך שעברה ניתוח במיתרי הקול ואינה יכולה לעמוד בפני כיתה ושהיא מוכנה לשמש כיועצת בספריה ומרכז פדגוגי פונקציות שיש להם איוש בבית הספר. (ראה גם מכתביה האחרים, נספח לתצהיר שלגית אליהו). כלומר גם בתשס"ד. הניסיון היה אמיתי וכן. אשר על כן, בסקירת עדויות הנתבעת עולה כי הנתבעת מסרה גרסה מפורטת המתייחסת לכל התקופה לרבות תקופה בה יש שיהוי והביאה את כל המסמכים לרבות אלה העתיקים יותר, ואף התכופים להפסקת עבודתה מכל גורם במערכת אשר הייתה לו השפעה על התהליך. סקרנו את עדויות הצדדים מאחר ובהליך זה ניתנה לצדדים האפשרות המיטבית להציג גרסאותיהם ומשהנטל היה על התובעת וחרף ריבוי המצהירים והראיות שבפנינו, לא הורם הנטל על ידה, מנגד הנתבעת הצליחה לאשש את גרסתה לפיה למרות כישוריה המקצועיים של התובעת נעשה מאמץ אמיתי לשבץ אותה שלא נשא פרי בעיקר נוכח התנהלות התובעת. הפיטורים לתובעת נשלח זימון לוועדה פריטטית ב-2005 עת פיטרו 4,500 עובדים. התובעת זומנה כדין (סעיפים 31-32 לתצהיר שלגית אליהו). התובעת לא התייצבה לשימוע ולא באה להשמיע דברה בפני הוועדה, אף שידעה על קיומה ויפתה את כוחו של נציג ההסתדרות יחד עם מכתבה מיום 12/5/05. התובעת לא התנגדה להליך הפיטורים והפרישה, ובוועדה הפריטטית מיום 15.5.05 אף שקלה פרישה. ההסתדרות התנגדה לפיטורים אך משרד החינוך עמד על הפיטורים וההחלטה אושרה ביום 25.5.05 והתובעת קבלה מכתב סיום העסקה. התובעת ערערה לפני שרת החינוך - בערעור מיום 21.6.05 טיעוניה הובאו בפני ועדה מייעצת לשרה, נידונו, ונקבע כי פיטוריה נעשו מטעמים מנהליים עקב צמצומי כל מערכת החינוך. זאת בשילוב קשיי העסקתה והעדר רצון של מנהלים לעבוד עמה המצדיקים סיום העסקתה. שרת החינוך קבלה את המלצת הועדה המייעצת ודחתה את ערר התובעת. ביום 16.8.05 נערכה ועדה פריטטית עליונה בעניינה של התובעת בנוכחותה. בדיון פרשה טיעוניה לרבות לעניין השתלשלות במפתן. בוועדה פריטטית זו נכחה היא ונכחו מההסתדרות גם מר מוטי סמט ומר גד דיעי במסגרת זו ציינה כי היא מפרנסת יחידה ובקשו עבורה תנאים מקסימליים, שאם לא יש לשבצה בתשס"ו בנח"י או במערכת החינוך ובקשו תנאים שבה יסכימו לפיטורים (נספח כ"א לתצהיר שלגית אליהו) אולם משרד החינוך עמד על פיטוריה ואלו נכנסו לתוקף ב -31.8.05. תנאי הפרישה של התובעת הם על פי ההסכם הקיבוצי בין המדינה להסתדרות המורים - מאחר ופוטרה בהליכים מנהליים, קבלה הגדלת קצבה בשיעור 5% ומענק הסתגלות. כך גם קבלה פדיון ימי מחלה ומענק פרישה כדין. הליך השימוע והפיטורים נעשה על פי הנהלים והיה תקין. אמנם ההסתדרות התנגדה אולם משדובר בפיטורי רוחב מנהליים, לא נכנס בית הדין בנעלי מקבלי ההחלטות ולא מצאנו כי נפל פגם בתהליך הפיטורים המצדיק את התערבות בית הדין. סעדי השכר והגמלה התובעת תבעה הפרשי שכר. בסיכומיה המתוקנים מקבלת התובעת את החישובים האמורים בתצהירו של מר בני בנימין, מטעם הנתבעת, ככל שהדבר נוגע להפסדי שכר בגין פרישתה המאולצת. אין ביכולתנו לקבל טענה זו. חישוביו של מר בני בנימין מטעם הנתבעת נעשו מתוך הנחה שטענתה לתשלום איננה נכונה ולכן אינה יכולה להיתלות בסך של 350,896 ₪ לפי חישוב יציאה לגמלה בגיל 65. אין להתעלם מעדותו של מר בני בנימין (פרו' עמ' 72-73 ) ממנה עולה מפורשות: " ... לפי מה שאני רואה קבלה תגמולים שמגיעים לה גם גמול השתלמות וגם גמול ניהול... לדעתי היא לא הפסידה כלום". הנה כי כן גם מעדותו לא יכולה התובעת להיבנות לעניין זכאות להפרשי שכר או גמלה. שכן המדינה באמצעותו טוענת שלתובעת שולם כל המגיע לה. התובעת פוטרה כדין וקיבלה זכויותיה על פי ההסכם הקיבוצי משכך אין לה כל זכאות להפרשי שכר. כמו-כן, לא נוכל לקבל את טענת התובעת בדבר הפסד השכר בגין הפרשות המעביד לקרן השתלמות "מקור" והפרשות המעביד לקופת גמל "גל". כך גם אין מקום לעשיית החישוב עד גיל 67 בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בעניין זה יש לומר כי פיטורי התובעת נעשו כדין וגם לו בתהליך עצמו נפלו פגמים, מכל מקום, אין בכך כדי להקנות לתובעת את הסעדים של הפרשי שכר בגין תקופה בה לא עבדה בפועל. גמלה - הנתבעת חישבה את גמלתה של התובעת בצירוף הגדלתה כדין. התובעת חתמה על ויתור. התובעת מיצתה את הגדלת הגמלה. אשר על כן, אין כל בסיס לתביעה להגדלת הגמלה בשיעור של 70%, ודאי לא מאוגוסט 2005. התובעת תבעה 70% גמלה. חוק שירת המדינה גמלאות אינו מאפשר שיעור זה על פי וותקה ונתוניה האישיים אולם היא קיבלה 5% נוספים ומענק הסתגלות מוגדר על פי הה"ק. התובעת עבדה מיד עם פרישתה במכללה אחרת כמדריכת קורסים לאבחון מקצועי (עמ' 3 לפרו'), לכן, ממילא השתכרה מעבר לגמלה ולא הייתה יכולה לעבוד במשרה מלאה בנתבעת. גם לולא פוטרה ב 95 יתכן ופיטורי רוחב בשנים אחרי היו לוכדים אותה ברשתם. כך שההערכה על העסקה עד גיל 64 אינה ריאלית. מכל מקום על פי חוק שירות המדינה גמלאות, זו הגמלה לה זכאית. הפרשי שכר בגין השכר שהיה משולם לה לו עבדה לבין הגישה עד גיל פרישה חוקית. לא מצאנו מקום חוקי לדרישה זו והיא אינה מתקבלת על הדעת, בפרט נוכח עבודתה במקום אחר. זאת ועוד, התובעת סיימה את עבודתה באוגוסט 2005. תביעתה לבית הדין הוגשה על ידה בנובמבר 2006. כפי שציינו לעיל על פי חוק שירות המדינה לגמלאות התיישנה תביעה זו. מצאנו כי התביעה להגדלת גמלה דינה להידחות גם לגופו של עניין, הן מחמת שחושבה נכון, הן מחמת שמיצתה את הדרכים להגדלתה והן מחמת שבפיטוריה המנהליים לא נפלו פגמים המאיינים את הפיטורים לגופם ו/או את החישוב. על כן בעניין זה נדחים הסעדים שנתבעו בתביעה. פיצוי בגין לשון הרע התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע. בעניין זה הורה בית הדין בסעיף 5 להחלטתו מיום 13.2.12 כלהלן: "הנתבעת טוענת כי בסעיפים אלו, התובעת תבעה סעד של פיצוי בגין לשון הרע שלא בא זכרו בכתב התביעה. בעמוד 4 לכתב התביעה התובעת מפרטת את נזקיה הכספיים, שלטענתה נגרמו לה, ובין היתר התובעת בסעיף ב', תובעת בגין פגיעה בשמה 50,000 ₪. כמו-כן, בתצהירה התובעת טוענת כי נגרם לה נזק לשמה האישי והמקצועי (סעיף 28). המדינה הגישה ביום 11.2.09 מוסכמות ופלוגתאות בהן בפלוגתא 7 נכתב: "האם נגרמו לתובעת נזקים בגין הליך הפיטורים המנהליים והאם היא זכאית בגינם לפיצוי". כאמור לעיל נזק לשם הטוב הוא בכלל הפלוגתא הנ"ל. מסמך זה של המדינה נתקבל בהחלטת כבוד הרשמת ד' פיינשטיין כתוארה אז מיום 2.4.09 כבסיס להליך. לאור האמור, רכיב הפיצוי בגין לשון הרע המופיע הן בכתב התביעה והן בתצהיר התובעת, ולכן הוא יוותר על כנו. התובעת אכן שינתה בסיכומיה את הסכום הנתבע, אולם לנוכח בקשת הנתבעת, הסכימה התובעת שסכום הפיצוי הנתבע על ידי התובעת בסעיפים אלו יועמד על סך של 50,000 ₪, כאמור בכתב התביעה וכך אנו קובעים. לא ניתן לשדרג סכומים וסעדים בעת הגשת סיכומים". בעניין הסמכות לדון בעילת לשון הרע, תחילתו של תיקון חוק בית הדין לעבודה, מיום 15.7.09. (פורסם ברשומות ס"ח 2203 מיום 23/7/09). נוכח הפסיקה אין תחולה רטרואקטיבית של תיקון חוק מהותי כלפי תיק תלוי ועומד. "בכל מקרה, מקובלת עלי טענת המשיב, כי תיקון 50 אינו תיקון "מבהיר" אלא תיקון המשנה את ההסדר החוקי הקודם, תוך ביטול סעיפי חוק קיימים (בכללם סעיף 14) וקביעת הסדר חדש, לפיו "לעניין חישוב מס השבח בפעולה באיגוד מקרקעין יחולו הוראות חלק ה' וחלק ה'2 לפקודה [פקודת מס הכנסה]" (סעיף 7א(א)). מדובר בתיקון מהותי, שללא הוראה מפורשת בחוק, אין ליתן לו תחולה רטרואקטיבית." (עמ' 11 לפס"ד) (ע"א 4343/03 יצחק חצרוני ואח' נ. מנהל מס שבח טבריה). התביעה הוגשה בשנת 2006 טרם התיקון לחוק ומתייחס לתקופת עבודה עוד קודם. על כן נוכח העדר סמכות וכן לנוכח הפסיקה (ע"ע 655/06 אטיאס נ. עיריית באר שבע) יש לדחות תביעה לעניין לשון הרע . גם לגופו של עניין לא מצאנו כי הנתבעת עוולה בעניין זה . ההיפך, הוגשו חוו"ד המשבחות את מקצועיותה של התובעת ואיש לא חלק על יכולותיה המקצועיות. גם המכתבים, כולם פנימיים, שהתייחסו לאירועים ספציפיים נרשמו בלשון מתונה ומנומסת ככל האפשר נוכח הנסיבות בכל אירוע ואירוע. מנגד ניהלה התובעת מטעמה תכתובת ענפה עתירת תפוצה המתייחסת לנפשות הפועלות במערכת. תכתובת זו נקטה לעיתים רבות בלשון בוטה ומאחר והתייחסנו כבר להתכתבויות לגופן של דברים נמנע מציטוטים לעניין זה. מכל מקום, מהותית, לא מצאנו כל בסיס עובדתי או אחר לעילה לתבוע בגין לשון הרע, מכול חומר הראיות שהובא בפנינו, דין תביעה זו לפיצוי להידחות. בהקשר זה לא נוכל להימנע מלהתייחס לתמלול הקלטות שערכה התובעת עם אנשים שונים אשר הוקלטו בזמן אמת בלא ידיעתם, אם בשיחה טלפונית ואם בפגישה פנים אל פנים. עיון בתמלול השיחות מצביע על כך כי גם כשהתובעת מנסה לדובב את האנשים כדי שיגידו שנעשה לה עוול או שיאמרו שמישהו חורש רע לגביה, תשובות רוב האנשים מתייחסות לכך שככל שיהיה מקום ישבצו אותה ושעליה לקבל כל מה שניתן כדי להישאר במערכת. נכונים הדברים לתשובותיו של מר ראובן עש, להקלטות עם יעל להמן, להקלטות עם שלגית, ואפילו להקלטה עם הגב' חני בלוי. עולה שהיא שקלה בדעתה בטרם קיבלה החלטה. מההקלטה עולה מפורשות דווקא מפי התובעת שלא נהגה בלשון הראויה בראיון עם הגב' בלוי. לא למותר לציין כי יש בתמלילים האלה מידע שמוטב לולא הובא בפני בית הדין מכיוון שעלול היה לפגוע בצנעת הפרט של אנשים שאין הצדקה שיפגעו ואינם קשורים לתהליך ולהליך. את המילה "סטיגמה" יוזמת התובעת בשיחה עם שלגית. בנוסף, בשיחה עם שלגית אומרת התובעת: "לא אמרתי שמשקרים, יש מישהו שרוצה להפיל אותי. בדיוק זה ואני אגיד את זה כל החיים שלי" ושלגית עונה: "את יכולה להגיד את זה כל החיים שלך, אבל זה לא נכון". (דגש שלי ש.ש.). (ראה גם עמ' 25 לתמליל שם שלגית מבקשת מהתובעת בכל לשון של בקשה לקבל את השיבוץ ולאפשר את העסקתה והתובעת היא זו שמסרבת). גם בשיחה עם מר קובי עמר הוא מדגיש כי לא מדובר בעניין אישי אלא מערכתי והתובעת עצמה אומרת : "אני אישית מקווה שלא אצטרך לנסוע מירושלים לבית שמש, גם אם אני אוהבת את המקום...". התובעת מנסה להבנות מכך שהגיב למכתב שהתובעת כתבה ביחס למפקחת יעל. אולם, במענה לשאלה הוא אומר : "יכול להיות שבשיחה ביני לבינה שאלה אותי איך התרשמתי אמרתי שאת דעתנית, טון פותח טון סוגר, אבל זה לא משהו שצריך לכתוב עליו במכתב. זה בכלל אל הקטע שדברנו...". (דגש שלי ש.ש.). ברי אפוא כי המנהל עצמו הביע דעתו לפחות בעל פה בעניין הדרך שבה התובעת נוהגת וכהגדרתו "טון פותח טון סוגר". הדברים מדברים בעד עצמם. לא מצאנו לנכון לצטט מכל התמלילים אך די בכך להצביע כי בעניין לשון הרע לא טמנה התובעת ידה בצלחת בהתייחסותה לאנשים אחרים, לא בתמלילים ולא במכתבים ואילו כל גורמי המערכת נקטו זהירות בכבודה ככל שניתן היה בנסיבות אותן תארנו לעיל. אשר על כן, גם מטעמי החוק, והפסיקה, וגם לגופו של עניין תביעה זו נדחית. עוגמת נפש אין ספק כי התובעת חשה שנגרמה לה עוגמת נפש רבה. הרגשה זו ליוותה אותה במהלך השנים. לא מצאנו במסמכים הרפואיים תמיכה לטענתה כי נגרמה לה פגיעה בבריאותה ועניין זה נדחה. בדקנו לעיל אם והיכן, אם בכלל, חדלה המערכת באופן שניתן יהיה גם אובייקטיבית להצביע על גרימת עוגמת נפש לתובעת. מצאנו זאת בשני עניינים, אחד אי קיומה של החלטת ועדה פריטטית עליה כותב ד"ר תומר כאמור לעיל לאחר פנייתו של מר מוטי סמט, בשנת 2003, והגם שחלק מכך נבע מהתנהלותה יש בכך כדי להצביע על הצדקה, ספציפית בקשר לכך, לחיוב הנתבעת לתשלום בגין עוגמת נפש. כך גם לגבי אי העברת העתקי תכתובת שהוכנסו לתיק אישי אף כי לתובעת ניתנה גישה מלאה וחופשית לתיק האישי. (סע' 40 לעיל). התובעת תבעה 50,000 ₪ בגין רכיב זה. לאחר ששקלנו את כלל האמור לעיל, תוך איזון ראוי של הראיות והמסקנות, מצאנו כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש. סוף דבר, במענה לשאלות שבמחלוקת כפי שהוסכמו: תביעת התובעת לגמלה נדחית בין היתר נוכח התיישנות מהותית וגם לגופה. תביעת התובעת להפרשי שכר נדחית כמפורט לעיל, בהעדר עילה ומשלא קמה זכות לתמורה ללא עבודה בפועל. אין ספק כי היה שיהוי בתביעה, אולם הנתבעת התגברה מבחינה ראייתית על קושי זה. מהאמור לעיל עולה כי נסיבות שיבוצה של התובעת בבתי הספר השונים כפי שהוכח לא נבעו ממחדלי הנתבעת. הנתבעת פעלה לאורך זמן במיטב היכולות נוכח האילוצים שהעמידה בפניה התובעת. הליך פרישתה היה כדין, על פי הסכם קיבוצי ולתובעת שולמו מלוא התשלומים כדין. לא נגרמו לתובעת נזקים בגין פיטורים מנהליים והיא המשיכה לעבוד מיד אחר כך בהדרכה במכללה בהיקף ראוי. יכולתה להתפרנס ושמה הטוב לא נפגעו. עניין התואר השלישי נזנח בטיעונים ואף לא הוכח, ומכל מקום לעניין הגמלה התיישן. התביעה בגין לשון הרע נדחתה נוכח הוראת החוק והעדר עילה וגם לגופו של עניין. התביעה בגין נזק בריאותי לא הוכחה ונדחית. כלל תביעותיה של התובעת נדחות מהנימוקים לעיל פרט לתביעה בגין עוגמת נפש. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מוריםמשרד החינוךדיני חינוך