בקשת אסיר לשחרור על תנאי ממאסר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשת אסיר לשחרור על תנאי ממאסר: כב' השופט צבי דותן 1. בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן- "הועדה") מיום 23/4/12 אשר דחתה את בקשת העותר לשחרורו על תנאי ממאסר. 2. העותר הורשע על פי הודאתו בחמש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בזיוף, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאחר. כתב האישום המתוקן (בשנית) כולל חמישה אישומים מעשים שנעשו כולם בין השנים 2007 - 2009. לפי האישום הראשון, יצר העותר קשר עם המתלוננת וניהל עמה קשר רומנטי. בסמוך לכך שכר העותר דירה בתל-אביב, אליה עבר יחד עם המתלוננת. העותר שיכנע את המתלוננת לפתוח חשבון בנק לשם תשלום שכר הדירה באמצעות שיקים, והיא אכן עשתה כך ומסרה לעותר שלושה פנקסי שיקים שהונפקו בעבורה במסגרת החשבון. ללא ידיעתה של המתלוננת, זייף העותר את חתימתה על השיקים וקיבל תמורתם 294,954₪. העותר בנוסף שיכנע את המתלוננת להלוות לו 43,000₪ בלא שהתכוון להחזירם. לפי האישום השלישי, יצר העותר קשר עם מתלוננת נוספת, וניהל גם עמה קשר רומנטי. העותר שיכנע את המתלוננת להלוות לו 30,000₪ באמתלה, כי סבתו נפטרה ועליו לשלם דמי מפתח בעבור דירתה. את השיקים שמסרה לו המתלוננת הוא העביר לחברת נכיון שיקים וקיבל תמורתם 30,000₪. לפי שלושת האישומים הנוספים שיכנע העותר שלושה מתלוננים נוספים להעביר לו שיקים לשם שותפות עסקית לכאורה, אך הוא העביר את השיקים לחברת נכיון שיקים וקיבל תמורתם סכומי כסף גדולים במרמה. סך הכל, במסגרת חמשת האישומים, בהם הודה העותר והורשע, הוא קיבל במרמה 733,710₪. 3. בימ"ש השלום גזר על העותר 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך 10 חודשים, ופיצוי למתלוננים בסך כולל של 104,000₪, שישולם בעשרים תשלומים. ערעור המדינה על קולת העונש התקבל, וביהמ"ש המחוזי גזר עליו 40 חודשי מאסר בפועל, וכן פיצוי למתלוננים בסכום כולל של 228,000₪, אשר ישולם מיידית. פסק דין זה אושר במסגרת רע"פ 2174/11 בביהמ"ש העליון 4. העותר החל לרצות את מאסרו ביום 10/1/10. מועד תום ריצוי 2/3 (בניכוי מנהלי) חל ביום 2/2/12 ומועד שחרורו המלא (בניכוי מינהלי) יחול ביום 14/3/13. החלטת הועדה 5. הועדה דחתה את בקשת העותר לשחרור על תנאי ממאסר. בהחלטתה, היא ההחלטה מושא עתירה זו, קבעה הועדה כי: א. הנושא העומד לדיון בפני הועדה הוא האם יש מקום לשחרורו המוקדם של העותר, חרף העובדה שלא שילם את מרבית סכום הפיצויים שנפסקו לטובת המתלוננים במסגרת גזר הדין (הוא שילם ע"ח הפיצויים סך של 57,000₪ בלבד, משמע, בדיוק רבע מסכום הפיצויים הכולל שהושת עליו). ב. שאר הנתונים עומדים לכאורה לזכות העותר - מאסר ראשון, התנהגות סבירה בכלא, ותוכנית שיקום ראויה של רש"א. ג. בין הנתונים שעל הועדה לשקול לפי סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הועדה לשקול מצוי גם השיקול האם האסיר שילם קנס או פיצוי שחויב בהם בגזר הדין, ואם לא שילם - הסיבות לכך. ד. בתיהמ"ש ראו בתשלום פיצוי לקורבנות העבירה נתון חשוב ביותר כחלק מהעונש ולצורך שחרור על תנאי. ה. ביהמ"ש המחוזי, שמע את טענותיו של העותר באשר לאי יכולתו הכלכלית לשלם את הפיצוי, אך לא מצא לנכון להתחשב בכך, הכפיל את סכום הפיצוי שקבע בימ"ש השלום, והקדים את התשלום, שבימ"ש השלום פרס ל- 20 תשלומים, לתשלום מיידי. ו. אם תקבל הועדה את הבקשה לשחרור מוקדם, יהא בכך משום התעלמות מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לפיו תשלום הפיצויים המיידי הוא מרכיב חשוב ומהותי ביותר של העונש, עד כדי אי התחשבות ביהמ"ש בחוסר יכולתו הכלכלית לשלמם. ז. העותר הגיש בקשה לפשיטת רגל, ובמסגרת זו ניתן כנגדו ביום 7/2/12 צו עיכוב הליכים, אשר משמעותו היא, כי העותר לא רשאי לשלם סכומים כלשהם לנושיו, אלא רק לקופת הכינוס. הועדה קבעה, כי אין זה מעלה או מוריד אם עסקינן באי יכולת כלכלית בלבד, או גם בכך שנאסר עליו לשלם עפ"י דיני פשיטת הרגל. הועדה מציינת כי פנייתו של העותר בבקשה לפשיטת רגל דווקא בעיתוי הנוכחי, היינו לקראת ולכבוד הדיון בבקשה לשחרור על תנאי, למרות שחלק ניכר מהחובות מקורם בשנים קודמות, אומרת דרשני, ומהווה חוסר תום לב בלשון המעטה. ח. נימוק נוסף ומצטבר לדחיית הבקשה הוא עמדת קורבן העבירה באישום הראשון אשר פנתה אל הועדה במכתב, בו מתואר כי נפתחו נגדה בגין מעשיו של העותר תיקי הוצל"פ, מבוצעים נגדה הליכי גבייה, כולל עיקולים וצווי מאסר, חשבון הבנק שלה מעוקל, וחייה הפכו לסיוט מתמשך. והיא מבקשת להתנות את השחרור המוקדם בתשלום מלוא סכום הפיצוי בסך 150,000₪ שנפסק לטובתה. ט. הועדה הביאה בחשבון גם את חומרת העבירות שביצע העותר ותוצאותיהן (ראה פיסקאות 2, 3, 4, 12 להחלטת הועדה). 6. נראה כי שיקול מרכזי ועיקרי שהנחה את הועדה בהחלטתה (לדחות את בקשת העותר לשחרור על תנאי) הוא, שביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שאין לעותר יכולת כלכלית לשלם את סכום הפיצוי שהשית עליו, ובכל זאת החליט, במופגן ובמודע, לא להתחשב בכך, והטיל עליו לשלם פיצוי בסכום יותר מכפול מהפיצוי שקבע בימ"ש השלום, ואף קבע שהפיצוי ישולם מיידית ולא בפריסת תשלומים. הועדה סברה כי, בנסיבות אלה, אם תיעתר לבקשה לשחרור מוקדם, הדבר ירוקן את פסק הדין מתוכנו. 6. טענות העותר א. הנימוק היחיד להחלטת הועדה שלא לשחרר את העותר שחרור על תנאי הוא הנימוק של אי תשלום הפיצויים. המבחן שעל הועדה לבחון עפ"י החוק חייב לאזן איזון כולל בין כל הנתונים, השיקולים והאינטרסים, ואין לתת משקל בלעדי לשיקול אחד בלבד, כפי שעשתה הועדה. ב. נימוקי ביהמ"ש המחוזי בערעור בענין הפיצויים הם נימוקים רלוונטיים לעונש ולא לשחרור על תנאי, ועל כן טעתה הועדה בכך שהסתמכה עליהם. ג. כל נתוניו של העותר מצדיקים שחרורו על תנאי: זו הסתבכותו הראשונה בפלילים, ומאסרו הראשון. העותר הודה במשטרה ובביהמ"ש, נטל אחריות מלאה ואמיתית על התנהגותו, הביע חרטה, ושיתף פעולה באופן מלא עם המשטרה. הוא הודה גם באירועים שהמשטרה כלל לא ידעה עליהם, והועמד לדין בגינם רק בשל הודייתו במשטרה. התנהגותו במהלך תקופת מאסרו היתה חיובית. אין לגביו שום מידע מודיעיני שלילי רלוונטי. שחרורו על תנאי הוצע במסגרת תוכנית טיפולית של רש"א, שיש בה כדי לנטרל כל מסוכנות שהיא. ד. חלק מהפיצוי בסכום של 57,000₪ שולם על ידו ולגבי היתרה, הוא פנה אל המרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסה לתשלומים, אולם בקשתו נדחתה. ה. העותר פנה ללשכה לסיוע משפטי על מנת שיסייעו לו להכין ולהגיש בקשת פשיטת רגל. פנייתו לסיוע המשפטי היתה לפני חודש אפריל 2011, דהיינו, לא סמוך לפני הדיון בועדת השחרורים, אלא כתשעה חודשים לפני כן. ו. בקשת פשיטת הרגל הוגשה על ידי העותר רק במועד שהוגשה, 13/11/11, (שלשה חודשים לפני הדיון בועדה), משום שהליך אישור ייצוג ע"י הסיוע המשפטי ארך זמן ניכר, וזה לא היה בשליטתו. ז. אחרי שאושר ייצוגו ע"י הסיוע המשפטי, הגיש את בקשת פשיטת הרגל, שכללה את כל תיקי החובות שלו, לרבות תיק הפיצויים. סה"כ החובות הוא כ- 2.3 מיליון ₪. מרבית החובות הם משנת 2008 ואילך, ולא כפי שקבעה הועדה, שמרביתם ישנים, משנת 2002 ואילך. ח. בתאריך 7/2/12 ניתן צו כינוס נכסים, במסגרת הליך הפש"ר, וכן צו עיכוב ההליכים נגדו לפי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל. מכוחו של צו זה, אסור לעותר לשלם את הפיצויים למתלוננים או למרכז לגביית קנסות, אלא מחובתו לשלם רק מה שהושת עליו בתיק פשיטת הרגל, ורק לקופת פשיטת הרגל. ט. התפתחות נוספת, שאירעה לאחר הגשת העתירה, היא, שבתאריך 9/9/12 הוכרז העותר פושט רגל וההיעתרות לבקשת פשיטת הרגל מוכיחה את העדר יכולתו הכלכלית של העותר. הועדה בהחלטתה למעשה מחייבת את העותר לשלם את הפיצויים כתנאי לשחרור והחלטה כזו עומדת בניגוד לדיני פשיטת הרגל והיא בלתי סבירה באופן קיצוני. י. אין בפסיקה מקרה אחד שאסיר לא שוחרר על תנאי, בגלל אי תשלום הפיצוי, כנימוק יחיד. בכל המקרים היו תמיד נימוקים נוספים לאי השחרור. יא. גם ב"כ היועמ"ש סבור כי נתוני העותר מצדיקים שחרור על תנאי, והיה מסכים לכך אילו שילם העותר את יתרת הפיצוי. 7. טענות היועמ"ש א. מדו"ח מידע עולה התנהגות שלילית של העותר במהלך מאסרו. ב. הועדה הסתמכה בין היתר על נסיבות ביצוע העבירות, חומרתן ותוצאותיהן: העותר הוליך שולל ורימה מתלוננות, שהיה בקשר רומנטי עמן, והן ראו בו בן זוגן לחיים. הוא ניצל לרעה את יחסי האמון והקירבה ביניהם, גזל מהן כספים רבים במירמה, והן נותרו עד היום פגועות כלכלית ונפשית. כמו כן הוא רימה גם מתלוננים אחרים, על רקע עיסקי וסך כל הכספים שגזל במירמה מסתכמים בכ- 735,000₪. ג. כמו בפס"ד פדידה, כך גם בענייננו, לא הוכיח העותר כי יש הצדקה לאי תשלום הפיצויים שכן ביהמ"ש המחוזי דחה בערעור טענתו של העורר כי מדובר בסיחרור כספי, אשר יצא משליטתו. ד. סך הפיצוי שהושת על העורר הוא פחות משליש מהסכום הכולל שגזל במירמה מהמתלוננים, ועד היום הוא לא שילם את מלוא הפיצוי, אלא רבע ממנו בלבד. ה. בקשת פשיטת הרגל הוגשה על ידי העותר רק לאחרונה, בעת היותו במאסר, למרות שחלק ניכר מהחובות הם חובות משנים קודמות, החל משנת 2002 ואילך. פנייתו בשלב מאוחר זה להליך פש"ר אומרת דרשני. דיון והכרעה 8. הנימוק העיקרי - אך לא היחיד - להחלטת הועדה שלא להיעתר לבקשת העותר לשחרור על תנאי הוא - אי תשלום מלוא הפיצוי על ידו. אמנם, הוא שילם חלק מהפיצוי בסכום של 57,000₪, ובמובן זה שונה מצבו מאסיר שזלזל ולא שילם כלל. יחד עם זאת, הסכום ששילם מהווה רבע בלבד מסכום הפיצוי הכולל שהושת עליו, 228,000₪ שמהווה שליש בלבד מהכספים שגזל במירמה מהמתלוננים בסכום של 733,000₪. 9. סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשנ"א-2001 (להלן: "החוק") קובע כי בין יתר שיקולי הועדה, עליה לשקול גם את השיקול: האם האסיר שילם את הקנס או הפיצוי שחויב בהם בגזר הדין, ואם לא שילמם - הסיבות לכך. מסעיף זה עולה כי הועדה מוסמכת שלא לשחרר על תנאי אסיר שלא שילם את הקנס או הפיצוי, אלא אם קיימים נימוקים מוצדקים לאי התשלום. לכאורה ועל פני הדברים נראה כי חוסר יכולת כלכלית לשלם, אותה העותר בוודאי הוכיח, שהרי התקבלה בקשתו להכריז עליו פושט רגל, ועל אחת כמה וכמה, איסור עפ"י החוק לשלם, משום שהתשלום ייחשב במקרה כזה להעדפת נושים בלתי מותרת (בש"פ 373/89 שטיין נ' מ"י פ"ד מ"ג (2) 474), מהווים נימוקים מוצדקים לאי תשלום הפיצוי, ועל כן - כך לכאורה - אין לזקוף את אי התשלום בנסיבות כאלה לחובתו, במסגרת סעיף 9(1) סיפא לחוק. 10. אך נראה לנו כי לא כך פני הדברים, וכי הדבר תלוי במכלול נסיבות הענין. מצינו לא מעט מקרים בפסיקה, שבהם לא ניתן שחרור על תנאי משום שהפיצוי לא שולם, על אף שהפיצוי לא שולם מחמת חוסר יכולת לשלם (רע"ב 6298/11 עמר נ' מ"י,רע"ב 2669/10 רווח נ' מ"י, עת"א (מרכז) 19124-04-10 ברקאי נ' מ"י, עת"א (מרכז) 37109-09-10 היועמ"ש נ' דמרמרי, עת"א (מרכז) 40391-12-11 היועמ"ש נ' בן נון נינקאשוילי, עת"א (מרכז) 43171-02-12 היועמ"ש נ' פדידה). ב"כ העותר לא הביא לידיעתנו ולו פסק דין אחד שבו שוחרר אסיר על תנאי חרף אי תשלום הפיצוי, מהטעם שאי התשלום היה נעוץ בחוסר יכולת כלכלית לשלמו. 11. בשאלה מהם נימוקים מוצדקים, לענין זה, נעיין בענין ענת פדידה (עת"א (מרכז) 43171-02-12), שם נקבע בגזר הדין כי המשיבה ואחיה הפיקו רווחים על חשבון קורבנות תמימים, שעמלו קשה לפרנסתם. המשיבה לא נתנה כל הסבר בשאלה מה קרה עם הכספים שקיבלה במירמה מקורבנות מעשיה. היא לא גילתה אמפטיה לקורבנות מעשיה, ולא אמרה לגורמי הטיפול כי לאחר שתשוחרר היא תשלם לקורבנותיה סכום חודשי של 2,000₪. וגם אם תשלם סכום כאמור, הרי עד תום תקופת הרישיון היא תשלם בסה"כ כאחוז מסה"כ הפיצוי שהוטל עליה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי - "לאור האמור לעיל, אין במצבה הכלכלי הקשה של משפחת המשיבה, ובמחלתו של בנה... כדי להצדיק את אי תשלום הפיצויים... לאור כל האמור לעיל לא הוכיחה המשיבה בפני הועדה ובפנינו, שהיא לא שילמה את הפיצויים שהוטלו עליה מנימוקים מוצדקים...". עינינו הרואות, חוסר יכולת לשלם איננו תמיד נימוק מוצדק, במסגרת סעיף 9(1) לחוק אלא הדבר תלוי במכלול הנסיבות. 12. הנסיבות בענייננו דומות למדי לפרשת ענת פדידה הנ"ל. העותר נטל במירמה סכום של למעלה מ- 700,000₪ מקורבנות תמימים, שעמלו קשה לפרנסתם, וזאת תוך הונאה וניצול יחסי האמון בינו לבין המתלוננים, יחסי אמון שהפגיעה בהם גרמה למתלוננים פגיעה נפשית וריגשית אנושה, מעבר לפגיעה הכספית המשמעותית. לא נשמע מפי העותר בפני הועדה או בכל ערכאה אחרת כל הסבר בשאלה מה קרה עם הכספים שקיבל במירמה מקורבנותיו, ולאן נעלמו אותם הכספים, בסכום של למעלה מ- 700,000₪. העותר אמנם גילה ומגלה אמפטיה מילולית כלפי המתלוננים, אך עובדה היא שעד היום הזה הוא שילם רק רבע מסה"כ הפיצוי שהושת עליו (שהוא כשלעצמו מהווה רק שליש מסך כל כספי הגזילה). ונזכיר בהקשר זה כי "תשלום הפיצוי לנפגעות מהווה לא רק פיצוי לשמו, אלא מהווה גם ביטוי מעשי להבעת חרטה של המשיב על מעשיו, ונטילת אחריות עליהם, ועל הנזק שגרם לנפגעות" (פס"ד דמרמרי, בפיסקה 14). בנסיבות אלה, יפים גם למקרה שלפנינו הדברים שנקבעו בפרשת פדידה, כי אין במצבו הכלכלי הקשה של העותר כדי להצדיק את אי תשלום הפיצוי, וכי העותר לא הוכיח שאי התשלום נבע מנימוקים מוצדקים, שיש בהם כדי להצדיק שחרורו על תנאי מבלי ששולם מרבית סכום הפיצויים. לכן, נראה לנו כי צדקה הועדה בכך שמנעה מן העותר את הפריבילגיה הניתנת למי שהחרטה והאמפטיה אינן רק בלבו ובדיבורו, אלא גם במעשיו. וצדקה הועדה גם בקביעתה, שאין נפקא מינה אם עסקינן בחוסר יכולת כלכלית בלבד, או גם במניעות עפ"י דיני פש"ר מלשלם. 13. הכרזת העותר כפושט רגל איננה "גזירה משמים" שכן העותר עצמו הוא האחראי לכך, שהגיע למצב זה. מדובר באדם אשר ניהל את חייו בצורה לא אחראית וללא חשבון, ולכן הגיע לצבירת חובות בסכום העולה על 2.3 מיליון ₪, שאין ידו משגת לשלמם. כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי בערעור, אין לקבל את טענתו, כי מדובר בסיחרור כספי שכן "המשיב יכול היה לעצור בכל רגע נתון ולשנות את אורח התנהגותו. אלא שבחר שלא לעשות כן, והמשיך לנהל את אורח חייו כרגיל, כאשר בנזק נושאים המתלוננים, ובמיוחד המתלוננות" (שם, בעמ' 13). גם הכרזת פשיטת הרגל לא באה אלא בעקבות יוזמה שלו ובקשה שלו להכריז על עצמו פושט רגל. האם היום מגיע לו "פרס", בדמות של שחרור על תנאי? האם ראוי, נכון וצודק הוא, שהעותר, גם לא ישלם את מרבית הפיצוי לקורבנותיו, אותם עשק, רימה וגזל ופגע בהם פגיעה קשה, נפשית, ריגשית וכלכלית, וגם יקבל שחרור על תנאי? ומי, אם לא העותר עצמו, אחראי לכך שאין לו יכולת לשלם? 14. יתר על כן, קריסתו הכלכלית של העותר (כך עולה מדו"ח המנהל המיוחד בתיק הפש"ר) אירעה בין השנים 2001 - 2004 - 2007. חלק ניכר מהחוב הכולל שלו הוא משנת 2002 (חוב פסוק בגין הלוואה שנטל מבנק דיסקונט לשם כיסוי חובותיו). העבירות בגינן נשפט העותר בוצעו בשנים 2007 - 2009. ואכן, בדו"ח המנהל המיוחד (פיסקה 43) צוין כי קריסתו של העותר החלה כשש שנים לפני שביצע את העבירות, וכי בעת שביצע את העבירות, כבר היתה קריסתו מלאה. במלים אחרות, מצבו הכלכלי הקשה של העותר הוא בבחינת נתון שכבר היה קיים וכבר היה ידוע, בשעה שביצע את העבירות, ועל כן, לטעמנו, אין הוא יכול להסתמך על כך כנימוק לאי תשלום הפיצוי. 15. כמו כן אין להתעלם מכך, וגם הועדה לא התעלמה מכך, שהבקשה לפשיטת רגל הוגשה ע"י העותר בשלב מאוחר מאד, קרי, ביום 13/11/11, כשלשה חודשים לפני הדיון בועדה. זאת על אף שמדובר (כפי שציינה הועדה, ולא טעתה בכך) בחובות שחלק ניכר מהם מקורם בשנים קודמות, החל משנת 2002 ואילך. מנספח פירוט החובות בבקשת פשיטת הרגל עולה, כי החובות הגדולים של העותר הם מהשנים 2002, 2008, 2009, והחוב הגדול ביותר הוא משנת 2002 (סך כולל של כ- 958,000₪, נכון ליום הגשת בקשת פשה"ר). הנה כי כן, מתוך סה"כ החובות שלו (כ- 2,345,000₪) סך של כ- 958,000₪ הוא משנת 2002, משמע, יותר מ- 40% מסך כל החובות. אם העותר "גורר" על שמו חוב כה גדול משנת 2002, מדוע רק בנובמבר 2011, סמוך לפני הדיון בועדת השחרורים, הגיש את בקשתו לפשיטת רגל? נראה כי צדקה הועדה בקובעה (בפיסקה 12) כי בהתנהגות זו יש משום חוסר תום לב, בלשון המעטה. 16. העותר טוען כי כבר באפריל 2011 פנה ללשכת הסיוע המשפטי על מנת להגיש באמצעותה את בקשת הפש"ר, וההליך, עד שנתקבל אישור הסיוע המשפטי לייצגו, ארך זמן רב. תירוץ זה אינו יכול לסייע בידו, שכן אם אכן פנה לסיוע המשפטי באפריל 2011 היינו כתשעה חודשים לפני הדיון בועדת השחרורים, הרי הדבר רק מאשר את קביעת הועדה בפיסקה 12 להחלטתה כי פנייתו נעשתה "לקראת ולכבוד הדיון בבקשה לשחרור על תנאי". שכן ידוע הוא (ר' סע' 24 לעתירה) שתהליך אישור ייצוג מטעם הסיוע המשפטי הוא תהליך שאורך זמן. מכאן, היה ברור או צריך היה להיות ברור לעותר שיקח זמן עד אשר תאושר, אם תאושר, בקשתו לייצוג ע"י הסיוע המשפטי (וכך אכן קרה), ורק אח"כ תוגש הבקשה לפשיטת רגל. 17. אין לקבל את טענת העותר כי החלטת הועדה למעשה מחייבת אותו לשלם את הפיצוי, שעה שאין חולק כי אסור לו כיום, עפ"י דין, לשלם את הפיצוי. הועדה לא חייבה את העותר לשלם, ואינה מצפה ממנו לשלם, כל עוד אסור לו הדבר עפ"י דיני פשיטת הרגל. כל שנקבע הוא שבמצב דברים זה, של אי תשלום מרבית סכום הפיצוי, הוא לא זכאי לאותה פריבילגיה מיוחדת של שחרור על תנאי, פריבילגיה הניתנת רק לאסיר ששכנע את הועדה כי הוא ראוי לשחרור על תנאי. 18. כבר היו מקרים, בבית משפט זה, שבהם נדחתה בקשה לשחרור על תנאי, בגלל אי תשלום הפיצוי, כנימוק יחיד (עת"א (מרכז) 37109-09-10 היועמ"ש נ' דמרמרי, עת"א (מרכז) 40391-12-11 היועמ"ש נ' נינקאשוילי, עת"א (מרכז) 43171-02-12 היועמ"ש נ' פדידה). אך במקרה שבפנינו, אי תשלום הפיצוי ע"י העותר היה אמנם השיקול העיקרי, אך לא היחיד. הועדה פירטה בהחלטתה שורה של שיקולים נוספים שהביאו אותה להחלטתה: החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בערעור, שלא להתחשב באי יכולתו הכלכלית של העותר (פיסקאות 7, 8, 10, 12, 13 להחלטת הועדה); חומרת העבירות (פיסקאות 2, 3, 4, 12, 13 להחלטתה); הפגיעה הנפשית והכלכלית במתלוננים (פיסקאות 2, 3, 4, 13 להחלטתה); פנייתה של הנפגעת העיקרית אל הועדה (פיסקאות 9, 12, 13 להחלטתה); והגשת הבקשה לפש"ר לקראת ולכבוד הדיון בועדה (פיסקאות 8, 12 להחלטתה). 19. ההלכה היא, כידוע, כי בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, ויתערב בהחלטתה רק אם שוכנע כי זו חורגת באופן ממשי ממיתחם הסבירות (רע"ב 2669/10 רווח נ' מ"י, בפיסקה 15), וכי "בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי" (רע"ב 10349/08 מ"י נ' גנאמה, בפיסקה 36). אנו סבורים כי החלטת הועדה, בנסיבות מקרה זה, היא סבירה ונכונה, ועל כן אני מציע לחברי למותב לדחות את העתירה. צבי דותן, שופט כב' השופט אברהם טל, סג"נ, אב"ד, וכב' השופטת זהבה בוסתן אנו מסכימים לחוות דעתו המנומקת של כב' השופט צבי דותן ולתוצאה אליה הגיע. אברהם טל, סג"נאב"ד זהבה בוסתן, שופטת ההכרעה אנו דוחים את העתירה. בית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסר