סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעל שליטה בחברה פרטית: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - 'חוב ארנונה סופי' - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; 'חברה פרטית' - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; 'בעל שליטה' - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה". סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובע כך: "בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." תכלית סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות באמצעות "הרמת מסך" רחבה וזאת, במטרה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר הפסקת פעילותן. שילוב הסעיפים שלעיל קובע כי ניתן לגבות מבעל שליטה בחברה חוב ארנונה בהתקיים מספר תנאים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיק הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן; החברה לא פרעה את החוב; החוב הוא חוב ארנונה סופי; האדם שמבוקש לגבות ממנו את החוב הוא בעל השליטה בחברה; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (עת"מ (חי') 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה ; עת"מ 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה ). לאור סעיף 119(א)(3) לפקודת מס ההכנסה, די בהתקיים ששת התנאים הראשונים על מנת שתוכל הרשות לגבות את חוב הארנונה מבעל שליטה בחברה כאשר התנאי האחרון הינו בגדר "חזקת הברחה" ועל בעל השליטה לסתור חזקה זו, שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. המדובר בחזקה עובדתית שבחוק. על בעל השליטה הנטל להפרכת החזקה כי לא היו לחברה נכסים או בהוכחת אשר נעשה בהם ועליו להטות את מאזן ההסתברויות. בהקשר זה קבעה הפסיקה: "כמובן שלצורך סתירת החזקה, לא די באמירה כללית, אלא בהצבת תשתית עובדתית ראויה כי אכן ככל שהיו נכסים לחברה, אלו לא הועברו לבעל השליטה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. לא למותר להוסיף, כי ככל שבעל השליטה טוען כי נכסים אלו או אחרים נמכרו, עליו להוכיח כי אכן שולמה תמורה מלאה בגין מכירה זו." (ע"א (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד מונסון נ' חיים רומנו ); "לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די." (ע"א 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו ואח' ). ארנונהדיני חברותגביית חובארנונה (חובות)בעל שליטה בחברהחוב