מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול צו סילוק פולשים: כללי 1. לפניי תובענה על דרך המרצת פתיחה לביטול צו לסילוק יד ולפינוי לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). המבקשת, עמותה רשומה שמטרותיה לייסד ולנהל מוסדות תורניים, מחזיקה לטענתה בחלקה 11 בגוש 30032 בהר ציון ירושלים (להלן: "החלקה"). המשיב, המופקד על ניהול המקרקעין שבבעלות מדינת ישראל, הוציא ביום 14.8.06 צו סילוק יד המורה למבקשת לסלק את ידה מן החלקה (הצו צורף כנספח א' להמרצה, להלן: "הצו"). המבקשת טוענת, כי היא מחזיקה בחלקה מזה עשרות שנים בידיעת ובהרשאת המשיב ומכוח הסכמי רכישה וחכירה, וכי הצו הוצא בניגוד לדרישות החוק ועל כן מבקשת בהמרצת פתיחה זו לבטלו. עוד מבוקש להצהיר שהחלקה הוחכרה למבקשת כדין. המשיב טוען מנגד, כי הצו הוצא בהתאם לחוק, ההסכמה שניתנה למבקשת בעבר להחזיק בחלקה בוטלה לאחר שהמבקשת פלשה לחלקה, הסירה איטום שביצע המשיב במבנה וגידרה לעצמה חלק בחצר בלא שיש לה זכות בדין לכך. טענות המבקשת 2. המבקשת טענה, כי לא מתקיימים בענייננו התנאים המוקדמים הדרושים בסעיף 4 לחוק להוצאת צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, באופן מובהק וקיצוני. לטענתה, היא מחזיקה כדין בחלקה משנת 1967 מתוקף הסכמים עם בעלי הזכויות בחלקה לרבות הסכמים שנחתמו עם המשיב עצמו. בנוסף, היועץ המשפטי של המשיב ציין בכתב כי הסכמת המשיב להחזקת המבקשת בחלקה הינה למעשה צירוף החלקה להסכם החכירה הכללי. לטענת המבקשת, צו לסילוק פולשים מהווה סעד של עשיית דין עצמי וחריג לכלל לפיו ההגנה על החזקה במקרקעין מותנית בפנייה לערכאות משפטיות ובהבאת ראיות. הפעלת סעד זה שמורה למצבים חריגים ומיוחדים בהם אין כל ספק באשר להיעדר זכויותיו של הפולש ומקום בו העובדות אינן יכולות להשתמע לשתי פנים. לשיטתה, לא כזה הוא המקרה דנן. לטענת המבקשת, לא ניתן להתייחס אליה כאל פולשת ה"מצפצפת" על שלטון החוק. המבקשת טענה, כי פנתה מיוזמתה ובתום לב מוחלט למשיב על מנת להבהיר את הספק שעורר ביחס לזכויותיה בחלקה בשנת 1999. אז הסכים המשיב לחתום על חוזה חכירה נפרד ביחס לחלקה והוציא שומה עדכנית. עם זאת, ציין המשיב, גם בשנת 2002 וגם בשנת 2006, כי יביא את העסקה לאישור בפני מחלקת עסקאות לאחר שישולם חוב העבר. ואולם, לאחר ששילמה המבקשת את חוב העבר החליט המשיב להוציא את צו הסילוק. לטענת המבקשת, ככל שהצו לא יבוטל תיאלץ לפנות את החלקה המשמשת כמקום לימוד לתלמידים קשיי יום שאספה מהרחוב ולהם היא מספקת קורת גג ותעסוקה. החלקה תהא נטושה ויש להניח כי גורמים מפוקפקים ישתלטו עליה. במידה שהצו לא יבוטל הרי שעל המשיב יהא לפתוח בהליך רגיל של סילוק יד, במסגרתו יעמוד בית המשפט מקרוב על הזכויות הקנייניות של הצדדים. טענות המשיב המשיב טען מנגד, כי הצו הוצא בהתאם לתנאים הקבועים בחוק ככתבם וכלשונם. לטענתו, החלקה היא חלק מחלקה 11 בגוש 30032 והמבקשת פלשה למבנה ששוכן בצפון החלקה וכן גידרה לעצמה חצר לידו. לטענת המשיב, בשנות ה-70 התנהלו התדיינויות משפטיות בין הצדדים לגבי השימוש והחזקה במספר חלקות בהר ציון כיוון שהישיבה החזיקה בנכסים ללא הסדר חוזי עם המשיב. ביום 9.10.78 נחתם הסכם כוונות בין המשיב למבקשת, בו סוכם שהמשיב ישקול באהדה מסירת נכסים לישיבת התפוצות ויחתום עימה על חוזי חכירה בהתאם (נספח ב' לכתב התשובה). כתנאי לחתימת החוזה חתמה המבקשת על התחייבות לפנות חדרים שאינם כלולים בחוזה(נספח ג' לכתב התשובה). ביום 10.8.79 נחתמו שני חוזי חכירה בין המשיב למבקשת, האחד ביחס למספר חלקות בגוש 30032, כמפורט ברשימה הנספחת לחוזה אשר אינה כוללת את החלקה, והשני ביחס להקמת מרתף השואה בגוש 30032 (נספחים ד' ו-ה' לכתב התשובה). החלקה אינה נכללת בשני החוזים האלה. המשיב טען, כי בכתב התביעה מתואר החוזה ביחס למרתף השואה כאילו הוא הסכם חכירה לכל גוש 30032, אך למעשה זהו חוזה ספציפי להקמת מרתף השואה. המשיב הודה, כי ביום 24.8.80 השיב סגן מנהל המחוז למבקשת כי מוסכם על המשיב לצרף להסכם הכללי חלק מחלקה 11, המבנה בלבד, כחלק מהקמפוס, "בתנאי שישמש למטרות הקמפוס ולא למטרות אחרות". ואולם, המבקשת לא מימשה את האמור במכתב זה, זנחה את הנכס ולא עשתה בו שימוש למטרות מוסד הלימוד של בית הספר לבנות כחלק מהקמפוס. הוא אף לא מנעה פלישות לנכס ולא פעלה לסילוק הפולש שישב במבנה כ-4-5 שנים וכן לא שילמה בגינו כל השנים. על כן הודיע המשיב למבקשת ביום 30.12.92, כי הוא מבטל את הסכמתו מיום 24.8.80 ביחס לנכס זה ונכסים נוספים שננטשו על ידה. לדברי המשיב, המבקשת הודתה כי אינה מנהלת במקום בית ספר לבנות וכי אפשרה לינתו של אדם אחר במבנה, אך ניסתה לטעון כי המשיב אינו רשאי ליטול ממנה את החזקה במקום. לאחר מכן הושכר המבנה למר בן חמו, באמצעות חברת "עמידר". בשנת 98' התקבל מכתב מאת בן חמו, בו הודיע כי עקב התנכלויות בלתי פוסקות, לרבות פריצה לדירה והצתתה מספר פעמים, מוותר הוא על הדירה. בעקבות זאת, המשיב אטם את המבנה. משנודע הדבר למבקשת, פנתה למשיב וביקשה לקבל את המבנה חזרה, תוך שהיא מציינת כי היא מעוניינת לתכנן במקום מתקן תיירותי ולא בית ספר לבנות. בין הצדדים התנהלו פגישות וחלופת מכתבים מסועפת אשר עסקו, בין היתר, בחובות המבקשת למשיב ובבקשתה להסדיר זכויות בשטחים שאינם כלולים בחוזים. כאשר הבחין המשיב כי המבקשת פלשה למבנה, הסירה את האיטום ואת השלט שהציב ונקטה צעדים להכשרת המבנה למגורים, ניתנה למבקשת התראה לפנות את הפלישה לאלתר, אולם המבקשת לא נענתה. המשיב טען, כי מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 4 לחוק, לפיו המבקשת אינה נקיית כפיים ובהגישה את תביעתה הסתירה מבית המשפט עובדות חשובות וניסתה להציג תמונה לפיה בידיה חוזה חכירה כללי המעניק לה זכות ברורה בנכס, תוך שהיא מסתירה עובדות חשובות. לפיכך, ביקש המשיב לדחות את התובענה. 4. ביום 23.3.09 נערך ביקור בית המשפט במקום במעמד ב"כ הצדדים והעדים מטעמם, וכך נכתב בדו"ח הביקור: "המבנה נמצא במתחם הר-ציון. בקיר החיצוני מותקן שלט חדש יחסית, על פי הטיח מסביב: "בית ספר בנות ישיבת התפוצות תורת ישראל". במפלס התחתון קיים שער ברזל וגדר ברזל המקיפה את כל השטח. במקום מונחים שולחנות ללימוד, שולחן פינג פונג ובעת הביקור במקום נמצאו בו תלמידי ישיבה הלומדים כשהם ישובים ליד השולחנות. במבנה התחתון קיימים שירותים ושני חדרי לימודים ומגורים. גרם מדרגות מוביל למפלס העליון. קיימת גדר אבן בגובה כ-1 מ' שהיא מהווה גבול החלקה בצד המערבי. בחלקה הסמוכה קיים מבנה שאינו מהווה חלק מהמחלוקת. במפלס העליון אין כל מבנה והחלקה מוקפת בגדר אבן בגובה כ-60 ס"מ ומעליה גדר רשת מתכתית בגובה 2 מ'. הגישה למפלס העליון דרך גרם המדרגות מלמטה. קיים בחלק הדרומי פתח שדרכו ניתן להיכנס לשטח החלקה אולם כניסה זו אינה כניסה נוחה ולמעשה מהווה פריצה בגדר ולא מעבר לכך. יצוין, כי לדברי מר גפן, הישיבה עצמה אינה נמצאת בשטח המחלוקת ולא בצמידות לו אלא מרוחקת כ-400 מ' בקו אווירי". דיון והכרעה 5. מטעם המבקשת העיד הרב ד"ר מרדכי גולדשטיין העומד בראשה. מטעם המשיב העיד מר עזרא גרינבאום, סגן מנהל מחוז ירושלים אצל המשיב וכן מר יוסי גפן, מפקח במחלקת הפיקוח במחוז ירושלים אצל המשיב. לאחר שמיעת עדויות אלה ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב וכן למסמכים הרבים שהגישו הצדדים, והתרשמותי מהביקור במקום שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה מהטעם שהצו לא הוצא כדין מהסיבות שיובהרו בהמשך. צו לסילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור(פינוי קרקע), התשמ"א-1981 6. סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור דן בצו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור וקובע: "(א) תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת לו צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן- מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האומר לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו". הסוגיה של צו לסילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 נדונה בהרחבה בבית המשפט העליון בפסק הדין ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (להלן "עניין בן שמחון"). כב' השופטת א' פרוקצ'יה עמדה בפסק דינה על טיבו של צו זה כאקט בעל תוקף משפטי שבהוצאתו יש משום עשיית דין עצמית על ידי המדינה כבעלת הקרקע המחליטה על סילוקו של התופס במקרקעין ומצווה על סילוקו, בלא שהיא נדרשת להוכיח את זכותה לכך על דרך פנייה לערכאות המשפט (ר' פסקה 14 לפסק הדין בן- שמחון). עוד נכתב בפסק הדין שצו הסילוק הוא חריג לתפיסה המשפטית המקובלת לפיה ההגנה על החזקה בקרקע, מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. לכן, מיועד סעד זה למצבים בהם הפלישה לקרקע היא וודאית, ואילו למצבים של ספק באשר לפלישת התופס למקרקעין שלא כדין, נועד ההליך הרגיל של בירור משפטי בערכאות, שהיוזמה לפתיחתו מוטלת על התובע ונטל ההוכחה עליו להוכיח את זכותו לקרקע (ר' פסקה 18 לפסק הדין בן שמחון). סבורני, כי נוכח חריגותו של סעד זה אשר מתיר פינוי מחזיק במקרקעין ללא פנייה לערכאות, הרי שבהליך בו עומד צו סילוק הפולש מהקרקע במבחן משפטי ותופס הקרקע מעורר את שאלת תוקפו המשפטי של צו הסילוק, מוטל על בית המשפט בשלב ראשון, וקודם לבירור הזכויות, לבחון האם צו לסילוק הפולש הוצא כדין והאם מסגרת של ערר התופס על הצו הינה מסגרת הדיון הנאותה (ר' פסקה 17 בעניין בן שמחון). בחינת התנאים שנקבעו בסעיף 4 לחוק תעשה באופן מדוקדק ותוך פרשנות מצרה כפי שנקבע בעניין בן שמחון: "...אכן, מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור. הצרה כאמור מתחייבת לאור התפיסה המשפטית- חוקתית הנוהגת לפיה עמידה על זכויות- ובתוך כך הגנה על החזקה במקרקעין- מותנית, ככלל, בפנייה לערכאות המשפט ואיננה מושגת על ידי עשיית דין עצמית על ידי הטוען לזכות; כי ככל שהשימוש בעשיית דין עצמית על פי הדין הכללי מוכר, הרי המדובר בתחום צר ומוגבל עד מאוד, כחריג לכלל הרחב המצריך היזקקות לערכאות; כי גם אם הוכר הצורך לתת בידי המדינה אמצעי יעיל של עשיית דין עצמית לצורך הכנה על נכסי הכלל, יש להשתמש בו בצמצום הראוי על רקע היותו חריג למושכלות יסוד של השיטה המשפטית. על רקע כל אלה, יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת בחוק לסילוק פולשים. על רקע תפיסה פרשנית זו, יש לפרש את טיב התנאים המוקדמים לשימוש בסמכות הממונה על פי החוק" (פסקה 16 לפסק הדין בן שמחון, ההדגשות אינן במקור). יצוין, כי בעניין בן שמחון נקבע כי ארבעת התנאים להוצאת הצו המופיעים בסעיף 4(א) לחוק הם תנאים מצטברים להפעלת סמכות הממונה ליתן את הצו. בענייננו, טענה המבקשת כי לא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בחוק להוצאת צו סילוק היד ועל כן הצו איננו בר-תוקף. נוכח טענות אלה, על בית המשפט לבדוק תחילה את תקפותו של הצו וקיום התנאים המוקדמים כפי שנקבעו בסעיף 4 לחוק בטרם הוציאה המשיבה את הצו. 7. סעיף 4(א) לחוק קובע ארבעה תנאים מצטברים הנדרשים להפעלת סמכות הממונה ליתן צו לסילוק פולש: א. "אדם תפס מקרקעי ציבור" העתק נסח רישום המקרקעין מעלה כי מדינת ישראל היא בעלת המקרקעין (נסח הרישום צורף כנספח א' לכתב התשובה). אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין הם מקרקעי ציבור כהגדרתם בחוק (ר' ס' 38 להמרצת הפתיחה). מכאן שתנאי זה מתקיים. ב. "שוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם הייתה שלא כדין" עובר לתיקון החוק בשנת 2005, היה תנאי זה המתייחס לשיקול דעת הממונה, מצומצם יותר ונדרש כי "לדעת הממונה תפיסתם היתה שלא כדין". תיקון החוק כלל החמרה והרחבה של תנאי זה והוסיף כי על הממונה להיות משוכנע שהתפיסה הייתה שלא כדין, לאחר עיון במסמכים לעניין הזכויות במקרקעין ועיון בדו"ח שערך פקח. עוד נקבע, כי על הממונה ליתן לתופס הזדמנות לטעון טענותיו לפניו. בפסק הדין בעניין בן שמחון, אשר ניתן טרם תיקון החוק, נקבע כי בהוצאת הצו על הממונה להיות משוכנע ב"רמת וודאות גבוהה" כי תופס הקרקע אכן פלש שלא כדין למקום, ויש לסלקו משם בהליך מקוצר ללא משפט (ר' פסקה 18 בעניין בן שמחון). בפסקה 20 לפסק הדין בן שמחון נדונו אמות המידה לשיקול דעת הממונה בהוצאת צו סילוק פולש ונקבע: "קיומו של ספק או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המינהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בעניין במסגרת תביעה רגילה... מקום שתנאי הוודאות אינו מתקיים, תבורר דרישת המדינה לסילוק יד בדרך הרגילה". מכאן, שעל מנת שיינתן צו סילוק, על הממונה להיות משוכנע ברמת וודאות גבוהה, לאחר עיון במסמכים הנוגעים למקרקעין ולאחר שביקר במקום ונתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסת המקרקעין הייתה בניגוד לדין. שוכנעתי, כי בענייננו לא מתקיים תנאי זה. הממונה החתום על הצו מיום 18.6.06 היא הגב' אפרת שטראוס, מנהלת מחוז ירושלים אצל המשיבה (ר' נספח א להמרצת הפתיחה). מטעם המשיבה העידו סגן מנהלת מחוז ירושלים, מר עזרא גרינבאום וכן מפקח במחלקת הפיקוח של מחוז ירושלים אצל המשיבה, מר יוסי גפן. מנהלת המחוז, המשמשת כממונה לעניין חוק מקרקעי ציבור על פי הגדרת "הממונה" בסעיף ההגדרות והחתומה על הצו, לא העידה. סבורני, כי נוכח הדרישה שבסעיף 4 לחוק, על פיה על הממונה להיות משוכנע כי המקרקעין נתפסו על ידי התופס שלא כדין, עדות הממונה בענייננו הייתה נדרשת והיא חסרה בתיק זה. כיצד ילמד בית המשפט על מידת הוודאות והשכנוע של הממונה ביחס לתפיסת המקרקעין, אם זה אינו מעיד בפניו? מעדות סגן הממונה מר גרינבאום התרשמתי, כי היה ידוע לו שבין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים לגבי שימוש וחזקה במספר חלקות בהר ציון, אבל הוא לא ידע להשיב כיצד הסתיימו אותם הליכים (ר' עמ' 35-36 לפרוט' מיום 23.3.09). מעדותו ומעיון במסמכים הרבים שהגישו הצדדים, עולה כי במשך שנים רבות, החל משנות השישים, בין הצדדים הוחלפו התכתבויות, התקיימות פגישות ונוהלו משאים ומתנים ביחס למקרקעין. 8. ביום 28.9.67 נחתם זכרון דברים בין המבקשת לאגודת הר ציון לפיו קיבלה המבקשת את המבנים בהר ציון לניהולם ולאיושם במוסדות ישיבה (נספח ח' להמרצת הפתיחה). על פי חוזה חכירה מיום 10.8.79, המבקשת חוכרת את המקרקעין החל מיום 1.8.67 ועד 31.7.2017 (ר' נספח יא' להמרצת הפתיחה). בין הצדדים מחלוקת האם חוזה החכירה חל על המקרקעין שלפניי. על פי עדות מר גרינבאום ביום 7.5.80 פנתה המבקשת למשיבה וביקשה לחתום על חוזה חכירה ביחס למבנה נשוא המחלוקת (נספח ו' לתצהיר גרינבאום). ביום 24.8.80 השיב סגן מנהל המחוז למבקשת כי מוסכם על המינהל לצרף להסכם הכללי חלק מחלקה 11, המקרקעין נשוא דיוננו, בתנאי שישמשו למטרות הקמפוס ולא למטרות אחרות (נספח ז' לתצהיר גרינבאום). מאז ועד שנות התשעים הוחלפו בין הצדדים התכתבויות בהן פנה המבקשת למשיבה לשם הסדרה סופית של המקרקעין, אשר בתשובת סגן מנהל המחוז מיום 17.6.92 כתב: "בנושא בית הספר לבנות במדרון הר ציון הרי שאין מה להוסיף לאמור במכתבי אליכם מיום 24.8.80, לפיו הודענו כי מוסכם עלינו לצרפו להסכם הכללי כחלק מהקמפוס ולכם אין צורך לחזור על כך" (נספח יא' לתצהיר גרינבאום). מכתב זה מעיד כי המשיבה הסכימה לכך שהמקרקעין יהיו חלק מכלל המקרקעין המוחזקים על ידי המבקשת כדין על פי הסכם ביניהן. אלא שלטענת המשיבה, לאחר מכתב זה, הגיעו אליה פניות של מר דוד בן חמו, ושל מטה השכונות המסייע שלו, מהן עלה כי הוא התגורר בנכס במשך כארבע שנים והתברר כי הנכס ננטש על ידי המבקשת. לכן, טענה המשיבה, משלא מימשה המבקשת את האמור במכתב מיום 24.8.80 , הודיע המינהל למבקשת ביום 30.12.92 כי הוא מבטל את הסכמתו מיום 24.8.80 ביחס לנכס ונכסים נוספים שננטשו ע לידה (העתק המכתב נספח טז לתצהיר גרינבאום). לאחר מכן, הושכר המבנה למר בן חמו באמצעות חברת "עמידר", עד אשר בשנת 98', התקבל אצל המשיבה מכתבו של מר בן חמו, בו הודיע כי עקב התנכלויות בלתי פוסקות, לרבות פריצה לדירה והצתתה מספר פעמים, מוותר הוא על הדירה (נספח יט' לתצהיר גרינבאום). בעקבות זאת אטם המינהל את המבנה. כשנודע למבקשת על איטום המבנה, פנתה אל המינהל מספר פעמים וביקשה לקבל אותו חזרה (המכתבים צורפו כנספחים כב1-כב7 לתצהיר גרינבאום). גם בשנת 99' פנתה המבקשת למינהל בבקשה להחכיר לה את המקרקעין. מאז, התקיימו בירורים שונים אצל כל אחד מהצדדים- המינהל פנה לקבלת שומה ביחס לנכס, ובעקבותיה העביר למבקשת מפרט כספי לאישורה (נספח כה' לתצהיר גרינבאום), ובין הצדדים התנהלו חילופי דברים ופגישות שעסקו בחובות המבקשת ביחס למקרקעין ובבקשתה להסדיר זכויות בשטחים שאינם כלולים בחוזי החכירה שבידה (ר' ס' 22 לתצהיר גרינבאום). 9. עיון במסמכים שהגישו הצדדים מעלה, כי המבקשת החזיקה במקרקעין במשך שנים רבות, בידיעת המשיבה אשר ניהלה עם המבקשת מו"מ ביחס למעמדה בהן. כך עולה, בין היתר, גם ממכתבו של מנהל מחוז ירושלים אצל המשיב למנהל המשיב מיום 1.1.98, בו הוא מפרט את חובות הישיבה ביחס למקרקעין ומבקש הוראות להמשך הטיפול במקרקעין, אך עולה ממנו החזקתה של המבקשת במקרקעין במשך השנים: "ישיבת התפוצות נמצאת בהר ציון מזה עשרות בשנים וזאת לאחר שקיבלה בהסכם עם אגודת הר ציון ואגודת המקומות הקדושים בא"י משנת 1967, את האחריות לפיתוח המקום ולאבטחתו. אגודה זו קדמה לישיבת התפוצות וישיבת התפוצות למעשה מהווה ממשיכתה. כיום מפעילה "ישיבת התפוצות" במקום מוסדות רבים וביניהם: מרתף השואה, מוסדות חינוך, מעונות גני ילדים ועוד. עם ישיבת התפוצות נחתם חוזה חכירה והוא עומד בתוקפו עד ליום 31.7.2017 למטרת הקמת הישיבה ומוסדותיה ו/או מבנה מגורים לתלמידי ישיבה..." (הסכם מיום 1.1.98, ת/3). במרבית הזמן בו החזיקה הישיבה במקרקעין, מדובר בהחזקה מכוח הסכם על פי הסכמת המנהל מיום 24.8.80, הנ"ל בו מאשר סגן מנהל המחוז אצל המשיב, כי מוסכם על המשיבה לצרף את שטח בית הספר להסכם הכללי כחלק מהקמפוס (נספח ז' לתצהיר גרינבוים). מעדותו של מר גרינבוים עולה, כי המבקשת החזיקה במקרקעין מכוח הסכמות בינה ובין המשיבה(ר' עמ' 41 לפרוט'). אמנם המשיבה טענה כי במכתב מיום 30.12.92 (נספח טז' לתצהיר גרינבוים) ביטל המשיב את הסכמתו להחזקת המבקשת במקרקעין, אולם המבקשת טוענת מנגד טענות שאין להתעלם מהן, על פיהן הוקנו לה זכויות ישיבה במקרקעין כחלק מהסכם החכירה. ישיבה אחרונה התקיימה בין הצדדים ביום 15.1.06 (סיכום דיון הנהלה לישיבה זו צורף כנספח ל' לתצהיר גרינבאום). במסגרת הבהרות שהבהירו נציגי המבקשת נכתב בסעיף ז' לסיכום: "לטענתם, קיימים מספר נכסים נוספים שמוחזקים ע"י הישיבה אבל הם לא מוסדרים בחוזים מול המינהל: חלקה 11- על שטח של כ-1.4 דונם, כיום משמש כביה"ס לבנות, לישיבה יש סיכום עם המינהל כי במסגרת הסכם הגג המינהל יצרף את חלקה 11 כולל המבנה להסכם הכולל כם הישיבה. ...." בהבהרות המנהל בסיכום זה נכתב בין היתר: "המינהל העביר לישיבה תשריט ובו מפורטים השטחים שנמצאים בחוזה מול המינהל. מבקש כי הישיבה תבדוק את התשריט ותעביר למחוז התייחסות לגבי שטחים אחרים שנמצאים במחלוקת עם המינהל". בהמשך בסעיף 3 הבהיר חשב המינהל: "במטרה להגיע להסכם כולל עם הישיבה, ניתן לקזז מהחוב חלק מהריבית וההצמדה- המינהל יסכים לתשלום של 1.5 מלש"ח (לא כולל מע"מ) בגין חובות העבר בכפוף להסדרה כוללת של כל החוזים עם הישיבה". בסעיף הסיכום של המזכר נכתב: "על הישיבה להמציא כל המסמכים המעידים על הסדרה חוזית ו/או התחייבות לגבי הנכסים שאינם מוסדרים בחוזה והמוחזקים על-ידה". מכאן, שהמשיב מודה לכל הפחות כי הישיבה מחזיקה במקרקעין שאינם מוסדרים בחוזי חכירה. נמצאנו למדים, כי בסיכום ישיבה זו שהתקיימה בין הצדדים, נשקלה הדרך להסדרה סופית לזכויות המבקשת בחלקה, כאשר המבקשת תשלם את חובותיה למשיבה בכפוף להסדרה כוללת של החוזים עימה. מעדות מר גרינבוים עולה כי לאחר אותה ישיבה משנת 2006, שילמה המבקשת את חובותיה למשיב לפי הסיכום (ר' שורה אחרונה בעמ' 43 לפרוט'). הסכמה זו המתווה דרך להסדרת זכויות המשיבה במקרקעין, היא המשך של ההתכתבויות וההליכים שהתנהלו בין הצדדים במשך שנים רבות כפי שנסקר כאן וכפי שבא לידי ביטוי הן בעדויות מטעם המשיבה והן בעדותו של הרב ד"ר גולדשטיין מטעם המבקשת. 10. לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים ועיינתי במסמכים הרבים שהוגשו על ידם, מצאתי כי מעמד המבקשת במקרקעין הינו סבוך ביותר. המבקשת החזיקה במקרקעין במשך שנים ארוכות, מרביתן בהסכמת המשיב, כאשר מהמסמכים הרבים שהוחלפו בין הצדדים ניכר דין ודברים ארוך וממושכך ביחס לזכויותיה של המבקשת בהם. חילופי הדברים מלמדים כי מעמדה של המבקשת במקרקעין סבוך ביותר וטעון בירור. התרשמתי כי אין במקרה זה וודאות ברמה גבוהה בדבר קיום פלישה והעדר זכות של המבקשת במקרקעין, וכי גם המשיב לא יכול היה להתרשם כך בנסיבות המקרה ולפיכך, אין מדובר במקרה חריג וקיצוני של פולש המחייב מענה מיידי בדרך של צו לסילוק פולש בהתאם לחוק. נוכחותה של המבקשת במקרקעין לאורך השנים, מלמדת כי לא היה צורך במענה מיידי ודחוף אשר לא יכול היה להתברר בדרך הרגילה והמקובלת בערכאה שיפוטית, ומכאן שלא התקיים התנאי של שכנוע ברמת ודאות גבוהה לעצם הפלישה או להיקפה. מאחר שמדובר בתנאים מצטברים, הרי שדי בקביעה כי תנאי זה אינו מתקיים, אך למעלה מן הצורך אדון גם בשני התנאים הנוספים שנקבעו בסעיף 4 לחוק. ג. הצו ניתן בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לממונה כי התפיסה היתה שלא כדין בפרק הסיכום בסיכום דיון ההנהלה, נכתב: "על הישיבה להמציא כל המסמכים המעידים על הסדרה חוזית ו/או התחייבות לגבי הנכסים שאינם מוסדרים בחוזה והמוחזקים על-ידה" (ס' 4(3), שם, ההדגשה אינה במקור). מכאן, שעל פי סיכום זה, ידוע היה למינהל כי המבקשת מחזיקה במקרקעין עוד בטרם נערכה הישיבה ביום 15.1.06. הצו הוצא ביום 18.6.06. בהתחשב בכך שמפרוט' הסיכום ברור, כי המשיב ידע על החזקת המבקשת במקרקעין, עוד עובר לישיבה זו, ומכאן שהצו הוצא לאחר שחלפו שישה חודשים מיום שהתברר לממונה כי התפיסה שלא כדין, כטענתו. ד. הצו ניתן לא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה מהמסמכים שהוגשו וכן מהעדויות שנשמעו בבית המשפט ניתן היה להתרשם כי חלפו יותר מ-36 חודשים מיום התפיסה. מעדותו של המפקח מר יוסי גפן, עולה כי גדר האבן שבנוי במקרקעין איננה מהתקופה האחרונה, אלא היא ותיקה (עמ' 55 לפרוט'). עדותו מתיישבת עם עדות הרב גולדשטיין שהעיד כי המבקשת החזיקה במקרקעין לאורך השנים וכן עם מכתב המבקשת מיום 20.3.84 בו נכתב כי המבקשת מחזיקה ומשתמשת במבנה שבחלקה 11 וכי הישיבה הוציאה כספים לגידור הקרקע ולטיפוחו (נספח ט לשובת המשיב). המשיבה הסתמכה בדבריה על דו"ח מיום 5.3.06 (נספח לא' לתצהיר גרינבאום) בו כתב המפקח גפן: "בסיור בשטח אכן נסתבר כי ישיבת התפוצות פלשה למבנה שהיה אטום וכן גידרה שטח גדול בחלקה 11 בגוש 30032 בהר ציון במורדות המערביים וכן הציבה שלט כבית ספר לבנות וכן ביצעה גינון במקום ופיזרה ספסלי ישיבה. בסיור בשטח עם הרב הרמן מישיבת התפוצות התראתי בפניו כי עליהם לפנות מייד הפלישה ובמקביל מבלי לחכות לפינוי שלהם מועבר התיק להגשת צו סילוק פולשים מכיוון ואין מידע מדוייק לגבי ביצוע הפלישה אלא רק שלא חלף הזמן הקבוע בחוק לפינוי במסגרת צו סילוק פולשים" (ההדגשה אינה במקור). בשולי דו"ח זה, נכתב בכתב יד : "הביקור האחרון שלי בנכס היה לפני 3 חודשים ולא שהה איש בנכס ולא הייתה גדר ו/או גינה. יוסי גפן". מדו"ח זה עולה, כי לא ידוע למינהל מתי בדיוק הייתה הפלישה לנכס, וההערכה כי היה זה במסגרת הזמן הקבוע בחוק, אינה יכולה להתקבל, כאשר לא מוסבר על מה היא מבוססת וללא תאריך משוער נקוב, והיא אף איננה מתיישבת עם הראיות המצביעות על כך שהמבקשת הייתה במקרקעין עוד קודם למועדים המצוינים בחוק. לפיכך, אני קובע כי גם תנאי זה איננו מתקיים. סיכומו של דבר 11. המרצת פתיחה זו דנה בתוקפו של צו לסילוק פולשים שהוציא המשיב. דיון בתנאים המוקדמים להוצאת צו שכזה על פי סעיף 4 לחוק העלה, מעלה כי אלה לא התקיימו. בית המשפט התרשם כי המחלוקת בין הצדדים ביחס לזכויות המבקשת במקרקעין היא מחלוקת סבוכה, שנמשכת מזה שנים רבות והצדדים נדרשו בה לא אחת לעיון מעמיק בהסכמים שהוצאו ביחס למקרקעין הסמוכים לחלקה ובשאלה האם החלקה כלולה בהם. הספק ביחס לזכויותיה של המבקשת במקרקעין הוא ספק ממשי, שעליו להתברר בהליך משפטי רחב ומתאים ולא בדרך של בקשה לביטול הצו. בית המשפט סבור, כי עיון בחוק ובתנאים להוצאת צו סילוק מעלה כי לא למקרה מעין זה מכוון הוא. לפיכך, אני מקבל את התביעה ולפיכך אני קובע כי הצו שהוצא ביום 18.6.06- בטל. בשל הספק הממשי הקיים ביחס לזכויות בחלקה, אינני מקבל את בקשת המבקשת לקבוע שהמקרקעין הוחכרו לה כדין. גם סוגיה זו ראוי לה שתתברר בהליך נפרד ומתאים. בית המשפט מבהיר בזאת לצדדים כי אין בפסק דין זה כדי להכריע לכאן או לכאן בסוגיית זכויות המבקשת במקרקעין, ועניין זה עליו להתברר בהליך המשפטי הנכון והמתאים. אשר להוצאות משפט- אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.המרצת פתיחהצוויםפלישה למקרקעין